פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות נזירות, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אֵין אָסוּר בְּכִלְאֵי בְּגָדִים אֶלָּא צֶמֶר וּפִשְׁתִּים בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו" (דברים כב,יא). וְיֵשׁ בִּכְרַכֵּי הַיָּם כְּמוֹ צֶמֶר שֶׁגָּדֵל עַל הָאֲבָנִים שֶׁבְּיָם הַמֶּלַח, תַּבְנִיתוֹ כְּתַבְנִית הַזָּהָב וְהוּא רַךְ בְּיוֹתֵר, וְכָלָךְ שְׁמוֹ, וְאָסוּר עִם הַפִּשְׁתָּן מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְצֶמֶר רְחֵלִים. וְכֵן הַשִּׁירַיִם וְהַכָּלָךְ אֲסוּרִין מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן.
א. בִּכְרַכֵּי הַיָּם. בערים הסמוכות לים. כְּמוֹ צֶמֶר שֶׁגָּדֵל עַל הָאֲבָנִים שֶׁבְּיָם הַמֶּלַח. חומר דומה לצמר שגדל על האבנים בים הגדול (הנקרא בזמננו ים התיכון; ראה הלכות ערכין וחרמין ח,ח לפי נוסחים מדויקים). תַּבְנִיתוֹ. מראהו. וְכָלָךְ שְׁמוֹ. מין משי (פה"מ כלאיים ט,ב). רְחֵלִים. כבשים. הַשִּׁירַיִם. מין נוסף של משי, שדומה לפשתן, ולכן אסור עם הכלך הדומה לצמר, וכל שכן שאסור עם הצמר עצמו (ריק"ו, כס"מ ועוד).
ב. רָחֵל בַּת עֵז – צֶמֶר שֶׁלָּהּ אֵין לוֹקִין עָלָיו מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, אֲבָל אָסוּר הוּא מִדִּבְרֵיהֶם מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן.
כֵּיוָן שֶׁנִּתְחַבֵּר הַצֶּמֶר עִם הַפִּשְׁתִּים צַד חִבּוּר בָּעוֹלָם – הֲרֵי זֶה כִּלְאַיִם מִן הַתּוֹרָה. כֵּיצַד? צֶמֶר וּפִשְׁתִּים שֶׁטְּרָפָן זֶה בָּזֶה וְשָׁע אוֹתָם וְעָשָׂה מֵהֶן לְבָדִים – הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם. צֵרְפָן וְטָוָה אוֹתָן כְּאֶחָד וְאָרַג בֶּגֶד מִטְּוִי זֶה – הֲרֵי זֶה כִּלְאַיִם.
ב. רָחֵל בַּת עֵז. עז שהוולד שלה דומה לכבשה. אֵין לוֹקִין עָלָיו מִשּׁוּם כִּלְאַיִם. שאין איסור מהתורה אלא בצמר כבשים.
צַד חִבּוּר בָּעוֹלָם. חיבור כלשהו. הֲרֵי זֶה כִּלְאַיִם מִן הַתּוֹרָה. שאיסור כלאי בגדים מכונה בתורה 'שעטנז' (דברים כב,יא), ולמדו חכמים שצמר ופשתים נעשים שעטנז באמצעות חיבורם באחת מהאפשרויות שנרמזות במילה זו: 'שוע' – חיבור על ידי החלקה, 'טווי' – עשיית חוטים, 'נוז' – אריגה (משנה כלאיים ט,ח ופה"מ שם לפי מהדורה בתרא). שֶׁטְּרָפָן. עירבם. וְשָׁע אוֹתָם וְעָשָׂה מֵהֶן לְבָדִים. החליקם ודחסם יחד, ועשה מהם כעין בד שלא בדרך אריגה אלא על ידי לחץ של כבישה – וזהו 'שוע'. צֵרְפָן וְטָוָה אוֹתָן כְּאֶחָד וְאָרַג בֶּגֶד מִטְּוִי זֶה. חיבר אותם באמצעות טוויה וארג מהם בד – וזהו 'טווי' ו'נוז' (ואף שנחשב חיבור גם באמצעות 'טווי' לבד, איסור כלאיים הוא רק בבגדים שנוהגים להתחמם בהם כדלקמן הי"ט, ובדרך כלל אין דרך חימום בחוטים שאינם ארוגים לבגד – ד"א ויד"פ).
