פרק י', הלכות קרבן פסח, ספר קרבנות
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַשּׁוֹבֵר עֶצֶם בְּפֶסַח טָהוֹר – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" (שמות יב,מו), וְכֵן נֶאֱמַר בְּפֶסַח שֵׁנִי: "וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ" (במדבר ט,יב). אֲבָל פֶּסַח שֶׁבָּא בְּטֻמְאָה, אִם שָׁבַר בּוֹ עֶצֶם – אֵינוֹ לוֹקֶה; מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ: "לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" – בַּטָּהוֹר, לֹא בַּטָּמֵא.
אֶחָד הַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֶצֶם בְּלֵילֵי חֲמִשָּׁה עָשָׂר, אוֹ שֶׁשָּׁבַר בּוֹ עֶצֶם מִבְּעוֹד יוֹם, אוֹ שֶׁשָּׁבַר אַחַר כַּמָּה יָמִים – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה.
א. אֲבָל פֶּסַח שֶׁבָּא בְּטֻמְאָה. כשרוב הציבור טמאים ומקריבים ואוכלים את הפסח בטומאה (לעיל ז,א).
שֶׁשָּׁבַר בּוֹ עֶצֶם מִבְּעוֹד יוֹם. אף שעדיין לא הגיע זמן אכילתו. אוֹ שֶׁשָּׁבַר אַחַר כַּמָּה יָמִים. אף שכבר נפסל ונעשה נותר.
ב. לְפִיכָךְ שׂוֹרְפִין עַצְמוֹת הַפֶּסַח בִּכְלַל הַנּוֹתָר מִבְּשָׂרוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹאוּ בָּהֶן לִידֵי תַּקָּלָה.
ב. לְפִיכָךְ שׂוֹרְפִין עַצְמוֹת הַפֶּסַח בִּכְלַל הַנּוֹתָר מִבְּשָׂרוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹאוּ בָּהֶן לִידֵי תַּקָּלָה. אף שבשאר הקרבנות שורפים מהנותר רק את הבשר ואת העצמות שיש בהן מוח (הלכות פסולי המוקדשין יט,ט), בפסח שורפים את כל העצמות כדי שלא יבואו לידי איסור שבירת עצם (ואף שמבואר בהלכה הבאה שבעצמות שאין בהן מוח לא חייבים על שבירת עצם, בשל החשש מתקלה לא חילקו בין העצמות ויש לשרוף את כולן – ראה ריק"ו שדן בעניין ופירש באופנים שונים).
ג. אֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל שְׁבִירַת עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר אוֹ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֹחַ. אֲבָל עֶצֶם שֶׁאֵין בּוֹ מֹחַ וְשֶׁאֵין עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר – אֵינוֹ חַיָּב עַל שְׁבִירָתוֹ. הָיָה עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר, וְשָׁבַר הָעֶצֶם שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם הַבָּשָׂר – חַיָּב, אַף עַל פִּי שֶׁהַמָּקוֹם שֶׁשָּׁבַר פָּנוּי מִבָּשָׂר.
ד. וְהַשּׁוֹבֵר אַחַר הַשּׁוֹבֵר בְּעֶצֶם אֶחָד – לוֹקֶה.
ד. וְהַשּׁוֹבֵר אַחַר הַשּׁוֹבֵר בְּעֶצֶם אֶחָד. שובר עצם שכבר נשברה.
ה. הַשּׂוֹרֵף עֲצָמוֹת וְהַמְחַתֵּךְ גִּידִין – אֵינוֹ חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבִירַת עֶצֶם.
ה. וְהַמְחַתֵּךְ גִּידִין אֵינוֹ חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבִירַת עֶצֶם. אף שהם קשים ואינם ראויים לאכילה כעצמות, הם אינם בכלל האיסור.
ו. פֶּסַח שֶׁהוּא נָא אוֹ מְבֻשָּׁל, וְשָׁבַר בּוֹ אֶת הָעֶצֶם – לוֹקֶה. אֲפִלּוּ נִפְסַל בְּטֻמְאָה וִיצִיאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – יֵשׁ בּוֹ אִסּוּר שְׁבִירַת הָעֶצֶם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר וְנִפְסַל. אֲבָל אִם לֹא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר, כְּגוֹן שֶׁנִּתְפַּגֵּל אוֹ נַעֲשָׂה בְּמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן אוֹ מַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת עֶצֶם.
ו. נָא. שלא נצלה כל צרכו ואינו ראוי לאכילה. אוֹ מְבֻשָּׁל. ואסור לאכלו שאינו צלוי (לעיל ח,ד). וִיצִיאָה. מחוץ לחבורתו (לעיל ט,ב). בְּשֶׁהָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר וְנִפְסַל. שהקרבן נעשה בכשרות ואחר כך נפסל. שֶׁנִּתְפַּגֵּל אוֹ נַעֲשָׂה בְּמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן. מחשבת פיגול היא מחשבה לאכול או להקריב את הקרבן לאחר זמנו שפוסלת את הקרבן (הלכות פסולי המוקדשין יג,א). ולפיכך קשה הלשון 'או נעשה במחשבת הזמן'. ויש שהגיהו 'או נעשה במחשבת המקום' (בן אריה, ערוה"ש קצד,יא), שגם מחשבה להקריב או לאכול את הקרבן חוץ למקומו פוסלת את הקרבן (שם). מַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם. שנשחט שלא לשם פסח או שלא לשם בעליו, ופסול (שם טו,א).
ז. שָׁבַר עֶצֶם הָאַלְיָה – אֵינוֹ לוֹקֶה, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ רְאוּיָה לַאֲכִילָה.
ז. עֶצֶם הָאַלְיָה. העצם שבזנב הכבש, שמוקטר על המזבח ואינו נאכל.
ח. הַסְּחוּסִין, שֶׁהֵן כְּמוֹ עֲצָמִים רַכִּים – הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לְאָכְלָן.
ח. הַסְּחוּסִין… הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לְאָכְלָן. אינם נחשבים עצמות, ולכן אין באכילתם איסור שבירת עצם.
ט. הָיָה גְּדִי קָטָן וְרַךְ שֶׁעַצְמוֹתָיו רַכִּין – לֹא יֹאכַל אוֹתָן, שֶׁזֶּה שׁוֹבֵר עֶצֶם, וְאִם אָכַל – לוֹקֶה, שֶׁאֶחָד הַשּׁוֹבֵר עֶצֶם קָשֶׁה אוֹ הַשּׁוֹבֵר עֶצֶם רַךְ. זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל אַחַר שֶׁיִּתְבַּשֵּׁל, הוּא שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכֹל כְּנֶגְדּוֹ מִן הַגְּדִי הָרַךְ אַחַר צְלִיָּתוֹ, כְּגוֹן רָאשֵׁי כְּנָפַיִם וְהַסְּחוּסִין.
ט. גְּדִי קָטָן וְרַךְ שֶׁעַצְמוֹתָיו רַכִּין. וראויות לאכילה. בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל. שעצמותיו קשות. רָאשֵׁי כְּנָפַיִם. הגידים שמסביב לפרקים שבין העצמות (פה"מ פסחים ז,יא).
י. גִּידִים הָרַכִּים שֶׁסּוֹפָן לְהַקְשׁוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן רְאוּיִין לַאֲכִילָה עַתָּה, וְנֶאֱכָלִין בַּפֶּסַח – אֵין נִמְנִין עֲלֵיהֶן. וְנִמְנִין עַל מֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְהוֹצִיאוֹ בְּלֹא שְׁבִירַת עֶצֶם, וְאֵין נִמְנִין עַל מֹחַ שֶׁבַּקּוּלִית, וְהוּא הָעֶצֶם הַסָּתוּם מִשְּׁנֵי רֹאשָׁיו, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶלָּא בִּשְׁבִירַת עֶצֶם.
י. רְאוּיִין לַאֲכִילָה עַתָּה. בעודם רכים. וְנֶאֱכָלִין בַּפֶּסַח. שאין בהם איסור שבירת עצם (לעיל ה"ה). אֵין נִמְנִין עֲלֵיהֶן. צריך להיות בפסח כזית בשר לכל אחד ממנויו (לעיל ב,יד), ואף על פי שאפשר לאכול את הגידים הם אינם נחשבים בשר, ואין להסתמך עליהם כדי לצרף אנשים נוספים לפסח. וְנִמְנִין עַל מֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְהוֹצִיאוֹ בְּלֹא שְׁבִירַת עֶצֶם. יכול להוציאו דרך נחירי האף בלי לשבור את עצם הגולגולת.
יא. כְּשֶׁאָדָם אוֹכֵל אֶת הַפֶּסַח, חוֹתֵךְ אֶת הַבָּשָׂר וְאוֹכֵל, וְחוֹתֵךְ הָעֲצָמוֹת מִן הַפֶּרֶק, וּמְפָרְקָן אִם רָצָה, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לְגִיד הַנָּשֶׁה מוֹצִיאוֹ וּמַנִּיחוֹ עִם שְׁאָר הַגִּידִין וְהָעֲצָמוֹת וְהַקְּרוּמוֹת שֶׁיּוֹצְאִין בִּשְׁעַת אֲכִילָה, שֶׁאֵין מְנַקִּין אוֹתוֹ כִּשְׁאָר הַבָּשָׂר, וְאֵין מְחַתְּכִין אוֹתוֹ, אֶלָּא צוֹלִין אוֹתוֹ שָׁלֵם. וְאִם חֲתָכוֹ חֲתִיכוֹת חֲתִיכוֹת – כָּשֵׁר, וְהוּא שֶׁלֹּא יְחַסֵּר אֵבֶר.
וְצָרִיךְ אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל שֶׁלֹּא יַשְׁאִיר מִבְּשַׂר הַפֶּסַח עַד בֹּקֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר" (שמות יב,י, ושם: וְלֹא תוֹתִירוּ), וְכֵן בַּשֵּׁנִי נֶאֱמַר: "לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר" (במדבר ט,יב). וְאִם הִשְׁאִיר מִמֶּנּוּ, בֵּין בָּרִאשׁוֹן בֵּין בַּשֵּׁנִי – עָבַר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַל לָאו זֶה, שֶׁהֲרֵי נִתַּק לַעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ" (שמות יב,י).
יא. וְחוֹתֵךְ הָעֲצָמוֹת מִן הַפֶּרֶק וּמְפָרְקָן. מותר לפרק את העצמות זו מזו במקום חיבורן. לְגִיד הַנָּשֶׁה. האסור באכילה (הלכות מאכלות אסורות ח,א). שְׁאָר הַגִּידִין וְהָעֲצָמוֹת וְהַקְּרוּמוֹת שֶׁיּוֹצְאִין בִּשְׁעַת אֲכִילָה. שאינם ראויים לאכילה. שֶׁאֵין מְנַקִּין אוֹתוֹ כִּשְׁאָר הַבָּשָׂר. בניגוד לבשר שיש להסיר ממנו את גיד הנשה ואת שאר הגידים והחלבים האסורים לפני בישולו או צלייתו, בקרבן פסח אין עושים זאת לפני הצלייה מכיוון שצולים אותו שלם (ריק"ו). וְאִם חֲתָכוֹ חֲתִיכוֹת חֲתִיכוֹת כָּשֵׁר וְהוּא שֶׁלֹּא יְחַסֵּר אֵבֶר. אף שיש מצווה לצלותו שלם, אם חתכו לכמה חתיכות כשר אך בתנאי שישאיר את האיברים שלמים (חזו"י פסחים ה,י, וכתב שהוא מפני חשש שבירת עצם).
וְכֵן בַּשֵּׁנִי. בפסח שני, והוא הדין בבשר כל הקרבנות (הלכות פסולי המוקדשין יח,ט). שֶׁהֲרֵי נִתַּק לַעֲשֵׂה. איסור לא תעשה ('ולא תותירו') נעתק להיות מצוות עשה ('באש תשרפו') ואין לוקים עליו.
יב. כְּשֶׁמַּקְרִיבִין אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן – מַקְרִיבִין עִמּוֹ שְׁלָמִים בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר, מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן, גְּדוֹלִין אוֹ קְטַנִּים, זְכָרִים אוֹ נְקֵבוֹת, כְּכָל זִבְחֵי הַשְּׁלָמִים, וְזוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר, וְעַל זֶה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה: "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיי אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר" (דברים טז,ב).
אֵימָתַי מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה זוֹ? בִּזְמַן שֶׁהוּא בַּחֹל וּבְטָהֳרָה וּבְמוּעָט. אֲבָל אִם חָל יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, אוֹ שֶׁבָּא הַפֶּסַח בְּטֻמְאָה, אוֹ שֶׁהָיוּ הַפְּסָחִין מְרֻבִּין – אֵין מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה, וְאֵין מַקְרִיבִין אֶלָּא הַפְּסָחִין בִּלְבַד.
יב. כְּכָל זִבְחֵי הַשְּׁלָמִים. הלכות מעשה הקרבנות א,יא. וְזוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר. ואוכלים אותה לפני הפסח כדי לאכול את הפסח מתוך שובע (לעיל ח,ג).
וּבְמוּעָט. שהיו מעט פסחים וממילא היו צריכים הרבה להימנות על פסח אחד ואינו מספיק כדי שביעה (מאירי פסחים סט,ב).
יג. חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר – רְשׁוּת וְאֵינָהּ חוֹבָה, וְהִיא נֶאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד, כְּכָל זִבְחֵי שְׁלָמִים. וְאָסוּר לְהַנִּיחַ בְּשַׂר חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר" (דברים טז,ד, ושם: וְלֹא); מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לַמַּנִּיחַ בְּשַׂר חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר לְיוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: "לַבֹּקֶר" – עַד בֹּקֶר שֶׁל יוֹם הַשֵּׁנִי. וְהַמּוֹתִיר אֵינוֹ לוֹקֶה, אֶלָּא יִשָּׂרֵף הַנּוֹתָר מִמֶּנָּה כִּשְׁאָר הַנּוֹתָרִים.
יג. נֶאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. עד שקיעת החמה ביום ט"ו. כְּכָל זִבְחֵי שְׁלָמִים. הלכות מעשה הקרבנות י,ו. וְהַמּוֹתִיר אֵינוֹ לוֹקֶה. כיוון שהוא לאו שניתק לעשה (ראה לעיל הי"א). אֶלָּא יִשָּׂרֵף הַנּוֹתָר מִמֶּנָּה כִּשְׁאָר הַנּוֹתָרִים. הלכות פסולי המוקדשין יט,א.
יד. בְּשַׂר חֲגִיגָה שֶׁעָלָה עִם הַפֶּסַח עַל הַשֻּׁלְחָן, וְכָל הַתַּבְשִׁילִים הָעוֹלִים עִמּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן – מִתְבַּעֲרִים עִמּוֹ, וְאֵינָן נֶאֱכָלִין אֶלָּא עַד חֲצוֹת, כַּפֶּסַח עַצְמוֹ, גְּזֵרָה מִפְּנֵי הַתַּעֲרֹבֶת.
יד. מִתְבַּעֲרִים עִמּוֹ. אם נותרו לאחר חצות. וְאֵינָן נֶאֱכָלִין אֶלָּא עַד חֲצוֹת וכו'. כיוון שמעלה אותם עם הפסח על שולחן אחד, יש חשש שיתערב בהם מבשר הפסח, ולכן נוהגים באכילתם כבפסח.
טו. מַה בֵּין פֶּסַח רִאשׁוֹן לְפֶסַח שֵׁנִי? הָרִאשׁוֹן אָסוּר בְּחָמֵץ בְּ'בַל יֵרָאֶה' וּבְ'בַל יִמָּצֵא', וְאֵינוֹ נִשְׁחָט עַל חָמֵץ, וְאֵין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ חוּץ לַחֲבוּרָה, וְטָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ, וּמְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה, וְאֶפְשָׁר שֶׁיָּבֹא בְּטֻמְאָה אִם נִטְמָא רֹב הַקָּהָל טֻמְאַת מֵת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
אֲבָל פֶּסַח שֵׁנִי – חָמֵץ וּמַצָּה עִמּוֹ בַּבַּיִת, וְאֵינוֹ טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ, וּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ חוּץ לְבֵית אֲכִילָתוֹ, וְאֵין מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה, וְאֵינוֹ בָּא בְּטֻמְאָה. וּשְׁנֵיהֶן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, וּטְעוּנִין הַלֵּל בַּעֲשִׂיָּתָן, וְנֶאֱכָלִין צָלִי בְּבַיִת אֶחָד עַל מַצָּה וּמָרוֹר, וְאֵין מוֹתִירִין מֵהֶן, וְאֵין שׁוֹבְרִין בָּהֶן אֶת הָעֶצֶם.
וְלָמָּה לֹא יִשְׁוֶה הַשֵּׁנִי לָרִאשׁוֹן לְכָל הַדְּבָרִים, מֵאַחַר שֶׁנֶּאֱמַר: "כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ" (במדבר ט,יב)? לְפִי שֶׁפֵּרֵשׁ בּוֹ מִקְצָת חֻקּוֹת הַפֶּסַח, לְלַמֵּד שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה לָרִאשׁוֹן אֶלָּא בַּדְּבָרִים שֶׁנִּתְפָּרְשׁוּ בּוֹ, וְהֵן הַמִּצְווֹת שֶׁבְּגוּפוֹ, וְהֵן חֻקּוֹת הַפֶּסַח שֶׁכָּלַל.
זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּמִצְרַיִם שֶׁיִּלָּקַח הַפֶּסַח מִבֶּעָשׂוֹר, וְשֶׁהוּא טָעוּן הַגָּעַת דָּם בַּאֲגֻדַּת אֵזוֹב לַמַּשְׁקוֹף וְלִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת, וְשֶׁיֵּאָכֵל בְּחִפָּזוֹן – אֵין אוֹתָן הַדְּבָרִים נוֹהֲגוֹת לְדוֹרוֹת, וְלֹא נַעֲשׂוּ אֶלָּא בְּפֶסַח מִצְרַיִם בִּלְבַד.
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן.
טו. הָרִאשׁוֹן אָסוּר בְּחָמֵץ בְּבַל יֵרָאֶה וּבְבַל יִמָּצֵא וְאֵינוֹ נִשְׁחָט עַל חָמֵץ. לעיל א,ה. וְאֵין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ חוּץ לַחֲבוּרָה. לעיל ט,א. וְטָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ. לעיל ח,טו. וּמְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה. לעיל הי"ב. וְאֶפְשָׁר שֶׁיָּבֹא בְּטֻמְאָה אִם נִטְמָא רֹב הַקָּהָל טֻמְאַת מֵת. לעיל ז,א.
חָמֵץ וּמַצָּה עִמּוֹ בַּבַּיִת. אף שצריך לאכלו עם מצה (לעיל ח,ג), אינו אסור בחמץ. וּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ חוּץ לְבֵית אֲכִילָתוֹ. אינו נפסל כשמוציאו מחבורתו ומהבית שבו אוכלים אותו. וּשְׁנֵיהֶן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. לעיל א,טז; ה,א. וּטְעוּנִין הַלֵּל בַּעֲשִׂיָּתָן. לעיל א,יא. וְנֶאֱכָלִין צָלִי. לעיל ח,ד. בְּבַיִת אֶחָד. אף שבשר פסח שני אינו נפסל כשיוצא מחוץ לבית ומחוץ לחבורתו, יש להשיבו ולסיים את אכילתו באותו בית (ריק"ו). וְאֵין מוֹתִירִין מֵהֶן. לעיל הי"א. וְאֵין שׁוֹבְרִין בָּהֶן אֶת הָעֶצֶם. לעיל ה"א.
שֶׁפֵּרֵשׁ בּוֹ מִקְצָת חֻקּוֹת הַפֶּסַח. כפי שמפורט לפני כן: "על מצות ומררים יאכלהו לא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו" (במדבר ט,יא-יב). הַמִּצְווֹת שֶׁבְּגוּפוֹ. מצוות שנוהגות בגוף הקרבן ולא דברים שנלווים אליו.
בְּמִצְרַיִם. בפסח שנעשה ביציאת מצרים. מִבֶּעָשׂוֹר. לקחו את הפסח בי' בניסן (שמות יב,ג). הַגָּעַת דָּם בַּאֲגֻדַּת אֵזוֹב לַמַּשְׁקוֹף וְלִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת. טבלו אגודת קלחי עץ אזוב בדם הקרבן והיזו ממנו על המשקוף ומזוזות הדלת (שם פס' ז). בְּחִפָּזוֹן. במהירות (שם פס' יא).

תקציר הפרק 

פרק י' הלכות קרבן פסח
פרק אחרון בנושא זה💪🏻💪🏻

דינים שונים באכילת קרבן פסח

🔹אסור לשבור עצם מעצמות קרבן פסח.
🔹יש לסיים לאכול את כל בשר הפסח עד הבוקר.
🔹קרבן חגיגה -ניתן להקריבו אם הפסח קרב ביום חול, מקריבים רק בטהרה, ואינו מספיק לכולם (כדי שביעה)
🔹פסח ראשון ושני -דיניהם דומים. מלבד לענין חמץ (מותר בפסח שני), חבורה (מותר להוציא מחוץ לבית בפסח שני), הלל בעת האכילה רק בפסח ראשון, קרבן חגיגה רק בפסח ראשון.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות קרבן פסח ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.מותר לאכול את עצמות הפסח מבלי לשבור אותן?

2.דומה פסח שני לראשון בכך שדוחה את השבת?

3.מותר לרבקה להכין לחול המועד מצה עם שאריות הסלטים מסעודת הפסח?

תשובות
1-לא 2-כן 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן