פרק י', הלכות טומאת צרעת, ספר טהרה
כ״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ״ב באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שבועות, ספר הפלאה
י״ט באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שבועות, ספר הפלאה
י״ח באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט״ו באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ד באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ב באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ח׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ז׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ו׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ה׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ד׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ז, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ג׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט"ז, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ב׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
א׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ל׳ בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ט בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ח בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ז בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ו בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ה בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ד בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה, בֵּין כֻּלָּן בֵּין מִקְצָתָן, אוֹ הַכֹּוֶה אֶת הַמִּחְיָה כֻּלָּהּ אוֹ מִקְצָתָהּ, אוֹ הַקּוֹצֵץ אֶת הַנֶּגַע כֻּלּוֹ מִבְּשָׂרוֹ אוֹ מִן הַבֶּגֶד אוֹ מִן הַבַּיִת, בֵּין קֹדֶם שֶׁיָּבֹא לַכֹּהֵן בֵּין בְּתוֹךְ הֶסְגֵּר אוֹ בְּתוֹךְ הֶחְלֵט אוֹ אַחַר הֶפְטֵר – הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ" (דברים כד,ח) – לֹא שֶׁיִּתְלֹשׁ אוֹ יָקֹץ.
אֲבָל אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיּוֹעִילוּ מַעֲשָׂיו, וְאִם לֹא הוֹעִילוּ – אֵינוֹ לוֹקֶה. כֵּיצַד? הָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת וּבָהּ שָׁלֹשׁ שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת וְתָלַשׁ אַחַת, כָּוָה מִקְצָת הַמִּחְיָה וְנִשְׁאַר מִמֶּנָּה כָּעֲדָשָׁה – אֵינוֹ לוֹקֶה, שֶׁהֲרֵי הוּא טָמֵא כְּשֶׁהָיָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.
וְכֵן הַמְגַלֵּחַ אֶת הַנֶּתֶק – לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶת הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ" (ויקרא יג,לג); וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּגַלֵּחַ כָּל הַנֶּתֶק בְּתַעַר. וּמֻתָּר לַמְּצֹרָע לִשָּׂא בְּמוֹט עַל כְּתֵפוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַצָּרַעַת וְלִקְשֹׁר הַסִּיב עַל רַגְלוֹ, וְאִם הָלְכוּ סִימָנֵי טֻמְאָה – יֵלְכוּ; וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לְכָךְ.
א. הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה. כגון שער לבן מן הבהרת. אוֹ הַכֹּוֶהָ אֶת הַמִּחְיָה. שמחיה שנכווית אינה נחשבת יותר כבשר חי ואינה מטמאת (רא"ש נגעים ז,ד, וראה הלכות שחיטה ז,טו).
שֶׁהֲרֵי הוּא טָמֵא כְּשֶׁהָיָה. שעדיין יש בנגע סימן טומאה. מַכַּת מַרְדּוּת. מלקות מדברי חכמים.
וְכֵן הַמְגַלֵּחַ אֶת הַנֶּתֶק. שמגלח את השער הצהוב מן הנתק וכך מבטל את סימני הטומאה (מרכה"מ, וראה ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה שז). ויש מפרשים שהכוונה היא שמגלח את השערות הסמוכות לנתק שבכגון כך הפשיון אינו ניכר (ראב"ד, וראה לעיל ח,ג). וְלִקְשֹׁר הַסִּיב עַל רַגְלוֹ. השרוך שמשתמש בו לקשירת הנעל על רגלו המנוגעת (רש"י שבת קלג,א).
ב. הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה אוֹ שֶׁכָּוָה אֶת הַמִּחְיָה עַד שֶׁלֹּא בָּא אֵצֶל כֹּהֵן – הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְכֵן אִם עָשָׂה כֵּן בִּימֵי הֶסְגֵּר – הֲרֵי זֶה טָהוֹר לְאַחַר יְמֵי הֶסְגֵּר. וְאִם תְּלָשָׁן אַחַר שֶׁהֻחְלַט בָּהֶן – הֲרֵי זֶה מֻחְלָט כְּשֶׁהָיָה, וְאֵין לוֹ טָהֳרָה עַד שֶׁתִּפְרַח הַצָּרַעַת בְּכֻלּוֹ אוֹ עַד שֶׁתִּתְמַעֵט בַּהַרְתּוֹ מִכַּגְּרִיס.
ב. הֲרֵי זֶה טָהוֹר. ואינו נחלט לטומאה בשל סימני הטומאה שתלש (אמנם נראה שאם נשארה בו בהרת הכהן מסגירו). הֲרֵי זֶה טָהוֹר לְאַחַר יְמֵי הֶסְגֵּר. שלאחר שעברו עליו ימי ההסגר, אם לא נולדו לו סימני טומאה חדשים הרי הוא טהור. הֲרֵי זֶה מֻחְלָט כְּשֶׁהָיָה. שאינו נטהר בעקבות הליכת סימני הטומאה הואיל והוא תלשן בעצמו. וְאֵין לוֹ טָהֳרָה עַד שֶׁתִּפְרַח וכו'. שבאופנים אלו יכול הנגע להיטהר מבלי להתחשב בסימני הטומאה.
ג. מִי שֶׁנִּקְצְצָה בַּהַרְתּוֹ כֻּלָּהּ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה – טָהוֹר. קְצָצָהּ בְּכַוָּנָה: אִם קָצַץ כָּל הַבָּשָׂר הַחַי הַמַּקִּיף אוֹתָהּ, אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה – אֵין לוֹ טָהֳרָה עוֹלָמִית; קְצָצָהּ בְּצִמְצוּם – אֵין לוֹ טָהֳרָה עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ.
ג. אִם קָצַץ כָּל הַבָּשָׂר הַחַי הַמַּקִּיף אוֹתָהּ… אֵין לוֹ טָהֳרָה עוֹלָמִית. מכיוון שקצץ את הבהרת אי אפשר לדעת אם היא הלכה ממנו או נתמעטה מכגריס, וכן אין לדעת אם פרחה הצרעת בכולו שמא לא פשתה בחוט השערה שנתלש והוא מעכב (כס"מ).
ד. הַתּוֹלֵשׁ שַׂעֲרָה לְבָנָה אַחַת וְנָשְׁרָה הַשְּׁנִיָּה – הֲרֵי זֶה טָהוֹר. הָיוּ שָׁלֹשׁ, תָּלַשׁ שְׁתַּיִם וְנָשְׁרָה אַחַת – הֲרֵי זֶה בְּטֻמְאָתוֹ. הָיְתָה בּוֹ מִחְיָה כָּעֲדָשָׁה, כָּוָה חֶצְיָהּ וְהָלַךְ חֶצְיָהּ – הֲרֵי זֶה טָהוֹר. הָיְתָה יְתֵרָה מִכָּעֲדָשָׁה, כָּוָה הַמּוֹתָר וְהָלַךְ כָּעֲדָשָׁה – הֲרֵי זֶה טָהוֹר. כָּוָה כָּעֲדָשָׁה וְהָלַךְ הַמּוֹתָר – הֲרֵי זֶה טָמֵא.
ד. הַתּוֹלֵשׁ שַׂעֲרָה לְבָנָה אַחַת… הֲרֵי זֶה טָהוֹר. אף על פי שהמוחלט התולש סימני טומאה נשאר בטומאתו (לעיל ה"ב), במקרה זה טהור הואיל וממילא נטהר בשל נשירת השערה השנייה. תָּלַשׁ שְׁתַּיִם וְנָשְׁרָה אַחַת הֲרֵי זֶה בְּטֻמְאָתוֹ. שאילולא תלישתו היה נשאר טמא ולפיכך דינו כמוחלט התולש סימני טומאה הנשאר בטומאתו. וכן לעניין הכווה את המחיה.
ה. מִי שֶׁהָיְתָה בַּהֶרֶת בְּעָרְלָתוֹ – יָמוּל, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא מִילָה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ; שֶׁמִּצְוַת עֲשֵׂה דּוֹחָה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה בְּכָל מָקוֹם. וְאִם מָל, וְהָלַךְ בְּעוֹר הָעָרְלָה סִימָן שֶׁהָיָה מֻחְלָט בּוֹ – הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּקָרְבַּן מְצֹרָע.
ה. יָמוּל. על אף שקוצץ בכך את הבהרת. שֶׁמִּצְוַת עֲשֵׂה דּוֹחָה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה. ולכן מצוות העשה של ברית המילה דוחה את איסור לא תעשה של קציצת הבהרת (וראה גם הלכות מילה א,ט). וְאִם מָל וְהָלַךְ בְּעוֹר הָעָרְלָה סִימָן שֶׁהָיָה מֻחְלָט בּוֹ. אם על ידי קציצת הבהרת במקום הערלה הלכו להם סימני הטומאה. הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּקָרְבַּן מְצֹרָע. כדין מצורע מוחלט שנתרפא מצרעתו (ראה הלכות מחוסרי כפרה ד,א).
ו. מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁיִּהְיֶה הַמְּצֹרָע הַמֻּחְלָט מְכֻסֵּה רֹאשׁ כָּל יְמֵי חֲלוּטוֹ, וְעוֹטֶה עַל שָׂפָם כְּאָבֵל, וּפוֹרֵם בְּגָדָיו, וּמוֹדִיעַ הָעוֹבְרִים עָלָיו שֶׁהוּא טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע" וכו' (ויקרא יג,מה). אֲפִלּוּ כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּצְטָרַע – פּוֹרֵעַ וּפוֹרֵם, שֶׁעֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה.
וְאָסוּר בִּשְׁאִילַת שָׁלוֹם כָּל יְמֵי חֲלוּטוֹ כְּאָבֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה" (ויקרא יג,מה) – שֶׁיִּהְיוּ שְׂפָתָיו דְּבוּקוֹת; אֲבָל קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וְדוֹרֵשׁ. וְאָסוּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס כָּל יְמֵי חֲלוּטוֹ. וְנוֹהֵג בְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים. וַהֲרֵי הוּא מֻתָּר בִּרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְזוֹקֵף אֶת מִטָּתוֹ כִּשְׁאָר הָעָם.
ו. כְּאָבֵל. כשם שהאבל חייב בכיסוי הראש ובעטיית (עטיפת) השפם (הלכות אבל ה,יט). וּפוֹרֵם בְּגָדָיו. קורע אותם. שֶׁנֶּאֱמַר וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע וכו'. והמשך הפסוק: "בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא". אֲפִלּוּ כֹּהֵן גָּדוֹל. שאסור בפריעה (גידול השער) ופרימה אפילו כשהוא אבל (הלכות כלי המקדש ה,ו). פּוֹרֵעַ. כדין המצורע שאסור לו להסתפר (כמפורש בפסקה הבאה). שֶׁעֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה. ולכן מצוות פריעה ופרימה של מצורע דוחה את איסור פריעה ופרימה של כהן גדול.
#איור tz_10_6 כותרת: עטיית שפם#
וְאָסוּר בִּשְׁאִילַת שָׁלוֹם… כְּאָבֵל. הלכות אבל ה,כ. קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וְדוֹרֵשׁ. בניגוד לאבל (שם הט"ז). וְאָסוּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס. כשם שאבל אסור בכך (שם ה"א). אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים. שאין אבלות נוהגת בהם בדברים שבגלוי (שם י,א, י,ג). וַהֲרֵי הוּא מֻתָּר בִּרְחִיצָה וּבְסִיכָה וכו'. אף על פי שהאבל אסור בדברים אלו (שם ה,א). וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. דווקא בימי חלוטו, אבל בשבעת הימים שסופר לאחר תגלחתו אסור בתשמיש המיטה (ראה לקמן יא,א). וְזוֹקֵף אֶת מִטָּתוֹ כִּשְׁאָר הָעָם. בניגוד לאבל שחייב בכפיית המיטה (הלכות אבל ה,יח).
ז. דִּין הַמְּצֹרָע שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מוֹשָׁב לְבַדּוֹ חוּץ לָעִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא יג,מו). וְדָבָר זֶה בַּעֲיָרוֹת הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד.
ז. וְדָבָר זֶה בַּעֲיָרוֹת הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד. שעיירות אלו מקודשות יותר משאר הארץ (ראה הלכות בית הבחירה ז,יג).
ח. הַמְּצֹרַעַת אֵינָהּ פּוֹרַעַת וְאֵינָהּ פּוֹרֶמֶת וְלֹא עוֹטָה עַל שָׂפָם, אֲבָל יוֹשֶׁבֶת הִיא חוּץ לָעִיר וּמוֹדִיעָה לַאֲחֵרִים שֶׁהִיא טְמֵאָה. וְלֹא הַמְּצֹרָעִין בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל הַמְטַמְּאִין אֶת הָאָדָם חַיָּבִין לְהוֹדִיעַ לַכֹּל שֶׁהֵן טְמֵאִים, כְּדֵי שֶׁיִּפְרְשׁוּ מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא יג,מה) – הַטָּמֵא מוֹדִיעַ שֶׁהוּא טָמֵא.
ט. וְטֻמְטוּם וְאַנְדְּרָגִינָס – פּוֹרֵעַ וּפוֹרֵם וְעוֹטֶה עַל שָׂפָם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק.
ט. וְטֻמְטוּם. מי שאיברי המין שלו מכוסים ואין ניכר אם הוא זכר או נקבה. [הערה: הרמב"ם בפה"מ מנקד מילה זו: טֻומְטוֹם.] וְאַנְדְּרָגִינָס. מי שיש לו איברי מין זכריים ונקביים. מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. ראה גם הלכות עבודה זרה יב,ד.
י. אֶחָד מְצֹרָע מֻסְגָּר וְאֶחָד מְצֹרָע מֻחְלָט לְעִנְיַן טֻמְאָה, וְאֵין בֵּין מְצֹרָע מֻסְגָּר לִמְצֹרָע מֻחְלָט אֶלָּא פְּרִיעָה וּפְרִימָה וְתִגְלַחַת וְצִפֳּרִים: שֶׁהַטָּהוֹר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר, פָּטוּר מִן הַתִּגְלַחַת וּמִן הַצִּפֳּרִים; וְהַטָּהוֹר מִתּוֹךְ הֶחְלֵט, חַיָּב בְּתִגְלַחַת וְצִפֳּרִים. אֲבָל טֻמְאַת שְׁנֵיהֶם שָׁוָה לְכָל דָּבָר.
י. אֶלָּא פְּרִיעָה וּפְרִימָה. והוא הדין לעטיית שפם (תוי"ט מגילה א,ז), שמצורע מוסגר פטור מכל אלו. וְתִגְלַחַת וְצִפֳּרִים. שהמצורע חייב בגילוח כל שערו ובהבאת שתי ציפורים כחלק מתהליך טהרתו (ראה לקמן יא,א). אֲבָל טֻמְאַת שְׁנֵיהֶם שָׁוָה לְכָל דָּבָר. כמבואר בהלכות הבאות.
יא. הַמְּצֹרָע – אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת, מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע, וּכְלֵי חֶרֶשׂ בָּאֲוִיר, וּמְטַמֵּא אָדָם בְּמַשָּׂא, וּמְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב אֲפִלּוּ תַּחַת הָאֶבֶן כְּזָב וּכְזָבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר" (ויקרא יג,ו; יג,לד) – מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁטָּהַר מִלְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב. וְאֶחָד הַמֻּחְלָט וְאֶחָד הַמֻּסְגָּר בְּכָל אֵלּוּ.
יא. מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע. כדין כל אב הטומאה (הלכות טומאת מת ה,ז). וּכְלֵי חֶרֶשׂ בָּאֲוִיר. שכלי חרס נטמא כאשר נכנסת טומאה לתוך חללו (שם א,ה, הלכות כלים יג,א). וּמְטַמֵּא אָדָם בְּמַשָּׂא. שאדם הנושא את המצורע נטמא אף על פי שאין המצורע נוגע בו (הלכות טומאת מת א,ט). וּמְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב אֲפִלּוּ תַּחַת הָאֶבֶן כְּזָב וּכְזָבָה. שאפילו כאשר המצורע יושב על אבן הוא מטמא את המשכב והמושב שתחתיה (כדלקמן יג,יג) כשם שזב וזבה מטמאים באופן זה (ראה הלכות מטמאי משכב ומושב ו,ה, וראה פסקים ושיטות). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ. מסורת חז"ל בפרשנות המקראות.
יב. חֻמְרָא יְתֵרָה יֵשׁ בַּמְּצֹרָע, שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְּבִיאָתוֹ לַבַּיִת, בֵּין בִּימֵי הֶחְלֵט בֵּין בִּימֵי הֶסְגֵּר. כֵּיצַד? נִכְנַס לַבַּיִת – נִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבַּיִת, בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בָּהֶם, וְנַעֲשׂוּ רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא יג,מו) – מַה הוּא טָמֵא, אַף מוֹשָׁבוֹ טָמֵא.
הָיָה עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן, וְעָבַר אָדָם טָהוֹר תַּחַת הָאִילָן – נִטְמָא. הָיָה הַטָּהוֹר עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן, וְעָבַר הַמְּצֹרָע תַּחְתָּיו – לֹא טִמְּאָהוּ. וְאִם עָמַד – נִטְמָא, שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה לוֹ מוֹשָׁב. סָפֵק עָמַד סָפֵק לֹא עָמַד – טָהוֹר. הִכְנִיס הַמְּצֹרָע רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לַבַּיִת – נִטְמָא כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכוֹ.
נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת – עוֹשִׂין לוֹ מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, רְחָבָה אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת, וְנִכְנָס רִאשׁוֹן וְיוֹצֵא אַחֲרוֹן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מוֹשָׁבוֹ לְבַדּוֹ, וְלֹא יַעֲמֹד עִם הָעָם בְּעִרְבּוּב וִיטַמֵּא אוֹתָן.
יב. וְנַעֲשׂוּ רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה. כדין הנוגע באב הטומאה (הלכות טומאת מת ה,ח). אַף מוֹשָׁבוֹ טָמֵא. וכל מה שנמצא אתו באותו בית נחשב כמושבו.
וְעָבַר הַמְּצֹרָע תַּחְתָּיו לֹא טִמְּאָהוּ. הואיל והמצורע לא עמד אלא עבר בלבד אין העץ נחשב 'מושבו'. סָפֵק עָמַד סָפֵק לֹא עָמַד טָהוֹר. שהוא אחד משנים עשר ספקות שטיהרו חכמים (ראה הלכות שאר אבות הטומאות יד,א, טו,ה). וְרֻבּוֹ. רוב גופו.
רְחָבָה אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת. באמצעות המחיצה יוצרים לו שטח נפרד של ארבע אמות על ארבע אמות. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מוֹשָׁבוֹ לְבַדּוֹ וְלֹא יַעֲמֹד עִם הָעָם בְּעִרְבּוּב וִיטַמֵּא אוֹתָן. שעל ידי המחיצה אין המצורע נמצא באותו מושב עם שאר העם ולפיכך אינו מטמא אותם, וכדי שלא יטמא את העם בהליכתו מהפתח אל המחיצה הוא נכנס ראשון ויוצא אחרון (ר"ש נגעים יג,יב).

תקציר הפרק 

פרק י' הלכות טומאת צרעת

דיני המצורע

תלישת הצרעת:
אסור לתלוש את הצרעת.. ואם הצרעת נמצאית בערלה, מל אותה.
הנהגת המצורע:
עליו לצאת מהעיר ולדור לבד, לנהוג כאבל לענין תספורת, ולהודיע לכולם שהוא טמא.
המצורע –אב מאבות הטומאה (הלכה יא)
מטמא במגע, משא |(נושא דבר ואפילו לא נוגע בו), משכב ומושב (יושב או שוכב על חפצים =מטמאם כל מה שמתחתיו ואפילו לא נוגע בהם), ובכניסתו לבית מטמא כל מה שבבית ! כמו מת !

🔎
רעיון מהפרק
חזל אומרים : מצורע חשוב כמת
חז"ל אומרים שרשעים קרויים מתים, מכיוון שהחליפו את החיוּת האלוקית בחיוּת טמאה.
ישנם עוד רעיונות רוחניים נלווים על בסיס העניין.
ומעניין לשים לב, שורש האמרה מצורע חשוב כמת מבוססת על הרעיון של אפקט הטומאה של המצורע.
כמו מת שמטמא במגע, משא ואוהל כך גם המצורע…

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות טומאת צרעת ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.תלישת סימני הטומאה מועילה רק קודם שבא לכהן ובזמן הסגר?

2.קצץ את הבהרת עם הבשר סביבה-אינו נטהר לעולם?

3.טומאת מצורע מוחלט חמורה מטומאתו של מוסגר?

תשובות

1-כן 2-כן 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן