א. בֶּן נֹחַ שֶׁשָּׁגַג בְּאַחַת מִמִּצְווֹתָיו – פָּטוּר מִכְּלוּם, חוּץ מֵרוֹצֵחַ בִּשְׁגָגָה, שֶׁאִם הֲרָגוֹ גּוֹאֵל הַדָּם – אֵינוֹ נֶהֱרָג עָלָיו, וְאֵין לוֹ עִיר מִקְלָט, אֲבָל בָּתֵּי דִּינֵיהֶם אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁשָּׁגַג בְּאַחַת מִמִּצְווֹתָיו בְּלֹא כַּוָּנָה, כְּגוֹן שֶׁבָּעַל אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וְדִמָּה שֶׁהִיא אִשְׁתּוֹ אוֹ פְּנוּיָה. אֲבָל אִם יָדַע שֶׁהִיא אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וְלֹא יָדַע שֶׁהִיא אֲסוּרָה עָלָיו, אֶלָּא עָלָה עַל לִבּוֹ שֶׁדָּבָר זֶה מֻתָּר לוֹ, וְכֵן אִם הָרַג וְהוּא לֹא יָדַע שֶׁאָסוּר לַהֲרֹג – הֲרֵי זֶה קָרוֹב לְמֵזִיד, וְנֶהֱרָג; וְלֹא תֵּחָשֵׁב זוֹ לָהֶם שְׁגָגָה, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לִלְמֹד וְלֹא לָמַד.
א. פָּטוּר מִכְּלוּם. אינו נענש כלל. חוּץ מֵרוֹצֵחַ בִּשְׁגָגָה שֶׁאִם הֲרָגוֹ גּוֹאֵל הַדָּם אֵינוֹ נֶהֱרָג עָלָיו וכו'. כאשר אדם רוצח בשגגה יכול קרוב משפחה של הנהרג ('גואל הדם') להרוג את הרוצח. אמנם אם הרוצח בורח לעיר מקלט אסור לגואל הדם להרגו ואם עשה כן חייב מיתה. ומכיוון שלבן נח אין דין של ערי מקלט (ערי מקלט אינן קולטות אותו וגם בתוכן יכול גואל הדם להרוג אותו), אין לו הגנה מפני גואל הדם ואם הרגו אינו נהרג (ראה הלכות רוצח ה,ד).
ב. בֶּן נֹחַ שֶׁאֲנָסוֹ אַנָּס לַעֲבֹר עַל אַחַת מִמִּצְווֹתָיו – מֻתָּר לוֹ לַעֲבֹר. אֲפִלּוּ נֶאֱנַס לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה – עוֹבֵד, לְפִי שֶׁאֵינָן מְצֻוִּין עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם. וּלְעוֹלָם אֵין עוֹנְשִׁין מֵהֶן לֹא קָטָן וְלֹא חֵרֵשׁ וְלֹא שׁוֹטֶה, לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי מִצְווֹת.
ב. שֶׁאֲנָסוֹ אַנָּס. הכריחו. אֲפִלּוּ נֶאֱנַס לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה עוֹבֵד לְפִי שֶׁאֵינָן מְצֻוִּין עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם. אבל ישראל מצווה לקדש את השם, ואסור לו לעבוד עבודה זרה גם אם ייהרג על ידי האנס (הלכות יסודי התורה ה,ב). לֹא קָטָן וְלֹא חֵרֵשׁ וְלֹא שׁוֹטֶה לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי מִצְווֹת. שאין בהם דעת.
ג. בֶּן נֹחַ שֶׁנִּתְגַּיֵּר וּמָל וְטָבַל, וְאַחַר כָּךְ רָצָה לַחֲזֹר מֵאַחֲרֵי יי וְלִהְיוֹת גֵּר תּוֹשָׁב בִּלְבַד כְּשֶׁהָיָה מִקֹּדֶם – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא יִהְיֶה כְּיִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר, אוֹ יֵהָרֵג. וְאִם הָיָה קָטָן כְּשֶׁהִטְבִּילוּ אוֹתוֹ בֵּית דִּין – יָכוֹל לִמְחוֹת בְּשָׁעָה שֶׁיַּגְדִּיל, וְיִהְיֶה גֵּר תּוֹשָׁב בִּלְבַד. וְכֵיוָן שֶׁלֹּא מִחָה בִּשְׁעָתוֹ – שׁוּב אֵינוֹ מְמַחֶה, אֶלָּא הֲרֵי הוּא גֵּר צֶדֶק.
לְפִיכָךְ, אִם בָּא לִקְטַנָּה שֶׁהִטְבִּילוּהָ בֵּית דִּין כֶּסֶף כְּתֻבָּתָהּ, אוֹ קְנַס אוֹנֵס אוֹ מְפַתֶּה – יִהְיֶה הַכֹּל תַּחַת יַד בֵּית דִּין עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְלֹא תְּמַחֶה בַּגֵּרוּת, שֶׁמָּא תִּטֹּל וְתַגְדִּיל וּתְמַחֶה, וְנִמְצֵאת זֹאת אוֹכֶלֶת בְּגַיּוּתָהּ מָעוֹת שֶׁאֵין לָהּ זְכוּת בָּהֶן אֶלָּא בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל.
ג. וּמָל וְטָבַל. בפעולות אלו משלים הגוי את תהליך הגיור שלו (הלכות איסורי ביאה יג,ד-ה). וְלִהְיוֹת גֵּר תּוֹשָׁב בִּלְבַד כְּשֶׁהָיָה מִקֹּדֶם. ולקיים רק את שבע מצוות בני נח (לעיל ח,י). אוֹ יֵהָרֵג. אם מתעקש להחשיב עצמו לגוי, נחשב למומר ודינו כאפיקורוס (אבן האזל). וְאִם הָיָה קָטָן כְּשֶׁהִטְבִּילוּ אוֹתוֹ בֵּית דִּין וכו'. שבמקרים מסוימים (כגון לעיל ח,ח) בית דין מטבילים קטן על דעתם כיוון שזו זכות להיות ישראל (ראה הלכות איסורי ביאה יג,ז), אך אם מוחה כשגדל חוזר להיות גר תושב. בִּשְׁעָתוֹ. מיד כשנעשה גדול.
אִם בָּא לִקְטַנָּה שֶׁהִטְבִּילוּהָ בֵּית דִּין כֶּסֶף כְּתֻבָּתָהּ. אם מגיע לה לקבל את כסף כתובתה, כגון שבעלה מת או גירשה. קְנַס אוֹנֵס אוֹ מְפַתֶּה. שנאנסה או נתפתתה, וחייב האונס או המפתה לשלם לה (ראה הלכות נערה בתולה א,א). יִהְיֶה הַכֹּל תַּחַת יַד בֵּית דִּין וכו'. הממון יישמר עבורה בבית דין ורק כאשר יתברר באופן סופי שהיא אכן ישראלית היא תקבלו. שֶׁמָּא תִּטֹּל וְתַגְדִּיל וּתְמַחֶה. ותחזור להיות בגדר גר תושב.
ד. בֶּן נֹחַ שֶׁבֵּרֵךְ אֶת הַשֵּׁם, אוֹ שֶׁעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה, אוֹ שֶׁבָּא עַל אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁהָרַג חֲבֵרוֹ, וְנִתְגַּיֵּר – פָּטוּר. הָרַג בֶּן יִשְׂרָאֵל, אוֹ שֶׁבָּא עַל אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל, וְנִתְגַּיֵּר – חַיָּב; וְהוֹרְגִין אוֹתוֹ עַל בֶּן יִשְׂרָאֵל, וְחוֹנְקִין אוֹתוֹ עַל אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּעַל, שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּנָּה דִּינוֹ.
ד. שֶׁבֵּרֵךְ אֶת הַשֵּׁם אוֹ שֶׁעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה… וְנִתְגַּיֵּר פָּטוּר. מכיוון שלאחר גיורו מיתתו השתנתה למיתה חמורה יותר (שקודם לכן היה חייב על מעשים אלו סיף וכעת חייב עליהם סקילה), אי אפשר לחייבו על מיתה זו ונפטר (ראה בבלי סנהדרין עא,ב). שֶׁבָּא עַל אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁהָרַג חֲבֵרוֹ וְנִתְגַּיֵּר פָּטוּר. מכיוון שאם היה עושה מעשה זה כעת לא היה חייב מיתה אין נהרג על מה שעשה קודם לכן (רש"י שם). וְהוֹרְגִין אוֹתוֹ עַל בֶּן יִשְׂרָאֵל. נהרג בסיף על בן ישראל שהרג בזמן שהיה גוי, שמיתה זו זהה בישראל ובבני נח, וגם כעת אם יהרוג ישראל יתחייב מיתה בסיף. וְחוֹנְקִין אוֹתוֹ עַל אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּעַל שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּנָּה דִּינוֹ. אף שבן נח שבעל אשת איש נהרג בסיף, לאחר שהתגייר ונעשה ישראל נהרג בחנק כדין ישראל שבעל אשת איש. ובמקרה זה אינו נפטר מעונש שכן מיתת סיף חמורה ממיתת חנק (ראה הלכות סנהדרין יד,ד), וממילא עונש החנק שחייב בו כעת כלול בעונש הסיף שהתחייב בעודו גוי (בבלי שם).
ה. כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכָּל מִיתוֹת בְּנֵי נֹחַ בְּסַיִף, אֶלָּא אִם בָּעַל אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה מְאֹרָסָה – יִסָּקֵל; וְאִם בְּעָלָהּ אַחַר שֶׁנִּכְנְסָה לַחֻפָּה קֹדֶם שֶׁתִּבָּעֵל – יֵחָנֵק.
ה. כְּבָר בֵּאַרְנוּ. לעיל ט,ז. אֶלָּא אִם בָּעַל אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה מְאֹרָסָה יִסָּקֵל. ולכן אף אם נתגייר אחר שבא עליה יש להרגו בסקילה, ואין כאן החמרה בדינו. וְאִם בְּעָלָהּ אַחַר שֶׁנִּכְנְסָה לַחֻפָּה קֹדֶם שֶׁתִּבָּעֵל יֵחָנֵק. וכך ייענש גם אם נתגייר (ראה מרכה"מ ויד"פ).
ו. מִפִּי הַקַּבָּלָה שֶׁבְּנֵי נֹחַ אֲסוּרִין בְּהַרְבָּעַת בְּהֵמָה וּבְהַרְכָּבַת אִילָן בִּלְבַד, וְאֵין נֶהֱרָגִין עֲלֵיהֶן. וְגוֹי שֶׁהִכָּה יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ חָבַל בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב מִיתָה – אֵינוֹ נֶהֱרָג.
ו. מִפִּי הַקַּבָּלָה. על פי מסורת חכמים. בְּהַרְבָּעַת בְּהֵמָה. הרבעת בעלי חיים ממינים שונים אלו באלו (ראה הלכות כלאיים ט,ב). וּבְהַרְכָּבַת אִילָן. נעיצת ענף תלוש של עץ ממין אחד בתוך עץ ממין אחר כדי שיתאחה בו (ראה שם א,ו). בִּלְבַד. בני נח לא נאסרו בשאר מיני כלאיים כגון כלאי זרעים וכלאי הבגד. אֲפִלּוּ חָבַל בּוֹ. שעשה בו חבורה שיצא ממנה דם, אפילו שלא הכהו מכה חזקה. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב מִיתָה אֵינוֹ נֶהֱרָג. בבית דין (ראה גם הלכות חובל ה,ג).
ז. הַמִּילָה – נִצְטַוָּה בָּהּ אַבְרָהָם וְזַרְעוֹ בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ" (בראשית יז,ט); יָצָא זַרְעוֹ שֶׁל יִשְׁמָעֵאל, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (שם כא,יב); יָצָא עֵשָׂו, שֶׁהֲרֵי יִצְחָק אָמַר לְיַעֲקֹב: "וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ" (שם כח,ד), מִכְּלָל שֶׁהוּא לְבַדּוֹ זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם הַמַּחֲזִיק בְּדָתוֹ וְדַרְכּוֹ הַיְשָׁרָה, וְהֵם הַמְחֻיָּבִין בַּמִּילָה.
ז. אַבְרָהָם וְזַרְעוֹ בִּלְבַד וכו'. יעקב וזרעו נחשבים הממשיכים של זרע אברהם, ולא ישמעאל ועשו (ראה גם הלכות נדרים ט,כא וראה פה"מ נדרים ג,יא). כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. ה' אומר לאברהם שלא יקפיד על גירוש ישמעאל מביתו כיוון שהזרע שייקרא על שמו הוא דווקא מיצחק ולא מישמעאל.
ח. אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁבְּנֵי קְטוּרָה, שֶׁהֵם זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁבָּא אַחֲרֵי יִשְׁמָעֵאל וְיִצְחָק, חַיָּבִין בַּמִּילָה. וְהוֹאִיל וְנִתְעָרְבוּ הַיּוֹם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּבְנֵי קְטוּרָה – יִתְחַיְּבוּ הַכֹּל בְּמִילָה בַּשְּׁמִינִי, וְאֵין נֶהֱרָגִין עָלֶיהָ.
ט. גּוֹי שֶׁעָסַק בַּתּוֹרָה – חַיָּב מִיתָה. לֹא יַעֲסֹק אֶלָּא בְּשֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁלָּהֶן בִּלְבַד. וְכֵן גּוֹי שֶׁשָּׁבַת, אֲפִלּוּ בְּיוֹם מִימוֹת הַחֹל, אִם עָשָׂה אוֹתוֹ לְעַצְמוֹ כְּמוֹ שַׁבָּת – חַיָּב מִיתָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם עָשָׂה מוֹעֵד לְעַצְמוֹ.
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: אֵין מַנִּיחִין אוֹתָן לְחַדֵּשׁ דָּת וְלַעֲשׂוֹת מִצְווֹת לְעַצְמָן, אֶלָּא אוֹ יִהְיֶה גֵּר צֶדֶק וִיקַבֵּל כָּל הַמִּצְווֹת, אוֹ יַעֲמֹד בְּתוֹרָתוֹ וְלֹא יוֹסִיף וְלֹא יִגְרַע. וְאִם עָסַק בַּתּוֹרָה, אוֹ שָׁבַת, אוֹ חִדֵּשׁ דָּבָר – מַכִּין אוֹתוֹ וְעוֹנְשִׁין אוֹתוֹ, וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא חַיָּב מִיתָה עַל זֶה, אֲבָל אֵינוֹ נֶהֱרָג.
ט. לֹא יַעֲסֹק אֶלָּא בְּשֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁלָּהֶן בִּלְבַד. מותר לו ללמוד רק את דיני המצוות שלו. וְכֵן גּוֹי שֶׁשָּׁבַת. בשבת. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם עָשָׂה מוֹעֵד לְעַצְמוֹ. שהמציא חג שכלל לא קיים אצל ישראל.
יַעֲמֹד בְּתוֹרָתוֹ. שבע מצוות בני נח.
י. בֶּן נֹחַ שֶׁרָצָה לַעֲשׂוֹת מִצְוָה מִשְּׁאָר מִצְווֹת הַתּוֹרָה כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר – אֵין מוֹנְעִין אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ כְּהִלְכָתָהּ. וְאִם הֵבִיא עוֹלָה – מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ. נָתַן צְדָקָה – מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ, וְיֵרָאֶה לִי שֶׁנּוֹתְנִין אוֹתָהּ לַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל, הוֹאִיל וְהוּא נִזּוֹן מִיִּשְׂרָאֵל, וּמִצְוָה עֲלֵיהֶם לְחַיּוֹתוֹ. אֲבָל הַגּוֹי שֶׁנָּתַן צְדָקָה – מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ, וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לַעֲנִיֵּי גּוֹיִם.
י. בֶּן נֹחַ. השומר את מצוות בני נח. שֶׁרָצָה לַעֲשׂוֹת מִצְוָה מִשְּׁאָר מִצְווֹת הַתּוֹרָה. מלבד לימוד תורה ושביתה בשבת. אֵין מוֹנְעִין אוֹתוֹ. כשאין במעשיו חידוש דת, אין מניעה שיקיימו את מצוות ישראל, והם מקבלים שכר על כך. הֵבִיא עוֹלָה מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ. ומקריבים אותה. אך אין מקבלים ממנו קרבנות אחרים (הלכות מעשה הקרבנות ג,ב). וְיֵרָאֶה לִי שֶׁנּוֹתְנִין אוֹתָהּ לַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל וכו'. אסור לקבל צדקה מגוי עבור עניי ישראל ואם נותן מחלקים אותה לעניי גויים (הלכות מתנות עניים ח,ט). אבל מותר לקבל צדקה מבני נח הואיל וכשהם נזקקים מצווה על ישראל לפרנסם. הַגּוֹי. עובד עבודה זרה.
יא. חַיָּבִין בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְהַעֲמִיד שׁוֹפְטִים לְאֵלּוּ הַגֵּרִים הַתּוֹשָׁבִים, לָדוּן לָהֶם עַל פִּי מִשְׁפָּטִים אֵלּוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁחֵת הָעוֹלָם. אִם רָאוּ בֵּית דִּין שֶׁיַּעֲמִידוּ שׁוֹפְטֵיהֶם מֵהֶן – מַעֲמִידִין, וְאִם רָאוּ שֶׁיַּעֲמִידוּ לָהֶן מִיִּשְׂרָאֵל – יַעֲמִידוּ.
יא. לָדוּן לָהֶם עַל פִּי מִשְׁפָּטִים אֵלּוּ. על פי מצוותיהם. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁחֵת הָעוֹלָם. כשלא תהיה להם מערכת צדק ומשפט.
יב. שְׁנֵי גּוֹיִם שֶׁבָּאוּ לְפָנֶיךָ לָדוּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל, וְרָצוּ שְׁנֵיהֶם – דָּנִין לָהֶן דִּין תּוֹרָה. הָאֶחָד רוֹצֶה וְהָאֶחָד אֵינוֹ רוֹצֶה – אֵין כּוֹפִין אוֹתָן לָדוּן אֶלָּא בְּדִינֵיהֶן. הָיָה יִשְׂרָאֵל וְגוֹי: אִם יֵשׁ זְכוּת לַיִּשְׂרָאֵל בְּדִינֵיהֶם – דָּנִין לוֹ בְּדִינֵיהֶם, וְאוֹמְרִין לוֹ: 'כָּךְ דִּינֵיכֶם'; וְאִם יֵשׁ זְכוּת לַיִּשְׂרָאֵל בְּדִינֵינוּ – דָּנִין לוֹ דִּין תּוֹרָה, וְאוֹמְרִין לוֹ: 'כָּךְ דִּינֵנוּ'. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין עוֹשִׂין כָּךְ לְגֵר תּוֹשָׁב, אֶלָּא לְעוֹלָם דָּנִין לוֹ בְּדִינֵיהֶם.
וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁנּוֹהֲגִין עִם גֵּר תּוֹשָׁב בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ וּגְמִילוּת חֲסָדִים כְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי אָנוּ מְצֻוִּין לְהַחֲיוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ" (דברים יד,כא). וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין כּוֹפְלִין לָהֶם שָׁלוֹם – בַּגּוֹיִם, לֹא בְּגֵר תּוֹשָׁב. אֲפִלּוּ הַגּוֹיִם – צִוּוּ חֲכָמִים לְבַקֵּר חוֹלֵיהֶן, וְלִקְבֹּר מְתֵיהֶם עִם מֵתֵי יִשְׂרָאֵל, וּלְפַרְנֵס עֲנִיֵּיהֶם בִּכְלַל עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. הֲרֵי נֶאֱמַר: "טוֹב יי לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה,ט), וְנֶאֱמַר: "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג,יז).
יב. בְּדִינֵיהֶן. על פי כללי דיני בני נח. אִם יֵשׁ זְכוּת לַיִּשְׂרָאֵל בְּדִינֵיהֶם וכו'. כגון בנזקי בהמה שבדיניהם אין מחייבים את האדם על נזקי בהמתו (ראה הלכות נזקי ממון ח,ה).
שֶׁנֶּאֱמַר לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ. התורה מצווה להעניק לגר תושב טרפות שאסורות לנו באכילה (ראה גם הלכות עבודה זרה י,ב). אֲפִלּוּ הַגּוֹיִם צִוּוּ חֲכָמִים… וּלְפַרְנֵס עֲנִיֵּיהֶם בִּכְלַל עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. ראה גם שם ה"ה, הלכות מתנות עניים ז,ז.