פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אֵין אָדָם מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת אַחַת וְעוֹלָה לוֹ לְנִזְרוֹ וּלְצָרַעְתּוֹ. וְתִגְלַחַת צָרַעַת בִּזְמַן שֶׁהוּא סְפֵק מְצֹרָע אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַנְּזִירוּת.
וּלְפִיכָךְ, מִי שֶׁנָּזַר שָׁנָה אַחַת וְהָיָה בְּכָל הַשָּׁנָה הַזֹּאת סְפֵק מְצֹרָע וּסְפֵק טְמֵא מֵת, אוֹ שֶׁהָיָה בָּהּ סְפֵק מְצֹרָע וּבְסוֹף הַשָּׁנָה נִטְמָא בְּסָפֵק – הֲרֵי זֶה מוֹנֶה שִׁבְעַת יָמִים, וּמַזֶּה בִּשְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי, וְאֵינוֹ מְגַלֵּחַ בַּשְּׁבִיעִי, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁתּוֹת בַּיַּיִן וּלְהִטַּמֵּא בְּמֵת אֶלָּא לְאַחַר אַרְבַּע שָׁנִים, וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים לְאַחַר שְׁתֵּי שָׁנִים; מִפְּנֵי שֶׁהוּא צָרִיךְ לְגַלֵּחַ אַרְבַּע תִּגְלָחוֹת: תִּגְלַחַת טָהֳרָה, וְתִגְלַחַת טֻמְאָה מִסָּפֵק, וּשְׁתֵּי תִּגְלָחוֹת שֶׁמְּגַלֵּחַ הַמְּצֹרָע, שֶׁהֲרֵי הוּא סְפֵק מְצֹרָע.

א. אֵין אָדָם מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת אַחַת וְעוֹלָה לוֹ לְנִזְרוֹ וּלְצָרַעְתּוֹ. הנזיר מגלח תגלחת אחת בסיום ימי נזירותו (לעיל ח,א-ד) והמצורע מגלח שתי תגלחות: אחת כשעולה מטומאת הצרעת, והשנייה לאחר שבעה ימים ('ימי ספרו') בסיום ימי צרעתו (הלכות טומאת צרעת יא,א). ואין אדם יכול לגלח תגלחת אחת שתיחשב גם לתגלחת הנזירות וגם לתגלחת הצרעת מכיוון שהם עניינים שונים במהותם. וְתִגְלַחַת צָרַעַת בִּזְמַן שֶׁהוּא סְפֵק מְצֹרָע אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַנְּזִירוּת. צרעת ודאית תגלחתה דוחה את איסור הגילוח בזמן הנזירות (לעיל ז,טו), אבל ספק צרעת אינו דוחה ולכן אינו יכול לגלח לספק צרעתו בתוך ימי נזירותו.

מִי שֶׁנָּזַר שָׁנָה אַחַת. קיבל על עצמו נזירות לשנה אחת. וּבְסוֹף הַשָּׁנָה נִטְמָא בְּסָפֵק. בספק טומאת מת. הֲרֵי זֶה מוֹנֶה שִׁבְעַת יָמִים וּמַזֶּה בִּשְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי. כדינו של הנטהר מטומאת מת (הלכות פרה יא,א). וְאֵינוֹ מְגַלֵּחַ בַּשְּׁבִיעִי. את תגלחת הטומאה הנוהגת כרגיל בנזיר שנטמא, אלא צריך לעשות את סדר התגלחות המבואר בסמוך. אֶלָּא לְאַחַר אַרְבַּע שָׁנִים. שרק לאחר ארבע שנים יוצא מכל ספקותיו ומשלים את נזירותו, כפי שיבואר לקמן. וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים לְאַחַר שְׁתֵּי שָׁנִים. שקודם לכן לא סיים את תהליך ההיטהרות מצרעתו, כפי שיתבאר לקמן, ומוגדר 'מחוסר כפרה' שאסור באכילת קדשים (הלכות טומאת צרעת יא,ב, הלכות מחוסרי כפרה א,א; אבל נזיר מותר באכילת קדשים אף לפני סיום תהליך טהרתו). תִּגְלַחַת טָהֳרָה. שמגלח הנזיר בסיום ימי נזירותו. וְתִגְלַחַת טֻמְאָה מִסָּפֵק. שמגלח הנזיר שנטמא בטומאת מת שהנזיר מגלח עליה (לעיל ז,ב).

ב. תִּגְלַחַת רִאשׁוֹנָה מְגַלֵּחַ אוֹתָהּ אַחַר שָׁנָה רִאשׁוֹנָה, וּמְגַלֵּחַ בָּהּ רֹאשׁוֹ וּזְקָנוֹ וְגַבּוֹת עֵינָיו, וּמִטַּהֵר בְּעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וְצִפֳּרִים כִּשְׁאָר הַמְצֹרָעִים: וְאִם אֵינוֹ טְמֵא מֵת וְלֹא מְצֹרָע – הֲרֵי הִיא תִּגְלַחַת טָהֳרָה שֶׁל נְזִירוּתוֹ; וְאִם הוּא מְצֹרָע וַדַּאי בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה – הֲרֵי הִיא תִּגְלַחַת רִאשׁוֹנָה שֶׁל מְצֹרָע.
וְשׁוֹהֶה שָׁנָה אַחֶרֶת כְּמִנְיַן יְמֵי נְזִירוּתוֹ וְאַחַר כָּךְ מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה שֶׁל מְצֹרָע, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְגַלֵּחַ אַחַר שִׁבְעָה כִּשְׁאָר מְצֹרָעִין, שֶׁמָּא אֵינוֹ מְצֹרָע אֶלָּא טְמֵא מֵת וַדַּאי הָיָה וְשָׁנָה שְׁנִיָּה זוֹ הֲרֵי הוּא בָּהּ נָזִיר שֶׁאָסוּר לְגַלֵּחַ. וּמֵאַחַר שֶׁגִּלַּח שְׁתֵּי תִּגְלָחוֹת אֵלּוּ – שָׁלְמָה טָהֳרַת הַצָּרַעַת, וּמֻתָּר לֶאֱכֹל בַּקֳּדָשִׁים.
וְשׁוֹהֶה שָׁנָה שְׁלִישִׁית וְאַחַר כָּךְ מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁלִישִׁית, שֶׁמָּא מְצֹרָע וַדַּאי הָיָה בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה וְלֹא הָיָה טְמֵא מֵת, וְשָׁנָה רִאשׁוֹנָה לֹא עָלְתָה לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְמֵי חִלּוּטוֹ, וְשָׁנָה שְׁנִיָּה לֹא עָלְתָה לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְמֵי סָפְרוֹ שֶׁל מְצֹרָע שֶׁבֵּין תִּגְלַחַת רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִשְׁהוֹת שָׁנָה שְׁלִישִׁית בִּנְזִירוּתוֹ, וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁלִישִׁית לִנְזִירוּתוֹ, וְהִיא תִּגְלַחַת טָהֳרָה.
אוֹ שֶׁמָּא טְמֵא מֵת וַדַּאי הָיָה וּמְצֹרָע וַדַּאי, וְאֵין תִּגְלַחַת אַחַת עוֹלָה לִנְזִירוּתוֹ וּלְצָרַעְתּוֹ, וְנִמְצֵאת תִּגְלַחַת רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה תִּגְלַחַת צָרַעַת, וּשְׁלִישִׁית תִּגְלַחַת טֻמְאָה, וְאֵין אַחַת מִשְּׁלֹשׁ הַשָּׁנִים עוֹלָה שֶׁהֲרֵי הַשְּׁלִישִׁית תִּגְלַחַת טֻמְאָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִשְׁהוֹת שָׁנָה רְבִיעִית בִּנְזִירוּת, וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת רְבִיעִית. וּשְׂעָרוֹ בְּכָל תִּגְלַחַת סָפֵק – אָסוּר בַּהֲנָאָה מִסָּפֵק. שְׂעַר נָזִיר שֶׁנִּצְטָרַע – מֻתָּר בַּהֲנָיָה.
ב. אַחַר שָׁנָה רִאשׁוֹנָה. מעת שנדר. ואינו מגלח קודם לכן לספק טומאתו וצרעתו, משום שנדר נזירות לשנה ושמא לא נטמא ולא היה מצורע. וּמְגַלֵּחַ בָּהּ רֹאשׁוֹ וּזְקָנוֹ וְגַבּוֹת עֵינָיו. כדין תגלחת מצורע, שכן הנזיר אינו צריך לגלח אלא את שער הראש. כִּשְׁאָר הַמְצֹרָעִים. לתהליך טהרת המצורע ראה הלכות טומאת צרעת יא,א. וְאִם אֵינוֹ טְמֵא מֵת וְלֹא מְצֹרָע הֲרֵי הִיא תִּגְלַחַת טָהֳרָה שֶׁל נְזִירוּתוֹ. שהנזיר חייב לגלח את שער ראשו בסיום נזירותו, ועולה לו תגלחת זו לשם טהרתו.
שֶׁמָּא אֵינוֹ מְצֹרָע. שאם היה מצורע ודאי, הייתה תגלחתו דוחה את הנזירות, אך מכיוון שיש ספק אינה דוחה. וְשָׁנָה שְׁנִיָּה זוֹ הֲרֵי הוּא בָּהּ נָזִיר. שאם אכן היה טמא מת בשנה הראשונה, הרי תגלחתו הראשונה הייתה תגלחת טומאה, ומשום שהנזיר שנטמא בימי נזירותו, בין בטומאה ודאית בין בספק טומאה, סותר את ימי נזירותו (לעיל ו,ג), עליו להתחיל כעת למנות נזירות מחדש למשך שנה ואסור בגילוח עד סוף השנה. שָׁלְמָה טָהֳרַת הַצָּרַעַת. שמחויב בשתי תגלחות לשם טהרתו.
וְשָׁנָה רִאשׁוֹנָה לֹא עָלְתָה לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְמֵי חִלּוּטוֹ. הימים שבהם היה מצורע באופן מוחלט, וימי חילוטו של מצורע אינם עולים לו למניין ימי נזירותו (לעיל ז,ט). וְשָׁנָה שְׁנִיָּה לֹא עָלְתָה לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְמֵי סָפְרוֹ שֶׁל מְצֹרָע. וגם ימי ספרו של מצורע אינם עולים לו למניין ימי נזירותו (שם).
וְאֵין אַחַת מִשְּׁלֹשׁ הַשָּׁנִים עוֹלָה. לחיוב הנזירות. וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת רְבִיעִית. ולאחר תגלחת זו סיים בוודאות את נזירותו. וּשְׂעָרוֹ בְּכָל תִּגְלַחַת סָפֵק אָסוּר בַּהֲנָאָה מִסָּפֵק. ששערו של נזיר, הן בתגלחת טהרה והן בתגלחת טומאה, אסור בהנאה (לעיל ו,יד, ח,ב; וראה גם הלכות פסולי המוקדשין יט,י-יא). ומשום שכל תגלחת מארבע תגלחות אלו היא ספק תגלחת של נזיר, השער אסור מספק. שְׂעַר נָזִיר שֶׁנִּצְטָרַע מֻתָּר בַּהֲנָיָה. בניגוד לתגלחות הנזכרות כאן שהם ספק תגלחת נזיר לטומאתו או לטהרתו, שער של תגלחת מצורע מותר אף אם הוא נזיר.
ג. וְכֵן אִם נָדַר עֶשֶׂר שָׁנִים נְזִירוּת, וְהָיָה בָּהֶן סְפֵק מְצֹרָע, וְנוֹלַד לוֹ סְפֵק טֻמְאָה בְּסוֹפָן – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ שׁוֹתֶה בַּיַּיִן עַד אַרְבָּעִים שָׁנָה, וּמְגַלֵּחַ אַרְבַּע תִּגְלָחוֹת, אַחַת בְּסוֹף כָּל עֶשֶׂר שָׁנִים: תִּגְלַחַת רִאשׁוֹנָה לִסְפֵק יְמֵי צָרַעְתּוֹ, שְׁנִיָּה לִסְפֵק יְמֵי סָפְרוֹ שֶׁל מְצֹרָע, שְׁלִישִׁית לִסְפֵק טֻמְאָתוֹ, רְבִיעִית תִּגְלַחַת טָהֳרָה.
ג. תִּגְלַחַת רִאשׁוֹנָה לִסְפֵק יְמֵי צָרַעְתּוֹ. שמא מצורע היה ותגלחת הצרעת קודמת לתגלחות הנזיר.
ד. וְכֵיצַד מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו? אִם הָיָה עָשִׁיר – כּוֹתֵב נְכָסָיו לַאֲחֵרִים, שֶׁמְּצֹרָע עָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָנִי לֹא יָצָא, וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף וְעוֹלַת בְּהֵמָה בְּתִגְלַחַת רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית, וְכָל חַטַּאת עוֹף מֵהֶן לֹא תֵּאָכֵל מִפְּנֵי שֶׁהִיא סָפֵק, וּמֵבִיא בְּתִגְלַחַת רְבִיעִית קָרְבַּן נָזִיר טָהוֹר, שֶׁהוּא שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ד. אִם הָיָה עָשִׁיר כּוֹתֵב נְכָסָיו לַאֲחֵרִים. מצורע עשיר שנטהר מביא כבש לאשם וכבש לעולה וכבשה לחטאת, ומצורע עני מביא כבש לאשם ושני תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת (הלכות שגגות י,ג, הלכות מחוסרי כפרה א,ג). ומשום שהוא ספק מצורע אין הוא יכול להביא כבשה לחטאת שכן חטאת בהמה אינה קרבה על הספק, ולכן צריך לתת נכסיו במתנה לאחרים כדי לגרום לכך שייהפך לעני ויוכל להביא חטאת העוף שניתן להביאה על הספק. וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף וְעוֹלַת בְּהֵמָה וכו'. כפי שיפורט בהלכות הסמוכות. וְכָל חַטַּאת עוֹף מֵהֶן לֹא תֵּאָכֵל מִפְּנֵי שֶׁהִיא סָפֵק. שמא נזיר טהור הוא ואינו חייב חטאת העוף. וחטאת העוף הבאה על ספק אינה נאכלת (הלכות פסולי המוקדשין ז,י). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ח,א.
ה. שָׁלֹשׁ חַטַּאת הָעוֹף שֶׁמֵּבִיא בִּשְׁלֹשׁ הַתִּגְלָחוֹת: חַטָּאת רִאשׁוֹנָה לִסְפֵק טֻמְאָתוֹ, שְׁנִיָּה לִסְפֵק צָרַעְתּוֹ, שֶׁאֵין הַמְּצֹרָע מֵבִיא קָרְבָּנוֹ אֶלָּא אַחַר תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה, וְכֵן חַטָּאת שְׁלִישִׁית לִסְפֵק טֻמְאָתוֹ, שֶׁאֵין תִּגְלַחַת אַחַת עוֹלָה לְנִזְרוֹ וּלְצָרַעְתּוֹ, וְשֶׁמָּא מְצֹרָע וַדַּאי וְטָמֵא וַדַּאי הָיָה, שֶׁהַתִּגְלַחַת הָרִאשׁוֹנָה וְהַשְּׁנִיָּה לְצָרַעְתּוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְתִגְלַחַת שְׁלִישִׁית תִּגְלַחַת טֻמְאָה, לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהָבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה בַּשְּׁלִישִׁית.
ה. לִסְפֵק טֻמְאָתוֹ. שמא הוא נזיר טמא שחטאתו מעכבת אותו מלהתחיל למנות נזירות טהרה (לעיל ו,יב). שְׁנִיָּה לִסְפֵק צָרַעְתּוֹ שֶׁאֵין הַמְּצֹרָע מֵבִיא קָרְבָּנוֹ אֶלָּא אַחַר תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה. נמצא שהחטאת ראשונה הייתה לספק טומאתו בלבד, וזו לספק צרעתו בלבד, שהרי אם נטמא, כבר נטהר בחטאת הקודמת. וְכֵן חַטָּאת שְׁלִישִׁית לִסְפֵק טֻמְאָתוֹ. ולא לספק צרעתו, שאם היה מצורע כבר עשה חובתו בשתי התגלחות הקודמות. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ב.
ו. שָׁלֹשׁ עוֹלוֹת בְּהֵמָה שֶׁמֵּבִיא עִמָּהֶן: עַל הָרִאשׁוֹנָה הוּא מַתְנֶה וְאוֹמֵר: 'אִם טָהוֹר אֲנִי – זוֹ מֵחוֹבָתִי, וְאִם טָמֵא אֲנִי – הֲרֵי הִיא נְדָבָה'. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּשְּׁנִיָּה וּבַשְּׁלִישִׁית.
ו. שֶׁמֵּבִיא עִמָּהֶן. שמביא יחד עם החטאות בתגלחת ראשונה ושנייה ושלישית. אִם טָהוֹר אֲנִי זוֹ מֵחוֹבָתִי. שעל מנת לגלח חייב הנזיר להביא קרבן (ואף שצריך להביא גם חטאת בהמה וקרבן שלמים, יכול לגלח על העולה בלבד כדלעיל ח,ב). וְאִם טָמֵא אֲנִי הֲרֵי הִיא נְדָבָה. שנזיר שנטמא אינו מביא עולת בהמה אלא עולת העוף (ותגלחת הטומאה תיעשה על חטאת העוף שהביא). וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּשְּׁנִיָּה וּבַשְּׁלִישִׁית. שבכל אחת מהן יש אפשרות שהוא נזיר טהור ועליו להביא עולה כדי לגלח עליה לטהרתו, ויש אפשרות שהוא טמא (מחמת טומאת מת או מחמת צרעתו) ועולה זו נדבה היא.
ז. וּמֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה בְּתִגְלַחַת רְבִיעִית, וּמַתְנֶה וְאוֹמֵר: 'אִם טָמֵא הָיִיתִי – עוֹלָה רִאשׁוֹנָה נְדָבָה, וְזוֹ חוֹבָה; וְאִם מֻחְלָט הָיִיתִי – עוֹלָה רִאשׁוֹנָה חוֹבַת מְצֹרָע, וְזוֹ חוֹבַת נְזִירוּת, וּשְׁתַּיִם הָאֶמְצָעִיּוֹת נְדָבָה.
וְאִם טָהוֹר מִטֻּמְאַת מֵת הָיִיתִי וּמְצֹרָע – עוֹלָה רִאשׁוֹנָה חוֹבָה וְכֵן הַשְּׁנִיָּה, אַחַת לְחוֹבַת מְצֹרָע וְאַחַת לְחוֹבַת נְזִירוּת, וּשְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית נְדָבָה, וְהַשְּׁאָר קָרְבַּן טָהֳרָתִי.
וְאִם טָמֵא הָיִיתִי וּמְצֹרָע – עוֹלָה רִאשׁוֹנָה חוֹבַת צָרַעַת, וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית נְדָבָה, וְזֶה קָרְבַּן תִּגְלַחַת טָהֳרָה'.
ז. וּמֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה בְּתִגְלַחַת רְבִיעִית. שלושת קרבנות תגלחת טהרה: חטאת עולה ושלמים. וּמַתְנֶה וְאוֹמֵר וכו'. הפרשנים התקשו רבות בדברי הרמב"ם בפירוט התנאים המופיעים בהלכות ז–ח, להלן נצביע על כמה מנקודות הקושי הקיימות כאן. אִם טָמֵא הָיִיתִי… וְאִם מֻחְלָט הָיִיתִי. המפרשים דנו אם הלשון 'אם טמא הייתי' משמעה שהיה טמא בלבד או שהיה יחד עם זאת מצורע, ובדומה לכך התלבטו בנוגע לאמירה 'אם מוחלט הייתי' (ראה כס"מ, רדב"ז מרכה"מ ועוד). עוֹלָה רִאשׁוֹנָה חוֹבַת מְצֹרָע. אף כאן התקשו המפרשים בעניין הזכרת חובת עולת מצורע בתגלחת רביעית והקשו על כך מכמה צדדים (ראה ראב"ד, כס"מ, לח"מ ועוד).
אַחַת לְחוֹבַת מְצֹרָע וְאַחַת לְחוֹבַת נְזִירוּת. עולה ראשונה לצרעתו ועולה שנייה לנזירותו. ואף כאן שאלו המפרשים כיצד מביא קרבן נזירותו קודם שמנה את ימי הנזירות (ראה לח"מ ומרכה"מ). וּשְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית נְדָבָה. שהרי כבר הקריב חובת צרעתו וחובת נזירותו. וְהַשְּׁאָר קָרְבַּן טָהֳרָתִי. הכבשה לחטאת והאיל לשלמים באים להשלמת חובת תגלחת הטהרה השל נזיר.
וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית נְדָבָה. שהרי טרם נטהר מטומאתו (והמפרשים דנים ביחס בין מקרה זה לבין המתואר לעיל 'אם מוחלט הייתי', שלכאורה יש מקום לומר שמדובר באותו המקרה ראה לח"מ ומרכה"מ).
ח. אֲבָל הָאָשָׁם וְהָעוֹלָה אֵין מְעַכְּבִין, לֹא בְּתִגְלַחַת טֻמְאָה וְלֹא בְּצָרַעַת.
נִמְצֵאתָ אוֹמֵר: אִם הוּא מְצֹרָע וַדַּאי, וְלֹא נִטְמָא בְּמֵת – הֲרֵי טָהַר בַּצִּפֳּרִים וְחַטַּאת הָעוֹף הִיא חַטָּאתוֹ, וְלֹא תֵּאָכֵל מִפְּנֵי שֶׁהִיא סָפֵק, וְעוֹלַת בְּהֵמָה שֶׁעִמָּהּ מִקָּרְבַּן תִּגְלַחַת טָהֳרָה, כְּדֵי שֶׁיְּגַלֵּחַ עַל בְּהֵמָה; וְאִם טְמֵא מֵת הוּא – הֲרֵי עוֹלַת בְּהֵמָה נְדָבָה.
וְאִם אֵינוֹ מְצֹרָע, וּטְמֵא מֵת הוּא – חַטַּאת הָעוֹף קָרְבַּן נָזִיר שֶׁנִּטְמָא, וְעוֹלַת בְּהֵמָה נְדָבָה, וַהֲרֵי הֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה בָּאַחֲרוֹנָה. וְאִם אֵינוֹ טְמֵא מֵת וְלֹא מְצֹרָע – עוֹלַת בְּהֵמָה שֶׁהֵבִיא בְּתִגְלַחַת רִאשׁוֹנָה הִיא מֵחוֹבַת תִּגְלַחַת טָהֳרָה, וְחַטַּאת הָעוֹף בָּאָה עַל סָפֵק, וַהֲרֵי לֹא נֶאֱכֶלֶת.
ח. הָאָשָׁם וְהָעוֹלָה. שבהם מחויבים הן המצורע והן הנזיר שנטמא. אֵין מְעַכְּבִין לֹא בְּתִגְלַחַת טֻמְאָה וְלֹא בְּצָרַעַת. בשונה מהחטאת, קרבנות אלו אינם מעכבים את הנזיר מלהתחיל למנות נזירות טהרה (כדלעיל ו,יב) ואת המצורע מלאכול בקדשים (ראה גם הלכות מחוסרי כפרה א,ה).
הֲרֵי טָהַר בַּצִפֳּרִים. בתגלחתו הראשונה, כדרך טהרת המצורע. וְחַטַּאת הָעוֹף הִיא חַטָּאתוֹ. החטאת שמביא בתגלחתו השנייה היא לצרעתו. וְעוֹלַת בְּהֵמָה שֶׁעִמָּהּ מִקָּרְבַּן תִּגְלַחַת טָהֳרָה. לכאורה מדובר בעולה שמביא יחד עם החטאת בתגלחתו השנייה, כפי שפורט לעיל בתנאי: "ואם טהור מטומאת מת הייתי ומצורע…". וכבר התקשו בכך המפרשים כמבואר שם.
חַטַּאת הָעוֹף. שמביא בתגלחתו הראשונה. וְעוֹלַת בְּהֵמָה נְדָבָה. כיון שרק כעת הביא חובת תגלחת הטומאה ועליו למנות שנה נוספת לנזירותו. וַהֲרֵי הֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה בָּאַחֲרוֹנָה. התקשו המפרשים מדוע קרבן הטהרה מובא בתגלחת האחרונה ולא בשנייה (כס"מ, רדב"ז). וְחַטַּאת הָעוֹף בָּאָה עַל סָפֵק. ספק טומאת מת.
ט. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהוּא מְגַלֵּחַ אַרְבַּע תִּגְלָחוֹת? כְּשֶׁהָיָה קָטָן אוֹ אִשָּׁה. אֲבָל הָאִישׁ – אֵינוֹ מְגַלֵּחַ מִסָּפֵק, לֹא תִּגְלַחַת טֻמְאָה וְלֹא תִּגְלַחַת צָרַעַת, שֶׁמָּא טָהוֹר הוּא, וְנִמְצָא מַקִּיף פְּאַת רֹאשׁוֹ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה. לְפִיכָךְ אֵינוֹ מְגַלֵּחַ אֶלָּא תִּגְלַחַת טָהֳרָה בִּלְבַד, שֶׁאֵין אַרְבַּע תִּגְלָחוֹת אֵלּוּ לְעַכֵּב, אֶלָּא לְמִצְוָה.
ט. כְּשֶׁהָיָה קָטָן. וכגון שהיה בן שתים עשרה שנה ויום אחד שהגיע לעונת נדרים ואם קיבל על עצמו נזירות מתחייב בה (לעיל ב,יג). מַקִּיף פְּאַת רֹאשׁוֹ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה. שזכרים מבוגרים, בשונה מקטנים ונשים, מצווים באיסור הקפת הראש (הלכות עבודה זרה יב,א-ג), והותר להם רק בתגלחת ודאית של מצווה ולא בתגלחת ספק (ראה גם לעיל ט,טו). שֶׁאֵין אַרְבַּע תִּגְלָחוֹת אֵלּוּ לְעַכֵּב אֶלָּא לְמִצְוָה. לא בנזיר (כדלעיל ח,ב) ולא במצורע (הלכות טומאת צרעת יא,ד).
י. נָזִיר שֶׁנִּצְטָרַע וַדַּאי וְנִטְמָא בְּסָפֵק, כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? אַחַר שֶׁיִּטְהַר מִצָּרַעְתּוֹ מַזֶּה בִּשְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה, וּמַתְחִיל לִמְנוֹת נְזִירוּתוֹ כֻּלָּהּ, שֶׁהֲרֵי נָפְלוּ הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים בִּסְפֵק טֻמְאָה שֶׁנִּטְמָא, וּמֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה, וְשׁוֹתֶה בַּיַּיִן. וּמֵאַחַר שֶׁיָּבִיא קָרְבַּן צָרַעַת, אוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים.
י. אַחַר שֶׁיִּטְהַר מִצָּרַעְתּוֹ. לאחר שנרפא נגע הצרעת. מַזֶּה בִּשְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי. בתחילת ימים אלו מגלח תגלחת ראשונה של מצורע, ועליו להיטהר כבר בתוך שבעת ימי ספרו, משום שטמא מת אינו יכול לשלוח קרבנותיו למקדש (הלכות ביאת מקדש ב,יב), ולאחר ההזאה נטהר מטומאת המת למרות שהוא מצורע (הלכות פרה יא,ג) ובשביעי מגלח תגלחת שנייה של מצורע ומביא קרבנות מצורע (לח"מ). וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה. המפרשים התקשו מדוע לא הזכיר הרמב"ם שלאחר שבעת ימים אלו של צרעתו עליו למנות ימי נזירות שלמה שמא נזיר טהור הוא ורק בסופם לגלח את תגלחת הטומאה, והסבירו שהתכוון לכך אך קיצר בלשונו (לח"מ ועוד).
יא. נִטְמָא וַדַּאי וְהָיָה מְצֹרָע בְּסָפֵק, וְטָהַר מִסְּפֵק צָרַעְתּוֹ – מוֹנֶה יְמֵי נְזִירוּתוֹ שְׁלֵמָה, וְאַחַר כָּךְ מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת הַנֶּגַע, שֶׁאֵין תִּגְלַחַת סְפֵק נִגְעוֹ דּוֹחָה נְזִירוּת, וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה שִׁבְעַת יָמִים שֶׁבֵּין תִּגְלַחַת מְצֹרָע הָרִאשׁוֹנָה לְתִגְלַחַת שְׁנִיָּה, וּמְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים אִם הִזָּה בִּשְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי, וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה שִׁבְעָה אַחֶרֶת לְטֻמְאַת מֵת, וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה, וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה נְזִירוּתוֹ כֻּלָּהּ.
יא. וְטָהַר מִסְּפֵק צָרַעְתּוֹ. נרפא מספק צרעתו. מוֹנֶה יְמֵי נְזִירוּתוֹ שְׁלֵמָה וְאַחַר כָּךְ מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת הַנֶּגַע שֶׁאֵין תִּגְלַחַת סְפֵק נִגְעוֹ דּוֹחָה נְזִירוּת. ואינו יכול למנות בתחילה שבעה ימי טומאה ולהתגלח תגלחת טומאה שמא מצורע הוא והמצורע אינו משלח קרבנותיו קודם שיטהר מצרעתו (הלכות ביאת מקדש ב,יא). ומצד שני אינו יכול לגלח לספק צרעתו עד שימנה נזירות שלמה כפי שנדר (על אף שאינה נזירות מוחלטת שהרי הוא טמא) משום שנזיר שנטמא יכול לגלח תגלחת טומאה בלבד (מרכה"מ). אִם הִזָּה בִּשְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי. בתוך שבעת הימים שמנה לצרעתו בין תגלחת ראשונה לשניה, שלולי הזאה זו המטהרת אותו מטומאת מת, אינו יכול לשלח קרבנותיו למקדש (הלכות ביאת מקדש ב,יב). וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה שִׁבְעָה אַחֶרֶת לְטֻמְאַת מֵת. טעם הדבר מבואר לקמן הי"ג.
יב. וְכֵן אִם הָיָה טָמֵא וּמְצֹרָע בְּוַדַּאי – לְאַחַר שֶׁיִּטְהַר מִצָּרַעְתּוֹ מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת צָרַעַת הָרִאשׁוֹנָה, וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וּמְגַלֵּחַ רֹאשׁוֹ וּזְקָנוֹ בַּשְּׁבִיעִי, וְהִיא תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה שֶׁל צָרַעַת, וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בַּשְּׁמִינִי וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים, וְסוֹפֵר שִׁבְעָה וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה, וְאַחַר כָּךְ סוֹפֵר יְמֵי נְזִירוּת שְׁלֵמָה, וּמֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה וְשׁוֹתֶה בַּיַּיִן.
יב. וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי. כדי להיטהר מטומאת מת על מנת שיוכל לשלח קרבנותיו למקדש. וְסוֹפֵר שִׁבְעָה. שבעת הימים שסופר הנזיר שנטמא.
יג. וְלָמָּה סוֹפֵר שִׁבְעָה? שֶׁאֵין שִׁבְעַת יְמֵי הַטֻּמְאָה עוֹלִין בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַסְּפִירָה שֶׁבֵּין תִּגְלַחַת וְתִגְלַחַת שֶׁל מְצֹרָע.
יג. וְלָמָּה סוֹפֵר שִׁבְעָה. שבעה נוספים על שבעת הימים שמנה לטומאת הצרעת. שֶׁאֵין שִׁבְעַת יְמֵי הַטֻּמְאָה עוֹלִין בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַסְּפִירָה שֶׁבֵּין תִּגְלַחַת וְתִגְלַחַת שֶׁל מְצֹרָע. שעל אף שנטהר מטומאת מת חלה עליו חובת ספירת שבעה ימים מחמת שנטמא, ואינו יכול לספור אותם בזמן שהוא מצורע (ראה לח"מ).

יד. הָאוֹמֵר: 'הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֶעֱשֶׂה כָּךְ וְכָךְ' אוֹ 'לֹא אֶעֱשֶׂה', וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה – הֲרֵי זֶה רָשָׁע, וּנְזִירוּת כֵּן מִנִּדְרֵי רְשָׁעִים הוּא. אֲבָל הַנּוֹדֵר לַיי דֶּרֶךְ קְדֻשָּׁה – הֲרֵי זֶה נָאֶה וּמְשֻׁבָּח, וַהֲרֵי נֶאֱמַר: "נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ… קָדֹשׁ הוּא לַיי" (במדבר ו,ז-ח), וּשְׁקָלוֹ הַכָּתוּב בַּנְּבִיאִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים" (עמוס ב,יא).

בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן

יד. וּנְזִירוּת כֵּן מִנִּדְרֵי רְשָׁעִים הוּא. שאינם נודרים נזירות מתוך יישוב הדעת ולשם שמים (ראה הלכות נדרים א,כו). אֲבָל הַנּוֹדֵר לַיי דֶּרֶךְ קְדֻשָּׁה. שנוזר כדי לתקן מעשיו כגון שמתגאה ביופיו ונוזר כדי לכוף את יצרו (ראה שם יג,כג-כה).

תקציר הפרק 

פרק י' הלכות נזיר
פרק אחרון בנושא זה💪🏻

טומאה וצרעת בנזירות

בפרק זה עוסק הרמב"ם במקרים שונים שבהם הנזיר נצטרע או נטמא (בודאי או בספק). בדומה לנזיר שמגלח את ראשו גם במקרה שנטמא (תגלחת טומאה) וגם בסוף נזירותו (תגלחת טהרה), גם המצורע כחלק מתהליך הטהרה שלו מגלח שתי תגלחות. הכלל עליו מבוססים הדיונים שבפרקנו הוא שלא ניתן לגלח תגלחת אחת שתעלה גם לנזירות וגם לצרעת, אלא כל תגלחת צריכה להיעשות בנפרד.

ארבעה מצבים אפשריים:
1⃣נזיר שמסופק אם נטמא ואם נצטרע (הלכות א-ט).
2⃣ נזיר שנצטרע בודאי אך מסופק אם נטמא (הלכה י).
3⃣ נזיר שנטמא בודאי אך מסופק אם נצטרע (הלכה יא)
4⃣נזיר שנטמא ונצטרע בודאי (הלכות יב-יג).

בהלכה האחרונה של הנושא מלמד הרמב"ם מה הדרך הראויה לנזירות:
הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֶעֱשֶׂה כָּךְ וְכָּךְ, אוֹ אִם לֹא אֶעֱשֶׂה, וְכַיּוֹצֶא בְּזֶה–הֲרֵי זֶה רָשָׁע, וּנְזִירוּת כְּזוֹ מִנִּדְרֵי רְשָׁעִים הִיא; אֲבָל הַנּוֹדֵר לַה' דֶּרֶךְ קְדֻשָּׁה–הֲרֵי זֶה נָאֶה וּמְשֻׁבָּח, וַהֲרֵי נֶאֱמָר בּוֹ "נֵזֶר אֱלֹהָיו, עַל-רֹאשׁוֹ . . . קָדֹשׁ הוּא, לַה'" וּשְׁקָלוֹ הַכָּתוּב בְּנָבִיא, שֶׁנֶּאֱמָר "וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים, וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים"

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות נזירות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.נזיר דומה למלך-האמנם?

2.נזיר שהוא ספק טמא מת – האם מגלח יותר מפעמיים?

3.נזירה ספק טמאה ספק מצורעת – מגלחת 4 פעמים?

תשובות
1-לא 2-לא 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן