[א] כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן, בֵּין קָרְבְּנוֹת בְּהֵמָה וָעוֹף בֵּין קָרְבְּנוֹת מְנָחוֹת – מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַקְרִיבָן בְּבֵית הַבְּחִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "שָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ" (דברים יב,יד). וְכֵן מִצְוַת עֲשֵׂה לִהְיוֹת כָּל אָדָם מִטַּפֵּל וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹת בְּהֵמָה שֶׁנִּתְחַיֵּב לְהַקְרִיבָן מִחוּצָה לָאָרֶץ לְבֵית הַבְּחִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ" וכו' (שם יב,כו). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּקָדְשֵׁי חוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁהוּא מִטַּפֵּל בָּהֶן עַד שֶׁיְּבִיאֵם לְבֵית הַבְּחִירָה.

א. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים.

[ב] הַמַּקְרִיב קָרְבָּן חוּץ לָעֲזָרָה – בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (דברים יב,יג). וְאִם הִקְרִיב בְּמֵזִיד – חַיָּב כָּרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַיי וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו" (ויקרא יז,ח-ט). וְאִם הִקְרִיב בְּשׁוֹגֵג – מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה.

ב. הַמַּקְרִיב קָרְבָּן. שורף את איבריו וחלבו על המזבח (וכן הדין בזורק דמו ומנסך נסכים, לקמן יט,ג). חַטָּאת קְבוּעָה. קרבן חטאת הבא תמיד מן הבהמה, בניגוד לקרבן 'עולה ויורד' שמשתנה לפי מצבו הכספי של האדם (ראה הלכות שגגות א,ד).

[ג] וְכֵן הַשּׁוֹחֵט קָדָשִׁים חוּץ לָעֲזָרָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶעֱלָה אוֹתָן: אִם הָיָה מֵזִיד – חַיָּב כָּרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט וכו' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת" (ויקרא יז,ג-ד); וְאִם שָׁחַט בְּשׁוֹגֵג – מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה.

ג. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶעֱלָה אוֹתָן. למזבח.

[ד] וְהֵיכָן הִזְהִיר עַל הַשְּׁחִיטָה בַּחוּץ? בְּהֶקֵּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ" (דברים יב,יד), וְנֶאֱמַר: "שָׁם תַּעֲשֶׂה כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ" (שם, ושם: כֹּל) – מָה הַעֲלָיָה בַּחוּץ שֶׁעָנַשׁ עָלֶיהָ, הִזְהִיר עָלֶיהָ בְּפֵרוּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ" (שם יב,יג), אַף עֲשִׂיָּה, שֶׁבִּכְלָלָהּ הַשְּׁחִיטָה, שֶׁעָנַשׁ עָלֶיהָ בְּפֵרוּשׁ, הֲרֵי הוּא מֻזְהָר עָלֶיהָ, שֶׁלֹּא עָנַשׁ הַכָּתוּב אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר.

ד. וְהֵיכָן הִזְהִיר עַל הַשְּׁחִיטָה בַּחוּץ. הפסוק שהובא לעיל ה"ג מלמד שעונש השוחט בחוץ, כרת. אך לא מצאנו פסוק שאוסר לשחוט בחוץ. מָה הַעֲלָיָה בַּחוּץ… אַף עֲשִׂיָּה שֶׁבִּכְלָלָהּ הַשְּׁחִיטָה וכו'. הפסוק מקיש את ציווי ההעלאה במקדש לציווי השחיטה, במקדש. ומכאן לומדים שכשם שיש אזהרה על איסור העלאה מחוץ למקדש כך יש אזהרה גם באיסור שחיטה מחוץ למקדש. שֶׁלֹּא עָנַשׁ הַכָּתוּב אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר. אין עונש מיתה או כרת למעשה שהתורה אינה כותבת בפירוש שלא לעשותו (ראה גם הלכות ממרים ז,א).

[ה] הַשּׁוֹחֵט קָדָשִׁים וְהֶעֱלָה אוֹתָן בַּחוּץ – חַיָּב שְׁתַּיִם: אַחַת עַל הַשְּׁחִיטָה, וְאַחַת עַל הַהַעֲלָיָה. שָׁחַט בִּפְנִים וְהֶעֱלָה אוֹתָן בַּחוּץ – חַיָּב עַל הַהַעֲלָיָה. וְכֵן אִם שָׁחַט בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בִּפְנִים – חַיָּב עַל הַשְּׁחִיטָה.

[ו] אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל שְׁחִיטַת קָדָשִׁים הָרְאוּיִין לִקְרַב לַמִּזְבֵּחַ, אֲבָל הַשּׁוֹחֵט בַּחוּץ אֶחָד מֵאִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ אוֹ מֵחַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת – הֲרֵי זֶה פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "לִפְנֵי מִשְׁכַּן יי" (ויקרא יז,ד) – כָּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבֹא אֶל מִשְׁכַּן יי, אֵין חַיָּבִין עָלָיו.

ו. אֶחָד מֵאִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ. בהמות הפסולות לקרבן (ראה הלכות איסורי מזבח ג,יא). מֵחַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת. קרבנות חטאת שאי אפשר להקריבם ודינם למות (הלכות פסולי המוקדשין ד,א).

[ז] שָׁחַט בַּחוּץ מְחֻסַּר זְמַן בְּגוּפוֹ אוֹ בַּבְּעָלִים, הוֹאִיל וְאֵינוֹ רָאוּי לָבֹא עַתָּה בִּפְנִים – פָּטוּר. [ח] וְאֵי זֶה הוּא מְחֻסַּר זְמַן בְּגוּפוֹ? בְּהֵמָה בְּתוֹךְ שִׁבְעַת יְמֵי הַלֵּדָה, וְתוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, וְאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ שֶׁנִּשְׁחַט אֶחָד מֵהֶן הַיּוֹם, שֶׁאֵין הַשֵּׁנִי רָאוּי עַד לְמָחָר.

ז. מְחֻסַּר זְמַן בְּגוּפוֹ אוֹ בַּבְּעָלִים. כמבואר בהלכות הסמוכות.
ח. בְּתוֹךְ שִׁבְעַת יְמֵי הַלֵּדָה. הלכות איסורי מזבח ג,ח. וְתוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן. תורים קטנים (שם ה"ב). וְאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ שֶׁנִּשְׁחַט אֶחָד מֵהֶן הַיּוֹם. אסור לשחוט בהמה ובנה באותו יום (הלכות שחיטה יב,א-ג). לכן כאשר שוחטים אחד מהם, השני פסול להקרבה באותו היום.

[ט] וְאֵי זֶה הוּא מְחֻסַּר זְמַן בַּבְּעָלִים? קָרְבָּן שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַן בְּעָלָיו לְהַקְרִיבוֹ. כֵּיצַד? הַזָּב וְהַזָּבָה וְהַיּוֹלֶדֶת שֶׁשָּׁחֲטוּ חַטָּאתָן בַּחוּץ בְּתוֹךְ יְמֵי סְפִירָה – פְּטוּרִין, וְכֵן מְצֹרָע שֶׁשָּׁחַט חַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ בְּתוֹךְ יְמֵי הַסְּפִירָה בַּחוּץ – פָּטוּר, שֶׁעֲדַיִן לֹא נִרְאוּ בַּעֲלֵי הַקָּרְבָּנוֹת הָאֵלּוּ לְכַפָּרָה. אֲבָל אִם שָׁחֲטוּ עוֹלוֹתֵיהֶן בַּחוּץ בְּתוֹךְ יְמֵי סְפִירָה – חַיָּבִין, שֶׁהָעוֹלָה דּוֹרוֹן הִיא, וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם הֵן עִקַּר הַכַּפָּרָה.
וְכֵן נָזִיר שֶׁשָּׁחַט חַטָּאתוֹ בַּחוּץ בְּתוֹךְ יְמֵי נְזִירוּת – פָּטוּר. הִקְרִיב עוֹלָתוֹ אוֹ שְׁלָמָיו בַּחוּץ – חַיָּב, שֶׁהַחַטָּאת הִיא הַמְעַכֶּבֶת אוֹתוֹ וְהִיא עִקַּר הַנְּזִירוּת.

ט. הַזָּב וְהַזָּבָה וְהַיּוֹלֶדֶת שֶׁשָּׁחֲטוּ חַטָּאתָן… וְכֵן מְצֹרָע. לאחר שהטמאים הללו נטהרים מטומאתם הם צריכים לספור ימי טהרה ולאחריהם מקריבים קרבנות להשלמת תהליך כפרתם (הלכות מחוסרי כפרה א,ד-ה, ד,א). נִרְאוּ. נעשו ראויים. אִם שָׁחֲטוּ עוֹלוֹתֵיהֶן. שמביאים עם החטאת בסיום טהרתם. שֶׁהָעוֹלָה דֹּרוֹן הִיא. מתנה, תוספת ריצוי.
נָזִיר שֶׁשָּׁחַט וכו'. הנזיר מביא בסיום הנזירות חטאת, עולה ושלמים (לעיל א,ו). קרבן החטאת הוא הקרבן העיקרי שמוטל עליו להביא, ולכן לפני סיום הנזירות נחשב מחוסר זמן (אף שאם יביא רק עולה או שלמים, מיד לאחר הבאתם הוא רשאי לסיים את דיני נזירותו – לח"מ נזירות ח,י).

[י] אָשָׁם תָּלוּי וְחַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל הַסָּפֵק שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי לֹא נִקְבַּע הָאִסּוּר. אֲשַׁם מְצֹרָע שֶׁשְּׁחָטוֹ בַּחוּץ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – חַיָּב, הוֹאִיל וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ רָאוּי בִּפְנִים וְכָשֵׁר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְכָל קָרְבָּן שֶׁהוּא פָּטוּר עַל שְׁחִיטָתוֹ בַּחוּץ, כָּךְ הוּא פָּטוּר עַל הַעֲלָיָתוֹ.

י. אָשָׁם תָּלוּי. לעיל א,ו. וְחַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל הַסָּפֵק. כשמסופק אם חייב חטאת עוף (כגון ספק יולדת וספק זבה), מביא עוף ומקריבו לחטאת מספק (הלכות פסולי המוקדשין ז,י). שֶׁהֲרֵי לֹא נִקְבַּע הָאִסּוּר. אין ודאות שחייב קרבן, וייתכן שאינו ראוי להקרבה בפנים (אם יוודע שלא חטא) ולכן פטור (ראה מרכה"מ). אֲשַׁם מְצֹרָע שֶׁשְּׁחָטוֹ בַּחוּץ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. לא לשם קרבן אשם. והקרבן כשר וקרב על המזבח, אך אינו עולה למצורע לחובתו וצריך להביא אשם אחר (הלכות מחוסרי כפרה ה,ב), ומכיוון שאינו עולה למצורע לחובתו, חייב אף אם שחטו בתוך ימי ספירתו (ראה לעיל ה"ט), שהרי באופן זה הוא כשר אף לפני זמנו (בבלי זבחים קיד,ב). הוֹאִיל וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ רָאוּי בִּפְנִים וְכָשֵׁר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. שכל הקרבנות חוץ מחטאת ופסח כשרים כשנעשו שלא לשמם (הלכות פסולי המוקדשין טו,א).

[יא] שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁשְּׁחָטָן בַּחוּץ: אִם עַד שֶׁלֹּא הִתְוַדָּה עֲלֵיהֶן – חַיָּב כָּרֵת עַל שְׁנֵיהֶן, הוֹאִיל וּרְאוּיִן לָבֹא לִפְנֵי יי לְוִדּוּי; וְאִם אַחַר שֶׁהִתְוַדָּה – פָּטוּר עַל הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ רָאוּי לָבֹא לִפְנֵי יי.

יא. שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים. אחד מהם מוקרב במקדש והשני נשלח לעזאזל, לאחר שמתוודים עליו בעזרה. הוֹאִיל וּרְאוּיִן לָבֹא לִפְנֵי יי לְוִדּוּי. אף שהשעיר המשתלח אינו קרב במקדש, מכיוון שמתוודים עליו בעזרה נחשב ראוי לבוא לפני ה' וחייבים על שחיטתו בחוץ. וְאִם אַחַר שֶׁהִתְוַדָּה פָּטוּר עַל הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. ראה גם לקמן יט,ז.

[יב] הַשּׁוֹחֵט שְׁלָמִים בַּחוּץ קֹדֶם שֶׁיִּפָּתְחוּ דַּלְתוֹת הַהֵיכָל – פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי הֵן מְחֻסָּרִין מַעֲשֶׂה וְאַחַר כָּךְ יִהְיוּ רְאוּיִין לִקְרַב לִפְנֵי יי, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְהַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח בַּחוּץ, אֲפִלּוּ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, בֵּין לִשְׁמוֹ בֵּין שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – חַיָּב, שֶׁהַפֶּסַח בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה שְׁלָמִים הוּא.

יב. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה,ה, שאסור להקריב שלמים לפני פתיחת הדלתות, ואם נשחטו פסולים. בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה בֵּין לִשְׁמוֹ בֵּין שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ חַיָּב. כששחט פסח בשאר ימות השנה, דינו כשלמים. ולכן בין אם שחט לשם פסח או לשם קרבן אחר הקרבן כשר (ששלמים ששחטם שלא לשמם כשרים – הלכות פסולי המוקדשין טו,א), וחייבים על שחיטתו בחוץ. אמנם אם שחט את הפסח בזמנו בחוץ שלא לשמו פטור, שהרי הפסח שנשחט שלא לשמו פסול (ברכת אברהם סי' ז, כס"מ; וראה הלכות פסולי המוקדשין טו,יא).

[יג] בֶּהֱמַת חֻלִּין שֶׁעֻבָּרָהּ קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ – אָסוּר לִשְׁחֹט אוֹתָהּ בַּחוּץ, וְאִם שָׁחַט – אֵינוֹ לוֹקֶה, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לָבֹא לִפְנֵי יי. [יד] גָּנַב וְהִקְדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט בַּחוּץ – חַיָּב. וּמֵאֵימָתַי הֶעֱמִידוּהָ בִּרְשׁוּתוֹ כְּדֵי לְחַיְּבוֹ עָלֶיהָ כָּרֵת? מִשָּׁעָה שֶׁהִקְדִּישָׁהּ. וְהוּא שֶׁשְּׁחָטָהּ אַחַר יֵאוּשׁ, אֲבָל לִפְנֵי יֵאוּשׁ – אֵינָהּ קְדֵשָׁה.

יג. שֶׁעֻבָּרָהּ קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. כשהקדיש רק את העובר לקרבן (ראה לעיל טו,ח). אָסוּר לִשְׁחֹט אוֹתָהּ בַּחוּץ. ששחיטת האם נחשבת כשחיטה של העובר (רדב"ז). מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לָבֹא לִפְנֵי יי. שהרי האם בהמת חולין והעובר עדיין לא נולד.
יד. וּמֵאֵימָתַי הֶעֱמִידוּהָ בִּרְשׁוּתוֹ כְּדֵי לְחַיְּבוֹ עָלֶיהָ כָּרֵת וכו'. לפני ייאוש הבהמה עדיין שייכת לבעלים (הלכות גנבה ה,ב-ג), ואין הגנב יכול להקדישה ולהקריבה (שם ב,ו). לאחר ייאוש יכול הגנב להקדיש את הבהמה ואם שחטה בחוץ חייב כרת.

[טו] הָיְתָה הַבְּהֵמָה כֻּלָּהּ בַּחוּץ וְצַוָּארָהּ בִּפְנִים, וְשָׁחַט – חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (ויקרא יז,ג) – אֶחָד הַשּׁוֹחֵט בַּמִּקְדָּשׁ וּשְׁאָר גּוּף הַבְּהֵמָה לַחוּץ אוֹ שֶׁהָיָה גּוּפָהּ בִּפְנִים וְצַוָּארָהּ בַּחוּץ, חַיָּב, עַד שֶׁתִּהְיֶה הַבְּהֵמָה כֻּלָּהּ בַּמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ" (שם יז,ד, ושם: הֱבִיאוֹ, והלשון בפנים היא אשגרה מפס' ט). אֲבָל הַשּׁוֹחֵט בְּגַגּוֹ שֶׁל הֵיכָל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִזְבִיחָה כְּלָל – הֲרֵי זֶה פָּטוּר.

טו. עַד שֶׁתִּהְיֶה הַבְּהֵמָה כֻּלָּהּ בַּמִּקְדָּשׁ. השווה הלכות פסולי המוקדשין א,יד. הַשּׁוֹחֵט בְּגַגּוֹ שֶׁל הֵיכָל אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִזְבִיחָה כְּלָל. לעיל ה,ד.

[טז] שְׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ בְּסַכִּין וְשָׁחֲטוּ בַּחוּץ – פְּטוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר יִשְׁחַט", "אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט" (ויקרא יז,ג) – אֶחָד, לֹא שְׁנַיִם. וְאֶחָד שֶׁשָּׁחַט בַּחוּץ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לִשְׁחֹט קָדָשִׁים אֵלּוּ לַיי – הֲרֵי זֶה חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר: "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ" (שם יז,ד) – אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה הַדָּם בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ כַּדָּם הַנִּשְׁפָּךְ, לֹא כְּקָרְבָּן – הֲרֵי הוּא חַיָּב.

טז. שְׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ בְּסַכִּין וְשָׁחֲטוּ בַּחוּץ פְּטוּרִין. בניגוד לשניים שהעלו בחוץ שחייבים (לקמן יט,יב). אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לִשְׁחֹט קָדָשִׁים אֵלּוּ לַיי. אלא שחט לאכילה או לצורך אחר. הֲרֵי זֶה חַיָּב. בניגוד למעלה שחייב רק אם העלה לשם ה' (לקמן יט,א).

[יז] הַשּׁוֹחֵט בַּחוּץ בַּלַּיְלָה – חַיָּב, הוֹאִיל וְהַשְּׁחִיטָה בַּלַּיְלָה כְּשֵׁרָה בַּחוּץ. וְכֵן אִם הֶעֱלָה בַּלַּיְלָה מִזֶּה שֶׁשָּׁחַט בַּחוּץ בַּלַּיְלָה – חַיָּב עַל הַהַעֲלָיָה. אֲבָל אִם שָׁחַט בִּפְנִים בַּלַּיְלָה וְהֶעֱלָה בַּחוּץ – פָּטוּר, לְפִי שֶׁלֹּא הֶעֱלָה אֶלָּא דָּבָר פָּסוּל, שֶׁאֵין לְךָ שְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בַּלַּיְלָה בַּמִּקְדָּשׁ. וְכֵן אִם קִבֵּל בִּכְלִי חֹל בִּפְנִים וְזָרַק בַּחוּץ – פָּטוּר.

יז. הוֹאִיל וְהַשְּׁחִיטָה בַּלַּיְלָה כְּשֵׁרָה בַּחוּץ. ולכן אף ששחיטת קדשים במקדש כשרה רק ביום, כששוחט בלילה בחוץ חייב. אֲבָל אִם שָׁחַט בִּפְנִים בַּלַּיְלָה וְהֶעֱלָה בַּחוּץ פָּטוּר. על השחיטה ועל ההעלאה. שֶׁאֵין לְךָ שְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בַּלַּיְלָה בַּמִּקְדָּשׁ. לעיל ד,א. וְכֵן אִם קִבֵּל בִּכְלִי חֹל בִּפְנִים וְזָרַק בַּחוּץ פָּטוּר. שהדם שהתקבל בכלי חול פסול לזריקה (הלכות פסולי המוקדשין א,כד). אבל אם שחט בחוץ וקיבל את הדם בכלי חול וזרק את הדם בחוץ, חייב גם על הזריקה (בבלי זבחים קיא,ב).

[יח] וְכֵן הַמּוֹלֵק אֶת הָעוֹף בַּחוּץ – פָּטוּר, וְאִם הֶעֱלָהוּ – פָּטוּר. מָלַק בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַּחוּץ – חַיָּב עַל הַהַעֲלָיָה. שְׁחָטוֹ בִּפְנִים וְהֶעֱלָהוּ בַּחוּץ – פָּטוּר, שֶׁלֹּא הֶעֱלָה אֶלָּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִקְרַב. שָׁחַט אֶת הָעוֹף בַּחוּץ וְהֶעֱלָהוּ בַּחוּץ – חַיָּב שְׁתַּיִם, שֶׁהַשְּׁחִיטָה בַּחוּץ כְּשֵׁרָה, וַהֲרֵי הִיא כַּמְּלִיקָה בִּפְנִים.

יח. וְכֵן הַמּוֹלֵק אֶת הָעוֹף בַּחוּץ פָּטוּר וְאִם הֶעֱלָהוּ פָּטוּר. מליקת העוף כשרה רק לקרבן ובמקדש. עוף הנמלק מחוץ למקדש נחשב כנבלה ופסול להקרבה ואין חייבים על שחיטתו והעלאתו בחוץ. שְׁחָטוֹ בִּפְנִים וְהֶעֱלָהוּ בַּחוּץ פָּטוּר וכו'. שחיטת העוף במקדש נחשבת כחניקה או נחירה (לעיל ו,כג) והוא פסול להקרבה.