א. הַשַּׁבָּת עוֹלָה לְמִנְיַן יְמֵי אֲבֵלוּת. וְאֵין אֲבֵלוּת בְּשַׁבָּת אֶלָּא בִּדְבָרִים שֶׁבְּצִנְעָה, כְּגוֹן עֲטִיפַת הָרֹאשׁ וְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה וּרְחִיצָה בְּחַמִּין. אֲבָל דְּבָרִים שֶׁבְּגָלוּי – אֵינוֹ נוֹהֵג בָּהֶן אֲבֵלוּת, אֶלָּא לוֹבֵשׁ מִנְעָלָיו, וְזוֹקֵף אֶת הַמִּטָּה, וְנוֹתֵן שָׁלוֹם לְכָל אָדָם, וְאִם יֵשׁ לוֹ בֶּגֶד, מַחֲלִיף, וְלֹא יִלְבַּשׁ בֶּגֶד קָרוּעַ בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ; וְאִם אֵין לוֹ לְהַחֲלִיף – מַחֲזִיר אֶת הַקֶּרַע לַאֲחוֹרָיו.
א. הַשַּׁבָּת עוֹלָה לְמִנְיַן יְמֵי אֲבֵלוּת. נכללת במניין שבעת ימי האבלות. כְּגוֹן עֲטִיפַת הָרֹאשׁ. ונחשבת דברים שבצנעה משום שרגילים להתעטף בסודר כל ימות השנה אלא שעטיפת האבל שונה במקצת מהעיטוף הרגיל במה שמכסה גם את פיו, ואין שינוי זה ניכר (רדב"ז, וראה כס"מ שנתן הסברים נוספים לדבר). וְזוֹקֵף אֶת הַמִּטָּה. מחזיר את המיטות שהפך ומניח אותן כרגיל. מַחֲזִיר אֶת הַקֶּרַע לַאֲחוֹרָיו. הופך את החולצה ונמצא הקרע בצדה האחורי.
ב. מֵאֵימָתַי זוֹקְפִין אֶת הַמִּטּוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת? מִן הַמִּנְחָה וָמַעְלָה, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יֵשֵׁב עָלֶיהָ עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיֵּר לוֹ אֶלָּא יוֹם אֶחָד – חוֹזֵר וְכוֹפֶה אוֹתָהּ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת.
ב. מִן הַמִּנְחָה וָמַעְלָה. מזמן מנחה קטנה, כשעתיים וחצי קודם השקיעה.
ג. הָרְגָלִים, וְכֵן רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים – אֵין דָּבָר מִדִּבְרֵי אֲבֵלוּת נוֹהֵג בָּהֶן. וְכָל הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת קֹדֶם הָרֶגֶל אוֹ קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים – בָּטְלָה מִמֶּנּוּ גְּזֵרַת שִׁבְעָה.
נִמְצָא מוֹנֶה לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים יוֹם, וּלְאַחַר הַפֶּסַח מוֹנֶה שִׁשָּׁה עָשָׂר יוֹם, שֶׁהֲרֵי בָּטְלָה גְּזֵרַת שִׁבְעָה, וְשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג – הֲרֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר. וְכֵן אִם קָבַר קֹדֶם עֲצֶרֶת – מוֹנֶה אַחֲרֶיהָ שִׁשָּׁה עָשָׂר יוֹם; אַף עַל פִּי שֶׁהִיא יוֹם אֶחָד, הֲרֵי הִיא רֶגֶל, וְעוֹלָה לְשִׁבְעַת הַיָּמִים.
ג. נִמְצָא מוֹנֶה לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים יוֹם. שאם קבר את מתו שעה אחת לפני ראש השנה או לפני יום הכיפורים, מחשיבים אנו שעה זו כשבעה ימים ונשארו לו עשרים ושלושה ימים בלבד שבהם עליו לנהוג דיני שלושים. שֶׁהֲרֵי בָּטְלָה גְּזֵרַת שִׁבְעָה. ואנו מחשיבים זאת כשבעה ימים. עֲצֶרֶת. שבועות. אַף עַל פִּי שֶׁהִיא יוֹם אֶחָד הֲרֵי הִיא רֶגֶל וְעוֹלָה לְשִׁבְעַת הַיָּמִים. אף שחג השבועות הוא יום אחד, מפני שהוא רגל הוא נחשב לשבעה ימים. ובצירוף השעה שלפני שבועות שנחשבת לשבעה ימים מונה לאחר החג שישה עשר יום.
ד. קָבַר אֶת מֵתוֹ קֹדֶם חַג הַסֻּכּוֹת – מוֹנֶה אַחַר הֶחָג תִּשְׁעָה יָמִים בִּלְבַד, שֶׁהֲרֵי שְׁמִינִי רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְנִמְצָא יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן מַפְסִיק שִׁבְעָה, וְשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג, וּשְׁמִינִי שֶׁל חַג רֶגֶל אַחֵר – הֲרֵי אֶחָד וְעֶשְׂרִים יוֹם.
ד. מוֹנֶה אַחַר הֶחָג תִּשְׁעָה יָמִים בִּלְבַד. להשלמת גזרת שלושים. וְנִמְצָא יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן מַפְסִיק שִׁבְעָה. ואנו מחשיבים זאת כשבעה ימים. וּשְׁמִינִי שֶׁל חַג רֶגֶל אַחֵר. ומשום שהוא רגל בפני עצמו אנו מחשיבים את היום האחד שלו כשבעה ימים, בדומה לחג השבועות.
ה. הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם רֶגֶל מִן הָרְגָלִים אוֹ קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים – בָּטְלָה מִמֶּנּוּ גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים. וּמֻתָּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב אוֹ בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁמִּקְצָת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ, וְאֵינוֹ מוֹנֶה לְאַחֲרֵיהֶם כְּלוּם.
וְאִם עַל אָבִיו וְאִמּוֹ הוּא מִתְאַבֵּל, אֲפִלּוּ מֵתוּ קֹדֶם הָרֶגֶל בִּשְׁלֹשִׁים יוֹם – אֵינוֹ מְגַלֵּחַ עַד שֶׁיְּשַׁלֵּחַ פֶּרַע אוֹ עַד שֶׁיִּגְעֲרוּ בּוֹ חֲבֵרָיו, וְאֵין הָרְגָלִים מַפְסִיקִין דָּבָר זֶה.
ה. שֶׁמִּקְצָת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ. ובמקצת מן היום השביעי מסתיימים דיני השבעה (כדלעיל ו,יב), ומיד לאחר מכן מתחילים השלושים ומתבטלת גזרת שלושים בהגיע הרגל.
אֵינוֹ מְגַלֵּחַ עַד שֶׁיְּשַׁלֵּחַ פֶּרַע אוֹ עַד שֶׁיִּגְעֲרוּ בּוֹ חֲבֵרָיו. כדלעיל ו,ג.
ו. חָל שִׁשִּׁי שֶׁלּוֹ בְּעֶרֶב הָרֶגֶל, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר חֲמִישִׁי אוֹ שְׁלִישִׁי – אֵינוֹ מְגַלֵּחַ, וְלֹא בָּטְלָה מִמֶּנּוּ אֶלָּא גְּזֵרַת שִׁבְעָה בִּלְבַד. וְאֵינוֹ מֻתָּר לִרְחֹץ וְלֹא לָסוּךְ וְלֹא לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד שֶׁיִּכָּנֵס יוֹם טוֹב, וְיוֹם טוֹב מַפְסִיק שְׁאָר הַשִּׁבְעָה, וּלְאַחַר יוֹם טוֹב מַשְׁלִים שְׁלֹשִׁים מִיּוֹם הַמִּיתָה, וְאָסוּר בָּהֶן בְּכָל הַחֲמִשָּׁה דְּבָרִים.
ו. וְאֵינוֹ מֻתָּר לִרְחֹץ וְלֹא לָסוּךְ וְלֹא לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד שֶׁיִּכָּנֵס יוֹם טוֹב. שגזרת שבעה אינה מתבטלת אלא בכניסת הרגל ממש. בְּכָל הַחֲמִשָּׁה דְּבָרִים. האסורים בימי השלושים (כדלעיל ו,ב).
ז. חָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּעֶרֶב הָרֶגֶל, וַהֲרֵי הוּא שַׁבָּת – בָּטְלָה מִמֶּנּוּ גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים, וּמֻתָּר לְגַלֵּחַ בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד, שֶׁהֲרֵי אָנוּס הָיָה, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְגַלֵּחַ בְּשַׁבָּת. וְכֵן מְגַלֵּחַ אַחַר עֲצֶרֶת אוֹ אַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁהֲרֵי בָּטְלָה גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים.
מִי שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּעֶרֶב הָרֶגֶל, וְלֹא גִּלַּח – אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד, מֻתָּר לְגַלֵּחַ לְאַחַר הַמּוֹעֵד, שֶׁהֲרֵי בָּטְלָה גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים, וְיֵשׁ לוֹ לְגַלֵּחַ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה.
ז. וּמֻתָּר לְגַלֵּחַ בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד שֶׁהֲרֵי אָנוּס הָיָה וכו'. אף שגזרו חכמים שאין להסתפר בימי חול המועד שמא לא יסתפר קודם הרגל וייכנס לרגל כשהוא מנוול, כשלא היה באפשרותו להסתפר לפני המועד, מותר לו להסתפר בימי חול המועד (ראה הלכות יום טוב ז,יז-יח). וְכֵן מְגַלֵּחַ אַחַר עֲצֶרֶת אוֹ אַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים. כשחל יום השביעי שלו בערב החג.
מִי שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּעֶרֶב הָרֶגֶל. וקודם הרגל בטלה ממנו גזרת שלושים ומותר בתספורת (כדלעיל ה"ה). אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד. שלא התירו אלא למי שלא היה באפשרותו להסתפר קודם הרגל, אבל אם היה באפשרותו ולא עשה זאת, אסור לו להסתפר בימי חול המועד (הלכות יום טוב שם הי"ט). מֻתָּר לְגַלֵּחַ לְאַחַר הַמּוֹעֵד. מכיוון שבטלה גזרת השלושים.
ח. הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ בְּתוֹךְ הָרֶגֶל – לֹא חָלָה עָלָיו אֲבֵלוּת כְּלָל, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֲבֵלוּת בָּרֶגֶל, אֶלָּא לְאַחַר הָרֶגֶל מַתְחִיל לִמְנוֹת שִׁבְעָה, וְנוֹהֵג בָּהֶן כָּל דִּבְרֵי אֲבֵלוּת, וּמוֹנֶה שְׁלֹשִׁים מִיּוֹם הַקְּבוּרָה, וְנוֹהֵג בִּשְׁאָר הַשְּׁלֹשִׁים בְּכָל גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים.
ח. בְּתוֹךְ הָרֶגֶל. בחול המועד, או ביום טוב על ידי גויים (ראה הלכות יום טוב א,כג ובפסקים ושיטות שם, וראה לקמן ה"י מה הדין אם קברו ביום טוב שני שבסוף הרגל).
ט. הַמְּקוֹמוֹת שֶׁעוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים – מוֹנֶה הַשִּׁבְעָה מִיּוֹם טוֹב שֵׁנִי הָאַחֲרוֹן; אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נוֹהֵג בּוֹ אֲבֵלוּת, הוֹאִיל וּמִדִּבְרֵיהֶם הוּא – עוֹלֶה לוֹ מִן הַמִּנְיָן, וּמוֹנֶה מֵאַחֲרָיו שִׁשָּׁה יָמִים בִּלְבַד, וּמוֹנֶה שְׁלֹשִׁים מִיּוֹם הַקְּבוּרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ.
ט. מוֹנֶה הַשִּׁבְעָה מִיּוֹם טוֹב שֵׁנִי הָאַחֲרוֹן. אם נקבר בתוך ימי הרגל. הוֹאִיל וּמִדִּבְרֵיהֶם הוּא. שאינו חיוב מן התורה אלא מדברי חכמים (ראה הלכות קידוש החודש ה,ד-ו). עוֹלֶה לוֹ מִן הַמִּנְיָן. נכלל בחשבון שבעת ימי האבלות. כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. לעיל ה"ח.
י. הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, שֶׁהוּא יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן, אוֹ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל עֲצֶרֶת – נוֹהֵג בּוֹ אֲבֵלוּת; הוֹאִיל וְיוֹם טוֹב שֵׁנִי מִדִּבְרֵיהֶם, וַאֲבֵלוּת יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל תּוֹרָה, יִדָּחֶה עֲשֵׂה שֶׁל דִּבְרֵיהֶן מִפְּנֵי עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה. אֲבָל אִם קָבַר בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה – אֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ אֲבֵלוּת, שֶׁשְּׁנֵיהֶם כְּיוֹם אֶחָד אָרֹךְ הֵן, מֵהַטַּעַם שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ.
י. בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן. יום טוב שני של שביעי של פסח או של שמיני עצרת ('יום טוב שני של גלויות', וכאשר קוברים ביום זה הטיפול במת ובצרכי קבורתו נעשה על ידי ישראל – ראה הלכות יום טוב א,כג ובפסקים ושיטות שם). עֲצֶרֶת. חג השבועות. הוֹאִיל וְיוֹם טוֹב שֵׁנִי מִדִּבְרֵיהֶם. חיובו מדברי חכמים. וַאֲבֵלוּת יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל תּוֹרָה. חיוב אבלות ביום הראשון שהוא יום המיתה ויום הקבורה הוא מן התורה (כדלעיל א,א). שֶׁשְּׁנֵיהֶם כְּיוֹם אֶחָד אָרֹךְ הֵן. שלא כשאר ימים טובים של גלויות, שני הימים של ראש השנה נחשבים כקדושה אחת, ולכן אין לנהוג אבלות גם ביום השני כשם שאין נוהגים בראשון (אמנם ניתן לקבור אז על ידי ישראל כדין יום טוב שני של גלויות – ראה הלכות יום טוב א,כד). מֵהַטַּעַם שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ. ה,ז-ח.
