פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִצְוַת עֲשֵׂה לִתֵּן לַכֹּהֵן רֵאשִׁית הַגֵּז, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ" (דברים יח,ד). וּלְוִיִּם בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל בְּמִצְוָה זוֹ. וְאֵין לְרֵאשִׁית זוֹ שִׁעוּר מִן הַתּוֹרָה, וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁלֹּא יִפְחֹת מֵאֶחָד מִשִּׁשִּׁים. וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, כְּרֵאשִׁית הַדָּגָן.
וְנוֹהֵג בַּחֻלִּין, אֲבָל לֹא בַּמֻּקְדָּשִׁין.
א. לִתֵּן לַכֹּהֵן רֵאשִׁית הַגֵּז. כאשר גוזז את צאנו, צריך לתת לכהן חלק מהצמר (ולכתחילה נותן את מה שגזז בתחילה, לקמן הט"ו). בִּפְנֵי הַבַּיִת. בזמן שבית המקדש קיים. כְּרֵאשִׁית הַדָּגָן. כתרומה.
ב. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁהִקְדִּישׁ בְּהֵמוֹת לְבֶדֶק הַבַּיִת וּגְזָזָן, יָכוֹל יִהְיֶה חַיָּב לִפְדּוֹת וְלִתֵּן לַכֹּהֵן? אוֹ אִם הִקְדִּישׁ בְּהֵמָה חוּץ מִגִּזָּתָהּ, יָכוֹל יִהְיֶה חַיָּב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז? תַּלְמוּד לוֹמַר: "צֹאנְךָ" – וְאֵין אֵלּוּ צֹאנוֹ.
ב. לְבֶדֶק הַבַּיִת. לנכסי בית המקדש. וּגְזָזָן. חכמים אסרו לגזוז בהמות של בדק הבית (הלכות מעילה א,יב), וכאן מדובר שעבר על דבריהם. לִפְדּוֹת. מעט מן הצמר כשיעור ראשית הגז.
ג. כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן, וְנִפְדּוּ – חַיָּבִין בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. אֲבָל אִם קָדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ שֶׁקָּדַם מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לָהֶן מוּם קָבוּעַ, וְנִפְדּוּ – פְּטוּרִין מֵרֵאשִׁית הַגֵּז.
ג. כָּל הַקֳּדָשִׁים וכו'. לביאור הלכה זו ראה לעיל ט,ב.
ד. אֵין חַיָּב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז אֶלָּא הַכְּבָשִׂים בִּלְבַד, זְכָרִים כִּנְקֵבוֹת, שֶׁהַצֶּמֶר שֶׁלָּהֶן הוּא הָרָאוּי לִבְגָדִים. הָיָה צַמְרָן קָשֶׁה וְאֵינוֹ רָאוּי לִלְבִישָׁה – פְּטוּרִין מֵרֵאשִׁית הַגֵּז, שֶׁאֵין מַתָּנָה זוֹ לַכֹּהֵן אֶלָּא כְּדֵי לִלְבֹּשׁ מִמֶּנָּה.
ה. כֵּיוָן שֶׁזִּכָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתְּרוּמוֹת, שֶׁהֵן לַחְמוֹ וְיֵינוֹ, וְזִכָּה לוֹ בְּמַתְּנוֹת בְּהֵמָה וְקָדְשֵׁי מִקְדָּשׁ, שֶׁהֵן הַבָּשָׂר שֶׁלּוֹ – זִכָּה לוֹ בְּרֵאשִׁית הַגֵּז לִלְבוּשׁוֹ, וּבְגֶזֶל הַגֵּר וְהַחֲרָמִים וּשְׂדֵה אֲחֻזָּה וּפִדְיוֹן בְּכוֹרוֹת לְהוֹצָאוֹתָיו וּשְׁאָר צְרָכָיו, שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ חֵלֶק בַּנַּחֲלָה וּבַבִּזָּה.
ה. וּבְגֶזֶל הַגֵּר. גר שנגזל ומת ללא יורשים, הגזלן משלם לכהנים (הלכות גזלה ח,ד-ו). וְהַחֲרָמִים. אדם שאמר על דבר מנכסיו "הרי זה חרם", נותנו לכהנים (הלכות ערכין וחרמין ו,א). וּשְׂדֵה אֲחֻזָּה. אדם שהקדיש נחלת אבותיו, ואדם אחר גאל אותה מיד ההקדש – בשנת היובל ניתנת לכהנים (שם ד,כ). בַּנַּחֲלָה. קרקע בארץ ישראל. וּבַבִּזָּה. שלל שנתפס בזמן שכובשים את ערי ארץ ישראל (הלכות שמיטה ויובל יג,י-יא).
ו. הָיָה הַצֶּמֶר שֶׁלָּהֶן אָדֹם אוֹ שָׁחֹר אוֹ שָׁחֹם – חַיָּבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. אֲבָל אִם גָּזַז הַצֶּמֶר וּצְבָעוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן – נִפְטַר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. הִלְבִּינוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן – חַיָּב לְהַפְרִישׁ אַחַר שֶׁלִּבְּנוֹ.
הַתּוֹלֵשׁ צֶמֶר רְחֵלָיו בְּיָדוֹ וְלֹא גְּזָזוֹ – חַיָּב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז.
ו. אָדֹם אוֹ שָׁחֹר וכו'. והוא הדין לכל גווני הצבע (פה"מ חולין יא,ב). נִפְטַר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. כיוון שקנה את כל הצמר על ידי השינוי שעשה בו (רש"י חולין קלה,א; לקניין גזלה בשינוי ראה הלכות גזלה ב,א, ב,יב). אמנם אסור לעשות כך בכוונה (פה"מ חולין שם). הִלְבִּינוֹ. כיבסו. חַיָּב לְהַפְרִישׁ אַחַר שֶׁלִּבְּנוֹ. שכיבוס אינו שינוי.
וְלֹא גְּזָזוֹ. לא השתמש בכלי כדרך גזיזה.
ז. וְרֵאשִׁית הַגֵּז נוֹהֵג בַּכִּלְאַיִם וּבַכּוֹי וּבַטְּרֵפָה. אֲבָל הַגּוֹזֵז אֶת הַמֵּתָה – פָּטוּר.
ז. בַּכִּלְאַיִם. שאמו כבשה ואביו עז (ד"א). וּבַכּוֹי. למרות שהוא ספק חיה (ראה לעיל ט,ה בביאור). וּבַטְּרֵפָה. שנטרף על ידי חיה טורפת ונוטה למות (הלכות מאכלות אסורות ד,ו-ז), או שחלה בחולי שגורם לו להיחשב טרפה (ראה הלכות שחיטה ה,ב). הַגּוֹזֵז אֶת הַמֵּתָה פָּטוּר. כיוון שנבלות אינן נקראות צאן (ראה כס"מ וד"א בבאור ההלכה).
ח. הַמַּפְרִישׁ רֵאשִׁית הַגֵּז וְאָבַד – חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן לַכֹּהֵן. הָאוֹמֵר: 'כָּל גִּזּוֹתַי רֵאשִׁית' – דְּבָרָיו קַיָּמִין.
ח. חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן לַכֹּהֵן. צריך לתת לכהן צמר אחר מתוך הגיזה, שקיום המצווה הוא בשעת הנתינה לכהן ולא בשעת ההפרשה. כָּל גִּזּוֹתַי רֵאשִׁית. שלא השאיר צמר לעצמו.
ט. הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל נָכְרִי אַחַר שֶׁגְּזָזָן הַגּוֹי – פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. לָקַח הַצֹּאן לְגִזָּתָן – חַיָּב. אַף עַל פִּי שֶׁגָּדְלָה הַגִּזָּה בִּרְשׁוּת הַגּוֹי, וְאַף עַל פִּי שֶׁחוֹזְרִים הַצֹּאן לַגּוֹי אַחַר הַגְּזִיזָה, הוֹאִיל וְהַגּוֹזֵז יִשְׂרָאֵל וְהַגִּזּוֹת שֶׁלּוֹ – חַיָּב, שֶׁאֵין הַחִיּוּב אֶלָּא בִּשְׁעַת הַגִּזָּה.
ט. הַלּוֹקֵחַ. הקונה. לָקַח הַצֹּאן לְגִזָּתָן. קנה את הזכות לגזוז את הצאן ולקחת את הצמר.
י. הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ: אִם שִׁיֵּר הַמּוֹכֵר מְעַט מִצֹּאנוֹ לְהִגָּזֵז – הַמּוֹכֵר חַיָּב לְהַפְרִישׁ מִן הַמְשֹׁאָר עַל הַכֹּל, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְחִיל הַמּוֹכֵר לִגְזֹז, חֲזָקָה אֵין אָדָם מוֹכֵר מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה; וְאִם לֹא שִׁיֵּר כְּלוּם – הַלּוֹקֵחַ חַיָּב לְהַפְרִישׁ.
י. גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. לפני הגזיזה (ולא קנה את הכבשים עצמם). לְהַפְרִישׁ מִן הַמְשֹׁאָר עַל הַכֹּל. לתת לכהן ממה שהשאיר לעצמו כשיעור שפוטר גם את חלקו של הקונה. אֵין אָדָם מוֹכֵר מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה. שרוצה לקיים את המצווה.
יא. הָיוּ שְׁנֵי מִינֵי גִּזָּה, כְּגוֹן גִּזָּה לְבָנָה וְגִזָּה שְׁחֻמָּה, אוֹ גִּזַּת זְכָרִים וְגִזַּת נְקֵבוֹת, וּמָכַר מִין זֶה וְהִנִּיחַ הַמִּין הָאַחֵר – זֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ עַל מַה שֶּׁלָּקַח, וְזֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ עַל מַה שֶּׁהִנִּיחַ.
יא. וְהִנִּיחַ. השאיר לעצמו.
יב. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְהָיוּ לוֹ גִּזּוֹת, וְאֵין יָדוּעַ אִם עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר נִגְזְזוּ אוֹ מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּר – הֲרֵי זֶה פָּטוּר, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.
יג. כַּמָּה צֹאן יִהְיוּ לוֹ וְיִהְיוּ חַיָּבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז? אֵין פָּחוֹת מֵחָמֵשׁ, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בַּגִּזָּה שֶׁלָּהֶן אֵין פָּחוֹת מִמִּשְׁקַל שִׁשִּׁים סֶלַע, וּתְהִי גִּזַּת כָּל אַחַת מֵחֲמִשְׁתָּן אֵין פָּחוֹת מִמִּשְׁקַל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה סֶלַע. הָיְתָה אַחַת מֵהֶן גּוֹזֶזֶת פָּחוֹת מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה סֶלַע, אַף עַל פִּי שֶׁחֲמִשְׁתָּן גּוֹזְזוֹת שִׁשִּׁים סֶלַע אוֹ יָתֵר – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרוֹת מֵרֵאשִׁית הַגֵּז.
יג. שִׁשִּׁים סֶלַע. כ-1150 גרם (על פי השיטה המקובלת).
יד. הַשֻּׁתָּפִין חַיָּבִין בְּרֵאשִׁית הַגֵּז, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּחֵלֶק כָּל אֶחָד מֵהֶן כַּשִּׁעוּר. אֲבָל חָמֵשׁ צֹאן בִּלְבַד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין – פְּטוּרִין.
טו. רֵאשִׁית הַגֵּז מִצְוָתָהּ בַּתְּחִלָּה, וְאִם הִפְרִישׁ בֵּין בָּאֶמְצַע בֵּין בַּסּוֹף – יָצָא. הָיוּ לוֹ חָמֵשׁ צֹאן, וְגָזַז אַחַת בִּלְבַד וּמָכַר גִּזָּתָהּ, וְאַחַר כָּךְ גָּזַז שְׁנִיָּה וּמְכָרָהּ, וְאַחַר כָּךְ גָּזַז שְׁלִישִׁית וּמְכָרָהּ – הַכֹּל מִצְטָרְפוֹת לְרֵאשִׁית הַגֵּז, וְחַיָּב אֲפִלּוּ לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים. וְיֵשׁ לוֹ לְהַפְרִישׁ מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן, וּמִמִּין גִּזָּה עַל מִין גִּזָּה אַחֵר.
אֲבָל אִם הָיְתָה לוֹ רָחֵל אַחַת, וּגְזָזָהּ וְהִנִּיחַ גִּזָּתָהּ, וְאַחַר כָּךְ קָנָה שְׁנִיָּה, וּגְזָזָהּ וְהִנִּיחַ גִּזָּתָהּ – אֵינָן מִצְטָרְפוֹת.
טו. מִצְוָתָהּ בַּתְּחִלָּה. לתת מהצמר שגזז בתחילת הגיזה. הַכֹּל מִצְטָרְפוֹת וכו'. כיוון שהמצווה היא בתחילת הגיזה, וכל הכבשים שברשותו בשעה זו מצטרפים, אפילו אם הגיזה נמשכה כמה שנים. וְיֵשׁ לוֹ. רשאי. מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן. מצמר שגזז בשנה זו על צמר שגזז בשנה שעברה. וּמִמִּין גִּזָּה עַל מִין גִּזָּה אַחֵר. כגון מצמר לבן על צמר שחור.
וְהִנִּיחַ גִּזָּתָהּ. לעצמו, שלא מכר את הצמר. אֵינָן מִצְטָרְפוֹת. אף שהצמר של שניהן בידו, כיוון שהשנייה לא הייתה בבעלותו בתחילת הגיזה.
טז. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ גִּזּוֹת רַבּוֹת שֶׁל רֵאשִׁית הַגֵּז, וְהוּא רוֹצֶה לְחַלְּקָהּ לַכֹּהֲנִים – לֹא יִתֵּן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד פָּחוֹת מִמִּשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים מְלֻבָּן, כְּדֵי בֶּגֶד קָטָן. לֹא שֶׁיְּלַבְּנוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן לוֹ, אֶלָּא יִתֵּן לוֹ מִצֶּמֶר הַגִּזָּה כְּשֶׁהוּא צֹאִי, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ אַחַר הַלִּבּוּן חָמֵשׁ סְלָעִים אוֹ יָתֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: "תִּתֶּן לוֹ" (דברים יח,ד) – שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כְּדֵי מַתָּנָה הַמּוֹעֶלֶת.
טז. יִתֵּן לוֹ מִצֶּמֶר הַגִּזָּה כְּשֶׁהוּא צֹאִי וכו'. מכיוון שהנתינה לכהן היא של צמר מלוכלך שעוד לא כובס ('צואי'), ובשעת הכיבוס חלק מהצמר נושר, כמות הנתינה צריכה להיות בהתאם.
יז. רֵאשִׁית הַגֵּז – חֻלִּין לְכָל דָּבָר. לְפִיכָךְ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁנּוֹתְנִין אוֹתוֹ לְכֹהֶנֶת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נְשׂוּאָה לְיִשְׂרָאֵל, כְּמַתְּנוֹת בְּהֵמָה, וְיֵרָאֶה לִי שֶׁדִּין שְׁנֵיהֶן אֶחָד הוּא.
יז. כְּמַתְּנוֹת בְּהֵמָה. לעיל ט,כ. שֶׁדִּין שְׁנֵיהֶן אֶחָד הוּא. שמותר לתת ראשית הגז לישראל שנשוי לכהנת, אך לא לחלל, כמובא שם.

תקציר הפרק 

פרק י הלכות ביכורים ומתנות כהונה

ראשית הגז🐑

בפרק זה, משלים הרמב"ם את המתנות הניתנות מן הבהמה, ומבאר את דין נתינת ראשית הגז לכהן.
מצות עשה ליתן לכוהן ראשית הגז, שנאמר "וראשית גז צאנך–תיתן לו" והלויים בכלל ישראל, במצוה זו. ואין לראשית זו, שיעור מן התורה; ומדברי סופרים, שלא יפחות מאחד משישים. ואינה נוהגת אלא בארץ ישראל, בין בזמן שבית המקדש קיים ובין שחרב -כתרומת הדגן.

נותנים לכהן את הגז רק בכבשים שצמרם ראוי לבגד, והם חולין, ושייכים לישראל, ונמצאים בארץ, ויש בהם כשיעור (כמפורט).

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות ביכורים ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.ראשית הגז יכולה לשמש רק לבגדי כהונה?

2.שיעור הצמר המינימלי הניתן לכל כהן הוא חמש סלעים צמר מלוכלך?

3.עדר של חמש כבשים שלכל אחת צמר במשקל 12 סלע- חייב בראשית הגז?

 

 

תשובות
1.לא
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן