פרק י', הלכות פרה אדומה, ספר טהרה
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַמְמַלֵּא מַיִם לְקִדּוּשׁ – אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הוּא עַצְמוֹ הַמְקַדֵּשׁ וְהַמַּזֶּה, אֶלָּא מְקַדֵּשׁ אֶחָד וּמַזֶּה אַחֵר. וְכֵן מְמַלֵּא אָדָם בִּכְלִי וּמְעָרֶה וּמְקַדֵּשׁ בִּכְלִי אַחֵר, וּמְעָרֶה הַמַּיִם הַמְקֻדָּשִׁין מִכְּלִי לִכְלִי וּמַזֶּה מִכְּלִי אַחֵר.
ב. מְמַלֵּא אָדָם מַיִם וּמַנִּיחָן אֶצְלוֹ בְּלֹא קִדּוּשׁ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה, וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם. וּמוֹלִיכָן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּמֵעִיר לְעִיר, וְנוֹתֵן עֲלֵיהֶן אֵפֶר וּמְקַדְּשָׁן בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְכֵן הַמַּיִם הַמְקֻדָּשִׁין – מַנִּיחָן אָדָם אֶצְלוֹ יָמִים וְשָׁנִים, וּמַזֶּה מֵהֶן בְּכָל יוֹם שֶׁהוּא צָרִיךְ עַד שֶׁיִּתַּמּוּ, וּמוֹלִיכָן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּמֵעִיר לְעִיר. וּמְשַׁמֵּר אָדָם אֵפֶר הַפָּרָה אֶצְלוֹ וּמוֹלִיכוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּמֵעִיר לְעִיר.
פַּעַם אַחַת הוֹלִיכוּ כְּלִי שֶׁהָיָה בּוֹ מֵי חַטָּאת בִּסְפִינָה בַּיַּרְדֵּן, וְנִמְצָא כַּזַּיִת מִן הַמֵּת בְּקַרְקַע הַסְּפִינָה, וְנִטְמְאוּ הַמַּיִם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּזְרוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁאֵין מַעֲבִירִין מֵי חַטָּאת וְלֹא אֵפֶר חַטָּאת בַּנָּהָר וּבַסְּפִינָה, וְלֹא יְשִׁיטֵם עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְלֹא יַעֲמֹד בְּצַד הַנָּהָר מִכָּאן וְיִזְרְקֵם לַצַּד הַשֵּׁנִי.
אֲבָל עוֹבֵר הוּא אָדָם בַּמַּיִם עַד צַוָּארוֹ וּבְיָדוֹ אֵפֶר פָּרָה אוֹ מַיִם מְקֻדָּשִׁין. וְכֵן אָדָם וְכֵלִים הָרֵיקָנִים שֶׁהֵן טְהוֹרִים לְחַטָּאת, וּמַיִם שֶׁנִּתְמַלְּאוּ לְחַטָּאת וַעֲדַיִן לֹא נִתְקַדְּשׁוּ – מַעֲבִירִין אוֹתָן בַּנָּהָר בִּסְפִינָה.
ב. וּמַנִּיחָן אֶצְלוֹ בְּלֹא קִדּוּשׁ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה, וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם. כל עוד אינו עושה מלאכה הפוסלת את המים.
וְנִטְמְאוּ הַמַּיִם. משום שהיו במקום שאינו טהור (פה"מ פרה ט,ו; וראה לקמן יד,א-ג). ויש מפרשים שנטמאו בטומאת מת מכיוון שהאהילו על המת (רש"י חגיגה כג,א, יבמות קטז,ב). וְלֹא יְשִׁיטֵם עַל פְּנֵי הַמַּיִם. לא יעבירם בכלי שצף על המים או באמצעות שחייה תוך כדי שאוחז בידו את הכלי עם מי החטאת או האפר, שכל אלו דומים להעברה בספינה.
ג. וְכֵן מַעֲבִירִין מַיִם מְקֻדָּשִׁין בִּסְפִינָה בַּיָּם הַגָּדוֹל וְשָׁטִין בָּהֶן עַל פְּנֵי הַמַּיִם, שֶׁלֹּא גָּזְרוּ אֶלָּא עַל הַמַּיִם הַמְקֻדָּשִׁין וְעַל הָאֵפֶר בַּנָּהָר.
ד. הַמּוֹלִיךְ מַיִם לְקַדְּשָׁן, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מַיִם שֶׁנִּתְקַדְּשׁוּ – לֹא יַפְשִׁיל הַכְּלִי לַאֲחוֹרָיו אֶלָּא לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה" (במדבר יט,ט): בִּזְמַן שֶׁהֵם שְׁמוּרִין הֵן מֵי נִדָּה, וְאִם לָאו – פְּסוּלִין. הֲרֵי שֶׁמִּלֵּא שְׁתֵּי חָבִיּוֹת – נוֹתֵן אַחַת לְפָנָיו וְאַחַת לְאַחֲרָיו, מִפְּנֵי שֶׁאִי אֶפְשָׁר.
ד. הֲרֵי שֶׁמִּלֵּא שְׁתֵּי חָבִיּוֹת. לצורך מי חטאת, ובאופן שאינן נפסלות משום מלאכה.
ה. מֵי חַטָּאת שֶׁשְּׁקָלָן בַּמִּשְׁקָל: אִם הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ – פְּסוּלִין, וְאִם לֹא הִסִּיחַ – כְּשֵׁרִים. אֲבָל אִם שָׁקַל דְּבָרִים אֲחֵרִים בְּמֵי חַטָּאת, הוֹאִיל וַעֲשָׂיָן מִשְׁקֹלֶת – פְּסָלָן, שֶׁאֵין זוֹ מִשְׁמֶרֶת.
כָּל אֵלּוּ הַטְּהוֹרִים שֶׁמְּמַלְּאִין אוֹ שֶׁמְּקַדְּשִׁין אוֹ שֶׁמַּזִּין, וְכֵן כָּל הַכֵּלִים שֶׁמְּמַלְּאִין וּמְקַדְּשִׁין בָּהֶן וְשֶׁמַּזִּין מֵהֶן, אִם הָיוּ טְבוּלֵי יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶעֱרִיב שִׁמְשָׁן – הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים, שֶׁכָּל מַעֲשֵׂה הַפָּרָה וְהַמִּלּוּי וְהַקִּדּוּשׁ וְהַהַזָּיָה כָּשֵׁר בִּטְבוּלֵי יוֹם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמִפְּנֵי הַצְּדוֹקִין מְטַמְּאִין אֶת כָּל כְּלֵי שֶׁטֶף וּמַטְבִּילִין אוֹתָן, וְאַחַר כָּךְ מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶן בְּמֵי חַטָּאת.
ה. שֶׁשְּׁקָלָן בַּמִּשְׁקָל. לדעת כמה הם שוקלים. הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ. הסיר את מחשבתו משמירתם. אֲבָל אִם שָׁקַל דְּבָרִים אֲחֵרִים בְּמֵי חַטָּאת. שידע את משקלם והשתמש בהם כדי לשקול דברים אחרים.
טְבוּלֵי יוֹם. שנטמאו באב הטומאה וכבר טבלו אלא שעוד לא הגיע הערב. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל א,יג. וּמִפְּנֵי הַצְּדוֹקִין וכו'. ראה שם הי"ד. כְּלֵי שֶׁטֶף. כלים שיש להם טהרה במקווה (למעט כלי חרס).
ו. הַכֹּל כְּשֵׁרִים לְהַזּוֹת, חוּץ מֵאִשָּׁה וְטֻמְטוּם וְאַנְדְּרָגִינָס וְתִינוֹק שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת. אֲבָל קָטָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת – כָּשֵׁר לְהַזּוֹת. וְהֶעָרֵל כָּשֵׁר לְהַזּוֹת, שֶׁאֵין הֶעָרֵל טָמֵא.
קָטָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת שֶׁהִזָּה וְהָאִשָּׁה מְסַעַדְתּוֹ, כְּגוֹן שֶׁאָחֲזָה לוֹ הַמַּיִם בְּיָדָהּ – הַזָּיָתוֹ כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תֹּאחַז בְּיָדוֹ בִּשְׁעַת הַזָּיָה. וְאִם אָחֲזָה – הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה.
ו. וְטֻמְטוּם. מי שאיברי המין שלו מכוסים ואין ניכר אם הוא זכר או נקבה. [הערה: הרמב"ם בפה"מ מנקד מילה זו: טֻומְטוֹם.] וְאַנְדְּרָגִינָס. מי שיש לו איברי מין זכריים ונקביים. שֶׁאֵין הֶעָרֵל טָמֵא. אף שלדינים אחרים נחשב הערל כטמא החמור מטבול יום (ראה הלכות מעשר שני ג,ד), לעניין הזאה אינו נחשב טמא.
ז. הַמַּזֶּה צָרִיךְ לְהִתְכַּוֵּן וּלְהַזּוֹת עַל הַטָּמֵא לְטַהֲרוֹ, וְאִם הִזָּה שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה – הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה. אֲבָל זֶה שֶׁמַּזִּין עָלָיו אֵינוֹ צָרִיךְ כַּוָּנָה, אֶלָּא מַזִּין עַל הָאָדָם לְדַעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ. הַמִּתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת לְפָנָיו וְהִזָּה לְאַחֲרָיו, לְאַחֲרָיו וְהִזָּה לְפָנָיו – הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה. נִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת לְפָנָיו וְהִזָּה עַל הַצְּדָדִין שֶׁלְּפָנָיו – הַזָּיָתוֹ כְּשֵׁרָה.
ז. הַמַּזֶּה צָרִיךְ לְהִתְכַּוֵּן. ראה לעיל ט,ב.
ח. הַמַּזֶּה אֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה לְכָל הַזָּיָה, אֶלָּא טוֹבֵל אֶת הָאֵזוֹב וּמַזֶּה הַזָּיָה אַחַר הַזָּיָה עַד שֶׁיִּגָּמְרוּ הַמַּיִם. וּמַזֶּה הַזָּיָה אַחַת עַל כַּמָּה בְּנֵי אָדָם אוֹ כַּמָּה כֵּלִים כְּאֶחָד, אֲפִלּוּ מֵאָה: כָּל שֶׁנָּגַע בּוֹ מִן הַמַּיִם כָּל שֶׁהוּא – טָהוֹר, וְהוּא שֶׁיִּתְכַּוֵּן הַמַּזֶּה לְהַזּוֹת עָלָיו.
טָבַל אֶת הָאֵזוֹב וְנִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת עַל דָּבָר שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה אוֹ עַל הָאָדָם, וְהִזָּה מֵאוֹתָהּ טְבִילָה עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה אוֹ עַל הַבְּהֵמָה: אִם נִשְׁאַר מַיִם בָּאֵזוֹב – אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהַטְבִּיל, אֶלָּא מַזֶּה מִן הַשְּׁאָר עַל הָאָדָם אוֹ עַל הַכְּלִי הַטְּמֵאִים, שֶׁהֲרֵי תְּחִלַּת טְבִילָתוֹ כְּשֵׁרָה הָיְתָה.
אֲבָל אִם טָבַל אֶת הָאֵזוֹב לְהַזּוֹת עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה אוֹ עַל הַבְּהֵמָה, וְהִזָּה עַל הָאָדָם אוֹ עַל הַכְּלִי הַטָּמֵא – הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה, עַד שֶׁיַּחֲזֹר וְיִטְבֹּל הָאֵזוֹב פַּעַם שְׁנִיָּה וְיִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת עַל הָאָדָם אוֹ עַל דָּבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה.
ח. אֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה. לטבול את האזוב במים. עַד שֶׁיִּגָּמְרוּ הַמַּיִם. שעל האזוב.
ט. הִטְבִּיל אֶת הָאֵזוֹב וְנִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה – הַמַּיִם הַמְנַטְּפִין כְּשֵׁרִים. לְפִיכָךְ אִם נָטְפוּ בַּכְּלִי, וְחָזַר וְהִטְבִּיל בָּהֶן אֶת הָאֵזוֹב בְּכַוָּנָה לְהַזּוֹת עַל דָּבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה – הַזָּיָתוֹ כְּשֵׁרָה.
ט. הַמַּיִם הַמְנַטְּפִין. שמטפטפים מן האזוב.
י. מֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְמַעֲטוּ – טוֹבֵל אֲפִלּוּ רָאשֵׁי גִּבְעוֹלִין וּמַזֶּה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְסַפֵּג. צְלוֹחִית שֶׁפִּיהָ צַר – טוֹבֵל וּמַעֲלֶה כְּדַרְכּוֹ וּמַזֶּה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר שֶׁמָּא יִגַּע בִּצְדָדֵי הַכְּלִי בְּפַעַם שְׁנִיָּה.
י. אֲפִלּוּ רָאשֵׁי גִּבְעוֹלִין. שזהו שיעור הזיה (לקמן טו,א). וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְסַפֵּג. שלא יקנח באזוב את שולי הכלי או את דפנותיו. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר שֶׁמָּא יִגַּע בִּצְדָדֵי הַכְּלִי בְּפַעַם שְׁנִיָּה. שאין חוששים שמא המים שעל האזוב לא יהיו מחמת הטבילה אלא כתוצאה מסיפוג צדדי הכלי.

תקציר הפרק 

פרק י' הלכות פרה אדומה🐄

דרכי שמירת מי החטאת והולכתם ממקום למקום

שימור -כל אדם יכול להחזיק במים או באפר בכל זמן ומקום, ובלבד שישמור אותם ולא יעבירם בנהר.
הזיה -כשרה בכל גבר, אפילו קטן (שיש בו דעת). יש להזות את המים בכוונה למצווה.
ניתן לערוך הזיה אחת על כמה אנשים וכלים.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות פרה אדומה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם גוי כשר להזות?

2.אדם ישן שהזו עליו-האם נטהר?

3.האם ניתן לטהר אלף טמאים בהזאה אחת?

 

תשובות
1-כן 2-כן 3-כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן