א. כָּל שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְרַבּוֹת סְפֵקוֹת וּסְפֵק סְפֵקוֹת: בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – טָהוֹר; וּבִרְשׁוּת הַיָּחִיד – טָמֵא. כֵּיצַד? נִכְנַס לַמָּבוֹי וְהַטֻּמְאָה בֶּחָצֵר, סָפֵק נִכְנַס לֶחָצֵר סָפֵק לֹא נִכְנַס; טֻמְאָה בַּבַּיִת, סָפֵק נִכְנַס לַבַּיִת סָפֵק לֹא נִכְנַס; וַאֲפִלּוּ נִכְנַס, סָפֵק הָיְתָה שָׁם בְּעֵת שֶׁנִּכְנַס סָפֵק שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם; וְאִם תֹּאמַר הָיְתָה שָׁם, סָפֵק יֵשׁ בָּהּ כַּשִּׁעוּר סָפֵק שֶׁאֵין בָּהּ; וְאִם תֹּאמַר יֵשׁ בָּהּ, סָפֵק שֶׁהִיא טֻמְאָה סָפֵק שֶׁאֵינָהּ טֻמְאָה; וַאֲפִלּוּ הִיא טֻמְאָה, סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע – סְפֵקוֹ טָמֵא, שֶׁהַמָּבוֹי רְשׁוּת הַיָּחִיד.
א. לַמָּבוֹי. סמטה שפתוחות לתוכה כמה חצרות ובהם בתים. טֻמְאָה בַּבַּיִת סָפֵק נִכְנַס לַבַּיִת סָפֵק לֹא נִכְנַס. זהו מקרה אחר שהטומאה בבית ויש ספק אם נכנס מן המבוי דרך החצר לבית. וַאֲפִלּוּ נִכְנַס וכו'. מוסב על שני המקרים: כשהטומאה בחצר וכשהטומאה בבית.
ב. תִּשְׁעָה צְפַרְדְּעִים וְשֶׁרֶץ אֶחָד בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵי זֶה הוּא – סְפֵקוֹ טָמֵא. תִּשְׁעָה שְׁרָצִים וּצְפַרְדֵּעַ אֶחָד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶם – סְפֵקוֹ טָהוֹר. זֶה הַכְּלָל: כָּל סָפֵק בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – טָהוֹר, עַד שֶׁיֹּאמַר: 'נִטְמֵאתִי בְּוַדַּאי'; וְכָל סָפֵק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – טָמֵא, עַד שֶׁיֹּאמַר: 'וַדַּאי שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי'.
לְפִיכָךְ, עַצְמוֹת הַמֵּת וְעֶצֶם נְבֵלָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ גּוּשׁ מֵאֶרֶץ טְהוֹרָה וְגוּשִׁים מִבֵּית הַפְּרָס אוֹ מֵאֶרֶץ הָעַמִּים, וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶן אוֹ הֱסִיטוֹ, וְאֵין יָדוּעַ בַּמֶּה נָגַע מֵהֶן; כַּזַּיִת מִן הַמֵּת וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, וְהֶאֱהִיל עַל אֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ עַל אֵי זֶה מֵהֶן הֶאֱהִיל; שְׁנֵי שְׁבִילִין אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר, הָלַךְ בְּאֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵי זֶה הָלַךְ; אוֹ שֶׁנָּגַע בְּאָדָם זֶה בַּדֶּרֶךְ וְאֵין יָדוּעַ אִם הוּא טָמֵא אִם הוּא טָהוֹר; אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר, וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵי זֶה מֵהֶן נָגַע – בְּכָל אֵלּוּ הַסְּפֵקוֹת טָהוֹר.
לְפִיכָךְ, עַצְמוֹת הַמֵּת וְעֶצֶם נְבֵלָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ גּוּשׁ מֵאֶרֶץ טְהוֹרָה וְגוּשִׁים מִבֵּית הַפְּרָס אוֹ מֵאֶרֶץ הָעַמִּים, וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶן אוֹ הֱסִיטוֹ, וְאֵין יָדוּעַ בַּמֶּה נָגַע מֵהֶן; כַּזַּיִת מִן הַמֵּת וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, וְהֶאֱהִיל עַל אֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ עַל אֵי זֶה מֵהֶן הֶאֱהִיל; שְׁנֵי שְׁבִילִין אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר, הָלַךְ בְּאֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵי זֶה הָלַךְ; אוֹ שֶׁנָּגַע בְּאָדָם זֶה בַּדֶּרֶךְ וְאֵין יָדוּעַ אִם הוּא טָמֵא אִם הוּא טָהוֹר; אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר, וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵי זֶה מֵהֶן נָגַע – בְּכָל אֵלּוּ הַסְּפֵקוֹת טָהוֹר.
ב. עַצְמוֹת הַמֵּת. שמטמאות במגע ובמשא, ופעמים גם באוהל (ראה הלכות טומאת מת ב,ח-י). וְעֶצֶם נְבֵלָה. שאינה מטמאת כלל כשאינה מחוברת בבשר (לעיל א,ז). וְגוּשִׁים מִבֵּית הַפְּרָס אוֹ מֵאֶרֶץ הָעַמִּים. גוש עפר מאדמת שדה שנחרש בה קבר או מאדמת חוץ לארץ שהם מטמאים במגע ובמשא מדברי סופרים (הלכות טומאת מת שם הט"ז). כַּזַּיִת מִן הַמֵּת. המטמא באוהל (שם ב,א). שְׁנֵי שְׁבִילִין אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר. כגון שאחד מהם עובר בבית הקברות או שיש באחד מהם מת המוטל לרוחב השביל המטמא את כל העובר בו (כדלקמן ה"ג), ושני השבילים הם ברשות הרבים.
ג. הַמּוֹצֵא מֵת מֻשְׁכָּב לְרָחְבּוֹ שֶׁל דֶּרֶךְ: אִם הָיָה שָׁלֵם, וְהוּא מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה – הֲרֵי זֶה טָמֵא לִתְרוּמָה, שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁנָּגַע; הָיָה לוֹ מָקוֹם לַעֲבֹר, אוֹ שֶׁהָיָה מְשֻׁבָּר וּמְפֹרָק, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁעָבַר בֵּין שׁוֹקָיו וּפְרָקָיו – הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְאִם הָיָה קֶבֶר לְכָל רֹחַב הַדֶּרֶךְ – הַקֶּבֶר מְצָרְפוֹ, וְהָעוֹבֵר שָׁם טָמֵא, שֶׁאֵין זֶה כִּשְׁאָר הַסְּפֵקוֹת, אֶלָּא חֶזְקָתוֹ שֶׁנָּגַע.
ג. הַמּוֹצֵא מֵת מֻשְׁכָּב לְרָחְבּוֹ שֶׁל דֶּרֶךְ. לאחר שעבר בדרך זו. אִם הָיָה שָׁלֵם… הֲרֵי זֶה טָמֵא לִתְרוּמָה שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁנָּגַע. ודווקא לתרומה הוא טמא משום חזקה זו, אבל לעניין טומאת הנזיר והעושה פסח הוא נחשב טהור (ראה הלכות נזירות ט,יח-יט, הלכות קרבן פסח ו,יא). וְאִם הָיָה קֶבֶר לְכָל רֹחַב הַדֶּרֶךְ הַקֶּבֶר מְצָרְפוֹ וְהָעוֹבֵר שָׁם טָמֵא. שהואיל והקבר כולו מטמא באוהל (הלכות טומאת מת ב,טז) אף העובר כנגד החלק הריק טמא משום טומאת הקבר (תוספות נזיר סג,ב). שֶׁאֵין זֶה כִּשְׁאָר הַסְּפֵקוֹת. שהם טהורים ברשות הרבים.
ד. שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַּמָּבוֹי – מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ, עַד הָעֵת שֶׁיֹּאמַר: 'בָּדַקְתִּי אֶת הַמָּבוֹי הַזֶּה בְּיוֹם פְּלוֹנִי וְלֹא הָיָה בּוֹ שֶׁרֶץ'. אֲפִלּוּ כִּבְּדוֹ, וְלֹא בְּדָקוֹ – הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ מִקֹּדֶם הַכִּבּוּד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁמְּצָאוֹ יָבֵשׁ. אֲבָל אִם מְצָאוֹ לַח – אֵינוֹ מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיָּמוּת בָּהּ וְיִהְיֶה עַתָּה לַח כְּמוֹת שֶׁנִּמְצָא.
ד. מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ עַד הָעֵת שֶׁיֹּאמַר בָּדַקְתִּי אֶת הַמָּבוֹי הַזֶּה וכו'. שהטהרות שהיו שם מאותה העת ואילך טמאות מחשש שמא נפל שם שרץ מיד לאחר הבדיקה (ראה גם הלכות מטמאי משכב ומושב ג,ז). כִּבְּדוֹ. טיאטא אותו. שֶׁמְּצָאוֹ יָבֵשׁ. וכגון ששלדו קיים שאז הוא מטמא אף על פי שהוא יבש (ראה לעיל ד,יב).
ה. שְׁנֵי רֻקִּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אֶחָד טָהוֹר, וְאֶחָד מִן הָרֻקִּין הַנִּמְצָאִין שֶׁגָּזְרוּ עֲלֵיהֶן טֻמְאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶם אוֹ הֱסִיטוֹ, וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה הוּא – תּוֹלִין עָלָיו אֶת הַתְּרוּמָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁנֵי סְפֵקוֹת: סָפֵק בַּטָּהוֹר נָגַע סָפֵק בַּנִּמְצָא, וְאִם תֹּאמַר בַּנִּמְצָא, סָפֵק שֶׁהוּא טָמֵא סָפֵק שֶׁהוּא טָהוֹר.
הָיוּ שְׁנֵי הָרֻקִּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אִם הָיוּ נְגוּבִין וּמֻנָּחִין שָׁם, וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶן – סְפֵקוֹ טָהוֹר. נָשָׂא אֶחָד מֵהֶן – תּוֹלִין עָלָיו, שֶׁהֲרֵי מִשֶּׁנְּשָׂאוֹ אֵינוֹ מֻנָּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְכֵן אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶם לַח, וְנִתְלָה בּוֹ הָרֹק הַלַּח – תּוֹלִין עָלָיו, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מֻנָּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה סְפֵקוֹ טָהוֹר, אֶלָּא הֲרֵי הוּא עַל בִּגְדוֹ.
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאִם נָגַע בָּרֹק הַנִּמְצָא אוֹ נְשָׂאוֹ אוֹ הֱסִיטוֹ בְּכָל מָקוֹם – שׂוֹרְפִין עָלָיו אֶת הַתְּרוּמָה, כְּבֵית הַפְּרָס וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, שֶׁשּׂוֹרְפִין עַל וַדַּאי מַגָּעָן בְּכָל מָקוֹם.
הָיוּ שְׁנֵי הָרֻקִּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אִם הָיוּ נְגוּבִין וּמֻנָּחִין שָׁם, וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶן – סְפֵקוֹ טָהוֹר. נָשָׂא אֶחָד מֵהֶן – תּוֹלִין עָלָיו, שֶׁהֲרֵי מִשֶּׁנְּשָׂאוֹ אֵינוֹ מֻנָּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְכֵן אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶם לַח, וְנִתְלָה בּוֹ הָרֹק הַלַּח – תּוֹלִין עָלָיו, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מֻנָּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה סְפֵקוֹ טָהוֹר, אֶלָּא הֲרֵי הוּא עַל בִּגְדוֹ.
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאִם נָגַע בָּרֹק הַנִּמְצָא אוֹ נְשָׂאוֹ אוֹ הֱסִיטוֹ בְּכָל מָקוֹם – שׂוֹרְפִין עָלָיו אֶת הַתְּרוּמָה, כְּבֵית הַפְּרָס וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, שֶׁשּׂוֹרְפִין עַל וַדַּאי מַגָּעָן בְּכָל מָקוֹם.
ה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל יג,ד. אוֹ הֱסִיטוֹ. והרוקים שגזרו עליהם טומאה מטמאים במשא כרוקו של זב (ראה שם, הלכות מטמאי משכב ומושב א,יד). תּוֹלִין עָלָיו אֶת הַתְּרוּמָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁנֵי סְפֵקוֹת. ואין שורפים את התרומה על שני ספקות אלא תולים בלבד (לעיל יג,יב-יג).
אִם הָיוּ נְגוּבִין וּמֻנָּחִין שָׁם. שהתייבשו באופן שאינם נדבקים בגוף האדם הנוגע בהם (וכגון שלא נתייבשו יותר מדי, שאם כן הרי אינם מטמאים, פה"מ טהרות ד,ו וראה הלכות מטמאי משכב ומושב ב,א). נָשָׂא אֶחָד מֵהֶן תּוֹלִין עָלָיו. כדין שני רוקים שברשות היחיד וכמבואר בפסקה הקודמת. שֶׁהֲרֵי מִשֶּׁנְּשָׂאוֹ אֵינוֹ מֻנָּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. שכעת מונח על האדם והוא נחשב כרשות היחיד (פה"מ שם). וְנִתְלָה בּוֹ. נדבק בו.
כְּבָר בֵּאַרְנוּ. לעיל יג,יג. בְּכָל מָקוֹם. אפילו כשנטמא ברשות הרבים. כְּבֵית הַפְּרָס וְכַיּוֹצֵא בָּהּ שֶׁשּׂוֹרְפִין עַל וַדַּאי מַגָּעָן בְּכָל מָקוֹם. שהנוגע בוודאות באחד משש הטומאות שנמנו לעיל (שם), שורפים עליו את התרומה, ואף על פי שהטומאה שלהם היא משום ספק.
אִם הָיוּ נְגוּבִין וּמֻנָּחִין שָׁם. שהתייבשו באופן שאינם נדבקים בגוף האדם הנוגע בהם (וכגון שלא נתייבשו יותר מדי, שאם כן הרי אינם מטמאים, פה"מ טהרות ד,ו וראה הלכות מטמאי משכב ומושב ב,א). נָשָׂא אֶחָד מֵהֶן תּוֹלִין עָלָיו. כדין שני רוקים שברשות היחיד וכמבואר בפסקה הקודמת. שֶׁהֲרֵי מִשֶּׁנְּשָׂאוֹ אֵינוֹ מֻנָּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. שכעת מונח על האדם והוא נחשב כרשות היחיד (פה"מ שם). וְנִתְלָה בּוֹ. נדבק בו.
כְּבָר בֵּאַרְנוּ. לעיל יג,יג. בְּכָל מָקוֹם. אפילו כשנטמא ברשות הרבים. כְּבֵית הַפְּרָס וְכַיּוֹצֵא בָּהּ שֶׁשּׂוֹרְפִין עַל וַדַּאי מַגָּעָן בְּכָל מָקוֹם. שהנוגע בוודאות באחד משש הטומאות שנמנו לעיל (שם), שורפים עליו את התרומה, ואף על פי שהטומאה שלהם היא משום ספק.
ו. מִי שֶׁיָּשַׁב בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבָא אֶחָד וְדָרַס עַל בְּגָדָיו, אוֹ שֶׁרָקַק וְנָגַע בּוֹ הָרֹק – עַל רֻקּוֹ שׂוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה, וְעַל בְּגָדָיו הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב: אִם רֹב הָעִיר טְמֵאִים – בְּגָדָיו מִדְרָס; וְאִם רֹב הָעִיר טְהוֹרִים – הֲרֵי זֶה טָהוֹר.
ו. עַל רֻקּוֹ שׂוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה. במקרה שנגע בו הרוק טמא משום גזרת רוקים הנמצאים. וְעַל בְּגָדָיו הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. במקרה שדרסו על בגדיו, הולכים אחרי רוב אנשי העיר שלא גזרו טומאה על סתם אדם העובר בשוק. אִם רֹב הָעִיר טְמֵאִים בְּגָדָיו מִדְרָס. שהם טמאים בטומאת מדרס כדין בגדים שדרס עליהם הזב וכיוצא בו (כמפורט בהלכות מטמאי משכב ומושב פרקים ו-ז).
ז. מִי שֶׁאָבַד לוֹ כְּלִי, וּמְצָאוֹ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – הֲרֵי זֶה טָמֵא מִדְרָס וְטָמֵא טֻמְאַת מֵת. אָבַד לוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּמְצָאוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים: אִם אָבַד בַּיּוֹם וּמְצָאוֹ בּוֹ בַּיּוֹם – טָהוֹר; אָבַד בַּיּוֹם וּמְצָאוֹ בַּלַּיְלָה, אוֹ שֶׁאָבַד בַּלַּיְלָה וּמְצָאוֹ בַּיּוֹם, אוֹ שֶׁאָבַד בַּיּוֹם וּמְצָאוֹ בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו – הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת טָמֵא. זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁעָבַר עָלָיו הַלַּיְלָה אוֹ מִקְצָתוֹ – טָמֵא.
ז. וּמְצָאוֹ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד הֲרֵי זֶה טָמֵא מִדְרָס וְטָמֵא טֻמְאַת מֵת. שיש ספק שמא נטמא וספק טומאה ברשות היחיד טמא. אִם אָבַד בַּיּוֹם וּמְצָאוֹ בּוֹ בַּיּוֹם טָהוֹר. ואף שחכמים גזרו על הכלים הנמצאים בשווקים וברחובות שהם בחזקת טומאה (לעיל יג,ד), אין הנאמר כאן בכלל גזרה זו, כיוון שהכלי נמצא על ידי בעליו וידוע שהיה טהור קודם שאבד ורק חוששים שמא נטמא בזמן אבדתו (ראה מקדש דוד טהרות סי' מז אות ב). אָבַד בַּיּוֹם וּמְצָאוֹ בַּלַּיְלָה… הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת טָמֵא. מפני שבלילה האדם הטמא דורס עליו ואינו רואהו (פה"מ טהרות ח,ג, ושם משמע שטמא רק מדרס וכן דעת הראב"ד וראה כס"מ ותוי"ט שם).
ח. הִנִּיחַ כְּלִי אוֹ שְׁכָחוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עָלָיו הַלַּיְלָה – טָהוֹר. הִנִּיחַ אוֹ שָׁכַח בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – הֲרֵי זֶה טָמֵא מִדְרָס וְטָהוֹר מִטְּמֵא מֵת. וּמִפְּנֵי מָה לֹא הֶחֱמִירוּ בְּשׁוֹכֵחַ וּמַנִּיחַ כַּמְאַבֵּד? מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ דָּבָר מָצוּי תָּמִיד, לֹא גָּזְרוּ עָלָיו.
ח. אוֹ שְׁכָחוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. שידע שהכלי נמצא שם ולא איבד אותו אלא שכח לאספו.
ט. הַמְאַבֵּד וּמָצָא בְּתוֹךְ הַבַּיִת – הֲרֵי זֶה טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּחֶזְקַת שָׁמוּר.
י. הַשּׁוֹטֵחַ כֵּלִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים; וּבִרְשׁוּת הַיָּחִיד – טְמֵאִים, שֶׁמָּא נָגְעוּ בָּהֶן טְמֵאִים. וְאִם הָיָה מְשַׁמְּרָן – טְהוֹרִים. נָפְלוּ וְהָלַךְ לַהֲבִיאָן – טְמֵאִים, שֶׁהֲרֵי נֶעֶלְמוּ מֵעֵינָיו. וְכֵן מִי שֶׁאָבְדוּ כֵּלָיו בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּמְצָאָן, אֲפִלּוּ בּוֹ בַּיּוֹם – הֲרֵי הֵן מִדְרָס וּטְמֵא מֵת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
י. הַשּׁוֹטֵחַ כֵּלִים. שוטח את בגדיו לייבשם. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ז.
יא. שׁוֹטָה אַחַת בָּעִיר אוֹ נָכְרִית – כָּל הָרֻקִּין שֶׁבָּעִיר בְּחֶזְקַת טֻמְאָה לְעוֹלָם, בְּכָל מָקוֹם.
יא. שׁוֹטָה. שאינה יודעת לשמור עצמה ולקיים את הלכות נידה. אוֹ נָכְרִית. שחכמים גזרו שתיחשב כזבה והרוק שלה טמא (הלכות מטמאי משכב ומושב ב,י). כָּל הָרֻקִּין שֶׁבָּעִיר בְּחֶזְקַת טֻמְאָה לְעוֹלָם בְּכָל מָקוֹם. ואף שחכמים גזרו שהרוקים הנמצאים בשווקים וברחובות הם בחזקת טומאה ושורפים עליהם את התרומה (לעיל יג,יג), במקרה שיש בעיר שוטה או נכרית אפילו הרוקים שבבתים ובחצרות וכדומה הם בחזקת טומאה (ח"ד טהרות ו,י, משנ"א טהרות ה,ח; וראה פה"מ ורא"ש שם).
יב. מִי שֶׁדָּרְסָה אִשָּׁה עַל בְּגָדָיו אוֹ שֶׁיָּשְׁבָה עִמּוֹ בִּסְפִינָה: אִם מַכִּירַתּוּ שֶׁהוּא אוֹכֵל בִּתְרוּמָה – כֵּלָיו טְהוֹרִים; וְאִם לָאו – יִשְׁאָלֶנָּה.
יב. אוֹ שֶׁיָּשְׁבָה עִמּוֹ בִּסְפִינָה. וכגון שהספינה קטנה שנוטה כאשר עולה בה אדם שהיושב בה עם הזב וכיוצא בו בגדיו טמאים מדרס בספק ואף על פי שאין בגדיהם נוגעים זה בזה (הלכות מטמאי משכב ומושב ט,ד). אִם מַכִּירַתּוּ שֶׁהוּא אוֹכֵל בִּתְרוּמָה כֵּלָיו טְהוֹרִים. שאילו הייתה טמאה הייתה נזהרת מלדרוס על בגדיו או לעלות עמו בספינה. וְאִם לָאו יִשְׁאָלֶנָּה. אם היא טמאה או טהורה.
יג. מִי שֶׁיָּשַׁן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְעָמַד – כֵּלָיו טְהוֹרִים.
יד. נָגַע בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בְּאֶחָד בַּלַּיְלָה, וְאֵין יָדוּעַ אִם חַי אִם מֵת, וּבַשַּׁחַר עָמַד וּמְצָאוֹ מֵת – הֲרֵי זֶה טָמֵא, שֶׁכָּל הַטֻּמְאוֹת כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן. וְאִם רָאוּהוּ חַי בָּעֶרֶב, וּבַשַּׁחַר מְצָאוֹ מֵת – הֲרֵי זֶה סָפֵק בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְטָהוֹר.
יד. שֶׁכָּל הַטֻּמְאוֹת כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן. וכיוון שמצא בבוקר שהוא מת יש להניח שכבר היה מת גם בלילה.
טו. הַמְסֻכָּן בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְנִתְעַלֵּף, וְאֵין יָדוּעַ אִם מֵת אוֹ עֲדַיִן הוּא חַי, וְהוֹצִיאוּהוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְחָזְרוּ וְהִכְנִיסוּהוּ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד: כְּשֶׁהוּא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – סְפֵקוֹ טָמֵא, וּכְשֶׁהוּא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – סְפֵקוֹ טָהוֹר. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה מְסֻכָּן, וְהוֹלִיכוּהוּ מֵעִיר לְעִיר בְּמִטָּה, וְהָיוּ כִּתּוֹת מִתְחַלְּפוֹת תַּחְתָּיו, וּבָאַחֲרוֹנָה נִמְצָא מֵת, וְלֹא טִמְּאוּ חֲכָמִים אֶלָּא כַּת אַחֲרוֹנָה בִּלְבַד.
טו. הַמְסֻכָּן. גוסס.
טז. טָמֵא שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמְדַבֵּר עַל הַבּוֹר, וְנִתְּזָה צִנּוֹרָה מִפִּיו, סָפֵק הִגִּיעָה לַבּוֹר סָפֵק לֹא הִגִּיעָה: אִם הָיָה בּוֹר שֶׁל שֶׁמֶן – סְפֵקוֹ טָמֵא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד; וְאִם הָיָה בּוֹר שֶׁל יַיִן – סְפֵקוֹ טָהוֹר בְּכָל מָקוֹם, מִפְּנֵי שֶׁשְּׂפַת הַבּוֹר קוֹלְטָה.
טז. צִנּוֹרָה. טיפת רוק. מִפְּנֵי שֶׁשְּׂפַת הַבּוֹר קוֹלְטָה. שהטיפה נספגת בשפת הבור ואינה מטמאת את מה שבתוכו (מה שאין כן בשמן שמאחר שהוא מחליק הטיפה מחליקה משפת הבור אל תוכו, ר"ש טהרות י,ו, מובא בכס"מ).