ג. תָּפַר בֶּגֶד שֶׁל צֶמֶר בְּשֶׁל פִּשְׁתָּן, אֲפִלּוּ תְּפָרָן בְּמֶשִׁי, אוֹ שֶׁתָּפַר בֶּגֶד צֶמֶר בְּחוּטֵי פִּשְׁתִּים אוֹ בֶּגֶד פִּשְׁתִּים בְּחוּטֵי צֶמֶר, אוֹ קָשַׁר חוּטֵי צֶמֶר בְּחוּטֵי פִּשְׁתָּן אוֹ גְּדָלָן, אֲפִלּוּ נָתַן צֶמֶר וּפִשְׁתִּים בְּשַׂק אוֹ בְּקֻפָּה וּכְרָכָן – הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם. וַאֲפִלּוּ קָשַׁר גָּדִיל שֶׁל צֶמֶר בְּגָדִיל שֶׁל פִּשְׁתָּן, אַף עַל פִּי שֶׁהָרְצוּעָה בָּאֶמְצַע, וְכֵן אִם קִפֵּל בִּגְדֵי צֶמֶר וּפִשְׁתָּן וּקְשָׁרָן – הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו" (דברים כב,יא) – מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁנִּתְאַחֵד – נֶאֱסַר.
ג. תָּפַר בֶּגֶד שֶׁל צֶמֶר וכו'. שתפירה וקשירה וכיוצא בהן בכלל אריגה. אֲפִלּוּ תְּפָרָן בְּמֶשִׁי. תפר את הצמר והפשתן על ידי חוט משי. גְּדָלָן. שזר את חוטי הצמר והפשתן ועשה מהם חוט עבה יותר. אֲפִלּוּ נָתַן צֶמֶר וּפִשְׁתִּים בְּשַׂק אוֹ בְּקֻפָּה וּכְרָכָן. קשר את השק או הקופה באופן שלא ניתן לפתחם ללא התרת הקשר. ובאופן זה נחשבים מחוברים, ולכן אסור להניח על הגוף את השק או הקופה באופן שמתחמם מהם (ד"א). וַאֲפִלּוּ קָשַׁר גָּדִיל שֶׁל צֶמֶר בְּגָדִיל שֶׁל פִּשְׁתָּן אַף עַל פִּי שֶׁהָרְצוּעָה בָּאֶמְצַע. אף שהצמר והפשתן מחוברים על ידי רצועה של עור ביניהם ואינם נוגעים זה בזה, הרי הם כלאיים, ואסור לחגור חגורה כזו (פה"מ כלאיים ט,ט).
ד. וּמִנַּיִן שֶׁכָּל אִסּוּרִין אֵלּוּ שֶׁל תּוֹרָה? שֶׁהֲרֵי צָרַךְ הַכָּתוּב לְהַתִּיר כִּלְאַיִם בְּצִיצִית, כְּמוֹ שֶׁלָּמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה שֶׁלֹּא נִסְמְכָה פָּרָשַׁת כִּלְאַיִם לְפָרָשַׁת צִיצִית אֶלָּא לְהַתִּיר כִּלְאַיִם בְּצִיצִית. וְהַצִּיצִית – חוּטִין קְשׁוּרִין בִּלְבַד הֵן, מִכְּלָל שֶׁחִבּוּר כָּזֶה שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, שֶׁאֵינוֹ מְמַעֵט בַּתּוֹרָה דָּבָר שֶׁהוּא אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
ד. שֶׁהֲרֵי צָרַךְ הַכָּתוּב לְהַתִּיר כִּלְאַיִם בְּצִיצִית וכו'. מכך שהתורה נצרכה להתיר כלאיים בציצית, אף שהחיבור בין הצמר (חוט התכלת) לפשתן (הבגד שחייב בציצית) בציצית הוא רק בקשירה, נלמד שגם חיבור על ידי קשירה אסור מן התורה. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים בפרשנות הכתובים. נִסְמְכָה פָּרָשַׁת כִּלְאַיִם לְפָרָשַׁת צִיצִית. בספר דברים כב,יא-יב. שֶׁאֵינוֹ מְמַעֵט בַּתּוֹרָה וכו'. שאין צורך ללמוד מהפסוקים היתר לגבי דבר שאינו אסור מהתורה.
ה. הַכִּלְאַיִם – אֵין לוֹ שִׁעוּר. אֲפִלּוּ חוּט כָּל שֶׁהוּא שֶׁל צֶמֶר בְּבֶגֶד גָּדוֹל שֶׁל פִּשְׁתָּן אוֹ שֶׁל פִּשְׁתָּן בְּצֶמֶר – אָסוּר.
ו. צֶמֶר רְחֵלִים וְצֶמֶר גְּמַלִּים וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁטְּרָפָן זֶה בָּזֶה וְטָוָה מֵהֶן טְוִי: אִם הָיָה הַחֵצִי מִן הָרְחֵלִים – הֲרֵי הַכֹּל כְּצֶמֶר, וַהֲרֵי הוּא כִּלְאַיִם עִם הַפִּשְׁתָּן; וְאִם הָיָה הָרֹב מִן הַגְּמַלִּים – מֻתָּר לְעָרְבוֹ עִם הַפִּשְׁתָּן, מִפְּנֵי שֶׁצּוּרַת הַכֹּל צוּרַת צֶמֶר גְּמַלִּים, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְנִימוֹת שֶׁל צֶמֶר הַמְעֹרָבִין בָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן חוּטֵי צֶמֶר.
ו. וְטָוָה מֵהֶן טְוִי. עשה מהם חוטים. שֶׁצּוּרַת הַכֹּל צוּרַת צֶמֶר גְּמַלִּים. המראה הכללי של התערובת הוא של צמר גמלים. לְנִימוֹת שֶׁל צֶמֶר. סיבים דקים שאין להם חשיבות.
ז. לְפִיכָךְ, עוֹרוֹת הַכְּבָשִׂים שֶׁעוֹשִׂין מֵהֶן בְּגָדִים, אַף עַל פִּי שֶׁתּוֹפְרִין אוֹתָן בְּפִשְׁתָּן – מֻתָּרִין, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְנִימוֹת שֶׁל צֶמֶר, אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְרְכוּ בִּכְלַל חוּט הַפִּשְׁתָּן שֶׁתָּפְרוּ בּוֹ, שֶׁהֲרֵי בָּטְלוּ בְּמִעוּטָן.
ז. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְנִימוֹת שֶׁל צֶמֶר. אין חוששים לסיבי הצמר שנשארו מחוברים לעור.
ח. וְכֵן הַקִּנְבֵּס וְהַפִּשְׁתָּן שֶׁטְּרָפָן זֶה בָּזֶה: אִם רֹב מִן הַקִּנְבֵּס – מֻתָּר לֶאֱרֹג הַטְּוִי מֵהֶן עִם חוּטֵי צֶמֶר; וְאִם הָיָה מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה – אָסוּר.
ח. הַקִּנְבֵּס. צמח שמפיקים ממנו חוטים הדומים לפשתן (פה"מ כלאיים ט,א). שֶׁטְּרָפָן זֶה בָּזֶה. ולאחר מכן עשה מהם חוטים.
ט. הָעוֹשֶׂה בֶּגֶד כֻּלּוֹ צֶמֶר גְּמַלִּים אוֹ צֶמֶר אַרְנָבִים אוֹ קִנְבֵּס, וְאָרַג בּוֹ חוּט שֶׁל צֶמֶר מִצַּד זֶה וְחוּט שֶׁל פִּשְׁתָּן מִצַּד זֶה – הֲרֵי זֶה אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאַיִם.
י. בֶּגֶד צֶמֶר שֶׁנִּפְרַם – מֻתָּר לִפְרֹף אוֹתוֹ בְּחוּט פִּשְׁתָּן, וְקוֹשֵׁר, אֲבָל לֹא יִתְפֹּר.
י. שֶׁנִּפְרַם. שנקרע. מֻתָּר לִפְרֹף אוֹתוֹ בְּחוּט פִּשְׁתָּן וְקוֹשֵׁר. מותר לכרוך את שני צדדי הקרע באמצעות חוט פשתן שמחזיק את שניהם, ולקשור את החוט. ובאופן זה הבגד אינו נחשב מחובר לחוט שכן ניתן להוציא את הקרעים ללא התרת הקשר (כס"מ וטור יו"ד סי' ש בשם הרא"ש).
יא. לוֹבֵשׁ אָדָם בֶּגֶד צֶמֶר וּבֶגֶד פִּשְׁתִּים וְחוֹגֵר עֲלֵיהֶן מִבַּחוּץ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִטְרֹף אֶת הַמְּשִׁיחָה וְיִקְשֹׁר בָּהּ בֵּין כְּתֵפָיו.
יא. לוֹבֵשׁ אָדָם בֶּגֶד צֶמֶר וּבֶגֶד פִּשְׁתִּים. אחד על גבי השני. וְחוֹגֵר עֲלֵיהֶן מִבַּחוּץ. מותר להדקם בחגורה, מכיוון שרק חיבור בין הבגדים עצמם נחשב חיבור. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִטְרֹף וכו'. שלא יערב רצועה מבגד אחד עם רצועה מבגד שני ויקשרם יחד (תוכ"פ כלאיים ה,טו).
יב. כִּלְאֵי בְּגָדִים – מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָן וּלְמָכְרָן, וְאֵין אָסוּר אֶלָּא לִלְבֹּשׁ אוֹתָן אוֹ לְהִתְכַּסּוֹת בָּהֶן בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז" (דברים כב,יא), וְנֶאֱמַר: "לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ" (ויקרא יט,יט) – הַעֲלָיָה שֶׁהִיא דֶּרֶךְ לְבִישָׁה. אֲבָל אֹהֶל שֶׁהוּא כִּלְאַיִם – מֻתָּר לֵישֵׁב תַּחְתָּיו, וְכֵן מֻתָּר מִן הַתּוֹרָה לֵישֵׁב עַל מַצָּעוֹת שֶׁל כִּלְאַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ" – אֲבָל אַתָּה מַצִּיעוֹ תַּחְתֶּיךָ.
וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אֲפִלּוּ עֶשֶׂר מַצָּעוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ וְהַתַּחְתּוֹן שֶׁבָּהֶן כִּלְאַיִם – אָסוּר לֵישֵׁב עַל הָעֶלְיוֹן, שֶׁמָּא תִּכָּרֵךְ נִימָה עַל בְּשָׂרוֹ.
יב. נִימָה. חוט.
יג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּרַכִּין, כְּגוֹן יְרִיעוֹת וּשְׂמָלוֹת. אֲבָל אִם הָיוּ קָשִׁין שֶׁאֵינָן נִכְרָכִין, כְּגוֹן כָּרִים וּכְסָתוֹת – מֻתָּר לֵישֵׁב עֲלֵיהֶן וּלְהָסֵב, וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בָּהֶן.
יג. וּכְסָתוֹת. כריות שנועדו להסבה (פה"מ ברכות ח,ג).
יד. וְכֵן הַפָּרֹכֶת שֶׁהִיא כִּלְאַיִם: אִם הָיְתָה רַכָּה – אֲסוּרָה, שֶׁמָּא יִסָּמֵךְ לָהּ הַשַּׁמָּשׁ וְתַעֲלֶה עַל בְּשָׂרוֹ; וְאִם הָיְתָה קָשָׁה שֶׁאֵינָהּ נִכְרֶכֶת – מֻתֶּרֶת.
יד. הַפָּרֹכֶת. וילון. אֲסוּרָה. בשימוש. הַשַּׁמָּשׁ. המשרת, שדרכו לפעמים להתחמם בווילון.
טו. מִנְעָל שֶׁהוּא כִּלְאַיִם, וְאֵין לוֹ עָקֵב – מֻתָּר לְלָבְשׁוֹ, שֶׁעוֹר הָרֶגֶל קָשֶׁה הוּא, וְאֵינוֹ נֶהֱנֶה כִּשְׁאָר עוֹר הַגּוּף.
טו. מִנְעָל שֶׁהוּא כִּלְאַיִם וְאֵין לוֹ עָקֵב. מנעל שמורכב רק מסולייה ושרוכים, ואינו מכסה את החלק האחורי של הרגל, ובסולייה יש כלאיים (ר"י קאפח). שֶׁעוֹר הָרֶגֶל. העור בתחתית כף הרגל.
טז. תּוֹפְרֵי כְּסוּת תּוֹפְרִין כְּדַרְכָּן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוְּנוּ בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. וְהַצְּנוּעִין תּוֹפְרִין בָּאָרֶץ. וְכֵן מוֹכְרֵי כְּסוּת מוֹכְרִין כְּדַרְכָּן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוְּנוּ בַּחַמָּה שֶׁיַּצִּיל לָהֶן הַכִּלְאַיִם שֶׁעַל כְּתֵפָן מִן הַחַמָּה, וְלֹא יִתְכַּוְּנוּ בַּגְּשָׁמִים לְהִתְחַמֵּם בּוֹ. וְהַצְּנוּעִין מַפְשִׁילִין בַּמַּקֵּל.
טז. תּוֹפְרֵי כְּסוּת תּוֹפְרִין כְּדַרְכָּן וכו'. אומנים שתופרים בגדי כלאיים לגויים, רשאים להניח את הבגדים על ברכיהם כדרך התופרים, אם אינם מתכווונים ליהנות מהבגד. וְהַצְּנוּעִין. המדקדקים במצוות. תּוֹפְרִין בָּאָרֶץ. תופרים כשהבגד מונח על הארץ (או על שולחן). מוֹכְרִין כְּדַרְכָּן וכו'. מניחים הבגד על הכתף כדרך המוכרים, לפי שהנחה זו אינה דרך לבישה וההנאה ממנה אינה ודאית (שו"ת ברכת אברהם סי' יט, כס"מ). מַפְשִׁילִין בַּמַּקֵּל. נושאים על כתפם מקל שעליו מונחים הבגדים (פה"מ כלאיים ט,ה).
יז. לֹא יִקַּח אָדָם בֵּיצָה כְּשֶׁהִיא חַמָּה בְּבֶגֶד כִּלְאַיִם, שֶׁהֲרֵי הוּא נֶהֱנֶה בַּכִּלְאַיִם מִפְּנֵי הַחַמָּה אוֹ מִפְּנֵי הַצִּנָּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יז. שֶׁהֲרֵי הוּא נֶהֱנֶה בַּכִּלְאַיִם מִפְּנֵי הַחַמָּה. שהבגד מגן על ידו שלא תיכווה מחום הביצה, והנאה כזו נחשבת כמו הנאה מלבישת בגד שמגן על הגוף מהחום או הקור (כס"מ). אוֹ מִפְּנֵי הַצִּנָּה. בימי הקור, שמתחמם באמצעות הבגד (שם).
יח. לֹא יִלְבַּשׁ אָדָם כִּלְאַיִם עֲרַאי, וַאֲפִלּוּ עַל גַּבֵּי עֲשָׂרָה בְּגָדִים שֶׁאֵינוֹ מְהַנֵּהוּ כְּלוּם, וַאֲפִלּוּ לִגְנֹב אֶת הַמֶּכֶס. וְאִם לָבַשׁ כֵּן – לוֹקֶה.
יח. עֲרַאי. באופן אקראי, לזמן קצר. לִגְנֹב אֶת הַמֶּכֶס. להיפטר ממס רכוש שהיו לוקחים במעברי גבול, ועל בגדים שהאדם לובש לא היו לוקחים. וְאִם לָבַשׁ כֵּן לוֹקֶה. שדרך לבישה אסורה מהתורה אפילו אינו נהנה מהבגד.
יט. אֵין אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאַיִם אֶלָּא בְּגָדִים שֶׁהֵן דֶּרֶךְ חִמּוּם, כְּגוֹן הַכֻּתֹּנֶת וְהַמִּצְנֶפֶת וְהַמִּכְנָסַיִם וְהָאַבְנֵט וְהַשִּׂמְלָה וּבְגָדִים שֶׁמְּחַפִּין בָּהֶן אֶת הַשּׁוֹקַיִם וְאֶת הַיָּדַיִם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל צִלְצוּלִים קְטַנִּים שֶׁעוֹשִׂין אוֹתָן הָעָם בְּבֵית יָד שֶׁלָּהֶן לִצְרֹר בָּהֶן אֶת הַמָּעוֹת אוֹ לִצְרֹר בָּהֶן הַתְּבָלִין, וּסְמַרְטוּט שֶׁמַּנִּיחִין עָלֶיהָ רְטִיָּה אוֹ מְלוּגְמָה אוֹ אִסְפְּלָנִית, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין, אַף עַל פִּי שֶׁבְּשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בָּהֶן, שֶׁהֲרֵי אֵין דֶּרֶךְ חִמּוּם בְּכָךְ.
יט. צִלְצוּלִים קְטַנִּים שֶׁעוֹשִׂין אוֹתָן הָעָם בְּבֵית יָד שֶׁלָּהֶן. כעין כיסים קטנים שמחברים לקצה השרוול. לִצְרֹר בָּהֶן אֶת הַמָּעוֹת. להניח בהם מטבעות. רְטִיָּה. תחבושת המכילה משחה (פה"מ עירובין י,יג). מְלוּגְמָה. מאכל הנלעס וניתן על העור לצורך רפואה. אִסְפְּלָנִית. משחה (פה"מ שבת יט,ב).
כ. צִיץ שֶׁל עוֹר אוֹ מֶשִׁי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁתָּלָה בּוֹ חוּטֵי צֶמֶר וְחוּטֵי פִּשְׁתָּן מְדֻלְדָּלִין עַל פְּנֵי הָאָדָם כְּדֵי לְהַפְרִיחַ הַזְּבוּבִים – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ חִמּוּם בְּכָךְ.
כ. צִיץ. כעין סרט על המצח. מְדֻלְדָּלִין. משתלשלים.
כא. הַמַּנְהִיג בְּהֵמוֹת וּמַכְנִיס חֲבָלִים לְתוֹךְ יָדוֹ, מֵהֶן פִּשְׁתִּים וּמֵהֶן צֶמֶר – הֲרֵי זֶה מֻתָּר, וְאַף עַל פִּי שֶׁכּוֹרְכָן עַל יָדוֹ. אֲבָל אִם קְשָׁרָן כֻּלָּן – נַעֲשׂוּ כִּלְאַיִם, וְאָסוּר לוֹ לְכָרְכָן עַל יָדוֹ.
כא. הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְאַף עַל פִּי שֶׁכּוֹרְכָן עַל יָדוֹ. שאין בחיבור זה משום כלאיים.
כב. מִטְפָּחוֹת שֶׁמְּקַנְּחִין בָּהֶן הַיָּדַיִם, וּמִטְפָּחוֹת שֶׁמְּסַפְּגִין בָּהֶן הַכֵּלִים וְהַקַּרְקָעוֹת, וּמִטְפָּחוֹת סֵפֶר תּוֹרָה, וּמִטְפָּחוֹת הַסַּפָּרִים – אֲסוּרִין מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, שֶׁהֲרֵי הַיָּדַיִם נוֹגְעוֹת בָּהֶן, וְהֵן נִכְרָכִין עַל הַיָּד תָּמִיד וּמְחַמְּמִין.
כב. שֶׁמְּקַנְּחִין. שמנגבים. שֶׁמְּסַפְּגִין. שמייבשים. וּמִטְפָּחוֹת הַסַּפָּרִים. שהספרים מניחים על אדם שמסתפר.
כג. אוֹתוֹת שֶׁעוֹשִׂין הַכּוֹבְסִין וְהַגַּרְדִּיִּין בַּבְּגָדִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה כָּל אֶחָד מַכִּיר אֶת שֶׁלּוֹ, אִם הָיְתָה אוֹת שֶׁל צֶמֶר בְּפִשְׁתָּן אוֹ פִּשְׁתָּן בְּצֶמֶר – הֲרֵי זֶה אָסוּר, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב אֶצְלוֹ.
כג. אוֹתוֹת. סימנים שתופרים בבגד. וְהַגַּרְדִּיִּין. האורגים.
כד. בֶּגֶד צֶמֶר שֶׁחִבְּרוֹ עִם בֶּגֶד פִּשְׁתָּן בִּתְכִיפָה אַחַת – אֵינוֹ חִבּוּר, וְאֵין זֶה כִּלְאַיִם. קִבֵּץ שְׁנֵי רָאשֵׁי הַחוּט כְּאֶחָד אוֹ שֶׁתָּכַף שְׁתֵּי תְּכִיפוֹת – הֲרֵי זֶה כִּלְאַיִם.
כד. בִּתְכִיפָה אַחַת. בתחיבה אחת של מחט עם חוט לתוך הבגדים. אֵינוֹ חִבּוּר. שאם מרים אחד מן הבגדים, השני נשמט מיד. קִבֵּץ שְׁנֵי רָאשֵׁי הַחוּט כְּאֶחָד. חיבר את הבגדים בתחיבה אחת ולאחר מכן קשר את קצוות החוט זה בזה. הֲרֵי זֶה כִּלְאַיִם. שחיבור של תחיבה וקשר או שתי תחיבות אפילו ללא קשר, נחשב מספיק עמיד לעניין איסור כלאיים.
כה. מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מִן הַכִּלְאַיִם תַּכְרִיכִין לַמֵּת, שֶׁאֵין עַל הַמֵּתִים מִצְוָה, וְלַעֲשׂוֹת מֵהֶן מַרְדַּעַת לַחֲמוֹר וְיוֹשֵׁב עָלֶיהָ, וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בָּהּ. וְלֹא יַנִּיחַ מַרְדַּעַת זוֹ עַל כְּתֵפוֹ, אֲפִלּוּ לְהוֹצִיא עָלֶיהָ אֶת הַזֶּבֶל.
כה. מַרְדַּעַת. מעין שטיח שמניחים מתחת לאוכף. וְיוֹשֵׁב עָלֶיהָ. כיוון שהיא קשה, וכדלעיל הי"ג. אֲפִלּוּ לְהוֹצִיא עָלֶיהָ אֶת הַזֶּבֶל. שאינו לובש אותה כבגד, אלא מניח עליה משא.
כו. הַמֵּת וְהַבְּהֵמָה שֶׁהָיוּ מְלֻבָּשִׁין כִּלְאַיִם – מֻתָּר לְנָשְׂאָן עַל כְּתֵפוֹ.
כז. בֶּגֶד צֶמֶר שֶׁאָבַד בּוֹ חוּט פִּשְׁתָּן אוֹ בֶּגֶד פִּשְׁתָּן שֶׁאָבַד בּוֹ חוּט צֶמֶר – הֲרֵי זֶה לֹא יִמְכְּרֶנּוּ לְגוֹי, שֶׁמָּא יִמְכֹּר אוֹתוֹ הַגּוֹי לְיִשְׂרָאֵל, וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ מַרְדַּעַת לַחֲמוֹר, שֶׁמָּא יִמְצָא אוֹתוֹ אַחֵר וְיִקְרָעֶנּוּ מֵעַל הַמַּרְדַּעַת וְיִלְבָּשֶׁנּוּ, שֶׁהֲרֵי אֵין הַכִּלְאַיִם נִכָּר בּוֹ. וְכֵיצַד הִיא תַּקָּנַת בֶּגֶד זֶה? צוֹבְעוֹ, שֶׁאֵין הַצֶּמֶר וְהַפִּשְׁתִּים עוֹלִין בְּצֶבַע אֶחָד, וּמִיָּד הוּא נִכָּר לוֹ וְשׁוֹמְטוֹ. וְאִם לֹא נִכָּר – הֲרֵי זֶה מֻתָּר, שֶׁמָּא נִשְׁמַט וְהָלַךְ לוֹ, שֶׁהֲרֵי בָּדַק וְלֹא מְצָאוֹ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁכָּל אִסּוּרֵי סְפֵקוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וּלְפִיכָךְ הֵקֵלּוּ בְּסָפֵק זֶה.
כז. שֶׁאָבַד בּוֹ חוּט פִּשְׁתָּן. שאינו ניכר כלפי חוץ. וְשׁוֹמְטוֹ. מוציא את החוט שהתערב. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת. הלכות איסורי ביאה יח,יז. וּלְפִיכָךְ הֵקֵלּוּ בְּסָפֵק זֶה. למרות שבדרך כלל חכמים מכריעים להחמיר בספק של איסור תורה, כאן הכריעו להקל, כיוון שבדק על ידי צביעה ויש יסוד סביר להניח שהחוט נשמט (רדב"ז).
כח. הַלּוֹקֵחַ כְּלֵי צֶמֶר מִן הַגּוֹיִם – צָרִיךְ לְבָדְקָן יָפֶה יָפֶה, שֶׁמָּא תְּפוּרִין הֵן בְּפִשְׁתָּן.
כט. הָרוֹאֶה כִּלְאַיִם שֶׁל תּוֹרָה עַל חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ הָיָה מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק – קוֹפֵץ לוֹ וְקוֹרְעוֹ עָלָיו מִיָּד, וַאֲפִלּוּ הָיָה רַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה, שֶׁאֵין כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת דּוֹחֶה אִסּוּר לֹא תַעֲשֶׂה הַמְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה. וְלָמָּה נִדְחֶה בְּהָשֵׁב אֲבֵדָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר? מִפְּנֵי שֶׁהוּא לָאו שֶׁל מָמוֹן. וְלָמָּה נִדְחֶה בְּטֻמְאַת מֵת? הוֹאִיל וּפָרַט הַכָּתוּב: "וּלְאַחֹתוֹ" (במדבר ו,ז), וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ: לַאֲחוֹתוֹ אֵינוֹ מִטַּמֵּא, אֲבָל מִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה.
אֲבָל דָּבָר שֶׁאִסּוּרוֹ מִדִּבְרֵיהֶם – הֲרֵי הוּא נִדְחֶה מִפְּנֵי כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת בְּכָל מָקוֹם, וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: "לֹא תָסוּר מִכָּל הַדָּבָר" וכו' (דברים יז,יא, ושם: מִן הַדָּבָר), הֲרֵי לָאו זֶה נִדְחֶה מִכְּלָלוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת.
לְפִיכָךְ, אִם הָיָה עָלָיו שַׁעַטְנֵז שֶׁל דִּבְרֵיהֶם – אֵינוֹ קוֹרְעוֹ עָלָיו בַּשּׁוּק וְאֵינוֹ פּוֹשֵׁט בַּשּׁוּק עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ. וְאִם הָיָה שֶׁל תּוֹרָה – פּוֹשְׁטוֹ מִיָּד.
כט. וְקוֹרְעוֹ עָלָיו. יש שדייקו מהלשון כאן שאינו מפשיטו לגמרי אלא קורע הבגד ומשאירו על חברו קרוע, שבגד קרוע אינו דרך לבישה, ובכך מצילו מאיסור תורה (יד"פ). וְלָמָּה נִדְחֶה בְּהָשֵׁב אֲבֵדָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. בהלכות גזלה ואבדה (יא,יג) נאמר שאדם מכובד אינו חייב לטפל באבדה שמוצא אם אין כבודו בכך. ואף שמצוות השבת אבדה היא מן התורה, היא נדחית מפני כבוד הבריות. מִפְּנֵי שֶׁהוּא לָאו שֶׁל מָמוֹן. מכיוון שמצוות השבת אבדה נוגעת לממון חברו, התורה התירה לדחותה כאשר הדבר פוגע בכבוד האדם (ראה מאירי מגילה ג,א, הובא ביד"פ). וְלָמָּה נִדְחֶה בְּטֻמְאַת מֵת. האיסור לנזיר ולכהן להיטמא למתים נדחה במקרה שרואים בדרך מת שאין לו קוברים ('מת מצווה'; הלכות נזירות ז,יב, הלכות אבל ג,ח). ולכאורה הטעם הוא מפני כבודו של המת. הוֹאִיל וּפָרַט הַכָּתוּב וּלְאַחֹתוֹ וכו'. התורה כותבת איסור כללי על נזיר להיטמא למתים, ולאחר מכן מוסיפה פירוט של אנשים מסוימים שאסור לו להיטמא להם (במדבר ו,ו-ז). וקיבלו חכמים במסורת שהפירוט לגבי אחותו נכתב על מנת ללמדנו שדווקא לאחותו אסור להיטמא, אך נטמא למת מצווה.
הֲרֵי הוּא נִדְחֶה מִפְּנֵי כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת בְּכָל מָקוֹם. ראה לדוגמה הלכות שבת כו,כג. הֲרֵי לָאו זֶה נִדְחֶה מִכְּלָלוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת. הציווי "לא תסור" עניינו לשמוע לדברי חכמים, וכיוון שחכמים עצמם מורים שדבריהם נדחים מפני כבוד הבריות, הרי שהציווי "לא תסור" אינו קיים כלל ("נדחה מכללו") במקרה של כבוד הבריות.
אֵינוֹ קוֹרְעוֹ עָלָיו בַּשּׁוּק. אינו קורעו על חברו. וְאֵינוֹ פּוֹשֵׁט בַּשּׁוּק. אם גילה שהוא עצמו לבוש שעטנז.
ל. הַלּוֹבֵשׁ כִּלְאַיִם אוֹ הִתְכַּסָּה בּוֹ – לוֹקֶה. הָיָה לָבוּשׁ בְּכִלְאַיִם כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ – אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת. הוֹצִיא רֹאשׁוֹ מִן הַבֶּגֶד וְהֶחֱזִירוֹ, הוֹצִיא רֹאשׁוֹ וְהֶחֱזִירוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּשַׁט הַבֶּגֶד כֻּלּוֹ – הֲרֵי זֶה חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהוּא חַיָּב אַחַת עַל כָּל הַיּוֹם? בְּשֶׁהִתְרוּ בּוֹ הַתְרָאָה אַחַת. אֲבָל אִם הִתְרוּ בּוֹ וְאָמְרוּ לוֹ: 'פְּשֹׁט', 'פְּשֹׁט', וְהוּא לָבוּשׁ בּוֹ, וְשָׁהָה כְּדֵי לִפְשֹׁט וְלִלְבֹּשׁ אַחַר שֶׁהִתְרוּ בּוֹ – חַיָּב עַל כָּל שְׁהִיָּה וּשְׁהִיָּה שֶׁהִתְרוּ בּוֹ עָלֶיהָ, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּשַׁט.
ל. אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת. סדרה אחת של שלושים ותשע מלקות. הֲרֵי זֶה חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. חייב סדרת מלקות על כל פעם שהחזיר ראשו, אם הזהירו אותו לפני שהחזיר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים וכו'. גם אדם שלובש כלאיים ברצף כל היום יכול להתחייב הרבה מלקויות אם התרו בו הרבה פעמים, ולאחר כל התראה שהה זמן שיכול לפשוט את הבגד לגמרי (ולא רק להוציא הראש – ריק"ו) וללבשו מחדש.
לא. הַמַּלְבִּישׁ אֶת חֲבֵרוֹ כִּלְאַיִם: אִם הָיָה הַלּוֹבֵשׁ מֵזִיד – הַלּוֹבֵשׁ לוֹקֶה, וְהַמַּלְבִּישׁ עוֹבֵר מִשּׁוּם "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט,יד); וְאִם לֹא יָדַע הַלּוֹבֵשׁ שֶׁהַבֶּגֶד כִּלְאַיִם, וְהָיָה הַמַּלְבִּישׁ מֵזִיד – הַמַּלְבִּישׁ לוֹקֶה, וְהַלּוֹבֵשׁ פָּטוּר.
לא. הַמַּלְבִּישׁ אֶת חֲבֵרוֹ וכו'. ראה גם הלכות נזירות ה,כ, הלכות אבל ג,ה.
לב. כֹּהֲנִים שֶׁלָּבְשׁוּ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, אֲפִלּוּ בַּמִּקְדָּשׁ – לוֹקִין, מִפְּנֵי הָאַבְנֵט שֶׁהוּא כִּלְאַיִם, וְלֹא הֻתְּרוּ בּוֹ אֶלָּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה כְּמוֹ הַצִּיצִית.
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
לב. מִפְּנֵי הָאַבְנֵט שֶׁהוּא כִּלְאַיִם. שהיה עשוי מפשתן ורקום בצמר (הלכות כלי המקדש ח,א). וְלֹא הֻתְּרוּ בּוֹ אֶלָּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה וכו'. איסור כלאיים הותר לכהנים רק בזמן שמקיימים מצוות עבודה במקדש, ולכן אסורים ללבוש את האבנט שלא בשעת העבודה (ראה גם שם הל' יא-יב). כְּמוֹ הַצִּיצִית. שדוחה איסור כלאיים (הלכות ציצית ג,ו).

תקציר הפרק 

פרק י' הלכות כלאיים
פרק אחרון בנושא זה💪🏻

*שַׁעַטְנֵז* (כלאי בגדים)

שַׁעַטְנֵז הוא מצוות לא תעשה מהתורה על בגד בו ארוגים צמר ופשתן ביחד לאריג אחד.
חילוקי הדינים:
🔹אסור מהתורה –ללבוש בגד המחמם, שצמר רחלים התחבר בו עם פשתן בכל חיבור שהוא.
🔹אסור מדרבנן –מינים דומים לצמר ופשתן, ישיבה על כלאיים.
🔹מותר –לעשות ולמכור שעטנז, ציצית, בגדי כהונה לכהנים בשעת עבודה, תכריכים למת.
🔹הלובש כלאיים, או המתכסה בו -לוקה.
🔹המלביש את חברו כלאיים–אם היה הלובש מזיד–הלובש לוקה, והמלביש עובר משום "ולפני עיוור, לא תיתן מכשול" , ואם לא ידע הלובש שהבגד כלאיים, והמלביש מזיד -המלביש לוקה, והלובש פטור.

🗯🗯

*טעם איסור כלאי בגדים* -הרמב"ם במורה נבוכים (ג, לז) מבאר את טעם האיסור: "והנה בארנו בחבורנו הגדול שהקפת פאת ראש ופאת זקן אסור מפני שהוא תקון כומרי עבודה זרה, והוא הסבה גם כן לאסור השעטנז, כי כן היה תקון הכומרים גם כן היו מקבצים בין הצומח ובעלי חיים בלבוש אחד והיה חותם אחד מן המוצאים בידו".

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות כלאים ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.למי שלובש מכנס ארוך – מותר לשבת על כיסא המרופד בשטענז?

2.מותר להשתמש בתחבושת משעטנז?

3.מותר לקרוע את בגדי השטענז של חבירו?

 

תשובות
1.כן
2.כן
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן