פרק י"ח, הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל הַמְחַשֵּׁב מַחֲשָׁבָה שֶׁאֵינָהּ נְכוֹנָה בַּקֳּדָשִׁים – הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "לֹא יֵחָשֵׁב" (ויקרא ז,יח) –
א. מַחֲשָׁבָה שֶׁאֵינָהּ נְכוֹנָה בַּקֳּדָשִׁים. מחשבה פוסלת.
ב. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁבִּכְלַל דִּין זֶה שֶׁלֹּא יַפְסִיד הַקֳּדָשִׁים בְּמַחֲשָׁבָה, שֶׁהֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְמַטִּיל מוּם בַּקֳּדָשִׁים. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ לוֹקֶה, שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה מַעֲשֶׂה.
ב. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים בפירוש המקראות. שֶׁהֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְמַטִּיל מוּם בַּקֳּדָשִׁים. והמטיל מום בקדשים לוקה (הלכות איסורי מזבח א,ז). שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה מַעֲשֶׂה. ואין לוקים על עברה אלא אם יש בה מעשה ממשי (הלכות סנהדרין יח,א-ב).
ג. כָּל קָרְבָּן שֶׁנֶּאֱמַר שֶׁהוּא פָּסוּל, בֵּין שֶׁנִּפְסַל בְּמַחֲשָׁבָה בֵּין בְּמַעֲשֶׂה בֵּין שֶׁאֵרַע לוֹ דָּבָר שֶׁפְּסָלוֹ – כָּל הָאוֹכֵל מִמֶּנּוּ כַּזַּיִת בְּמֵזִיד לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה" (דברים יד,ג) –
ד. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵין הַכָּתוּב מַזְהִיר אֶלָּא עַל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין.
ד. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵין הַכָּתוּב מַזְהִיר אֶלָּא עַל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. שהרי קרבן בעל מום מכונה 'תועבה' (דברים יז,א), ובכלל זה כל פסולי המוקדשים (ספרי ראה פסקה צט).
ה. וְכֵן קָדָשִׁים שֶׁהֻטַּל בָּהֶן מוּם – הָאוֹכֵל מֵהֶן כַּזַּיִת לוֹקֶה; הֲרֵי הֵן בִּכְלַל "כָּל תּוֹעֵבָה", עַד שֶׁיִּוָּלֵד לָהֶן מוּם אַחֵר וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכָל שֶׁפְּסוּלוֹ מִסָּפֵק – אֵין לוֹקִין עָלָיו.
ה. וְכֵן קָדָשִׁים שֶׁהֻטַּל בָּהֶן מוּם הָאוֹכֵל מֵהֶן כַּזַּיִת לוֹקֶה. שהרי אסור לאכול מבהמת קדשים בעלת מום לפני פדיונה, וכשהטיל בה מום קנסוהו שלא לפדותה (אברהם יגל). עַד שֶׁיִּוָּלֵד לָהֶן מוּם אַחֵר וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָן. לאחר פדיונם. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הלכות איסורי מזבח א,י.
ו. כָּל קָרְבָּן שֶׁנִּתְפַּגֵּל בְּמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ – כָּל הָאוֹכֵל מִמֶּנּוּ כַּזַּיִת בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא" (ויקרא ז,יח), וְאִם אָכַל בִּשְׁגָגָה – מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה.
ו. שֶׁנִּתְפַּגֵּל בְּמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל יג,א. חַטָּאת קְבוּעָה. הבאה תמיד מן הבהמה, בניגוד ל'עולה ויורד' שמשתנה לפי מצבו הכספי של האדם (הלכות שגגות א,ד).
ז. אֵין חַיָּבִין כָּרֵת אֶלָּא עַל אֲכִילַת דְּבָרִים שֶׁהֻתְּרוּ, בֵּין לָאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ. אֲבָל אִם אָכַל מִן הַמַּתִּיר עַצְמוֹ – אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת אֶלָּא לוֹקֶה, כְּאוֹכֵל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין שֶׁאֵין בָּהֶן פִּגּוּל. כֵּיצַד? מִנְחָה שֶׁנִּתְפַּגְּלָה, הָאוֹכֵל כַּזַּיִת מִשְּׁיָרֶיהָ בְּמֵזִיד – חַיָּב כָּרֵת. אֲבָל אִם אָכַל מִן הַקֹּמֶץ שֶׁלָּהּ אוֹ מִן הַלְּבֹנָה – אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת, לְפִי שֶׁהֵן מִן הַמַּתִּירִין אֶת הַשְּׁיָרִים לָאָדָם. וְכֵן זֶבַח שֶׁנִּתְפַּגֵּל, הָאוֹכֵל כַּזַּיִת מִבְּשָׂרוֹ אוֹ מֵאֵמוּרָיו אוֹ מִבְּשַׂר הָעוֹלָה – חַיָּב כָּרֵת. אֲבָל אִם אָכַל כַּזַּיִת מִן הַדָּם – אֵינוֹ חַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, שֶׁהַדָּם מַתִּיר אֶת הָאֵמוּרִין לִקְרַב לַמִּזְבֵּחַ, וְהָאֵמוּרִין מַתִּירִין אֶת הַבָּשָׂר לָאָדָם, וְדַם הָעוֹלָה מַתִּיר בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ, וְדַם חַטַּאת הָעוֹף מַתִּיר בְּשָׂרָהּ לַכֹּהֲנִים, וְדַם עוֹלַת הָעוֹף מַתִּיר בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ, וְדַם חַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת מַתִּיר אֵמוּרֵיהֶן לַמִּזְבֵּחַ, לְפִיכָךְ חַיָּבִין עַל אֵמוּרֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל. הַקֹּמֶץ וְהַלְּבֹנָה מַתִּירִין הַשְּׁיָרִים לַכֹּהֲנִים, שְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת מַתִּירִין שְׁתֵּי הַלֶּחֶם לַכֹּהֲנִים, וְכֵן שְׁנֵי בָּזִיכֵי לְבֹנָה מַתִּירִין לֶחֶם הַפָּנִים לַכֹּהֲנִים. אֲבָל דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶן מַתִּירִין, כְּגוֹן בְּשַׂר חַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת וּמְנָחוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת – אֵינָן מִתְפַּגְּלִין לְעוֹלָם.
ז. אֵין חַיָּבִין כָּרֵת אֶלָּא עַל אֲכִילַת דְּבָרִים שֶׁהֻתְּרוּ בֵּין לָאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ. בתהליך ההקרבה חלקים מן הקרבן מוקטרים על המזבח וחלקים אחרים נאכלים. רק החלקים שהותרו למזבח או לאדם על ידי עבודה שנעשתה בחלקים אחרים של הקרבן ('המתיר', ראה לעיל יג,ג), נחשבים פיגול וחייבים כרת על אכילתם. אבל על אכילת המתיר עצמו או קרבנות שמוקרבים בשלמות ואין להם מתירים – אין חייבים כרת. לוֹקֶה כְּאוֹכֵל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין שֶׁאֵין בָּהֶן פִּגּוּל. כמבואר לעיל ה"ג. בְּשַׂר חַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת. כיוון שהבשר נשרף מחוץ לעיר ואינו מוקטר על המזבח או נאכל לאדם אינו בכלל דברים שהותרו לאכילת אדם או למזבח, ואין בו פיגול (ראה גם לעיל יג,ח). וּמְנָחוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת. מנחת כהן ומנחת נסכים המוקטרות כליל.
ח. וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל לְעוֹלָם: הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וְהַדָּם, וְהַיַּיִן, בֵּין יַיִן הַבָּא עִם הַנְּסָכִים בֵּין הַיַּיִן הַבָּא בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּמְנָחוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת כֻּלָּן, שֶׁהֲרֵי אֵין לָהֶן קֹמֶץ לְהַתִּירָן, כְּגוֹן מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת נְסָכִים, וּבְשַׂר חַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת, וְלֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע. וְאִם תֹּאמַר: וַהֲלֹא דַּם הָאָשָׁם מַתִּירוֹ? אֵינוֹ תָּלוּי בּוֹ, שֶׁהֲרֵי אָדָם מֵבִיא אֲשָׁמוֹ הַיּוֹם וְלֻגּוֹ אַחַר כַּמָּה יָמִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ.
ח. וְהַיַּיִן בֵּין יַיִן הַבָּא וכו'. היין המנוסך על המזבח, בין שהוא חלק מנסכי הקרבנות (ראה הלכות מעשה הקרבנות ב,א) ובין שהובא בפני עצמו בנדר או בנדבה (שם יד,א). וְלֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע. המצורע מביא עם האשם שלו לוג שמן, ולאחר שמזים ממנו כנגד קודש הקדשים ונותנים ממנו על התנוך והבהונות של המצורע, שאר השמן נאכל על ידי הכהנים (הלכות מחוסרי כפרה ד,ב). אֵינוֹ תָּלוּי בּוֹ וכו'. המצורע אינו חייב להביא את לוג השמן עם האשם אלא יכול להביאו לאחר זמן, ואם כן האשם אינו מתיר את השמן. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. שם ה,ד.
ט. אָסוּר לְהוֹתִיר מִבְּשַׂר הַקֳּדָשִׁים לְאַחַר זְמַן אֲכִילָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר בְּקָרְבַּן תּוֹדָה: "לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר" (ויקרא כב,ל), וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַקֳּדָשִׁים כֻּלָּן. וְהַמּוֹתִיר אֵינוֹ לוֹקֶה, שֶׁהֲרֵי נִתְּקוֹ הַכָּתוּב לַעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ" (שמות יב,י).
ט. וְהַמּוֹתִיר אֵינוֹ לוֹקֶה. ראה גם הלכות קרבן פסח י,יא. נִתְּקוֹ הַכָּתוּב לַעֲשֵׂה. איסור לא תעשה ('לא תותירו') נעתק להיות מצוות עשה ('באש תשרפו') ואין לוקים עליו.
י. הָאוֹכֵל כַּזַּיִת מִבְּשַׂר קָדָשִׁים שֶׁנּוֹתַר: בְּמֵזִיד – חַיָּב כָּרֵת, וְאִם הָיָה שׁוֹגֵג – מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ יי חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מֵעַמֶּיהָ" (ויקרא יט,ח). וּמֵאֵימָתַי יִתְחַיֵּיב כָּרֵת עַל אֲכִילַת הַנּוֹתָר? אִם קָדְשֵׁי קָדָשִׁים הֵן – חַיָּב עֲלֵיהֶן מֵאַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, וְאִם קָדָשִׁים קַלִּים הֵן – חַיָּב עֲלֵיהֶן מִשְּׁקִיעַת הַחַמָּה שֶׁל יוֹם שֵׁנִי, שֶׁהוּא תְּחִלַּת הַלַּיְלָה שֶׁל יוֹם שְׁלִישִׁי. וְהֵיכָן הִזְהִיר הַכָּתוּב עַל הַפִּגּוּל וְעַל הַנּוֹתָר? בַּמִּלּוּאִים, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר שָׁם: "לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם" (שמות כט,לג) – לְהַזְהִיר עַל כָּל שֶׁפְּסוּלוֹ בַּקֹּדֶשׁ שֶׁהוּא בְּלֹא תַעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתוֹ.
י. אִם קָדְשֵׁי קָדָשִׁים הֵן. הנאכלים ביום ההקרבה ובלילה שאחריו (והוא הדין לקרבן תודה ואיל נזיר שנאכלים גם כן ליום ולילה). מֵאַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. תחילת הארת צד מזרח קודם הזריחה (כשעה וחמישית לפניה – פה"מ ברכות א,א). ומדברי חכמים הבשר נאסר כבר בחצות הלילה (הלכות מעשה הקרבנות י,ח). וְאִם קָדָשִׁים קַלִּים הֵן. הנאכלים עד סוף היום שלמחרת ההקרבה. מִשְּׁקִיעַת הַחַמָּה שֶׁל יוֹם שֵׁנִי. מהקרבת הקרבן. וְהֵיכָן הִזְהִיר הַכָּתוּב עַל הַפִּגּוּל וְעַל הַנּוֹתָר. בפסוקים המובאים לעיל התפרש עונש הכרת שיש באכילת הפיגול והנותר, אך לא התבאר הציווי האוסר לאכלם. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר שָׁם לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם. בפסוק המצוטט מדובר באיסור על זר לאכול מקדשים, ונראה שהכוונה לפסוק אחריו (שמות כט,לד) המדבר באיסור אכילת המילואים שנותרו: "ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא" (ראה מדור שינויי נוסחאות במהדורת פרנקל).
יא. וְהַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְכַזַּיִת, וְכָל הַפִּגּוּלִין וְהַנּוֹתָרִין מִצְטָרְפִין.
יא. וְהַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְכַזַּיִת. אכל חצי זית פיגול וחצי זית נותר חייב כרת, שהרי שניהם כלולים באותה אזהרה (ראה בבלי מעילה יז,ב). וְכָל הַפִּגּוּלִין וְהַנּוֹתָרִין מִצְטָרְפִין. אכל כזית פיגול או נותר מכמה מיני קרבנות במזיד חייב כרת ובשוגג חייב חטאת.
יב. אָסוּר לְטַמֵּא אֶת הַקֳּדָשִׁים אוֹ לְסַבֵּב לָהֶן טֻמְאָה, שֶׁהֲרֵי פּוֹסֵל אוֹתָן. וְהַמְטַמֵּא אֶת הַקֳּדָשִׁים אֵינוֹ לוֹקֶה. אֲבָל אָדָם טָהוֹר שֶׁאָכַל כַּזַּיִת מִקָּדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ – לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל" (ויקרא ז,יט). וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁאִם אָכַל כַּזַּיִת מִלְּבֹנַת הַמִּנְחָה שֶׁנִּטְמֵאת אַחַר שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה בַּכְּלִי – לוֹקֶה. אֶחָד קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ לִפְנֵי כַּפָּרָה אוֹ לְאַחַר כַּפָּרָה, בֵּין שֶׁנִּטְמְאוּ בְּאַב הַטֻּמְאָה אוֹ בִּוְלַד הַטֻּמְאָה שֶׁל דִּבְרֵי תּוֹרָה. אֲבָל אִם נִטְמְאוּ בְּטֻמְאוֹת שֶׁל דִּבְרֵיהֶן – אֵינוֹ לוֹקֶה עַל אֲכִילָתָן, אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא הָאוֹכֵל אַחַר זְרִיקַת דָּמִים, אֲבָל אִם אָכַל קֹדֶם זְרִיקָה – אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל קֹדֶשׁ טָמֵא, אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.
יב. לְסַבֵּב לָהֶן טֻמְאָה. לגרום להם טומאה. שֶׁהֲרֵי פּוֹסֵל אוֹתָן. כדלעיל ה"ב. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת וכו'. הפסוק עוסק בבשר קרבן שלמים וממנו נלמד לשאר הקרבנות ולא רק לבשר. לִפְנֵי כַּפָּרָה אוֹ לְאַחַר כַּפָּרָה. זריקת הדם. בְּאַב הַטֻּמְאָה. כגון בטמא מת, נבלה או שרץ (לרשימת אבות הטומאות ראה הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות). בִּוְלַד הַטֻּמְאָה. דבר שנטמא מחמת נגיעה באב הטומאה. בְּטֻמְאוֹת שֶׁל דִּבְרֵיהֶן. כגון הנטמא מן הגויים (ראה הלכות מטמאי משכב ומושב ב,י; לרשימת הטומאות מדברי חכמים ראה הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות). מַכַּת מַרְדּוּת. מלקות מדברי חכמים.
יג. כָּל אָדָם שֶׁנִּטְמָא טֻמְאָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ כָּרֵת עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ, וְאָכַל כַּזַּיִת מִן הַקֳּדָשִׁים, בֵּין קֹדֶשׁ טָהוֹר בֵּין קֹדֶשׁ טָמֵא: בְּמֵזִיד – הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיי וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה" וכו' (ויקרא ז,כ); וְאִם אָכַל בִּשְׁגָגָה – מֵבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּטֻמְאַת הַגּוּף? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה" וכו' (שם ז,כא). וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. וְהֵיכָן הִזְהִיר עַל עָוֹן זֶה? בַּיּוֹלֶדֶת, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהּ: "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע" (ויקרא יב,ד) –
יג. טֻמְאָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ כָּרֵת עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. ראה הלכות ביאת מקדש ג,יג. קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. קרבן חטאת שסוגו משתנה לפי מצבו הכלכלי של האדם (הלכות שגגות א,ד). וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּטֻמְאַת הַגּוּף. מניין שהמילים "וטמאתו עליו" מתייחסות לאדם הטמא שאכל, ולא לבשר הטמא שנאכל. שֶׁנֶּאֱמַר וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא. ובפסוק זה מפורש שמדובר באדם טמא שאכל שמתחייב כרת, ומכאן שגם הפסוק שלפניו עוסק באדם הטמא. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. הפסוק נאמר לגבי שלמים, וכן הדין בשאר הקרבנות. וְהֵיכָן הִזְהִיר עַל עָוֹן זֶה. ראה לעיל ה"י.
יד. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לַטָּמֵא שֶׁלֹּא יֹאכַל קֹדֶשׁ קֹדֶם שֶׁיִּטְבֹּל. וְהָאוֹכֵל קֹדֶשׁ אַחַר שֶׁטָּבַל קֹדֶם שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ אוֹ קֹדֶם שֶׁיָּבִיא כַּפָּרָתוֹ – לוֹקֶה וְאֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו" (שם ז,כ) – עַד שֶׁתִּהְיֶה כָּל טֻמְאָתוֹ עָלָיו.
יד. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לַטָּמֵא שֶׁלֹּא יֹאכַל קֹדֶשׁ. חז"ל למדו במסורת שמדובר על אכילת קודש ולא רק על נגיעה בו. אַחַר שֶׁטָּבַל קֹדֶם שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ. גם לאחר הטבילה נשארת טומאה קלה על הטמא עד סוף היום (ובזמן זה הוא נקרא 'טבול יום', הלכות שאר אבות הטומאות י,א-ב). קֹדֶם שֶׁיָּבִיא כַּפָּרָתוֹ. מחוסרי כיפורים (זב, זבה, יולדת או מצורע) שטהרו מטומאתם ועדיין לא הביאו קרבן להשלמת תהליך טהרתם (הלכות מחוסרי כפרה א,א). שֶׁתִּהְיֶה כָּל טֻמְאָתוֹ עָלָיו. וטבול יום ומחוסר כיפורים התחילו בתהליך טהרתם.
טו. הָיָה טָמֵא בְּטֻמְאוֹת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם – אֵינוֹ לוֹקֶה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת, אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.
טז. אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת עַל אֲכִילַת קֹדֶשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, עַד שֶׁיֹּאכַל מִמֶּנּוּ אַחַר שֶׁקָּרְבוּ מַתִּירָיו. אֲבָל אִם אָכַל אֶת הַבָּשָׂר קֹדֶם זְרִיקַת הַדָּם – אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ. זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין – אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל אוֹ מִשּׁוּם נוֹתָר אוֹ מִשּׁוּם טָמֵא, עַד שֶׁיִּקְרְבוּ מַתִּירָיו כְּהִלְכָתָן; וְכָל שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין – כֵּיוָן שֶׁקָּדַשׁ בַּכְּלִי, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם טֻמְאָה. אֲפִלּוּ נִטְמָא הַבָּשָׂר קֹדֶם שֶׁיִּתְטַמֵּא הָאוֹכֵל, הוֹאִיל וְקָרְבוּ הַמַּתִּירִין וְאַחַר כָּךְ אָכַל – חַיָּב כָּרֵת. וְכֵן אִם אָכַל מִבְּשַׂר חַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת וְהוּא טָמֵא, אַחַר שֶׁנִּזְרַק דָּמָן – הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת.
טז. וְכֵן אִם אָכַל מִבְּשַׂר חַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת וְהוּא טָמֵא אַחַר שֶׁנִּזְרַק דָּמָן. שרק לאחר זריקת הדם אפשר לשרוף את הבשר כדינו מחוץ למחנה.
יז. כְּבָר נִתְבָּאֵר לְךָ שֶׁאַף דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל, חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם נוֹתָר וְטָמֵא. כֵּיצַד? דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶן מַתִּירִין – אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם נוֹתָר וְטָמֵא. וְכֵן הַמַּתִּירִין עַצְמָן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ – חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם נוֹתָר וְטָמֵא, חוּץ מִן הַדָּם, שֶׁאֵין חַיָּבִין עָלָיו לְעוֹלָם אֶלָּא מִשּׁוּם דָּם בִּלְבַד.
יז. כְּבָר נִתְבָּאֵר לְךָ וכו'. מכלל הדברים שנאמרו בפרק זה – שאין חייבים משום פיגול על דבר שאין לו מתירין (לעיל ה"ז), ושחייבים משום טומאה גם על דבר שאין לו מתירין משעה שהתקדש בכלי (לעיל הט"ז) – מתבאר שיש דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול וחייבים עליהם משום נותר וטמא. חוּץ מִן הַדָּם שֶׁאֵין חַיָּבִין עָלָיו לְעוֹלָם אֶלָּא מִשּׁוּם דָּם בִּלְבַד. באכילת דם חייבים כרת מצד אכילת הדם (האסור גם בבהמת חולין, הלכות מאכלות אסורות א,ו), ולא בגלל איסור נותר או טמא.
יח. טָמֵא שֶׁאָכַל אֵמוּרִין – חַיָּב כָּרֵת.
יח. טָמֵא שֶׁאָכַל אֵמוּרִין חַיָּב כָּרֵת. אף שהאימורים מוקטרים ואינם נאכלים.
יט. אָכַל פֶּסַח שֶׁלֹּא נִצְלָה, וְלַחְמֵי תּוֹדָה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָן – הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת מִשּׁוּם טֻמְאַת הַגּוּף, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְמַה שֶּׁהֵן. אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְחַיֵּב אָדָם עַל אֲכִילָה אַחַת מִשּׁוּם פִּגּוּל וּמִשּׁוּם נוֹתָר, שֶׁהַפִּגּוּל הוּא הַקָּרְבָּן הַנִּפְסָל בְּמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן, וְאֵינוֹ עוֹלֶה לְשֵׁם קָרְבָּן, וְלֹא נִרְצָה כְּלָל, וְהַנּוֹתָר הוּא הַנִּשְׁאָר מִקָּרְבָּן שֶׁקָּרַב כְּמִצְוָתוֹ לְאַחַר זְמַן אֲכִילָתוֹ.
יט. פֶּסַח שֶׁלֹּא נִצְלָה. הפסח נאכל צלוי ואין לאכלו לפני צלייה (הלכות קרבן פסח ח,ד). וְלַחְמֵי תּוֹדָה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָן. לחמי התודה נאכלים על ידי הבעלים לאחר שמפרישים מכל מין חלה אחת לכהן (הלכות מעשה הקרבנות ט,כא). אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְמַה שֶּׁהֵן. אף שעדיין אי אפשר לאכלם בפועל, נחשבים כקודש שקרבו מתיריו וחייבים על אכילתם בטומאה. וְהַנּוֹתָר הוּא הַנִּשְׁאָר מִקָּרְבָּן שֶׁקָּרַב כְּמִצְוָתוֹ לְאַחַר זְמַן אֲכִילָתוֹ. אבל קרבן שנפסל אינו נעשה נותר.
כ. הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר וְהַטָּמֵא שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה וַאֲכָלָן – חַיָּב. אַף עַל פִּי שֶׁרִבָּה מִין עַל חֲבֵרוֹ – אֵינוֹ מְבַטְּלוֹ, שֶׁאֵין הָאִסּוּרִין מְבַטְּלִין זֶה אֶת זֶה.
כ. שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה וַאֲכָלָן. ערבם ואכל את התערובת. אַף עַל פִּי שֶׁרִבָּה מִין עַל חֲבֵרוֹ וכו'. בתערובת של איסור והיתר, כשרוב התערובת היא היתר (והאיסור אינו נותן טעם), מתבטל האיסור ברוב והתערובת כולה מותרת (הלכות מאכלות אסורות טו,ו). אמנם כאשר כמה איסורים מעורבים האיסור המועט לא מתבטל ברוב, והאוכל ממנה עובר על כל האיסורים.
כא. וּפִגּוּל אוֹ נוֹתָר אוֹ טָמֵא שֶׁהֶעֱלָן לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, מִשֶּׁמָּשְׁלָה הָאוּר בְּרֻבָּן – פָּקַע אִסּוּרָן מֵהֶן. וְהָאֵמוּרִין מִצְטָרְפִין עִם הַבָּשָׂר לְכַזַּיִת, בֵּין בָּעוֹלָה בֵּין בִּשְׁאָר קָדָשִׁים, לְחַיֵּב עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל אוֹ נוֹתָר אוֹ טָמֵא.
כא. וּפִגּוּל אוֹ נוֹתָר אוֹ טָמֵא שֶׁהֶעֱלָן לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ. אף שלכתחילה אין להעלות למזבח בשר ואימורים שנפסלו, אם העלם יש להקטירם (לעיל ג,ז). פָּקַע אִסּוּרָן מֵהֶן. אין איסור כרת באכילתם והאוכלם אינו לוקה. וְהָאֵמוּרִין מִצְטָרְפִין עִם הַבָּשָׂר. אף שהאימורים מוקטרים למזבח והבשר נאכל, הם מצטרפים יחד לשיעור אכילה המחייב.
כב. זֶבַח שֶׁנִּתְפַּגֵּל אוֹ שֶׁנּוֹתַר לְאַחַר זְמַנּוֹ, וְאָכַל מִמֶּנּוּ מִן הָעוֹר, אוֹ מִן הַמָּרָק, אוֹ מִן הַתְּבָלִין, אוֹ מִן הָאֲלָל, אוֹ מִן הַמּוּרָא, אוֹ מִן הַגִּידִים, מִן הַקַּרְנַיִם, מִן הַטְּלָפַיִם, מִן הַצִּפָּרְנַיִם, מִן הַחַרְטוֹם, מִבֵּיצֵי הָעוֹף, מִן הַנּוֹצָה – אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת. וְכֵן טְמֵא הַגּוּף שֶׁאָכַל דְּבָרִים אֵלּוּ מִקָּרְבָּן כָּשֵׁר – אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת, אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.
כב. וְאָכַל מִמֶּנּוּ מִן הָעוֹר וכו'. דברים שאינם ראויים לאכילה או שאכילתם אינה חשובה ואינה נחשבת אכילה לעניין הקרבנות (לעיל יד,ז, ושם התבארו הפרטים הנזכרים כאן).
כג. אֲבָל מִן הַשְּׁלִיל אוֹ מִן הַשִּׁלְיָה – חַיָּב מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא כְּאוֹכֵל מִשְּׁאָר בְּשַׂר הַזֶּבַח.
כג. הַשְּׁלִיל. עובר לא גמור הנמצא במעי אמו. הַשִּׁלְיָה. הקרום שבתוכו נמצא העובר. חַיָּב מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא כְּאוֹכֵל מִשְּׁאָר בְּשַׂר הַזֶּבַח. אף שמחשבת פיגול על שליל ושליה אינה פוסלת ומפגלת את הקרבן (לעיל יד,ז), אכילתם חשובה וכשחשבו מחשבת פיגול על חלק אחר מהבהמה גם הם נעשו פיגול וחייבים עליהם.
כד. קָדְשֵׁי גּוֹיִם – אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. וְכֵן דַּם הַקֳּדָשִׁים, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן הַלְּבֹנָה וְהַקְּטֹרֶת וְהָעֵצִים – אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת, לֹא מִשּׁוּם פִּגּוּל וְלֹא מִשּׁוּם נוֹתָר וְלֹא מִשּׁוּם טֻמְאַת הַגּוּף.
כד. קָדְשֵׁי גּוֹיִם. קרבנות שהוקדשו על ידי גויים. וְכֵן דַּם הַקֳּדָשִׁים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל הי"ז. וְכֵן הַלְּבֹנָה וְהַקְּטֹרֶת וְהָעֵצִים אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת. כיוון שאינם ראויים לאכילה (אמנם אם הם טמאים ואכלם חייב מלקות, לעיל הי"ב).

תקציר הפרק 

פרק י"ח הלכות פסולי המקודשין איסורי אכילת קודשים למדנו שפיגול הוא קורבן שנפסל להקרבה או לאכילה, עקב מחשבה לא רצויה של הכהן בשעת עבודתו. היום לומדים שאסור לפגל קרבן, להותירו אחר זמנו, או לטמא אותו. כל קרבן שנתפגל במחשבת הזמן -כל האוכל ממנו כזית במזיד, חייב כרת ואם אכל בשגגה, מביא חטאת קבועה. ואלו דברים שאין חייבים עליהן משום פיגול: הקומץ מהמנחה, והלבונה, והקטורת, והדם; והיין, בין יין הבא עם הנסכים בין יין הבא בפני עצמו; ומנחות הנשרפות כולן כגון מנחת כוהנים, ומנחת נסכים; ובשר חטאות הנשרפות, ולוג שמן של מצורע. אסור להותיר מבשר הקודשים לאחר זמן אכילתם, והמותיר אינו לוקה. האוכל כזית מבשר קודשים שנותר-במזיד, חייב כרת בשוגג, מביא חטאת קבועה. אסור לטמא את הקודשים, או לגרום להם טומאה -שהרי פוסל אותם. והמטמא את הקודשים, אינו לוקה. אבל אדם טהור שאכל כזית מקודשים שנטמאו -לוקה. (בטומאה מהתורה)

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות פסולי המוקדשין ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן