[א] אֲכִילַת הַחַטָּאת וְהָאָשָׁם מִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם" (שמות כט,לג) – הַכֹּהֲנִים אוֹכְלִין וּבְעָלִים מִתְכַּפְּרִים. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַקֳּדָשִׁים שֶׁאוֹכְלִין הַכֹּהֲנִים, שֶׁאֲכִילָתָן מִצְוָה. [ב] וְכֵן אֲכִילַת שְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת מִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו" וכו' (ויקרא ו,ט).
א. וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם. על ידי האכילה תהיה הכפרה.
ב. שְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת. מהמנחות שמביא ישראל מקריבים קומץ על המזבח, ושאר המנחה נאכלת לכהנים (לקמן יב,ט).
[ג] וְאֵין חַטָּאת וְאָשָׁם וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת נֶאֱכָלִין אֶלָּא לְזִכְרֵי כְּהֻנָּה בָּעֲזָרָה, וְאִם נֶאֶכְלוּ בַּהֵיכָל – נֶאֶכְלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם וכו' בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכְלֶנּוּ כָּל זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ" (במדבר יח,ט-י). וְכֵן שַׁלְמֵי צִבּוּר – הֲרֵי הֵן כְּחַטָּאת וְאָשָׁם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ג. לְזִכְרֵי כְּהֻנָּה. לכהנים זכרים, ואפילו קטנים (לקמן הי"ז). וְאִם נֶאֶכְלוּ בַּהֵיכָל נֶאֶכְלוּ. ונחשבת אכילתם לאכילת מצווה. ובשעת הדחק מותר לאכלם בהיכל אף לכתחילה (פה"מ זבחים ו,א). שֶׁנֶּאֱמַר לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם וכו' בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכְלֶנּוּ. ומכאן נלמד שבשעת הדחק אפשר לאכול אותם אפילו בהיכל שמכונה בכתוב כאן 'קדש הקדשים' (בבלי זבחים סג,א; וראה ראב"ע במדבר יח,י). שַׁלְמֵי צִבּוּר הֲרֵי הֵן כְּחַטָּאת וְאָשָׁם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה,ג, ט,ד.
[ד] חָזֶה וְשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן: "לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ" (במדבר יח,יא). וְכֵן הַמּוּרָם מִתּוֹדָה וְהַמּוּרָם מֵאֵיל נָזִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: "כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיי נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ" (שם יח,יט). [ה] וְכֵן הַבְּכוֹר, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ: "וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין" (שם יח,יח). וְכָל אֵלּוּ הַנֶּאֱכָלִין לַכֹּהֶנֶת – נֶאֱכָלִין לְעַבְדֵי הַכֹּהֲנִים וְלִנְשֵׁיהֶם, כַּתְּרוּמָה.
וְכֻלָּן נֶאֱכָלִין בְּכָל הָעִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה" וכו' (ויקרא י,יד); לֹא נֶאֱמַר בָּהֶן 'בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ', שֶׁהִיא הָעֲזָרָה, אֶלָּא "טָהוֹר", שֶׁהוּא כָּל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, שֶׁכְּנֶגְדוֹ לְדוֹרוֹת יְרוּשָׁלַיִם. וְהוּא הַדִּין לְמַעֲשֵׂר וּפֶסַח, שֶׁהֲרֵי הֵן קָדָשִׁים קַלִּים כַּשְּׁלָמִים. וְהַחַלּוֹנוֹת וְעוֹבִי הַחוֹמָה – כְּלִפְנִים.
ד. חָזֶה וְשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים. שניתנים לכהנים (לעיל ט,יא). וּנְקֵבוֹת. בת כהן (בתנאי שלא נישאה לזר, הלכות תרומות ו,ז). הַמּוּרָם מִתּוֹדָה וְהַמּוּרָם מֵאֵיל נָזִיר. לעיל ט,יג.
ה. לְעַבְדֵי הַכֹּהֲנִים. הכנענים. וְלִנְשֵׁיהֶם. אשת כהן, אף אם אינה בת כהן. כַּתְּרוּמָה. הלכות תרומות ו,א-ג.
בְּכָל הָעִיר. ירושלים. אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה. והמשך הפסוק: "תאכלו במקום טהור". כָּל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל שֶׁכְּנֶגְדוֹ לְדוֹרוֹת יְרוּשָׁלַיִם. בזמן המשכן היה מחנה ישראל מוגדר כ'מקום טהור', ולאחר שנבנה המקדש נחשבת ירושלים כמקום המקביל בדרגתו למחנה ישראל (הלכות בית הבחירה ז,יא). וְהוּא הַדִּין לְמַעֲשֵׂר וּפֶסַח. קרבנות המעשר והפסח נחשבים גם קדשים קלים (לעיל א,יז), ואכילת בשרם על ידי הבעלים נעשית בתוך ירושלים. וְהַחַלּוֹנוֹת וְעוֹבִי הַחוֹמָה כְּלִפְנִים. החלונות שבחומת ירושלים וגג החומה, נחשבים כתוך ירושלים ומותר לאכול בהם קדשים קלים (וראה גם הלכות מעשר שני ב,טז; הלכות בית הבחירה ו,ט ובפסקים ושיטות שם).
[ו] הַשְּׁלָמִים נֶאֱכָלִים בְּיוֹם הַזְּבִיחָה, וְכָל הַלַּיְלָה, וְכָל יוֹם הַמָּחֳרָת עַד שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וכו' וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי" (ויקרא ז,טז-יח). נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהֵן נֶאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד, בֵּין חֵלֶק הַכֹּהֲנִים בֵּין חֵלֶק הַבְּעָלִים. וְהוּא הַדִּין לִבְכוֹר וּמַעֲשֵׂר, שֶׁהֲרֵי הֵן קָדָשִׁים קַלִּים כַּשְּׁלָמִים.
ו. לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. הלילה ביניהם.
[ז] אֲבָל הַתּוֹדָה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא קָדָשִׁים קַלִּים – אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא בְּיוֹם הַזְּבִיחָה עִם הַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: "בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל, לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר" (ויקרא ז,טו). וְכֵן אֵיל הַנָּזִיר וְהַלֶּחֶם הַבָּא עִמָּהֶן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, בֵּין חֵלֶק הַכֹּהֲנִים בֵּין חֵלֶק הַבְּעָלִים. וְהוּא הַדִּין לַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וּלְשַׁלְמֵי צִבּוּר וְלִשְׁיָרֵי מְנָחוֹת, שֶׁהַכֹּל נֶאֱכָל לְיוֹם וְלַיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל" – כָּל הַקָּרְבָּנוֹת בְּמַשְׁמַע, חוּץ מִן הַשְּׁלָמִים שֶׁפֵּרֵשׁ בָּהֶן הַכָּתוּב, וּבְכוֹר וּמַעֲשֵׂר הַדּוֹמִין לָהֶן.
[ח] כָּל אֵלּוּ הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם וְלַיְלָה – דִּין תּוֹרָה שֶׁהֵן נֶאֱכָלִין עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, וּכְדֵי לְהַרְחִיק מִן הָעֲבֵרָה אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין אֶלָּא עַד חֲצוֹת הַלַּיְלָה.
ח. עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. תחילת הארת צד מזרח קודם הזריחה (כשעה וחמישית לפניה – פה"מ ברכות א,א). וּכְדֵי לְהַרְחִיק מִן הָעֲבֵרָה. ראה גם הלכות קריאת שמע א,ט, לעיל ד,ב. אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין אֶלָּא עַד חֲצוֹת. כיוון שקשה להבחין מתי התחלת עלות השחר גזרו כאן חכמים, אבל בשלמים שנאכלים עד השקיעה (לעיל ה"ו) לא גזרו, שהרי קל להבחין מתי שוקעת השמש (תוספות זבחים נז,ב).
[ט] כָּל הַקָּרְבָּנוֹת, בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים – אֵין אוֹכְלִין אוֹתָן אֶלָּא הַטְּהוֹרִים הַמּוּלִים. אֲפִלּוּ הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ וְלֹא הֵבִיא כַּפָּרָתוֹ – אֵינוֹ אוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים. וְהַטֻּמְטוּם אָסוּר לֶאֱכֹל בַּקֳּדָשִׁים, לְפִי שֶׁהוּא סָפֵק עָרֵל, אֲבָל הָאַנְדְּרָגִינָס – יֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים קַלִּים.
ט. הַמּוּלִים. שנימולו. אֲפִלּוּ הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ וְלֹא הֵבִיא כַּפָּרָתוֹ אֵינוֹ אוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים. טמא שטבל משלים את תהליך הטהרה רק לאחר שתשקע השמש. ואם הוא מהטמאים שחייבים להביא קרבן על טומאתם (זבים, מצורעים, יולדת), אינו נטהר לגמרי עד לאחר שיביא את קרבנו, ואסור לו לאכול קדשים עד אז (ראה הלכות ביאת מקדש ג,ז). וְהַטֻּמְטוּם. מי שאיברי המין שלו מכוסים ואין ניכר אם הוא זכר או נקבה. [הערה: בפה"מ מנקד הרמב"ם מילה זו: טֻומְטוֹם.] אָסוּר לֶאֱכֹל בַּקֳּדָשִׁים לְפִי שֶׁהוּא סָפֵק עָרֵל. שייתכן שהוא זכר, והרי לא מלו אותו. הָאַנְדְּרָגִינָס. מי שיש לו איברי מין זכריים ונקביים. יֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים קַלִּים. במקרה שמלו אותו. אבל בקדשי קדשים אינו אוכל כיוון שאינו ודאי זכר.
[י] וּמֻתָּר לֶאֱכֹל אֶת הַקֳּדָשִׁים בְּכָל מַאֲכָל. אֲפִלּוּ הַכֹּהֲנִים מֻתָּרִין לֶאֱכֹל חֶלְקָם, בֵּין מִקָּדָשִׁים בֵּין מִקָּדְשֵׁי קָדָשִׁים בְּכָל מַאֲכָל, וּלְשַׁנּוֹת בַּאֲכִילָתָן, וּלְאָכְלָן צְלוּיִין שְׁלוּקִין וּמְבֻשָּׁלִין, וְלָתֵת לְתוֹכָן תְּבָלִין שֶׁל חֻלִּין, אֲבָל לֹא תַּבְלֵי תְּרוּמָה, שֶׁלֹּא יָבִיאוּ אֶת הַתְּרוּמָה לִידֵי פְּסוּל. וְהָעֲצָמוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת מֻתָּרוֹת, וְעוֹשֶׂה אָדָם מֵהֶן כָּל כֵּלִים שֶׁיִּרְצֶה.
י. בְּכָל מַאֲכָל. לאכול אותם בכל אופן שירצו. שְׁלוּקִין. מבושלים קלות במים ללא תבלינים (הערת הר"י קאפח לפה"מ ברכות ו,ח; וראה פה"מ תרומות י,יא, הלכות נדרים ט,א). ויש מפרשים ששלוק היינו מבושל הרבה (רש"י נדרים מט,א ועוד; וראה מאירי שם שהמילה מתפרשת בשני המובנים – הכול לפי ההקשר). שֶׁלֹּא יָבִיאוּ אֶת הַתְּרוּמָה לִידֵי פְּסוּל. לאחר זמן אכילתם נפסלים הקדשים מאכילה (הלכות פסולי המוקדשין יח,ט-י), ואם יבשלו אתם תבליני תרומה ויאחרו לאכול את התבשיל, התבלין ייפסל כשהקדשים יפסלו. וְהָעֲצָמוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת. ואינן ראויות לאכילה (ריק"ו, כס"מ).
[יא] הָיְתָה לָהֶן אֲכִילָה מוּעֶטֶת – אוֹכְלִין עִמָּהּ חֻלִּין וְהַתְּרוּמָה, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה נֶאֱכֶלֶת עִם הַשֹּׂבַע. הָיְתָה לָהֶן אֲכִילָה מְרֻבָּה – אֵין אוֹכְלִין עִמָּהּ חֻלִּין וּתְרוּמָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה נֶאֱכֶלֶת עִם הַגַּסָּה. וְכֵן בִּשְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת.
יא. אֲכִילָה מוּעֶטֶת. מעט אוכל. כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה נֶאֱכֶלֶת עִם הַשֹּׂבַע. מתוך שובע. כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה נֶאֱכֶלֶת עִם הַגַּסָּה. שלא יאכלו אותה לאחר שכבר נמאס להם לאכול עוד.
[יב] אֵין מְבַשְּׁלִין חַטָּאת אוֹ אָשָׁם עִם מוּרָם מִתּוֹדָה אוֹ מֵאֵיל נָזִיר, מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט בְּאוֹכְלֵיהֶן וּבִמְקוֹם אֲכִילָתָן; וְלֹא מוּרָם מִתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר עִם בְּכוֹר אוֹ עִם חָזֶה וְשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים, מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט זְמַן אֲכִילָתָן; וְלֹא מוּרָם מִשְּׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ עִם חַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁל יוֹם, מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט בְּאוֹכְלֵיהֶן וּבִמְקוֹם אֲכִילָתָן וּבִזְמַן אֲכִילָתָן. אֲבָל חַטָּאת וְאָשָׁם מִתְבַּשְּׁלִין זֶה עִם זֶה, וְתוֹדָה וְאֵיל נָזִיר זֶה עִם זֶה, וְהַבְּכוֹר וְחָזֶה וְשׁוֹק זֶה עִם זֶה.
חֲתִיכָה שֶׁל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים אוֹ שֶׁל פִּגּוּל אוֹ נוֹתָר שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה עִם חֲתִיכוֹת אֲחֵרוֹת – אוֹתָן הַחֲתִיכוֹת אֲסוּרוֹת לְזָרִים וּמֻתָּרוֹת לַכֹּהֲנִים. [יג] בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים אוֹ בְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם בְּשַׂר תַּאֲוָה – הֲרֵי בְּשַׂר הַתַּאֲוָה אָסוּר לַטְּמֵאִים וּמֻתָּר לַטְּהוֹרִים.
יב. חַטָּאת אוֹ אָשָׁם. קדשי קדשים הנאכלים לזכרי כהונה בעזרה ליום ולילה. עִם מוּרָם מִתּוֹדָה אוֹ מֵאֵיל נָזִיר. קדשים קלים הנאכלים לכהנים זכרים ונקבות בכל ירושלים ליום ולילה. מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט בְּאוֹכְלֵיהֶן וּבִמְקוֹם אֲכִילָתָן. כשמתבשלים עם החטאת חל עליהם דין חטאת, ונאסרים לנקבות ומחוץ לעזרה. בְּכוֹר אוֹ עִם חָזֶה וְשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים. נאכלים לכהנים זכרים ונקבות לשני ימים ולילה אחד. מוּרָם מִשְּׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ. שנשחטו והוקרבו אתמול ונאכלים עד השקיעה של יום זה. חַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁל יוֹם. שנאכלים גם בלילה. שֶׁמְּמַעֵט בְּאוֹכְלֵיהֶן וּבִמְקוֹם אֲכִילָתָן וּבִזְמַן אֲכִילָתָן. החטאת והאשם ממעטים את האוכלים והמקום של המורם מהשלמים, והמורם מהשלמים ממעט את הזמן של החטאת והאשם.
פִּגּוּל. קרבן שנפסל על ידי מחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו (כמשמעות הכללית של הביטוי 'פיגול', ראה למשל פירוש הרא"ש נדרים י,ב). נוֹתָר. בשר קרבן שעבר זמן אכילתו. שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה עִם חֲתִיכוֹת אֲחֵרוֹת. וחתיכות האיסור הוצאו מהתבשיל, והכמות שלהם בתחילה לא הייתה בשיעור שאוסר את התערובת בשאר איסורים (פה"מ ערלה ב,טז). אֲסוּרוֹת לְזָרִים וּמֻתָּרוֹת לַכֹּהֲנִים. משום חומרת איסור אכילת קדשים לזר, לא הותר להם אכילת שאר החתיכות גם כשהתבטלו הקדשים בתוך התערובת. אמנם לגבי הכהנים, מכיוון שהבשר היה מותר להם באכילה בתחילה, גם כאשר נאסר משום פיגול ונותר אין איסורם חמור באותה מידה ומתבטל (שם).
יג. בְּשַׂר תַּאֲוָה. בשר חולין (ומותר באכילה לטמאים). הֲרֵי בְּשַׂר הַתַּאֲוָה אָסוּר לַטְּמֵאִים וּמֻתָּר לַטְּהוֹרִים. גם כאשר בשר התאווה היה רוב, אינו מבטל את בשר הקדשים, ולכן צריך לאכול את התבשיל בטהרה. והתבשיל מותר באכילה לטהורים זרים, ובמקרה של קדשי קדשים מותר רק לטהורי כהנים (פה"מ ערלה ב,יז).
[יד] נֶאֱמַר בָּעוֹלָה: "עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב, לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה" (ויקרא ז,ח), וְנֶאֱמַר בַּחַטָּאת: "הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכְלֶנָּה" (שם ו,יט), וְנֶאֱמַר בָּאָשָׁם: "לַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה" (שם ז,ז, ושם: הַכֹּהֵן), וְנֶאֱמַר בַּשְּׁלָמִים: "לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה" (שם ז,יד), וְנֶאֱמַר בַּמִּנְחָה: "הַמַּקְרִיב אֹתָהּ יֹאכְלֶנָּה" (שם ז,ט, ושם: לוֹ תִהְיֶה) – אֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר בְּכָל אֵלּוּ אֶלָּא בָּרָאוּי, שֶׁהַכֹּהֵן הָרָאוּי לַעֲבוֹדָה זוֹ הוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק לֶאֱכֹל, וּמִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי בִּשְׁעַת הַקָּרְבָּן, כְּגוֹן שֶׁיִּהְיֶה טָמֵא – אֵין לוֹ חֵלֶק לֶאֱכֹל אֲפִלּוּ כְּשֶׁיִּטְהַר לָעֶרֶב. אֲבָל לְעִנְיַן חֲלֻקָּה – הַכֹּל לְאַנְשֵׁי בֵּית אָב שֶׁמַּקְרִיבִין בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, וְכֻלָּן חוֹלְקִין בְּכָל קָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ אִישׁ כְּאָחִיו, בֵּין זֶה שֶׁהִקְרִיב בֵּין אָחִיו שֶׁעִמּוֹ בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁלֹּא הִקְרִיב.
יד. אֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר בְּכָל אֵלּוּ אֶלָּא בָּרָאוּי. לא מדובר על הכהן שעשה בפועל את עבודות הקרבן, אלא על כל הכהנים הראויים לעשות עבודות אלו. בִּשְׁעַת הַקָּרְבָּן. בשעה שמקריבים את הקרבן. לְאַנְשֵׁי בֵּית אָב שֶׁמַּקְרִיבִין בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. הכהנים הממונים על עבודת המקדש באותו יום (הלכות כלי המקדש ד,יא). קָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ. מתנות הכהונה הניתנות במקדש (ראה הלכות ביכורים א,י).
[טו] וְלָמָּה חָלַק הַכָּתוּב בַּמְּנָחוֹת בֵּין מְנָחוֹת הָאֲפוּיוֹת וּמִנְחוֹת הַסֹּלֶת, שֶׁהֲרֵי בָּאֲפוּיוֹת הוּא אוֹמֵר: "וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל וכו' לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ" וכו' (ויקרא ז,ט), וּבְמִנְחַת הַסֹּלֶת הוּא אוֹמֵר: "וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו" (שם ז,י)? שֶׁהָאֲפוּיָה, כְּשֶׁחוֹלְקִין אוֹתָהּ אַנְשֵׁי בֵּית אָב, כְּשֶׁיַּגִּיעַ לוֹ חֶלְקוֹ אֲפִלּוּ כַּזַּיִת פַּת – הֲרֵי הוּא רָאוּי לוֹ, שֶׁהֲרֵי אוֹכְלוֹ מִיָּד; אֲבָל הַסֹּלֶת, אִם יְחַלְּקוּ אוֹתָהּ בֵּינֵיהֶן – נִמְצָא מַגִּיעַ לָזֶה מְלֹא כַּפּוֹ סֹלֶת אוֹ פָּחוֹת, שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לֹא לָלוּשׁ אוֹתוֹ וְלֹא לֶאֱפוֹתוֹ, וּלְפִיכָךְ הָיָה עוֹלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁיַּחְלְקוּ מִנְחָה כְּנֶגֶד מִנְחָה, וְלֹא יַחְלְקוּ מִנְחָה זוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ עַל כָּל אַנְשֵׁי בֵּית אָב – הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לוֹמַר בָּהּ: "לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו", שֶׁיַּחְלְקוּ אוֹתָהּ בִּפְנֵי עַצְמָהּ.
מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין חוֹלְקִין מִנְחָה כְּנֶגֶד מִנְחָה, אֲפִלּוּ מַעֲשֵׂה מַחֲבַת כְּנֶגֶד מַעֲשֵׂה מַחֲבַת אוֹ סֹלֶת כְּנֶגֶד סֹלֶת, אֶלָּא כָּל אַחַת וְאַחַת חוֹלְקִין שְׁיָרֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ. [טז] וְכֵן אֵין חוֹלְקִין עוֹף כְּנֶגֶד עוֹף, וְלֹא חַטָּאת כְּנֶגֶד חַטָּאת, וְלֹא חָזֶה וְשׁוֹק כְּנֶגֶד חָזֶה וְשׁוֹק, אֶלָּא כָּל חֵלֶק וָחֵלֶק – חוֹלְקִין אוֹתוֹ בֵּינֵיהֶן בְּשָׁוֶה.
טו. מִנְחָה כְּנֶגֶד מִנְחָה. כהן אחד יקבל מנחה שלמה וכנגדה יקבל השני מנחה אחרת, ולא יחלקו את המנחות עצמן.
[יז] אֵין הַקָּטָן חוֹלֵק אֲפִלּוּ בְּקָדָשִׁים קַלִּים, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהַאֲכִילוֹ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. וְכֵן אִשָּׁה וְאַנְדְּרָגִינָס – אֵין חוֹלְקִין לָהֶן בְּקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ כְּלָל, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִישׁ כְּאָחִיו" (ויקרא ז,י). אֲבָל בַּעַל מוּם, בֵּין קָבוּעַ בֵּין עוֹבֵר, בֵּין שֶׁנּוֹלַד בְּמוּמוֹ בֵּין שֶׁהָיָה תָּמִים וְנִפְסַל – חוֹלֵק וְאוֹכֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים" וכו' (שם כא,כב), וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לַאֲכִילָה. אֲבָל אִם הָיָה טָמֵא – אֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכֹל לָעֶרֶב. [יח] וְכֹהֵן גָּדוֹל אוֹכֵל שֶׁלֹּא בַּחֲלֻקָּה, אֶלָּא נוֹטֵל כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה.
יז. וְכֵן אִשָּׁה וְאַנְדְּרָגִינָס. שרשאים לאכול קדשים קלים (לעיל הל' ד-ו, ט). אֲבָל בַּעַל מוּם… חוֹלֵק וְאוֹכֵל. ראה גם הלכות ביאת מקדש ו,יב. בֵּין קָבוּעַ בֵּין עוֹבֵר. לפירוט סוגי המומים ראה הלכות ביאת מקדש פרק ח.
יח. וְכֹהֵן גָּדוֹל אוֹכֵל שֶׁלֹּא בַּחֲלֻקָּה אֶלָּא נוֹטֵל כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה. ולוקח את חלקו ראשון (הלכות כלי המקדש ה,יב).
[יט] כָּל הָרָאוּי לַאֲכִילַת הַקֳּדָשִׁים בִּשְׁעַת הַקָּרְבָּן – חוֹלֵק לֶאֱכֹל, וְכָל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לֶאֱכֹל בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָאוּי לָעֲבוֹדָה, וַהֲרֵי הוּא רָאוּי לֶאֱכֹל לָעֶרֶב – אֵינוֹ חוֹלֵק כְּדֵי לְהַנִּיחַ חֶלְקוֹ לָעֶרֶב. כֵּיצַד? טְבוּל יוֹם, וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים, וְהָאוֹנֵן בְּיוֹם הַקְּבוּרָה, בֵּין כֹּהֵן גָּדוֹל בֵּין כֹּהֵן הֶדְיוֹט – אֵינָן חוֹלְקִין לֶאֱכֹל לָעֶרֶב.
יט. טְבוּל יוֹם. טמא שטבל, וכל עוד לא שקעה עליו השמש הוא טמא בטומאה קלה ואסור באכילת תרומה וקדשים (הלכות שאר אבות הטומאות י,א-ב). וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים. זב, זבה, יולדת ומצורע שטהרו מטומאתם, ואסורים לאכול קדשים עד שיביאו קרבן להשלמת תהליך טהרתם (הלכות מחוסרי כפרה א,א). וְהָאוֹנֵן בְּיוֹם הַקְּבוּרָה. מי שמת לו אחד מהקרובים אסור לו לעבוד ולאכול קדשים ביום הקבורה, ובלילה שלאחריו מותר (בתנאי שהקבורה לא הייתה ביום המיתה – הלכות ביאת מקדש ב,ט-י).
[כ] כָּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לֶאֱכֹל – אֵינוֹ רָאוּי לַעֲבֹד, חוּץ מִכֹּהֵן גָּדוֹל הָאוֹנֵן, שֶׁהוּא עוֹבֵד וְאֵינוֹ אוֹכֵל, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכָל אִישׁ שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַעֲבֹד – אֵינוֹ רָאוּי לֶאֱכֹל, חוּץ מִבַּעַל מוּם, שֶׁהֲרֵי נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה.
כ. שֶׁהוּא עוֹבֵד וְאֵינוֹ אוֹכֵל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הלכות ביאת מקדש ב,ח. חוּץ מִבַּעַל מוּם שֶׁהֲרֵי נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה. ראה לעיל הי"ז.
[כא] כָּל שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בַּבָּשָׂר – אֵין לוֹ בָּעוֹרוֹת. אֲפִלּוּ טָמֵא בִּשְׁעַת זְרִיקַת דָּמִים וְטָהוֹר בִּשְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים – אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה" (ויקרא ז,לג) – עַד שֶׁיִּהְיֶה טָהוֹר וְרָאוּי לָעֲבוֹדָה בִּשְׁעַת זְרִיקָה עַד אַחַר הֶקְטֵר חֲלָבִים. [כב] נִטְמָא אַחַר זְרִיקָה וְטָבַל, וַהֲרֵי הוּא טָהוֹר אַף בִּשְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים – הַדָּבָר סָפֵק אִם חוֹלֵק אוֹ אֵינוֹ חוֹלֵק. לְפִיכָךְ, אִם תָּפַס – אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. [כג] קָרְבַּן צִבּוּר הַבָּא בְּטֻמְאָה, אַף עַל פִּי שֶׁהַטְּמֵאִין מַקְרִיבִין בּוֹ – אֵין חוֹלְקִין עִם הַטְּהוֹרִים לֶאֱכֹל לָעֶרֶב, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה.
כא. כָּל שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בַּבָּשָׂר אֵין לוֹ בָּעוֹרוֹת. עורות קדשי הקדשים שזוכים בהם הכהנים (לעיל ה,יט). אֲפִלּוּ טָמֵא בִּשְׁעַת זְרִיקַת דָּמִים וְטָהוֹר בִּשְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים. כגון שהחלבים הוקטרו בלילה לאחר שהעריב שמשו, או מחוסר כיפורים שהביא קרבנו בין זריקה להקטרה.
כב. הַדָּבָר סָפֵק אִם חוֹלֵק אוֹ אֵינוֹ חוֹלֵק. הספק הוא אם די שיהיה טהור בשעת העבודות, או צריך להיות טהור מתחילת העבודות ועד סופם. לְפִיכָךְ אִם תָּפַס אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. מספק אינו יכול לתבוע חלק בקרבן, ולא מחלקים לו. אך אם לקח בעצמו, אי אפשר ליטול ממנו את מה שלקח כיוון שייתכן שמגיע לו (לעיקרון זה ראה גם הלכות בכורות ב,ו, הלכות נזקי ממון ט,יא ועוד).
כג. קָרְבַּן צִבּוּר הַבָּא בְּטֻמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁהַטְּמֵאִין מַקְרִיבִין בּוֹ. כאשר רוב הקהל (או כלי השרת או הכהנים) טמאים, מותר לטמאים להקריב קרבנות שזמנם קבוע (הלכות ביאת מקדש ד,ט-י; ומדובר באופן שהבשר לא נטמא ראה ריק"ו וערוה"ש פב,יט).
פרק י הלכות מעשה הקרבנות
אכילת הקודשים
מצוות עשה על הכהנים לאכול את בשר החטאת והאשם ושאר הקרבנות, שנאמר: "וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם" – הכהנים אוכלים, ובעלים מתכפרים.
וכן מצוות עשה על הכהנים לאכול את שיירי המנחות (מה שנשאר לאחר הקטרת הקומץ על המזבח),
אסור לכהנים לאכול את בשר הקדשים אלא לאחר שנזרק דמם על המזבח,
אסור לאכול מבשר קדשי קדשים מחוץ לעזרה, או לאכול קדשים קלים מחוץ לירושלים,
מי שאינו כהן ('זר') – אסור לו לאכול מבשר קדשי הקדשים, אפילו לאחר שנזרק דמם.
סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית
ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!
*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת
* שווי סט 835 ש"ח
*משלוח עד 21 ימי עסקים