א. אֶלָּא מִן הַבֵּינוֹנִית שֶׁבְּקַרְקְעוֹתָיו. הקרקעות מתחלקות באופן בסיסי לשלוש רמות: עידית, בינונית וזיבורית. וְדִין תּוֹרָה שֶׁיִּגְבֶּה בַּעַל חוֹב מִן הַזִּבּוּרִית. מעיקר הדין בעל חוב גובה מהקרקע הגרועה והכחושה של הלווה שנקראת זיבורית. שֶׁנֶּאֱמַר בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ וכו'. הפסוק מדבר על נטילת משכון מהלווה, ונאמר בו שהמלווה עומד בחוץ "והאיש אשר אתה נֹשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה", שהלווה מחליט מה להוציא למלווה. ומן הסתם מוציא לו דבר גרוע, ולכן גם בית דין גובים כך. כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין. שאם המלווים יקבלו מהלווים את הקרקע הגרועה ביותר שלהם, הם עלולים להימנע מלהלוות להם, ולכן לטובת הלווים תיקנו שהמלווה יגבה מבינונית.
לֹא יִפָּרַע אֶלָּא מִן הַזִּבּוּרִית. שבהם לא תיקנו חכמים שיגבה מבינונית.

ב. אֵין נִפְרָעִין מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִין בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. כאשר יש נכסים ברשות הלווה ('בני חורין'), אין גובים מהנכסים שאינם ברשותו כעת אך משועבדים לחוב. בֵּין שֶׁנְּתָנָם. במתנה. נִשְׁתַּדְּפוּ. התקלקלו עד שאינם מניבים. שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּשְׁחֲתוּ כְּאִלּוּ אֵינָם. וכאשר אין בידו בני חורין גובים מהמשועבדים.

ג. וְהָלַךְ שִׁמְעוֹן וּמָכַר שָׂדֶה אַחַת לְלֵוִי. מאותן שדות שקנה מראובן. רָצָה מִזֶּה גּוֹבֶה רָצָה מִזֶּה גּוֹבֶה. בעל החוב יכול לבחור לגבות חובו משמעון שהרי הוא קנה את כל הקרקעות של ראובן החייב, ונכנס במקומו לעניין השעבוד. ויכול גם לבחור לגבות מלוי במקרים מסוימים, כמבואר בסמוך.
בְּשֶׁלָּקַח לֵוִי בֵּינוֹנִית. שמעיקר הדין גובים ממנה, כדלעיל ה"א. מִפְּנֵי זֶה טָרַחְתִּי וְלָקַחְתִּי שָׂדֶה שֶׁאֵין דִּינְךָ לִגְבּוֹת מִמֶּנָּה. במכוון קניתי את השדה הזו דווקא, והשארתי אצל שמעון את השדה שדינך לגבות ממנה.
שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ הִנַּחְתִּי לְךָ מָקוֹם לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ. מהבינונית שביד שמעון.

ד. כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַנִּזָּקִין שָׁמִין לָהֶן בָּעִדִּית. אדם שניזוק על ידי חברו, גובה ממנו מהעידית שבנכסיו (הלכות נזקי ממון ח,י). וּבַעַל חוֹב בַּבֵּינוֹנִית. לעיל ה"א. וּכְתֻבַּת אִשָּׁה בַּזִּבּוּרִית. הלכות אישות טז,ג. הָיוּ לוֹ עִדִּית וְזִבּוּרִית וכו'. העיקרון הוא שאם אי אפשר לגבות את הקרקע שמגיעה על פי דין, גובה קרקע פחותה יותר ואינו יכול לגבות קרקע טובה יותר (ומדובר כגון שהיו לחייב בתחילה עידית בינונית וזיבורית, ולאחר שהתחייב מכר אחת מהן, ולכן יכולים להיות מקרים שהקרקעות שנותרו הן עידית ובינונית או בינונית וזיבורית, שהרי שמים לפי איכות קרקעותיו של הלווה כמבואר לעיל ה"א – כס"מ).

ה. מְכָרָן לִשְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם. לכל אחד קרקע מסוג אחר. בְּבַת אַחַת. בו זמנית. כֻּלָּן נִכְנְסוּ תַּחַת הַבְּעָלִים. כל הקרקעות שקנו משועבדות לאותו סוג החוב כשהיו ביד המוכר, וכל אחד מהנושים גובה כדינו.
מְכָרָן לָזֶה אַחַר זֶה. מכר לכמה קונים בזמנים שונים. כֻּלָּן טוֹרְפִין מִן הָאַחֲרוֹן. גובים מן הקונה האחרון, שהוא לא השאיר די נכסים אצל החייב לגבות מהם. לֹא הִסְפִּיק. הנכסים שקנה לא הספיקו לכיסוי כל החוב. מִשֶּׁלִּפְנֵי פָּנָיו. מהקונה הראשון. אֲפִלּוּ הָיָה הָאַחֲרוֹן הוּא שֶׁלָּקַח הַזִּבּוּרִית. אף על פי שהניזק והמלווה מפסידים מכך, כולם גובים זיבורית. הַלּוֹקֵחַ הַקּוֹדֵם. שקנה מוקדם יותר מהבעלים. הִנַּחְתִּי לְךָ מָקוֹם לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ. שכשקנה את הקרקע נשארו בידי הבעלים נכסים אחרים שמהם יכול בעל החוב לגבות.

ו. הֲרֵי זֶה הַלּוֹקֵחַ נִכְנָס תַּחַת הַבְּעָלִים. וכל אחד מהנושים גובה כדינו. הֲרֵי הִנַּחְתִּי לְךָ מָקוֹם לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ. שהזיבורית הייתה בת חורין כשקנה את הקרקעות הטובות ממנה, ולכן היא קודמת לגבייה.
וְלָמָּה אֵינוֹ אוֹמֵר לוֹ הַטּוֹרֵף כָּךְ אִם לָקַח עִדִּית בָּאַחֲרוֹנָה וכו'. שהרי כשם שהקונה יכול לטעון שיטרפו ממנו על פי סדר הקנייה, ויגבו רק מן הזיבורית, כך גם הטורף יכול להשתמש באותה הטענה, ולטעון שדינו לגבות מהקרקע שנקנתה אחרונה, שהרי הייתה בת חורין בזמן שהאחרות כבר נמכרו. שֶׁזּוֹ תַּקָּנָה הִיא לַלּוֹקֵחַ. שמעיקר הדין אין משמעות לסדר קניית הקרקעות, ורשות הייתה לנושה לגבות מן הלקוחות המוקדמים. וחכמים תיקנו לטובת הקונים שכל מי שהניח מקום לגבות ממנו בקרקעות בני חורין, לא יגבו ממנו בתחילה. וַהֲרֵי אוֹמֵר לָהֶן אִי אֶפְשִׁי בְּתַקָּנָה זוֹ וכו'. הקונה יכול למחול על התקנה, משום שפועלת לרעתו כאשר קנה עידית באחרונה.

ז. שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ בַּמֶּה יִדְחֶה אוֹתָן. מכיוון שקנה עידית באחרונה, בעלי החוב גובים ממנה, שכן על פי תקנת חכמים גובים מהקרקע האחרונה שנשארה ברשות החייב. ובמקרה זה אין הקונה יכול לטעון שאינו מעוניין בתקנת חכמים, שהרי הוויתור על התקנה מסתמך על כך שכל הקרקעות של החייב בידו, וכאן הבינונית והזיבורית כבר אינן בידו אלא ביד אחרים (ראה מאירי בבא קמא ח,ב). מָכַר עִדִּית וְהִנִּיחַ בֵּינוֹנִית וְזִבּוּרִית. הקונה הראשון מכר את העידית שקנה באחרונה והניח ברשותו את הבינונית והזיבורית. הַנִּזָּקִין טוֹרְפִין מִן הָעִדִּית שֶׁבְּיַד לוֹקֵחַ הַשֵּׁנִי וכו'. שהקונה השני קנה מהראשון את הזכויות שהיו לו בקרקע. וכשם שהקונה הראשון יכול לוותר על תקנת חכמים בזמן שכל הקרקעות היו בידו ולתת לכל אחד כדינו (כדלעיל ה"ו), כך גם הקונה השני (בבלי שם).

ח. וְאַחַר כָּךְ מָכַר הַלֹּוֶה נְכָסָיו לִשְׁנַיִם. בזמנים שונים. דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךָ. וסילק את השעבוד שיש לו עליו בגביית חוב זה. וְקָנוּ מִיָּדוֹ. עשו קניין סודר על סילוק השעבוד (ראה הלכות מכירה ה,ה ובביאור שם). הִנַּחְתִּי לְךָ מָקוֹם לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ אֵצֶל בַּעַל חוֹבְךָ וכו'. שהרי כשקנה את נכסי הלווה השאיר אצלו נכסים שיהיה אפשר לגבות מהם את החוב. וְהוּא הַדִּין לָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ. שבעלה מכר לשני קונים בזמנים שונים את נכסיו המשועבדים לכתובתה. אֲבָל אִם כָּתְבוּ לָרִאשׁוֹן טוֹרְפִין מִן הַשֵּׁנִי. שאף על פי שסילקו הנושים את השעבוד שעל נכסי הקונה הראשון, נשאר עדיין השעבוד על הנכסים שקנה הקונה השני ולכן אפשר לטרוף ממנו.
וּמָכַר אַחֲרֶיהָ שָׂדֶה שְׁנִיָּה לְלוֹקֵחַ שֵׁנִי. והחוב הוא בשווי שתי השדות יחד, כמבואר בסוף ההלכה. וְלוֹקֵחַ רִאשׁוֹן טוֹרֵף מִלּוֹקֵחַ שֵׁנִי שָׂדֶה שְׁנִיָּה. כשטרף המלווה מהקונה הראשון את הקרקע נעשה המוכר חייב לו, והקונה הראשון יכול לגבות את חובו מהקרקע שבידי הקונה השני שמשועבדת לחובו. וְלוֹקֵחַ שֵׁנִי מוֹצִיא אוֹתָהּ מִבַּעַל הַחוֹב שֶׁהֲרֵי כָּתַב לוֹ. שלאחר שטרף הקונה הראשון את השדה מהקונה השני יכול בעל החוב לטרוף ממנו את השדה שהרי חובו קדם לחובו של הקונה (ראה לקמן כ,א). ומכיוון שהשדה של הקונה השני נמצאת כעת בידי בעל החוב, יכול הלה להוציאה מידי בעל החוב, שהרי הוא סילק את השעבוד שיש לו על קונה זה. וְלוֹקֵחַ רִאשׁוֹן חוֹזֵר וְטוֹרֵף מִשֵּׁנִי. את הקרקע שנטל מבעל החוב. וְחוֹזְרִין חֲלִילָה עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶן. מצב זה חוזר על עצמו באופן מעגלי ואין לו פתרון הלכתי עד שיגיעו להסכם פשרה.