א. הַנּוֹדֵר אוֹ הַנִּשְׁבָּע 'שֶׁאֵינִי טוֹעֵם הַיּוֹם' – אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ. 'שֶׁאֵינִי טוֹעֵם יוֹם אֶחָד' – אָסוּר מֵעֵת לְעֵת מִשְּׁעַת נִדְרוֹ. לְפִיכָךְ, הַנּוֹדֵר 'שֶׁאֵינִי טוֹעֵם הַיּוֹם', אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר מִשֶּׁתֶּחֱשַׁךְ – לֹא יֹאכַל מִשֶּׁתֶּחֱשַׁךְ עַד שֶׁיִּשָּׁאֵל לְחָכָם, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשָּׁבַע פַּעַם אַחֶרֶת יוֹם אֶחָד וְיֹאכַל מִשֶּׁתֶּחֱשַׁךְ, שֶׁהֲרֵי אֵין כָּל הָעָם יוֹדְעִין הֶפְרֵשׁ שֶׁבֵּין זֶה לָזֶה.
א. עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ. שזהו סוף היום. מֵעֵת לְעֵת. יממה משעת נדרו.
ב. נָדַר 'שֶׁאֵינִי טוֹעֵם יוֹם' – הֲרֵי זֶה סָפֵק, וְאָסוּר מֵעֵת לְעֵת, כְּאוֹמֵר 'יוֹם אֶחָד'. וְאִם אָכַל אַחַר שֶׁחָשֵׁכָה – אֵינוֹ לוֹקֶה.
'שֶׁאֵינִי טוֹעֵם שַׁבָּת זוֹ' – הֲרֵי זֶה אָסוּר בִּשְׁאָר יְמֵי הַשַּׁבָּת וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת, וַהֲרֵי הוּא מֻתָּר מֵאֶחָד בְּשַׁבָּת. 'שֶׁאֵינִי טוֹעֵם שַׁבָּת אַחַת' – הֲרֵי זֶה אָסוּר שִׁבְעַת יָמִים מֵעֵת לְעֵת. אָמַר 'שַׁבָּת' סְתָם, וְלֹא פֵּרֵשׁ לֹא 'אַחַת' וְלֹא 'זוֹ' – הֲרֵי זֶה סָפֵק, וְאָסוּר שִׁבְעַת יָמִים מֵעֵת לְעֵת. וְאִם אָכַל אַחַר הַשַּׁבָּת – אֵינוֹ לוֹקֶה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
'שֶׁאֵינִי טוֹעֵם שַׁבָּת זוֹ' – הֲרֵי זֶה אָסוּר בִּשְׁאָר יְמֵי הַשַּׁבָּת וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת, וַהֲרֵי הוּא מֻתָּר מֵאֶחָד בְּשַׁבָּת. 'שֶׁאֵינִי טוֹעֵם שַׁבָּת אַחַת' – הֲרֵי זֶה אָסוּר שִׁבְעַת יָמִים מֵעֵת לְעֵת. אָמַר 'שַׁבָּת' סְתָם, וְלֹא פֵּרֵשׁ לֹא 'אַחַת' וְלֹא 'זוֹ' – הֲרֵי זֶה סָפֵק, וְאָסוּר שִׁבְעַת יָמִים מֵעֵת לְעֵת. וְאִם אָכַל אַחַר הַשַּׁבָּת – אֵינוֹ לוֹקֶה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ב. שַׁבָּת זוֹ. שבוע זה. בִּשְׁאָר יְמֵי הַשַּׁבָּת. ימי השבוע שנותרו משעת נדרו והלאה. שִׁבְעַת יָמִים מֵעֵת לְעֵת. שבוע משעת נדרו. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בפסקה הקודמת.
ג. 'שֶׁאֵינִי שׁוֹתֶה חֹדֶשׁ זֶה' – אָסוּר בִּשְׁאָר הַחֹדֶשׁ. אֲבָל בְּיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ יִהְיֶה מֻתָּר, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה חֹדֶשׁ חָסֵר. 'שֶׁאֵינִי טוֹעֵם חֹדֶשׁ אֶחָד' – אָסוּר שְׁלֹשִׁים יוֹם גְּמוּרִים מֵעֵת לְעֵת. נָדַר 'חֹדֶשׁ' סְתָם – אָסוּר שְׁלֹשִׁים יוֹם מֵעֵת לְעֵת מִסָּפֵק.
ג. אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה חֹדֶשׁ חָסֵר. אף שבחודש חסר יש כשתים עשרה שעות וחצי השייכים לחודש הנוכחי אך נכללים בחודש הבא (ראה הלכות קידוש החודש ו,א-ב), בכל זאת מכיוון שבפועל הם בכלל ראש החודש הבא, מותר בהם (ר"י קאפח; וראה רדב"ז שפירש באופן אחר).
ד. 'שֶׁאֵינִי אוֹכֵל בָּשָׂר שָׁנָה זוֹ', אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאַר מִן הַשָּׁנָה אֶלָּא יוֹם אֶחָד – אֵין אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם, וּבְיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה מֻתָּר. וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לִנְדָרִים הוּא יוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי. 'שֶׁאֵינִי אוֹכֵל שָׁנָה אַחַת' – הֲרֵי זֶה אָסוּר שָׁנָה תְּמִימָה מִיּוֹם לְיוֹם, וְאִם נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה – אָסוּר בָּהּ וּבְעִבּוּרָהּ. 'שֶׁאֵינִי אוֹכֵל שָׁנָה' – הֲרֵי זֶה אָסוּר מִיּוֹם לְיוֹם מִסָּפֵק, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ד. שָׁנָה תְּמִימָה מִיּוֹם לְיוֹם. עד לאותו התאריך בשנה הבאה. וְאִם נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה אָסוּר בָּהּ וּבְעִבּוּרָהּ. אם הוסיפו לשנה זו חודש נוסף וכעת יש בה שלושה עשר חודשים, אסור בכולם, משום שמחזור של שנה תמימה הוא עד אותו תאריך בשנה הבאה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ב.
ה. 'שֶׁאֵינִי שׁוֹתֶה יַיִן שָׁבוּעַ זֶה' – אָסוּר בִּשְׁאָר שְׁנֵי הַשָּׁבוּעַ וּבִשְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְאֵינוֹ מֻתָּר אֶלָּא מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. 'שֶׁאֵינִי שׁוֹתֶה יַיִן שָׁבוּעַ אֶחָד' – אָסוּר שֶׁבַע שָׁנִים גְּמוּרוֹת מִיּוֹם לְיוֹם. אָמַר: 'יוֹבֵל זֶה' – אָסוּר בִּשְׁאָר שְׁנֵי הַיּוֹבֵל וּבִשְׁנַת חֲמִשִּׁים עַצְמָהּ.
ה. שָׁבוּעַ. מחזור של שבע שנות השמיטה. יוֹבֵל. מחזור של שבע שמיטות המסתיים בשנת החמישים.
ו. 'שֶׁאֵינִי שׁוֹתֶה יַיִן עַד רֹאשׁ אֲדָר' – אִם הָיְתָה שָׁנָה מְעֻבֶּרֶת וְלֹא יָדַע שֶׁהִיא מְעֻבֶּרֶת כְּשֶׁנָּדַר, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר רִאשׁוֹן. וְאִם נָדַר 'עַד סוֹף אֲדָר' – הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד סוֹף אֲדָר שֵׁנִי. וְאִם יָדַע שֶׁהַשָּׁנָה מְעֻבֶּרֶת וְנָדַר 'עַד רֹאשׁ אֲדָר' – אָסוּר עַד רֹאשׁ אֲדָר שֵׁנִי.
ו. וְאִם נָדַר עַד סוֹף אֲדָר הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד סוֹף אֲדָר שֵׁנִי. אף אם לא ידע שהשנה מעוברת, כשאומר סוף אדר כוונתו לסוף כל חודש שייקרא אדר. וְאִם יָדַע שֶׁהַשָּׁנָה מְעֻבֶּרֶת וְנָדַר עַד רֹאשׁ אֲדָר אָסוּר עַד רֹאשׁ אֲדָר שֵׁנִי. שכוונתו לכל ראש חדש שייקרא אדר.
ז. הָאוֹסֵר עַצְמוֹ בְּדָבָר עַד הַפֶּסַח, בֵּין שֶׁאָמַר: 'עַד לִפְנֵי הַפֶּסַח' בֵּין שֶׁאָמַר: 'עַד הַפֶּסַח' – אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ בִּלְבַד. וְאִם אָמַר: 'עַד שֶׁיִּהְיֶה הַפֶּסַח' – הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא הַפֶּסַח. אָמַר: 'עַד הַקָּצִיר' אוֹ 'עַד הַבָּצִיר', אוֹ שֶׁאָמַר: 'עַד שֶׁיִּהְיֶה הַקָּצִיר' אוֹ 'הַבָּצִיר' – אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ.
ז. אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ בִּלְבַד. ובפסח עצמו מותר.
ח. זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ וְנָדַר עָדָיו – אֵין אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ. וְאִם נָדַר עַד שֶׁיִּהְיֶה – הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא. וְכָל שֶׁאֵין לוֹ זְמַן קָבוּעַ, כְּגוֹן זְמַן הַקָּצִיר וְהַבָּצִיר, בֵּין שֶׁנָּדַר עָדָיו וּבֵין שֶׁנָּדַר עַד שֶׁיִּהְיֶה – אֵין אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ.
ח. כָּל שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ. כגון הפסח. וְנָדַר עָדָיו. כגון שאמר 'עד הפסח'.
ט. הָאוֹסֵר עַצְמוֹ בְּדָבָר 'עַד הַקַּיִץ' – הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד שֶׁיַּתְחִילוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁנָּדַר בּוֹ לְהַכְנִיס כַּלְכָּלוֹת תְּאֵנִים. 'עַד הַקָּצִיר' – עַד שֶׁיַּתְחִילוּ הָעָם לִקְצֹר קְצִיר חִטִּין, אֲבָל לֹא קְצִיר שְׂעוֹרִין.
פֵּרֵשׁ וְאָמַר: 'עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַקַּיִץ' – הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד שֶׁיִּכְפְּלוּ הָעָם רֹב הַמַּחְצְלָאוֹת שֶׁבַּמֻּקְצֶה שֶׁמְּיַבְּשִׁין עֲלֵיהֶן תְּאֵנִים וַעֲנָבִים לַעֲשׂוֹתָן גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִין. הַכֹּל לְפִי מְקוֹם נִדְרוֹ שֶׁל נוֹדֵר.
פֵּרֵשׁ וְאָמַר: 'עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַקַּיִץ' – הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד שֶׁיִּכְפְּלוּ הָעָם רֹב הַמַּחְצְלָאוֹת שֶׁבַּמֻּקְצֶה שֶׁמְּיַבְּשִׁין עֲלֵיהֶן תְּאֵנִים וַעֲנָבִים לַעֲשׂוֹתָן גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִין. הַכֹּל לְפִי מְקוֹם נִדְרוֹ שֶׁל נוֹדֵר.
ט. הַקַּיִץ. ימות החמה, ובזמנם היה מפורסם שם זה לעונת הבשלת התאנים כשמתחילים לאכלם (פה"מ נדרים ח,ד, וראה לעיל ט,יב). כַּלְכָּלוֹת תְּאֵנִים. סלים שמניחים בהן את התאנים שנקצצו. עַד שֶׁיַּתְחִילוּ הָעָם לִקְצֹר קְצִיר חִטִּין אֲבָל לֹא קְצִיר שְׂעוֹרִין. קציר השעורים מוקדם יותר מקציר החיטים, וקציר חיטים נקרא קציר סתם בלשון בני אדם.
שֶׁיִּכְפְּלוּ. יקפלו. הַמַּחְצְלָאוֹת. ששוטחים עליהן את הפירות לייבוש, ולאחר אסיפת הפירות מקפלים אותן עד לשנה הבאה. שֶׁבַּמֻּקְצֶה. שם המקום ששוטחים בו את הפירות. גְּרוֹגָרוֹת. תאנים יבשות.
שֶׁיִּכְפְּלוּ. יקפלו. הַמַּחְצְלָאוֹת. ששוטחים עליהן את הפירות לייבוש, ולאחר אסיפת הפירות מקפלים אותן עד לשנה הבאה. שֶׁבַּמֻּקְצֶה. שם המקום ששוטחים בו את הפירות. גְּרוֹגָרוֹת. תאנים יבשות.
י. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁנָּדַר בַּבִּקְעָה וְאָסַר עַצְמוֹ בְּדָבָר עַד הַקַּיִץ, וְעָלָה לָהָר – אֵינוֹ מִסְתַּכֵּל בַּקַּיִץ שֶׁל מָקוֹם שֶׁהוּא בּוֹ עַתָּה אִם הִגִּיעַ אוֹ לֹא הִגִּיעַ, אֶלָּא בַּקַּיִץ שֶׁל מָקוֹם שֶׁנָּדַר בּוֹ, וְעָלָיו הוּא סוֹמֵךְ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
י. וְעָלָה לָהָר. והקיץ בבקעה ממהר לבוא יותר מאשר בהר.
יא. הָאוֹסֵר עַצְמוֹ בְּדָבָר 'עַד הַגֶּשֶׁם' – הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד זְמַן הַגְּשָׁמִים, שֶׁהוּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵיו. הִגִּיעַ זְמַן הַגְּשָׁמִים – הֲרֵי זֶה מֻתָּר, בֵּין יָרְדוּ הַגְּשָׁמִים בֵּין לֹא יָרְדוּ. וְאִם יָרְדוּ הַגְּשָׁמִים מִשִּׁבְעָה עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן – הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם אָמַר: 'עַד הַגְּשָׁמִים' – הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד שֶׁיֵּרְדוּ הַגְּשָׁמִים, וְהוּא שֶׁיָּרְדוּ בִּזְמַן רְבִיעָה שְׁנִיָּה, שֶׁהִיא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמְקוֹמוֹת הַסְּמוּכִין לָהּ מִשְּׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בְּמַרְחֶשְׁוָן וָאֵילָךְ. וְאִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר: 'עַד שֶׁיִּפְסְקוּ הַגְּשָׁמִים' – הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַפֶּסַח בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבַמְּקוֹמוֹת שֶׁהֵן כְּמוֹתָהּ.
יא. הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד זְמַן הַגְּשָׁמִים שֶׁהוּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵיו. לירידת הגשמים בתחילת החורף יש שלוש פעימות הנקראות 'רביעות' (בבלי נדרים סג,א). לעניין נדרים הרביעה הקובעת היא הרביעה השנייה, משום שהגשמים היורדים לפני כן הם גשמים של סוף הקיץ ולא של תחילת החורף (ראה בבלי שם ופה"מ פאה ח,א). אמנם זמן רביעה זו משתנה על פי סוג השנה: בשנה מקדימה – יז במרחשוון, בבינונית – כג במרחשוון, במאחרת – ראש חודש כסליו (שם). כאשר נדר 'עד הגשם', גם אם לא ירד גשם בפועל – נדרו מסתיים ברביעה השנייה של שנה מאחרת, שכן לשון זו כוללת הגעת עונת הגשמים אף ללא ירידתם. וְאִם יָרְדוּ הַגְּשָׁמִים מִשִּׁבְעָה עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן. שהיא הרביעה השנייה בשנה מקדימה. הֲרֵי זֶה מֻתָּר. שכן הלשון 'עד הגשם' משמעה גם ירידת הגשמים בפועל, החל מהרביעה השנייה בשנה המקדימה (ראה פה"מ נדרים ח,ג). וְאִם אָמַר עַד הַגְּשָׁמִים הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד שֶׁיֵּרְדוּ הַגְּשָׁמִים… מִשְּׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בְּמַרְחֶשְׁוָן וָאֵילָךְ. שמשמעות לשון זו היא ירידת גשמים ממש, ומפרשים כוונתו לירידתם ברביעה השנייה בשנה בינונית. עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַפֶּסַח בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבַמְּקוֹמוֹת שֶׁהֵן כְּמוֹתָהּ. שזהו זמן פסיקת הגשמים בארץ ישראל וסביבותיה.
יב. מִי שֶׁהִדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ בְּמַרְחֶשְׁוָן וְאָמַר לָהּ: 'שֶׁאֵין אַתְּ נֶהֱנֵית לִי מִיכָּן וְעַד הַפֶּסַח אִם תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךָ מֵהַיּוֹם וְעַד סֻכּוֹת' – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֵהָנוֹת לוֹ מִיָּד, גְּזֵרָה שֶׁמָּא תֵּלֵךְ. וְאִם הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח וַהֲרֵי הוּא מְהַנֶּה אוֹתָהּ לִפְנֵי הַפֶּסַח – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה.
עָבַר הַפֶּסַח, אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר הַתְּנַאי – הֲרֵי זֶה אָסוּר לִנְהֹג חֻלִּין בְּנִדְרוֹ וּלְהַנִּיחָהּ שֶׁתֵּלֵךְ וְתֵהָנֶה, אֶלָּא נוֹהֵג בָּהּ אִסּוּר עַד הֶחָג כְּמוֹ שֶׁנָּדַר, וְאַף עַל פִּי שֶׁתָּלָה הַנֶּדֶר בְּאִסּוּר זְמַן שֶׁעָבַר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם הָלְכָה אַחַר הַפֶּסַח – אֵינָהּ אֲסוּרָה מִלֵּהָנוֹת לוֹ.
עָבַר הַפֶּסַח, אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר הַתְּנַאי – הֲרֵי זֶה אָסוּר לִנְהֹג חֻלִּין בְּנִדְרוֹ וּלְהַנִּיחָהּ שֶׁתֵּלֵךְ וְתֵהָנֶה, אֶלָּא נוֹהֵג בָּהּ אִסּוּר עַד הֶחָג כְּמוֹ שֶׁנָּדַר, וְאַף עַל פִּי שֶׁתָּלָה הַנֶּדֶר בְּאִסּוּר זְמַן שֶׁעָבַר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם הָלְכָה אַחַר הַפֶּסַח – אֵינָהּ אֲסוּרָה מִלֵּהָנוֹת לוֹ.
יב. אֲסוּרָה לֵהָנוֹת לוֹ מִיָּד גְּזֵרָה שֶׁמָּא תֵּלֵךְ. ואם תלך, נמצא למפרע שכל הנאה שההנה אותה קודם לכן הייתה באיסור. הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. אבל האישה אינה לוקה, כדין ראובן שהדיר את שמעון, שאף ששמעון אסור ליהנות מראובן, אם נהנה אינו לוקה (כדלעיל ה,א).
אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר הַתְּנַאי. אף שתלה את איסור ההנאה רק עד פסח ופסח כבר עבר. הֲרֵי זֶה אָסוּר לִנְהֹג חֻלִּין בְּנִדְרוֹ וּלְהַנִּיחָהּ שֶׁתֵּלֵךְ וְתֵהָנֶה. הוא מחויב למנוע ממנה ללכת עד החג, שהליכתה בעוד שנהנתה ממנו קודם לכן גורמת לכך שההנאה שההנה אותה עד הפסח הייתה באיסור (כס"מ). וְאִם הָלְכָה אַחַר הַפֶּסַח אֵינָהּ אֲסוּרָה מִלֵּהָנוֹת לוֹ. גם אם נהנתה קודם הפסח, ובהליכתה אחר הפסח גרמה לו לעבור על איסורו למפרע, מכל מקום אין היא אסורה בהנאה אחר הפסח שאין זה בכלל נדרו.
אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר הַתְּנַאי. אף שתלה את איסור ההנאה רק עד פסח ופסח כבר עבר. הֲרֵי זֶה אָסוּר לִנְהֹג חֻלִּין בְּנִדְרוֹ וּלְהַנִּיחָהּ שֶׁתֵּלֵךְ וְתֵהָנֶה. הוא מחויב למנוע ממנה ללכת עד החג, שהליכתה בעוד שנהנתה ממנו קודם לכן גורמת לכך שההנאה שההנה אותה עד הפסח הייתה באיסור (כס"מ). וְאִם הָלְכָה אַחַר הַפֶּסַח אֵינָהּ אֲסוּרָה מִלֵּהָנוֹת לוֹ. גם אם נהנתה קודם הפסח, ובהליכתה אחר הפסח גרמה לו לעבור על איסורו למפרע, מכל מקום אין היא אסורה בהנאה אחר הפסח שאין זה בכלל נדרו.
יג. אָמַר לָהּ: 'שֶׁאֵין אַתְּ נֶהֱנֵית לִי עַד הֶחָג אִם תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךָ עַד הַפֶּסַח' – אֲסוּרָה לֵהָנוֹת מִיָּד. וְאִם הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח וְנִמְצָא מְהַנֶּה אוֹתָהּ – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה, וַאֲסוּרָה בַּהֲנָיָתוֹ עַד הֶחָג. וּמֻתֶּרֶת לֵילֵךְ לְבֵית אָבִיהָ מִשֶּׁהִגִּיעַ הַפֶּסַח.
יג. וַאֲסוּרָה בַּהֲנָיָתוֹ עַד הֶחָג. שהרי הלכה לבית אביה קודם הפסח. וּמֻתֶּרֶת לֵילֵךְ לְבֵית אָבִיהָ מִשֶּׁהִגִּיעַ הַפֶּסַח. שהרי נגמרה תקופת האיסור שבתנאי הנדר.
