פרק י', הלכות אישות, ספר נשים
י״ט בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ו׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ה׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ג׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
א׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הָאֲרוּסָה אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ. וְהַבָּא עַל אֲרוּסָתוֹ בְּבֵית חָמִיו – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וַאֲפִלּוּ קִדְּשָׁהּ בְּבִיאָה – אָסוּר לוֹ לָבֹא עָלֶיהָ בִּיאָה שְׁנִיָּה בְּבֵית אָבִיהָ עַד שֶׁיָּבִיא אוֹתָהּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְיִתְיַחֵד עִמָּהּ וְיַפְרִישֶׁנָּה לוֹ. וְיִחוּד זֶה הוּא הַנִּקְרָא 'כְּנִיסָה לַחֻפָּה', וְהוּא הַנִּקְרָא 'נִשּׂוּאִין' בְּכָל מָקוֹם. וְהַבָּא עַל אֲרוּסָתוֹ לְשֵׁם נִשּׂוּאִין אַחַר שֶׁקִּדְּשָׁהּ – מִשֶּׁיַּעֲרֶה בָּהּ, קְנָאָהּ, וְנַעֲשָׂת נְשׂוּאָה, וַהֲרֵי הִיא אִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר.
א. הָאֲרוּסָה. אישה המקודשת לאיש. מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. מתקנת חכמים. מַכַּת מַרְדּוּת. עונש מלקות לעובר על דברי חכמים. וַאֲפִלּוּ קִדְּשָׁהּ בְּבִיאָה. שהיא אחת משלוש דרכי הקידושין שמנו חכמים (לעיל א,ב). וְהַבָּא עַל אֲרוּסָתוֹ לְשֵׁם נִשּׂוּאִין וכו'. אף אם לא הכניסה לביתו. מִשֶּׁיַּעֲרֶה בָּהּ קְנָאָהּ. העראה היא תחילת הביאה (הלכות איסורי ביאה א,י), ולעניין קניין הנישואין די בכך (השווה לעיל ג,ה).
ב. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה הָאֲרוּסָה לַחֻפָּה – הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לוֹ לָבֹא עָלֶיהָ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה, וַהֲרֵי הִיא אִשְׁתּוֹ גְּמוּרָה לְכָל דָּבָר. וּמִשֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה נִקְרֵאת נְשׂוּאָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה, וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה רְאוּיָה לִבְעִילָה. אֲבָל אִם הָיְתָה נִדָּה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְנְסָה לַחֻפָּה וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ – לֹא גָּמְרוּ הַנִּשּׂוּאִין, וַהֲרֵי הִיא כַּאֲרוּסָה עֲדַיִן.
ב. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה רְאוּיָה לִבְעִילָה. החופה קונה לנישואין רק אם האישה מותרת בבעילה באותו זמן. אֲבָל אִם הָיְתָה נִדָּה. שהיא טמאה, ואסורה לבעלה. וַהֲרֵי הִיא כַּאֲרוּסָה עֲדַיִן. עד שיתייחד אתה כשתהיה ראויה לביאה (לקמן ה"ו. ולעניין קידושי נידה ראה לעיל ד,יב).
ג. וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים בְּבֵית הֶחָתָן קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין, וְהֵם שֵׁשׁ בְּרָכוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: 'בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ'. 'בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, יוֹצֵר הָאָדָם'. 'בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ, וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיָן עֲדֵי עַד, בָּרוּךְ אַתָּה יי יוֹצֵר הָאָדָם'. 'שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל עֲקָרָה בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה, בָּרוּךְ אַתָּה יי מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ'. 'שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים אֲהוּבִים כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ מִקֶּדֶם בְּגַן עֵדֶן, בָּרוּךְ אַתָּה יי מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה'. 'בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, חָתָן וְכַלָּה, גִּילָה וְרִנָּה, אַהֲבָה וְאַחְוָה, שָׁלוֹם וְרֵעוּת, מְהֵרָה יי אֱלֹהֵינוּ יִשָּׁמַע מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם, קוֹל שָׂשׂוֹן, קוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כָּלָה, קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מִמִּשְׁתֶּה וּנְעָרִים מִנְּגִינָתָם, בָּרוּךְ אַתָּה יי מְשַׂמֵּחַ חָתָן עִם הַכַּלָּה'.
ג. שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ. שכל הבריאה היא לכבוד ה'. יוֹצֵר הָאָדָם. על עצם בריאת האדם. בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ. שהאדם נברא בצלם אלהים (בראשית א,כז, ט,ו). וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיָן עֲדֵי עַד. יצר מתוך האדם עצמו את האישה (ראה שם ב,כא-כב), שיחד עמה יוכלו להתרבות, כך שהמין האנושי יתקיים לעד. שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל עֲקָרָה. היא כנסת ישראל, ציון. בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה. בגאולת ישראל (ראה ישעיהו נד,א-ג). רֵעִים אֲהוּבִים. החתן והכלה. כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ מִקֶּדֶם בְּגַן עֵדֶן. כמו ששימחת את אדם הראשון בהיותו בגן עדן. יִשָּׁמַע מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם. שם יחגגו, ויישמע הקול למרחוק. קוֹל שָׂשׂוֹן קוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כָּלָה וכו'. הנבואה על הטוב הצפוי לעתידה של ארץ ישראל (ירמיהו לג,י-יא).
ד. וְאִם הָיָה שָׁם יַיִן – מְבִיאִין כּוֹס שֶׁל יַיִן, וּמְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן תְּחִלָּה, וּמְסַדֵּר אֶת כֻּלָּם עַל הַכּוֹס, וְנִמְצָא מְבָרֵךְ שֶׁבַע בְּרָכוֹת. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְהָבִיא הֲדַס עִם הַיַּיִן, וּמְבָרֵךְ עַל הַהֲדַס אַחַר הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ הַשֵּׁשׁ.
ד. וּמְסַדֵּר אֶת כֻּלָּם עַל הַכּוֹס. מברך את הברכות כסדרן והכוס בידו. וְנִמְצָא מְבָרֵךְ שֶׁבַע בְּרָכוֹת. שש ברכות אלו וברכת היין.
ה. וְאֵין מְבָרְכִין בִּרְכַּת חֲתָנִים אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה גְּדוֹלִים וּבְנֵי חֹרִין, וְחָתָן מִן הַמִּנְיָן.

ה. בַּעֲשָׂרָה. כדי לפרסם את הדבר. וּבְנֵי חֹרִין. שאינם עבדים. וְחָתָן מִן הַמִּנְיָן. כלול במניין העשרה.

ו. הַמְאָרֵס אֶת הָאִשָּׁה וּבֵרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ בְּבֵיתוֹ – עֲדַיִן אֲרוּסָה הִיא, שֶׁאֵין בִּרְכַּת חֲתָנִים עוֹשָׂה הַנִּשּׂוּאִין, אֶלָּא כְּנִיסָה לַחֻפָּה. אֵרֵס וְכָנַס לַחֻפָּה, וְלֹא בֵּרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים – הֲרֵי זוֹ נְשׂוּאָה גְּמוּרָה, וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים. וְלֹא תִּנָּשֵׂא נִדָּה עַד שֶׁתִּטְהַר, וְאֵין מְבָרְכִין לָהּ בִּרְכַּת חֲתָנִים עַד שֶׁתִּטְהַר. וְאִם עָבַר וְנָשָׂא וּבֵרֵךְ – אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ.
ו. אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ. אף על פי שבזמן שבינתיים היא עדיין ארוסה (ראה לעיל ה"ב).
ז. וְצָרִיךְ לִכְתֹּב כְּתֻבָּה קֹדֶם כְּנִיסָה לַחֻפָּה וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה מֻתָּר בְּאִשְׁתּוֹ. וְהֶחָתָן נוֹתֵן שְׂכַר הַסּוֹפֵר. וְכַמָּה הוּא כּוֹתֵב לָהּ? אִם הָיְתָה בְּתוּלָה – אֵין פָּחוֹת מִמָּאתַיִם דִּינָר, וְאִם בְּעוּלָה – אֵין פָּחוֹת מִמֵּאָה דִּינָר, וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא עִקַּר כְּתֻבָּה. וְאִם רָצָה לְהוֹסִיף לָהּ, אֲפִלּוּ כִּכַּר זָהָב – מוֹסִיף. וְדִין הַתּוֹסֶפֶת וְדִין הָעִקָּר אֶחָד הוּא לְרֹב הַדְּבָרִים. לְפִיכָךְ, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ 'כְּתֻבָּה' סְתָם – הוּא הָעִקָּר וְהַתּוֹסֶפֶת כְּאֶחָד. וַחֲכָמִים הֵם שֶׁתִּקְּנוּ כְּתֻבָּה לָאִשָּׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ.
ז. כְּתֻבָּה. שטר התחייבות ממונית שכותב הבעל לאשתו בשעת הנישואין, שתגבה אותו אם יגרש אותה או תתאלמן (לנוסח הכתובה ראה הלכות ייבום ד,לג-לד. לתצלומי כתובה הנוהגים בימינו ראה עמ' $$$ ). כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ. הטילו חיוב ממוני, כדי שלא ימהר אדם לגרש את אשתו.
ח. דִּינָרִים אֵלּוּ לֹא תִּקְּנוּ אוֹתָם מִן הַכֶּסֶף הַטָּהוֹר, אֶלָּא מִמַּטְבֵּעַ שֶׁהָיָה בְּאוֹתָן הַיָּמִים שֶׁהָיָה שִׁבְעָה חֲלָקִים נְחֹשֶׁת וְחֵלֶק אֶחָד כֶּסֶף, עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּסֶלַע חֲצִי זוּז כֶּסֶף. וְנִמְצְאוּ מָאתַיִם דִּינָר שֶׁל בְּתוּלָה – חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים דִּינָר שֶׁל כֶּסֶף, וּמֵאָה שֶׁל בְּעוּלָה – שְׁנֵים עָשָׂר דִּינָר וּמֶחֱצָה. וּמִשְׁקַל כָּל דִּינָר שֵׁשׁ וְתִשְׁעִים שְׂעוֹרוֹת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּתְחִלַּת עֵרוּבִין. וְהַדִּינָר הוּא הַנִּקְרָא זוּז בְּכָל מָקוֹם, בֵּין שֶׁהָיָה מִן הַכֶּסֶף הַטָּהוֹר בֵּין שֶׁהָיָה מִמַּטְבֵּעַ אוֹתָן הַיָּמִים.
ח. שֶׁהָיָה שִׁבְעָה חֲלָקִים נְחֹשֶׁת וְחֵלֶק אֶחָד כֶּסֶף. שנעשה ממתכות מעורבות, ביחס זה. עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּסֶלַע חֲצִי זוּז כֶּסֶף. הסלע הוא ארבעה זוזים, כך ששמיניתו היא חצי זוז. שְׂעוֹרוֹת. כסף בנפח של גרגרי שעורה. בִּתְחִלַּת עֵרוּבִין. א,יב. וְהַדִּינָר הוּא הַנִּקְרָא זוּז בְּכָל מָקוֹם וכו'. דינר וזוז הם היינו הך, ומשתמשים באותם השמות בין אם המדובר במטבע העשוי כסף טהור, ובין אם מדובר במטבע ששמיניתו כסף.
ט. אֵין פּוֹחֲתִין לִבְתוּלָה מִמָּאתַיִם וְלִבְעוּלָה מִמֵּאָה, וְכָל הַפּוֹחֵת – בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת. אֶחָד הַכּוֹתֵב אֶת הַכְּתֻבָּה בִּשְׁטָר, וְאֶחָד שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו עֵדִים וְקָנוּ מִמֶּנּוּ שֶׁהוּא חַיָּב לָהּ מֵאָה אוֹ מָאתַיִם – הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן אִם נָתַן לָהּ מִטַּלְטְלִין כְּנֶגֶד כְּתֻבָּתָהּ – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִבְעֹל, עַד שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם פְּנַאי לִכְתֹּב.
ט. בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת. כביאה בלא נישואין, מפני שהאישה אינה סומכת בדעתה ואינה מתרצה בנישואין בלי כתובה. וְקָנוּ מִמֶּנּוּ. קבע תוקף להתחייבותו במעשה קניין (ראה הלכות מלווה ולווה יא,א). מִטַּלְטְלִין כְּנֶגֶד כְּתֻבָּתָהּ. חפצים בשווי דמי הכתובה.
י. הַכּוֹנֵס אֶת הָאִשָּׁה וְלֹא כָּתַב לָהּ כְּתֻבָּה, אוֹ שֶׁכָּתַב וְאָבַד שְׁטַר הַכְּתֻבָּה, אוֹ שֶׁמָּחֲלָה כְּתֻבָּתָהּ לְבַעְלָהּ, אוֹ שֶׁמָּכְרָה לוֹ כְּתֻבָּתָהּ – חוֹזֵר וְכוֹתֵב לָהּ כְּתֻבָּה עִקָּר אִם רָצָה לְקַיְּמָהּ, לְפִי שֶׁאָסוּר לוֹ לְאָדָם לִשְׁהוֹת עִם אִשְׁתּוֹ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת בְּלֹא כְּתֻבָּה.
אֲבָל הַמּוֹכֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ לַאֲחֵרִים בְּטוֹבַת הֲנָיָה – אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה אַחֶרֶת, שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ כְּתֻבָּה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ. וְאִם הוֹצִיא זוֹ – מְשַׁלֵּם כְּתֻבָּה לַלּוֹקֵחַ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה מְשַׁלֵּם לָהּ אִם לֹא מָכְרָה.
י. שֶׁמָּחֲלָה כְּתֻבָּתָהּ לְבַעְלָהּ. ויתרה לו על דמי הכתובה. שֶׁמָּכְרָה לוֹ כְּתֻבָּתָהּ. כך שלא יצטרך לשלם אם יגרשה או ימות. כְּתֻבָּה עִקָּר. עיקר כתובה, שהם מאה דינר או מאתיים דינר (לעיל ה"ז).
הַמּוֹכֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ בְּטוֹבַת הֲנָיָה. שמכרה לאדם אחר את הזכות לגבות את דמי כתובתה, אם יגרש אותה בעלה או אם תתאלמן. ומכיוון שאפשר שתמות האישה קודם ולא תבוא הכתובה לידי גבייה, קונה אותה בסכום פחות מהכתוב בה. וְאִם הוֹצִיא זוֹ מְשַׁלֵּם כְּתֻבָּה לַלּוֹקֵחַ. אם הבעל מגרש את האישה, משלם את דמי הכתובה למי שקנה אותה.
יא. הַמְאָרֵס אֶת הָאִשָּׁה וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה, וְלֹא נִכְנְסָה לַחֻפָּה – עֲדַיִן אֲרוּסָה הִיא וְאֵינָהּ נְשׂוּאָה, שֶׁאֵין הַכְּתֻבָּה עוֹשָׂה נִשּׂוּאִין. וְאִם מֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ – גּוֹבָה עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ מִבְּנֵי חֹרִין, וְאֵינָהּ גּוֹבָה תּוֹסֶפֶת כְּלָל, הוֹאִיל וְלֹא כְּנָסָהּ. אֲבָל אִם אֵרֵס וְלֹא כָּתַב כְּתֻבָּה, וּמֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ וְהִיא אֲרוּסָה – אֵין לָהּ כְּלוּם, וַאֲפִלּוּ הָעִקָּר, שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה עַד שֶׁתִּנָּשֵׂא אוֹ עַד שֶׁיִּכְתֹּב. וְהַמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה, וּמֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה – כְּתֻבָּתָהּ לְאָבִיהָ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יא. מִבְּנֵי חֹרִין. נכסים של הבעל הנמצאים ברשותו, ולא מנכסים שהיו לו בזמן הכתיבה ומכר אותם לאחרים. וְהַמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה. האב קיבל קידושין עבור בתו, והארוס כתב לארוסה כתובה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ג,יא.
יב. וְכֵן תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁכָּל הַנּוֹשֵׂא בְּתוּלָה יִהְיֶה שָׂמֵחַ עִמָּהּ שִׁבְעַת יָמִים: אֵינוֹ עוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ, וְלֹא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בַּשּׁוּק, אֶלָּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְשָׂמֵחַ, בֵּין שֶׁהָיָה בָּחוּר בֵּין שֶׁהָיָה אַלְמוֹן. וְאִם הָיְתָה בְּעוּלָה – אֵין פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים, שֶׁתַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ עִם הַבְּעוּלָה שְׁלֹשָׁה יָמִים, בֵּין בָּחוּר בֵּין אַלְמוֹן.
יב. אַלְמוֹן. אלמן.
יג. יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִשָּׂא נָשִׁים רַבּוֹת כְּאַחַת בְּיוֹם אֶחָד, וּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים לַכֹּל כְּאֶחָד. אֲבָל לְשִׂמְחָה – צָרִיךְ לִשְׂמֹחַ עִם כָּל אַחַת וְאַחַת שִׂמְחָה הָרְאוּיָה לָהּ: אִם בְּתוּלָה – שִׁבְעָה, וְאִם בְּעוּלָה – שְׁלֹשָׁה. וְאֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה.
יג. יֵשׁ לוֹ. מותר (ועיין לקמן יד,ג).
יד. מֻתָּר לְאָרֵס בְּכָל יוֹם חֹל, אֲפִלּוּ בְּתִשְׁעָה בְּאָב, בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. אֲבָל אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים לֹא בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבֹא לִידֵי חִלּוּל שַׁבָּת בְּתִקּוּן הַסְּעוּדָה, שֶׁהֶחָתָן טָרוּד בִּסְעוּדָתוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאָסוּר לִשָּׂא בְּשַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, לְפִי שֶׁאֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ" וכו' (בראשית כט,כז). וּשְׁאָר הַיָּמִים מֻתָּר לִשָּׂא בְּכָל יוֹם שֶׁיִּרְצֶה, וְהוּא שֶׁיִּטְרַח בִּסְעוּדַת נִשּׂוּאִין שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם יוֹם הַנִּשּׂוּאִין.
יד. מֻתָּר לְאָרֵס בְּכָל יוֹם חֹל. ואפילו בחול המועד (הלכות יום טוב ז,טז). וביום טוב ובשבת אסור (שם א,יז, הלכות שבת כג,יד). אֲפִלּוּ בְּתִשְׁעָה בְּאָב. שאסורה בו שמחה. אֲבָל אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים לֹא בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת. שבעניין שמחת הנישואין תיקנו חכמים שלא לעשותה ביום שישי וביום ראשון, מחשש חילול שבת. וַאֲפִלּוּ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הלכות יום טוב ז,טז. אך מותר לאדם להחזיר את גרושתו מן הנישואין בחול המועד (שם).
טו. מָקוֹם שֶׁאֵין בֵּית דִּין יוֹשְׁבִין בּוֹ אֶלָּא בְּשֵׁנִי וַחֲמִישִׁי בִּלְבַד – בְּתוּלָה נִשֵּׂאת בּוֹ בְּיוֹם רְבִיעִי, שֶׁאִם הָיְתָה לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים יַשְׁכִּים לְבֵית דִּין. וּמִנְהַג חֲכָמִים הוּא שֶׁהַנּוֹשֵׂא אֶת הַבְּעוּלָה יִשָּׂא בַּחֲמִישִׁי, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ עִמָּהּ חֲמִישִׁי וְעֶרֶב שַׁבָּת וּבְשַׁבָּת, וְיֵצֵא לִמְלַאכְתּוֹ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.
טו. בְּתוּלָה נִשֵּׂאת בּוֹ בְּיוֹם רְבִיעִי. ולא ביום ראשון, כדי שיטרח בסעודה שלושה ימים. טַעֲנַת בְּתוּלִים. טענה של הבעל שאשתו לא הייתה בתולה בשעה שנשא אותה לאישה (לקמן יא,ט-יז).
טז. הַמְאָרֵס בִּתּוֹ קְטַנָּה וּתְבָעָהּ הַבַּעַל לְנִשּׂוּאִין – בֵּין הִיא בֵּין אָבִיהָ יְכוֹלִין לְעַכֵּב שֶׁלֹּא תִּנָּשֵׂא עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְתֵעָשֶׂה נַעֲרָה. וְאִם רָצוּ וּכְנָסָהּ – כּוֹנֵס, וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן.
טז. וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן. שמן הראוי להמתין עד שתגדל (וראה עוד לעיל ג,יט).
יז. אֵרְסָהּ וְשָׁהָה כַּמָּה שָׁנִים, וּתְבָעָהּ לְנִשּׂוּאִין וַהֲרֵי הִיא נַעֲרָה – נוֹתְנִין לָהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַתְּבִיעָה לְפַרְנֵס אֶת עַצְמָהּ וּלְתַקֵּן מַה שֶּׁהִיא צְרִיכָה לוֹ, וְאַחַר כָּךְ תִּנָּשֵׂא.
תְּבָעָהּ אַחַר שֶׁבָּגְרָה – נוֹתְנִין לָהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַבֶּגֶר. וְכֵן אִם קִדְּשָׁהּ בְּיוֹם הַבֶּגֶר – נוֹתְנִין לָהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַקִּדּוּשִׁין, שֶׁהוּא יוֹם הַבֶּגֶר.
קִדְּשָׁהּ אַחַר שֶׁבָּגְרָה, אִם עָבְרוּ עָלֶיהָ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּבַגְרוּתָהּ וְאַחַר כָּךְ נִתְקַדְּשָׁה – אֵין נוֹתְנִין לָהּ אֶלָּא שְׁלֹשִׁים יוֹם מִיּוֹם שֶׁתְּבָעָהּ. וְכֵן הַמְאָרֵס אֶת הַבְּעוּלָה – נוֹתְנִין לָהּ שְׁלֹשִׁים יוֹם מִיּוֹם הַתְּבִיעָה.
יז. לְפַרְנֵס אֶת עַצְמָהּ. להכין מלבושים ותכשיטים לחתונה.
שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַבֶּגֶר. מיום שנהפכה לבוגרת, שמזמן זה כבר החלה להתכונן לחתונתה.
יח. כְּשֵׁם שֶׁנּוֹתְנִין זְמַן לָאִשָּׁה מִשֶּׁתְּבָעָהּ הַבַּעַל לְפַרְנֵס אֶת עַצְמָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּנָּשֵׂא, כָּךְ נוֹתְנִין לָאִישׁ זְמַן לְפַרְנֵס אֶת עַצְמוֹ מִשֶּׁתָּבְעָה אוֹתוֹ הָאִשָּׁה. וְכַמָּה נוֹתְנִין לוֹ? כְּמוֹ שֶׁנּוֹתְנִין לָהּ: אִם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְאִם שְׁלֹשִׁים יוֹם – שְׁלֹשִׁים יוֹם.
יח. כָּךְ נוֹתְנִין לָאִישׁ זְמַן לְפַרְנֵס אֶת עַצְמוֹ. להכין את צרכי הסעודה ולהתכונן לחתונה, ואין מפעילים כנגדו עיצומים עד שיגיע הזמן (כדלקמן הי"ט). אִם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. בנושא בתולה. וְאִם שְׁלֹשִׁים יוֹם. בנושא בעולה.
יט. הִגִּיעַ זְמַן שֶׁנָּתְנוּ לָאִישׁ וְלֹא נְשָׂאָהּ – נִתְחַיֵּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּנַס. וְאִם הִגִּיעַ הַזְּמַן בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת אוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת – אֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת לְאוֹתוֹ הַיּוֹם, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְנֹס. וְכֵן אִם חָלָה הוּא אוֹ הִיא, אוֹ שֶׁפֵּרְסָה נִדָּה כְּשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן – אֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ רְאוּיָה לְהִנָּשֵׂא עַד שֶׁתִּטְהַר אוֹ תַּבְרִיא. וְכֵן הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׂא עַד שֶׁיַּבְרִיא.
יט. נִתְחַיֵּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ. חייב לתת לה את מזונותיה, כאילו כבר נישאה לו (ראה לקמן יב,א). מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְנֹס. כדלעיל הי"ד.

תקציר הפרק 

פרק י הלכות אישות

*סדר הנישואין*

ארוסה ('הרי את מקודשת לי') אסורה לבעלה, עד שיהיו 'נישואין'.
נישואין: שיביא את האשה לביתו טהורה ויתייחד עמה, ויכתוב כתובה בסכום מינימלי כמפורט בפרק.
תיקנו לברך 7⃣ ברכות בבית החתן בתנאי שיש מניין גברים.
החתן חייב לשמוח עם הכלה 7 ימים (נישואין שניים 3 ימים) ובימים אלו החתן לא עסוק במלאכתו היום יומית אלא אוכל ושותה ושמח עם אשתו.
ניתן להתארס בכל יום חול אך נישואין אסורים בחול המועד ובימי שישי ושבת.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות אישות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.חופה היא בד המחובר לארבע מוטות ופרוש מעל החתן והכלה

2.כשהתקלקלה הכתובה האם די שייתחייב החתן בעדים ושבועה על סכום הכתובה?

3.כשהגיעו הזוג לביתם התברר לרב שהכתובה פסולה, האם צריך למנוע מהם להתייחד?

תשובות
1.לא
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן