א. עַם הָאָרֶץ, אַף עַל פִּי שֶׁיִּשְׂרָאֵל הוּא וְיֶשְׁנוֹ בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת – הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת טָמֵא, וּבְגָדָיו מִדְרָס לַטְּהָרוֹת, וְאִם נָגְעוּ בְּגָדָיו בָּאֳכָלִין וּמַשְׁקִין, הֲרֵי הֵם טְמֵאִים, וְאִם נָגַע בִּכְלִי חֶרֶשׂ מֵאֲוִירוֹ, הֲרֵי זֶה טִמְּאָהוּ. וְשׂוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה עַל מַגָּעָן, אַף עַל פִּי שֶׁטֻּמְאָתָן בְּסָפֵק, וְאֵינָן נֶאֱמָנִין עַל הַטְּהָרוֹת, לְפִי שֶׁאֵינָן בְּקִיִּין בְּדִקְדּוּקֵי טֻמְאוֹת וּטְהָרוֹת. וּלְעוֹלָם הוּא בַּחֲזָקָה זוֹ וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַטְּהָרוֹת, עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו דִּבְרֵי חֲבֵרוּת.
וּמַה הֵן דִּבְרֵי חֲבֵרוּת? שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו שֶׁיִּהְיֶה נִזְהָר בַּטֻּמְאוֹת שֶׁלֹּא יִטַּמֵּא בָּהֶן, וּבַטְּהָרוֹת שֶׁלֹּא יְטַמֵּא אוֹתָן, וְיִזָּהֵר בִּנְטִילַת יָדַיִם וּבְטָהֳרַת הַיָּדַיִם, וְשֶׁלֹּא יִקַּח מֵעַם הָאָרֶץ לַח, וְלֹא יִתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ, וְלֹא יְאָרְחוֹ אֶצְלוֹ בִּכְסוּתוֹ.
וּמַה הֵן דִּבְרֵי חֲבֵרוּת? שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו שֶׁיִּהְיֶה נִזְהָר בַּטֻּמְאוֹת שֶׁלֹּא יִטַּמֵּא בָּהֶן, וּבַטְּהָרוֹת שֶׁלֹּא יְטַמֵּא אוֹתָן, וְיִזָּהֵר בִּנְטִילַת יָדַיִם וּבְטָהֳרַת הַיָּדַיִם, וְשֶׁלֹּא יִקַּח מֵעַם הָאָרֶץ לַח, וְלֹא יִתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ, וְלֹא יְאָרְחוֹ אֶצְלוֹ בִּכְסוּתוֹ.
ב. הַבָּא לְקַבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵרוּת חוּץ מִדָּבָר אֶחָד מֵהֶן – אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ. רְאִינוּהוּ שֶׁנּוֹהֵג בְּצִנְעָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ – מְקַבְּלִין אוֹתוֹ, וְאַחַר כָּךְ מְלַמְּדִין אוֹתוֹ עִסְקֵי טֻמְאָה וְטָהֳרָה. וְאִם לֹא רְאִינוּהוּ שֶׁנּוֹהֵג בְּצִנְעָה בְּבֵיתוֹ – מְלַמְּדִין אוֹתוֹ, וְאַחַר כָּךְ מְקַבְּלִין אוֹתוֹ. וּמְקַבְּלִין אוֹתוֹ לְטָהֳרַת הַיָּדַיִם תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מְקַבְּלִין אוֹתוֹ לַטְּהָרוֹת. וְאִם אָמַר: 'אֵינִי מְקַבֵּל אֶלָּא לְטָהֳרַת יָדַיִם' – מְקַבְּלִין אוֹתוֹ. קִבֵּל לַטְּהָרוֹת וְלֹא קִבֵּל לַיָּדַיִם – אַף לַטְּהָרוֹת אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ.
כְּשֶׁמְּקַבְּלִין אוֹתוֹ – חוֹשְׁשִׁין לוֹ כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, עַד שֶׁיִּלְמַד וְיִהְיֶה רָגִיל בַּטְּהָרוֹת. וְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם מִשֶּׁקִּבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵרוּת – הֲרֵי בְּגָדָיו טְהוֹרִים, וְכָל אֳכָלָיו וּמַשְׁקָיו טְהוֹרִים, וְנֶאֱמָן עַל כָּל הַטְּהָרוֹת כִּשְׁאָר הַחֲבֵרִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ תַּלְמִיד חֲכָמִים.
כְּשֶׁמְּקַבְּלִין אוֹתוֹ – חוֹשְׁשִׁין לוֹ כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, עַד שֶׁיִּלְמַד וְיִהְיֶה רָגִיל בַּטְּהָרוֹת. וְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם מִשֶּׁקִּבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵרוּת – הֲרֵי בְּגָדָיו טְהוֹרִים, וְכָל אֳכָלָיו וּמַשְׁקָיו טְהוֹרִים, וְנֶאֱמָן עַל כָּל הַטְּהָרוֹת כִּשְׁאָר הַחֲבֵרִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ תַּלְמִיד חֲכָמִים.
ב. שֶׁנּוֹהֵג בְּצִנְעָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. שנזהר בטהרות אפילו כשהוא בביתו לא רק למראית עין. וּמְקַבְּלִין אוֹתוֹ לְטָהֳרַת הַיָּדַיִם תְּחִלָּה. לסמוך על כך שנוטל ידיו, שאם נגע בטהרות לא נטמאו. וְאַחַר כָּךְ מְקַבְּלִין אוֹתוֹ לַטְּהָרוֹת. להיות נאמן עליהן (רש"י בכורות ל,ב). וְאִם אָמַר אֵינִי מְקַבֵּל אֶלָּא לְטָהֳרַת יָדַיִם מְקַבְּלִין אוֹתוֹ. לעניין זה בלבד. אַף לַטְּהָרוֹת אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ. הואיל ולא קיבל על עצמו טהרת הידיים שהיא דבר קל, אין סומכים עליו שיקבל את שאר הדברים (רש"י שם). או משום שטהרת הידיים היא תנאי בסיסי להקפדה על טהרות (כס"מ).
חוֹשְׁשִׁין לוֹ כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. שאין סומכים עליו כחבר עד שיעבור משך זמן זה משעת קבלתו.
חוֹשְׁשִׁין לוֹ כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. שאין סומכים עליו כחבר עד שיעבור משך זמן זה משעת קבלתו.
ג. תַּלְמִידֵי חֲכָמִים – הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת טָהֳרָה, וְנֶאֱמָנִין, וְאֵינָן צְרִיכִין לְקַבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵרוּת. אֲבָל מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָהֲגוּ כֹּהֲנִים סִלְסוּל בְּעַצְמָן, שֶׁלֹּא יִהְיוּ מוֹסְרִין טְהָרוֹת אֲפִלּוּ לְתַלְמִיד חֲכָמִים עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו דִּבְרֵי חֲבֵרוּת.
ג. סִלְסוּל. הידור.
ד. זָקֵן וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה – אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַבֵּל, שֶׁכְּבָר קִבֵּל מִשָּׁעָה שֶׁיָּשַׁב.
ד. זָקֵן וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה. שנסמך כחכם ודן עם החכמים. אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַבֵּל. אפילו אחר החורבן (מער"ק).
ה. הַמְקַבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵרוּת – צָרִיךְ לְקַבֵּל בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים. וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ אֵין צְרִיכִין לְקַבֵּל בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְלַמְּדָן וּמַרְגִּילָן בְּדֶרֶךְ טָהֳרָה. וְאֵשֶׁת חָבֵר וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ וַעֲבָדָיו – הֲרֵי הֵן כֶּחָבֵר. וְחָבֵר שֶׁמֵּת – אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ בְּחֶזְקַת חֲבֵרִים, עַד שֶׁיֵּחָשְׁדוּ.
ה. וְאֵשֶׁת חָבֵר וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ וַעֲבָדָיו הֲרֵי הֵן כֶּחָבֵר. ראה גם הלכות מעשר י,ב לעניין נאמנות על המעשרות.
ו. אֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ אוֹ בִּתּוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת לְחָבֵר, וְכֵן עַבְדּוֹ שֶׁנִּמְכַּר לְחָבֵר – הֲרֵי אֵלּוּ צְרִיכִין לְקַבֵּל עֲלֵיהֶן דִּבְרֵי חֲבֵרוּת כְּבַתְּחִלָּה. אֲבָל אֵשֶׁת חָבֵר אוֹ בִּתּוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת לְעַם הָאָרֶץ, וְכֵן עַבְדּוֹ שֶׁנִּמְכַּר לְעַם הָאָרֶץ – אֵין צְרִיכִין לְקַבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵרוּת כְּבַתְּחִלָּה.
ו. אֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ אוֹ בִּתּוֹ וכו'. ראה גם הלכות מעשר י,ג לגבי נאמנות לעניין מעשרות.
ז. עַם הָאָרֶץ שֶׁקִּבֵּל עָלָיו דִּבְרֵי חֲבֵרוּת, וְהָיוּ לוֹ טְהָרוֹת כְּשֶׁהָיָה עַם הָאָרֶץ, וְאָמַר: 'אֲנִי יוֹדֵעַ וַדַּאי שֶׁלֹּא נִטְמְאוּ': בִּזְמַן שֶׁנִּתְעַסְּקוּ בָּהֶן אֲחֵרִים – הֲרֵי הֵן אֲסוּרוֹת כְּשֶׁהָיוּ מִקֹּדֶם; וְאִם הוּא בְּעַצְמוֹ נִתְעַסֵּק בָּהֶן – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת לוֹ וַאֲסוּרוֹת לְכָל אָדָם. וְנִשְׁאַל הֶחָבֵר עַל טְהָרוֹתָיו, וּמוֹרֶה בָּהֶן טָהֳרָה לְעַצְמוֹ, וְאֵין חוֹשְׁדִין אוֹתוֹ בְּכָךְ.
ז. בִּזְמַן שֶׁנִּתְעַסְּקוּ בָּהֶן אֲחֵרִים הֲרֵי הֵן אֲסוּרוֹת כְּשֶׁהָיוּ מִקֹּדֶם. שאין הוא נאמן על הטהרות שהתעסקו בהם עמי הארץ אחרים בזמן שהוא עצמו היה עוד עם הארץ. הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת לוֹ וַאֲסוּרוֹת לְכָל אָדָם. שאף על פי שלגבי עצמו נאמן, אינו נאמן לגבי אחרים הואיל ובאותה שעה היה עם הארץ. וְנִשְׁאַל הֶחָבֵר עַל טְהָרוֹתָיו וכו'. נאמן החבר לפסוק על טהרותיו שטהורים הם במקרה שנתעוררה שאלה לגבם.
ח. חָבֵר שֶׁנַּעֲשָׂה גַּבַּאי לַמֶּלֶךְ אוֹ מוֹכֵס וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – דּוֹחִין אוֹתוֹ מֵחֲבֵרוּתוֹ. פֵּרֵשׁ מִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים – הֲרֵי הוּא כְּכָל אָדָם, וְצָרִיךְ לְקַבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵרוּת כְּבַתְּחִלָּה.
ח. חָבֵר שֶׁנַּעֲשָׂה גַּבַּאי לַמֶּלֶךְ אוֹ מוֹכֵס וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אנשים אלו גובים את המסים עבור המלך בדרכים שונות. דּוֹחִין אוֹתוֹ מֵחֲבֵרוּתוֹ. שהעוסקים בתפקידים אלו עלולים להיות חשודים על הגזל שפעמים הם לוקחים ממון לעצמם ללא רשות (ראה הלכות גזלה ה,יא, הלכות עדות י,ד).
ט. עַם הָאָרֶץ שֶׁקִּבֵּל עָלָיו דִּבְרֵי חֲבֵרוּת, וְנֶחֱשַׁד לְדָבָר אֶחָד – אֵינוֹ חָשׁוּד אֶלָּא עַל אוֹתוֹ דָּבָר. וְכָל הֶחָשׁוּד לֶחָמוּר – נֶחֱשָׁד לַקַּל; וְהַנֶּחֱשָׁד לַקַּל – לֹא נֶחֱשָׁד לֶחָמוּר.
ט. וְנֶחֱשַׁד לְדָבָר אֶחָד. שראו שאינו מקפיד על אחד מן הדברים שהחברים מקפידים עליהם.
י. חָבֵר שֶׁנֶּחֱשַׁד עַל הַטְּהָרוֹת, כְּגוֹן שֶׁמָּכַר אֳכָלִים טְמֵאִים בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן טְהוֹרִים – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ נֶאֱמָן לְעוֹלָם, עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁחָזַר בִּתְשׁוּבָה גְּמוּרָה.
י. עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁחָזַר בִּתְשׁוּבָה גְּמוּרָה. שישוב ממעשיו באופן גמור ויהיה ברור שאינו מערים בכך (לדוגמאות בעניין זה ראה הלכות מאכלות אסורות ח,ט).
יא. הֶחָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית אוֹ עַל הַתְּרוּמָה שֶׁמְּכָרָן לְשֵׁם חֻלִּין – הֲרֵי זֶה חָשׁוּד עַל הַטְּהָרוֹת, שֶׁהֶחָשׁוּד עַל דָּבָר שֶׁל תּוֹרָה הֲרֵי הוּא חָשׁוּד עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְהָאֳכָלִים הַטְּמֵאִים אֵין מְטַמְּאִין אֲחֵרִים אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְכָל הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר – נֶאֱמָן לְהָעִיד בּוֹ לַאֲחֵרִים וְלָדוּן בּוֹ לַאֲחֵרִים, חֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם חוֹטֵא כְּדֵי שֶׁיֶּהֱנוּ אֲחֵרִים.
יא. הַשְּׁבִיעִית. פירות השמיטה, שאסור מן התורה לגרום להם הפסד ולעשות בהם סחורה, וחייבים בביעור (ראה הלכות שמיטה פרק ה-ז). הֲרֵי זֶה חָשׁוּד עַל הַטְּהָרוֹת. חשוד שמוכר אוכלים טמאים בחזקת שהם טהורים (ראה הלכות שמיטה ח,טז). כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הלכות שאר אבות הטומאות ז,א. נֶאֱמָן לְהָעִיד בּוֹ לַאֲחֵרִים וְלָדוּן בּוֹ לַאֲחֵרִים. מותר לו להעיד על כשרותם של אחרים או לדון בעניינם, על אף שהוא עצמו חוטא בנושא הנידון (ראה גם הלכות שמיטה ח,יז). חֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם חוֹטֵא כְּדֵי שֶׁיֶּהֱנוּ אֲחֵרִים. יש להניח שאדם לא ישקר ולא יכשיל אנשים בשביל הנאה של אדם אחר (ראה הלכות מעשר יב,יז).
וְיִזָּהֵר בִּנְטִילַת יָדַיִם וּבְטָהֳרַת הַיָּדַיִם. שגזרו על כל הידיים שיהיו שניות לטומאה (הלכות שאר אבות הטומאות ח,ח) לפיכך הן צריכות נטילה לטהרתן (ראה הלכות מקוואות פרק יא). וְשֶׁלֹּא יִקַּח מֵעַם הָאָרֶץ לַח. מאכלים רטובים שהוכשרו לקבל טומאה, שהואיל והם ברשות עם הארץ הם בחזקת טמאים. וְלֹא יְאָרְחוֹ אֶצְלוֹ בִּכְסוּתוֹ. לא יארח החבר את עם הארץ הלבוש בכסותו הואיל ובגדיו מדרס לטהרות.