[א] אֵין הַמַּעֲלֶה בַּחוּץ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲלֶה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ שֶׁיַּעֲשֶׂה בַּחוּץ. אֲבָל אִם הֶעֱלָה עַל הַסֶּלַע אוֹ עַל הָאֶבֶן – פָּטוּר, שֶׁאֵין קָרוּי קָרְבָּן אֶלָּא עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא בַּחוּץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיי" (בראשית ח,כ). וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲלֶה לַשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: "לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַיי" (ויקרא יז,ט) – עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן לַיי.

א. הַמִּזְבֵּחַ. בניין של אבנים. וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲלֶה לַשֵּׁם. שיעלה את הקרבן לשם ה' (בניגוד לשוחט שחייב אפילו שחט להדיוט, לעיל יח,טז).

[ב] וְאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל הַעֲלָיָת דָּבָר הָרָאוּי לָאִשִּׁים אוֹ לַמִּזְבֵּחַ, כְּגוֹן הָעוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה" (ויקרא יז,ח) – מָה עוֹלָה שֶׁרְאוּיָה לָאִשִּׁים, אַף כָּל שֶׁרָאוּי לָאִשִּׁים הוּא שֶׁחַיָּב עַל הַעֲלָיָתוֹ בַּחוּץ.

ב. לָאִשִּׁים. הקטרה על האש. אוֹ לַמִּזְבֵּחַ. זריקה, הזיה וניסוך.

[ג] מִכָּאן אָמְרוּ: הַזּוֹרֵק אֶת הַדָּם, אוֹ הַמַּקְטִיר אֵבְרֵי עוֹלָה אוֹ אֵמוּרִין אוֹ קֹמֶץ אוֹ לְבוֹנָה אוֹ קְטֹרֶת אוֹ מִנְחַת כֹּהֲנִים אוֹ מִנְחַת נְסָכִים, אוֹ הַמְנַסֵּךְ שְׁלֹשֶׁת לֻגִּין יַיִן אוֹ שְׁלֹשֶׁת לֻגִּין מַיִם, בַּחוּץ – חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ" (ויקרא יז,ט): כָּל הַמִּתְקַבֵּל בִּפְנִים – חַיָּבִין עָלָיו בַּחוּץ.

ג. אֵמוּרִין. של הקרבנות הנאכלים. קֹמֶץ אוֹ לְבוֹנָה. של המנחות. קְטֹרֶת. הראויה להקטרה על המזבח הפנימי. מִנְחַת כֹּהֲנִים אוֹ מִנְחַת נְסָכִים. מוקטרות כליל על המזבח. הַמְנַסֵּךְ שְׁלֹשֶׁת לֻגִּין יַיִן. שיעור הנסכים הקטן ביותר (לעיל ב,ד). שְׁלֹשֶׁת לֻגִּין מַיִם. שיעור המים שהיו מנסכים על המזבח בחג הסוכות (הלכות תמידין ומוספין י,ז), ומדובר כאן כשניסך בחג הסוכות (כס"מ, וראה רדב"ז).

[ד] אֲבָל הַזּוֹרֵק שְׁיָרֵי הַדָּם בַּחוּץ, אֲפִלּוּ שְׁיָרֵי דָּמִין הַפְּנִימִין – פָּטוּר, שֶׁזְּרִיקַת שְׁיָרֵי הַדָּם שְׁיָרֵי מִצְוָה הֵן וְאֵינָן מְעַכְּבִין. וְכֵן הַמְנַסֵּךְ מַיִם אוֹ יַיִן פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה לֻגִּין בַּחוּץ – פָּטוּר, בֵּין בִּשְׁאָר יְמֵי הַשָּׁנָה בֵּין בֶּחָג, הוֹאִיל וְחָסֵר הַשִּׁעוּר – הֲרֵי אֵינָן רְאוּיִין לְהִתְקַבֵּל בִּפְנִים.
וְכֵן הַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת, מִבְּשַׂר אָשָׁם, מִבְּשַׂר שְׁלָמִים, בֵּין שֶׁל יָחִיד בֵּין שֶׁל צִבּוּר, מִשְּׁיָרֵי מְנָחוֹת, מִשְּׁתֵּי הַלֶּחֶם, מִלֶּחֶם הַפָּנִים, בַּחוּץ – פָּטוּר, שֶׁכָּל אֵלּוּ רְאוּיִין לַאֲכִילָה, לֹא לָאִשִּׁים.

ד. שְׁיָרֵי הַדָּם. דם הקרבן שנותר לאחר נתינת הדם על המזבח ונשפך על היסוד (לעיל ה,י-יא). אֲפִלּוּ שְׁיָרֵי דָּמִין הַפְּנִימִין. של הפרים והשעירים הנשרפים. שֶׁזְּרִיקַת שְׁיָרֵי הַדָּם שְׁיָרֵי מִצְוָה הֵן. ואינם מעיקר המצווה. בֶּחָג. הסוכות.
שֶׁכָּל אֵלּוּ רְאוּיִין לַאֲכִילָה לֹא לָאִשִּׁים. ואסור להקטירם על המזבח (הלכות איסורי מזבח ה,ה).

[ה] הַמַּעֲלֶה אֶת הַבְּהֵמָה כֻּלָּהּ בַּחוּץ – חַיָּב, מִפְּנֵי הָאֵמוּרִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִפְרִישָׁן – אֵין בְּשַׂר הַזֶּבַח חוֹצֵץ, וּכְאִלּוּ הִקְטִיר הָאֵמוּרִין בִּפְנֵי עַצְמָן. אֲבָל הַמַּעֲלֶה מִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמְצָה – פָּטוּר, שֶׁאֵין הַקֹּמֶץ בָּרוּר וּמֻבְדָּל. קְמָצָהּ, וְחָזַר קֻמְצָהּ לְתוֹכָהּ, וְהִקְרִיב כֻּלָּהּ בַּחוּץ – חַיָּב.

ה. שֶׁאֵין הַקֹּמֶץ בָּרוּר וּמֻבְדָּל. ולפני הקמיצה אין חלק מסוים ומוגדר במנחה שהוא הקומץ. קְמָצָהּ וְחָזַר קֻמְצָהּ לְתוֹכָהּ וְהִקְרִיב כֻּלָּהּ בַּחוּץ חַיָּב. כיוון שהקומץ היה נפרד ומובדל הוא נחשב בפני עצמו וחייבים על הקטרתו.

[ו] הַיּוֹצֵק, וְהַבּוֹלֵל, וְהַפּוֹתֵת, וְהַמּוֹלֵחַ, וְהַמֵּנִיף, וְהַמַּגִּישׁ, וְהַמְסַדֵּר אֶת הַשֻּׁלְחָן, וְהַמֵּטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וְהַקּוֹמֵץ, וְהַמְקַבֵּל דָּמִים, בַּחוּץ – פָּטוּר, לְפִי שֶׁכָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אֵינוֹ גְּמַר עֲבוֹדָה, וְנֶאֱמַר: "אֲשֶׁר יַעֲלֶה" (ויקרא יז,ח): מָה הַעֲלָיָה שֶׁהִיא גְּמַר עֲבוֹדָה, אַף כָּל שֶׁהוּא גְּמַר עֲבוֹדָה חַיָּבִין עָלָיו.

ו. הַיּוֹצֵק וְהַבּוֹלֵל וְהַפּוֹתֵת וְהַמּוֹלֵחַ וְהַמֵּנִיף וְהַמַּגִּישׁ. את המנחות (לביאור הפעולות הללו ראה לעיל יב,ו, יג,ה-ח). וְהַמְסַדֵּר אֶת הַשֻּׁלְחָן. את לחם הפנים או את בזיכי הלבונה שעליו. וְהַמֵּטִיב אֶת הַנֵּרוֹת. מכין את נרות המנורה להדלקה. וְהַקּוֹמֵץ. מנחה. שֶׁכָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אֵינוֹ גְּמַר עֲבוֹדָה. ויש אחריה עבודה נוספת המשלימה ומסיימת אותה (ראה גם הלכות ביאת מקדש ט,ה).

[ז] פָּרָה אֲדֻמָּה שֶׁשְּׂרָפָהּ חוּץ מִמְּקוֹם שְׂרֵפָתָהּ, וְכֵן שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ שֶׁהִקְרִיבוֹ בַּחוּץ אַחַר שֶׁהִתְוַדָּה עָלָיו – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ" (ויקרא יז,ט) – כָּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבוֹא אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֵין חַיָּבִין עָלָיו.
אֲבָל קָדָשִׁים פְּסוּלִים שֶׁהָיָה פְּסוּלָן בַּמִּקְדָּשׁ, אִם הֶעֱלָה מֵהֶן בַּחוּץ – חַיָּב. כֵּיצַד? כְּגוֹן הַלָּן, וְהַיּוֹצֵא, וְהַטָּמֵא, וְשֶׁנִּפְסַל בְּמַחֲשֶׁבֶת הָעוֹבֵד, שֶׁכֻּלָּן נִשְׂרָפִין, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי קָדָשִׁים, אִם עָבַר וְהֶעֱלָה מֵהֶן בַּחוּץ – חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר: "לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַיי" (ויקרא יז,ט) – כָּל הַנַּעֲשֶׂה לַיי, חַיָּבִין עָלָיו, וְאֵלּוּ נַעֲשׂוּ לַיי.

ז. פָּרָה אֲדֻמָּה שֶׁשְּׂרָפָהּ חוּץ מִמְּקוֹם שְׂרֵפָתָהּ. את הפרה היו שורפים במקום שהוכן במיוחד לכך בהר המשחה. כשנשרפה מחוץ למקום זה פסולה כקרבנות שהוקרבו מחוץ לעזרה (פה"מ זבחים יד,א). שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ שֶׁהִקְרִיבוֹ בַּחוּץ. במקום לשלוח אותו לעזאזל המדברה. אַחַר שֶׁהִתְוַדָּה עָלָיו. אבל לפני וידוי חייבים עליו (לעיל יח,יא).
שֶׁהָיָה פְּסוּלָן בַּמִּקְדָּשׁ… חַיָּב. קרבנות שהיו כשרים כשהובאו למקדש ואחר כך נפסלו בשחיטה או לאחריה (ולהבדיל מאיסורי מזבח הפסולים מראש כדלעיל יח,ו). שֶׁכֻּלָּן נִשְׂרָפִין כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי קָדָשִׁים. הלכות פסולי המוקדשין יט,א. וְאֵלּוּ נַעֲשׂוּ לַיי. ואחר כך נפסלו.

[ח] כָּל דָּבָר שֶׁחַיָּבִין עַל הַעֲלָיָתוֹ בַּחוּץ, כֵּיוָן שֶׁהֶעֱלָה מִמֶּנּוּ כַּזַּיִת בַּחוּץ – חַיָּב, בֵּין שֶׁהֶעֱלָה בִּפְנִים תְּחִלָּה וְשִׁיֵּר מִמֶּנּוּ כַּזַּיִת וְהֶעֱלָהוּ בַּחוּץ, בֵּין שֶׁהִנִּיחַ הַכֹּל בִּפְנִים וְלָקַח מִמֶּנּוּ כַּזַּיִת וְהֶעֱלָהוּ בַּחוּץ. אֲבָל אִם חָסַר אוֹתוֹ דָּבָר הַקָּרֵב כָּל שֶׁהוּא בִּפְנִים, וְהֶעֱלָה שְׁאֵרִיתוֹ בַּחוּץ – פָּטוּר.

ח. אִם חָסַר אוֹתוֹ דָּבָר הַקָּרֵב כָּל שֶׁהוּא בִּפְנִים. כגון שנאבד או נשרף.

[ט] כֵּיצַד? הַקֹּמֶץ אוֹ הַלְּבוֹנָה, וְהָאֵמוּרִין, וְהָעוֹלָה, וּמִנְחָה הַנִּשְׂרֶפֶת, וְהַנְּסָכִים, שֶׁחָסְרוּ מִקְצָתָן בִּפְנִים וְהִקְרִיב שְׁאֵרִיתָן בַּחוּץ – פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר: "לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ" (ויקרא יז,ט) – עַל הַשָּׁלֵם הוּא חַיָּב, וְאֵינוֹ חַיָּב עַל הֶחָסֵר. הוֹצִיאוֹ שָׁלֵם, וְחָסַר בַּחוּץ, וְהֶעֱלָהוּ – הֲרֵי זֶה סָפֵק, לְפִיכָךְ אֵינוֹ לוֹקֶה.

ט. וְהָעוֹלָה. איברי העולה.

[י] הֶעֱלָה אֵבֶר שֶׁאֵין בּוֹ כַּזַּיִת בָּשָׂר, וְהָיָה הָעֶצֶם מַשְׁלִימוֹ לְכַזַּיִת – חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחֻבָּר. הָיָה מֶלַח מַשְׁלִימוֹ לְכַזַּיִת – הֲרֵי זֶה סָפֵק, לְפִיכָךְ אֵינוֹ לוֹקֶה. וְעוֹלָה וְאֵמוּרֶיהָ מִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת.

י. וְעוֹלָה וְאֵמוּרֶיהָ מִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת. שהרי בקרבן עולה מקטירים גם את הבשר ולא רק את האימורים.

[יא] הֶעֱלָה וְחָזַר וְהֶעֱלָה – חַיָּב עַל כָּל אֵבֶר וָאֵבֶר. זָרַק וְהֶעֱלָה – חַיָּב שְׁתַּיִם, שֶׁהֲרֵי חָלַק הַכָּתוּב בֵּין מַעֲלֶה לְעוֹשֶׂה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר: "אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה" (ויקרא יז,ח), וְנֶאֱמַר: "לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ" (שם יז,ט). הֶעֱלָה אֵבֶר חָסֵר – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ" – עַל הַשָּׁלֵם הוּא חַיָּב. [יב] שְׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ בְּאֵבֶר וְהֶעֱלוּהוּ בַּחוּץ – חַיָּבִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִישׁ אִישׁ… אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח" (ויקרא יז,ח) – אֲפִלּוּ אִישׁ וְאִישׁ שֶׁהֶעֱלוּהוּ חַיָּבִין.

יא. שֶׁהֲרֵי חָלַק הַכָּתוּב בֵּין מַעֲלֶה לְעוֹשֶׂה. הפסוק מתייחס לאיסור העלאה ולאיסור שאר עשיות הקרבן בנפרד. הֶעֱלָה אֵבֶר חָסֵר פָּטוּר. העלה כזית מאיבר שחלק ממנו אבד. אבל כשהאיבר כולו קיים, חייב גם כשהעלה ממנו כזית (כדלעיל ה"ח – מל"מ; וראה ליקו"ה זבחים קח,ב שפירש באופן אחר).
יב. שְׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ בְּאֵבֶר וְהֶעֱלוּהוּ בַּחוּץ חַיָּבִין. בניגוד לשחיטה (לעיל יח,טז).

[יג] הַזּוֹרֵק מִקְצָת מַתָּנוֹת בַּחוּץ – חַיָּב. הַמְקַבֵּל דַּם חַטָּאת בְּכוֹס אֶחָד: נָתַן מִמֶּנּוּ בַּחוּץ וְחָזַר וְנָתַן בִּפְנִים – חַיָּב עַל הַנִּתָּן בַּחוּץ, שֶׁהֲרֵי כֻּלּוֹ רָאוּי לִקְרַב בִּפְנִים; וְאִם נָתַן מִמֶּנּוּ בִּפְנִים וְחָזַר וְנָתַן בַּחוּץ – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁיָרִים. אֲבָל אִם קִבֵּל בִּשְׁתֵּי כּוֹסוֹת, בֵּין שֶׁנָּתַן שְׁנֵיהֶן בַּחוּץ, אוֹ אֶחָד בַּחוּץ וְאֶחָד בִּפְנִים, אוֹ אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ – הֲרֵי זֶה חַיָּב.

יג. הַזּוֹרֵק מִקְצָת מַתָּנוֹת בַּחוּץ חַיָּב. זרק רק חלק מהדם של הקרבן ולא את כל הזריקות שצריך לזרוק באותו קרבן. שֶׁהֲרֵי כֻּלּוֹ רָאוּי לִקְרַב בִּפְנִים. שעדיין לא היזו את הדם על המזבח. וְאִם נָתַן מִמֶּנּוּ בִּפְנִים. את כל המתנות. ונעשה שאר הדם שיירים. מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁיָרִים. שאינם מעכבים ופטור עליהם (לעיל ה"ד). אֲבָל אִם קִבֵּל בִּשְׁתֵּי כּוֹסוֹת. הדם שבשתיהן כשר להזיה (הלכות פסולי המוקדשין ב,כא). אֶחָד בַּחוּץ וְאֶחָד בִּפְנִים. נתן מהכוס הראשונה בחוץ לפני שהיזה בפנים. אוֹ אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ הֲרֵי זֶה חַיָּב. שבמקרה זה אין הדם שבכוס השנייה נחשב כשיירים. ואף שהדם שבו כבר אינו ראוי לזריקה (שהרי דם הקרבן ניתן על המזבח מהכוס הראשונה), חייבים על זריקתו כשם שחייבים על הקרבת קרבנות שהיה פסולם בקודש (מרכה"מ, אבן האזל).

[יד] הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה שֶׁל מִנְחָה שֶׁהִקְרִיב אֶחָד מֵהֶן בַּחוּץ, אוֹ הִקְרִיב הָאֶחָד בִּפְנִים וְהַשֵּׁנִי בַּחוּץ – חַיָּב. וְכֵן שְׁנֵי בָּזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים שֶׁהִקְרִיב אֶחָד מֵהֶן בַּחוּץ, אוֹ אֶחָד בִּפְנִים וְהַשֵּׁנִי בַּחוּץ – חַיָּב.

יד. הַקֹּמֶץ וְהַלְּבֹונָה שֶׁל מִנְחָה. מקטירים את שניהם (לעיל יג,יב). וְכֵן שְׁנֵי בָּזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים. על השולחן לצד לחם הפנים היו שני כלים ובהם לבונה. בשבת כשהיו מפנים את לחם הפנים מן השולחן היו מקטירים את הלבונה על המזבח (הלכות תמידין ומוספין ה,ה).

[טו] מִי שֶׁשָּׁחַט קָדָשִׁים בַּזְּמַן הַזֶּה וְהֶעֱלָה חוּץ לָעֲזָרָה – חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָאוּי לִקְרַב בִּפְנִים, שֶׁהֲרֵי מֻתָּר לְהַקְרִיב אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם בַּיִת, קְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִדְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְקִדְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

טו. מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָאוּי לִקְרַב בִּפְנִים. הקרבן שנשחט בחוץ ראוי אפילו בזמן הזה להקרבה בפנים. שֶׁהֲרֵי מֻתָּר לְהַקְרִיב אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם בַּיִת… כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הלכות בית הבחירה ו,טו.

[טז] הַשּׁוֹחֵט קָדְשֵׁי גּוֹיִם בַּחוּץ – חַיָּב, וְכֵן הַמַּעֲלֶה אוֹתָן בַּחוּץ. וְהַגּוֹיִם מֻתָּרִין לְהַקְרִיב עוֹלוֹת לַשֵּׁם בְּכָל מָקוֹם, וְהוּא שֶׁיַּקְרִיבוּ בְּבָמָה שֶׁיִּבְנוּ. וְאָסוּר לְסַיְּעָן וְלַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתָן, שֶׁהֲרֵי נֶאֱסַר עָלֵינוּ לְהַקְרִיב בַּחוּץ, וּמֻתָּר לְהוֹרוֹת לָהֶם וּלְלַמְּדָם הֵיאַךְ יַקְרִיבוּ לְשֵׁם הָאֵל בָּרוּךְ הוּא.

טז. שֶׁיַּקְרִיבוּ בְּבָמָה שֶׁיִּבְנוּ. במזבח בנוי, ולא על סלע או אבן שאינם נחשבים מזבח (לעיל ה"א). וְאָסוּר לְסַיְּעָן וְלַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתָן. לעזור להם להקריב ולהקריב עבורם.

בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן