פרק י', הלכות שבועות, ספר הפלאה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הָיוּ עֵדָיו אוֹ אֶחָד מֵהֶן פָּסוּל אוֹ קָרוֹב, וַאֲפִלּוּ מִפְּסוּלֵי עֵדוּת שֶׁל דִּבְרֵיהֶן, אוֹ שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ אֶחָד מֵעֵדָיו, שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהָעִיד, אוֹ שֶׁהָיוּ עֵד מִפִּי עֵד, וְכָפְרוּ וְנִשְׁבְּעוּ – פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת, שֶׁאִלּוּ הוֹדוּ לֹא הָיוּ מְחַיְּבִין בְּעֵדוּתָן מָמוֹן.
א. פָּסוּל. אדם שעבר עברה שחייבים עליה מלקות מן התורה נקרא רשע ופסול לעדות (הלכות עדות י,ב). אוֹ קָרוֹב. הפסול לעדות מן התורה (שם יג,א). וַאֲפִלּוּ מִפְּסוּלֵי עֵדוּת שֶׁל דִּבְרֵיהֶן. כגון אדם שעבר עברה האסורה מדברי חכמים, ופסול לעדות מדרבנן (שם י,ג). אוֹ שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ אֶחָד מֵעֵדָיו שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהָעִיד. שגזרו חכמים על מלכי ישראל שלא יעידו (הלכות מלכים ג,ז). אוֹ שֶׁהָיוּ עֵד מִפִּי עֵד. והשומע מעד אחר פסול להעיד (הלכות עדות יז,א). שֶׁאִלּוּ הוֹדוּ. שיודעים לתובע עדות, והיו מעידים.
ב. 'מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם שֶׁתָּבֹאוּ וְתָעִידוּ לִי שֶׁאָמַר פְּלוֹנִי שֶׁיִּתֵּן לִי מָאתַיִם זוּז וְלֹא נָתַן', וְכָפְרוּ – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת, שֶׁאִם הֵעִידוּ בְּדָבָר זֶה, לֹא יִתְחַיֵּב הַנִּתְבָּע מָמוֹן בַּאֲמִירָתוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ב. לֹא יִתְחַיֵּב הַנִּתְבָּע מָמוֹן בַּאֲמִירָתוֹ. שאינו מתחייב באמירה זו לתת ממון לחברו (פה"מ שבועות ד,ח).
ג. תְּבָעָן לְהָעִיד לוֹ שֶׁהוּא כֹּהֵן אוֹ לֵוִי אוֹ שֶׁאֵינוֹ בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה, וְכָפְרוּ וְנִשְׁבְּעוּ – פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת, שֶׁאֵין כָּאן עֵדוּת מָמוֹן.
ג. שֶׁאֵינוֹ בֶּן גְּרוּשָׁה. שבן גרושה פסול לכהונה מן התורה (הלכות איסורי ביאה יט,ג), ורוצה שיעידו כדי להכשירו לכהונה. אוֹ בֶּן חֲלוּצָה. שפסול לכהונה מדברי חכמים (שם ה"ח).
ד. תְּבָעָן שֶׁיָּעִידוּ שֶׁחָבַל בּוֹ בְּנוֹ וְשֶׁהִדְלִיק פְּלוֹנִי גְּדִישׁוֹ בְּשַׁבָּת וְשֶׁאָנַס פְּלוֹנִי אוֹ פִּתָּה בִּתּוֹ הַמְאֹרָסָה, וְכָפְרוּ וְנִשְׁבְּעוּ – פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת, שֶׁאִם הֵעִידוּ עֵדוּת זוֹ, יִתְחַיֵּב הַנִּתְבָּע מִיתַת בֵּית דִּין, וְאֵינוֹ חַיָּב תַּשְׁלוּמִין, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת נַעֲרָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ד. שֶׁחָבַל בּוֹ בְּנוֹ. והמכה אביו ועשה בו חבורה חייב מיתת בית דין (הלכות חובל ד,ז). וְשֶׁהִדְלִיק פְּלוֹנִי גְּדִישׁוֹ בְּשַׁבָּת. והתחייב סקילה על כך שהבעיר בשבת (הלכות שבת ז,א). וְשֶׁאָנַס פְּלוֹנִי אוֹ פִּתָּה בִּתּוֹ הַמְאֹרָסָה. והבא על נערה המאורסה חייב סקילה (הלכות סנהדרין טו,י). וְאֵינוֹ חַיָּב תַּשְׁלוּמִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת נַעֲרָה. א,י; שכאשר אדם עשה מעשה שבמזיד חייבים עליו מיתת בית דין, אינו מתחייב עליו בתשלומים (וראה גם הלכות חובל שם).
ה. הָיָה עֵד אֶחָד וְהִשְׁבִּיעוֹ, וְכָפַר – פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת, שֶׁאֵין עֵדוּת עֵד אֶחָד מְחַיֶּבֶת מָמוֹן.
ה. שֶׁאֵין עֵדוּת עֵד אֶחָד מְחַיֶּבֶת מָמוֹן. הלכות עדות ה,א.
ו. תָּבַע אֶת שְׁנֵי עֵדָיו שֶׁיָּעִידוּ לוֹ שֶׁזִּנְּתָה אִשְׁתּוֹ, וְכָפְרוּ וְנִשְׁבְּעוּ – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת, שֶׁאִלּוּ הֵעִידוּ, הָיוּ מַפְסִידִין לָהּ כְּתֻבָּתָהּ וְיִפָּטֵר זֶה שֶׁתְּבָעָן, וַהֲרֵי כָּפְרוּ בְּעֵדוּת מָמוֹן.
ו. שֶׁאִלּוּ הֵעִידוּ הָיוּ מַפְסִידִין לָהּ כְּתֻבָּתָהּ וְיִפָּטֵר זֶה שֶׁתְּבָעָן. שהבעל שאשתו זינתה תחתיו פטור מלשלם לה כתובתה (הלכות אישות כד,ו).
ז. תָּבַע עֵדֵי קִנּוּי אוֹ עֵדֵי סְתִירָה, וְכָפְרוּ וְנִשְׁבְּעוּ – פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת, שֶׁאֲפִלּוּ הֵעִידוּ, אֵין כָּאן חִיּוּב מָמוֹן, אֶלָּא לְהַשְׁקוֹתָהּ בִּלְבַד. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֵדוּת זוֹ גּוֹרֶמֶת לָהּ שֶׁתַּפְסִיד כְּתֻבָּתָהּ אִם לֹא תִּשְׁתֶּה – דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן אֵינוֹ כְּמָמוֹן, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁתִּשְׁתֶּה וְלֹא תִּשְׁבֹּר כְּתֻבָּתָהּ.
ז. עֵדֵי קִנּוּי. שהבעל אמר לאשתו בפניהם שלא תתייחד עם איש פלוני. אוֹ עֵדֵי סְתִירָה. שראו את האישה נסתרת עם אותו פלוני. ועל ידי עדי הקינוי והסתירה משקים את האישה מי סוטה כדי לבדקה (הלכות סוטה א,א-ב). וְאַף עַל פִּי שֶׁעֵדוּת זוֹ גּוֹרֶמֶת לָהּ שֶׁתַּפְסִיד כְּתֻבָּתָהּ אִם לֹא תִּשְׁתֶּה. שאם רוצה יכולה האישה לומר שנטמאה, או לומר 'איני טמאה ואיני שותה', ויוצאת מתחת בעלה ללא כתובה (שם ב,א). וְלֹא תִּשְׁבֹּר כְּתֻבָּתָהּ. ולא תפסיד כתובתה.
ח. הֲרֵי שֶׁקִּנֵּא לְאִשְׁתּוֹ וְנִסְתְּרָה בְּעֵדִים, וְזִנְּתָה בְּעֵד אֶחָד אַחַר הַקִּנּוּי וְהַסְּתִירָה, וְהִשְׁבִּיעַ עֵד זֶה שֶׁיָּבֹא וְיָעִיד, וְכָפַר – חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עֵד אֶחָד, אִלּוּ הֵעִיד עֵדוּת זוֹ, הָיְתָה יוֹצְאָה בְּלֹא כְּתֻבָּה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שׂוֹטָה.
ח. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שׂוֹטָה. א,יד; שכאשר יש עדים על הקינוי והסתירה די בעד אחד שיעיד שזינתה כדי לאסרה על בעלה ולגרום לה לצאת ללא כתובה.
ט. וְכֵן כָּל עֵד אֶחָד שֶׁמְּחַיֵּב מָמוֹן בְּעֵדוּתוֹ, אִם כָּפַר וְנִשְׁבַּע אוֹ שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ בְּבֵית דִּין וְכָפַר – חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הָעֵדוּת.
י. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁהָיָה הַתּוֹבֵעַ וְהַנִּתְבָּע חֲשׁוּדִין עַל הַשְּׁבוּעָה, שֶׁאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָן, וְהִשְׁבִּיעַ לְעֵד אֶחָד שֶׁיָּבֹא וְיָעִיד לוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיַד זֶה מָנֶה, וְכָפַר – הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, שֶׁאִלּוּ הֵעִיד, הָיָה הַנִּתְבָּע הַזֶּה מְשַׁלֵּם מָמוֹן בְּעֵדוּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת טוֹעֵן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
י. כְּגוֹן שֶׁהָיָה הַתּוֹבֵעַ וְהַנִּתְבָּע חֲשׁוּדִין עַל הַשְּׁבוּעָה. כגון שנשבעו לשקר (ראה הלכות טוען ונטען ב,א-ב). וְהִשְׁבִּיעַ לְעֵד אֶחָד שֶׁיָּבֹא וְיָעִיד לוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיַד זֶה מָנֶה. ואף שעד אחד לא מחייב ממון, הוא מחייב את הנתבע שבועה (הלכות טוען ונטען א,א). שֶׁאִלּוּ הֵעִיד הָיָה הַנִּתְבָּע הַזֶּה מְשַׁלֵּם מָמוֹן בְּעֵדוּתוֹ. שכאשר הנתבע חשוד על השבועה, התובע נשבע ונוטל מה שטען, וכאשר שניהם חשודים על השבועה חוזרת השבועה לנתבע, ומכיוון שאינו יכול להישבע, משלם. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת טוֹעֵן. ב,ד.
יא. הָאִשָּׁה שֶׁהִשְׁבִּיעָה עֵד אֶחָד שֶׁיָּעִיד לָהּ בְּמִיתַת בַּעְלָהּ, וְכָפַר – חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת, שֶׁאִלּוּ הֵעִיד הָיְתָה נִשֵּׂאת וְנוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ.
יא. שֶׁאִלּוּ הֵעִיד הָיְתָה נִשֵּׂאת וְנוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ. שעד אחד נאמן להעיד לאישה שמת בעלה, ונישאת על פיו (הלכות גירושין יב,טו), ואז יכולה לגבות כתובתה מיורשי בעלה הראשון.
יב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה לָהּ לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ מִן הַמִּטַּלְטְלִין. אֲבָל אִם אֵין לָהּ כְּתֻבָּה אֶלָּא מִן הַקַּרְקַע – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת, וְכֵן אִם הָיוּ שְׁנַיִם, שֶׁהַמַּשְׁבִּיעַ עֵדֵי קַרְקַע – פְּטוּרִין, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יב. בְּשֶׁהָיָה לָהּ לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ מִן הַמִּטַּלְטְלִין. כגון שכתב בכתובה שתוכל לגבות אותה הן מן הקרקע והן מנכסים מיטלטלים (שמעיקר הדין כתובה נגבת רק מן הקרקע, ראה הלכות אישות טז,ה-ט). וְכֵן אִם הָיוּ שְׁנַיִם. אף אם שני עדים יודעים עדות כזו, מכיוון שהוא חיוב קרקעות, פטורים. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ט,ג.
יג. הִשְׁבִּיעַ עֵדָיו בְּבֵית דִּין וְכָפְרוּ שְׁנֵיהֶם כְּאַחַת, כְּגוֹן שֶׁיַּתְחִיל הַשֵּׁנִי לִכְפֹּר בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר שֶׁל חֲבֵרוֹ – שְׁנֵיהֶן חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵבִיא חַטָּאתוֹ עַל שְׁבוּעָתוֹ.
כָּפַר הָרִאשׁוֹן, וְשָׁהָה הָעֵד הַשֵּׁנִי יָתֵר מִכְּדֵי דִּבּוּר וְאַחַר כָּךְ כָּפַר – הָרִאשׁוֹן חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת וְהַשֵּׁנִי פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת, שֶׁאִלּוּ הוֹדָה זֶה הַשֵּׁנִי, לֹא הָיְתָה עֵדוּתוֹ מְחַיֶּבֶת מָמוֹן.
יג. כְּגוֹן שֶׁיַּתְחִיל הַשֵּׁנִי לִכְפֹּר בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר שֶׁל חֲבֵרוֹ. בתוך שיעור אמירת המילים 'שלום עליך רבי' (לעיל ב,יז), שבאופן זה נחשבת הכפירה ככפירה אחת.
לֹא הָיְתָה עֵדוּתוֹ מְחַיֶּבֶת מָמוֹן. שהרי לאחר כפירת חברו נעשה הוא עד אחד ואין ביכולתו לחייב ממון, ונמצא שאין כפירתו מונעת ממון מהתובע.
יד. הוֹדָה אֶחָד וְכָפַר אֶחָד – הַכּוֹפֵר חַיָּב, בֵּין שֶׁכָּפַר בַּתְּחִלָּה בֵּין שֶׁכָּפַר בַּסּוֹף. כָּפְרוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, וְקָדַם הָאֶחָד וְהוֹדָה בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר – הֲרֵי זֶה פָּטוּר, וְהָעוֹמֵד בִּכְפִירָתוֹ חַיָּב בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת.
טו. הִשְׁבִּיעַ שְׁתֵּי כִּתֵּי עֵדִים וּשְׁתֵּיהֶן רְאוּיוֹת לְהָעִיד, וְכָפְרָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ כָּפְרָה כַּת שְׁנִיָּה – הָרִאשׁוֹנָה פְּטוּרָה מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן סוֹמְכִין עַל עֵדוּת שְׁנִיָּה, וְאֶפְשָׁר לְהוֹצִיא הַמָּמוֹן בְּעֵדוּת הַכַּת הָאַחֶרֶת, וְנִמְצָא זֶה הַנִּתְבָּע אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם בְּעֵדוּת אֵלּוּ שֶׁכָּפְרוּ לְבַדָּהּ.
הָיְתָה הַכַּת הַשְּׁנִיָּה קְרוֹבִין לַתּוֹבֵעַ אוֹ לַנִּתְבָּע בִּנְשׁוֹתֵיהֶן, וַהֲרֵי הֵן גּוֹסְסוֹת – אַף הָרִאשׁוֹנָה חַיֶּבֶת, שֶׁהֲרֵי הַשְּׁנִיָּה בְּעֵת כְּפִירַת הָרִאשׁוֹנָה לֹא הָיְתָה רְאוּיָה לְהָעִיד, וְאַף עַל פִּי שֶׁבִּמְהֵרָה יִהְיוּ עַתָּה רְאוּיִין אֵלּוּ כְּשֶׁיָּמוּתוּ הַגּוֹסְסוֹת. וְאִם כָּפְרָה הַשְּׁנִיָּה אַחַר שֶׁמֵּתוּ נְשׁוֹתֵיהֶן – חַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת.
טו. קְרוֹבִין לַתּוֹבֵעַ אוֹ לַנִּתְבָּע בִּנְשׁוֹתֵיהֶן. ופסולים להעיד להם. וְאַף עַל פִּי שֶׁבִּמְהֵרָה יִהְיוּ עַתָּה רְאוּיִין אֵלּוּ כְּשֶׁיָּמוּתוּ הַגּוֹסְסוֹת. שבמיתת נשים אלו כבר לא יהיו קרובים לתובע או לנתבע ויוכלו להעיד.
טז. הַתּוֹבֵעַ אֶת הָעֵדִים לְהָעִיד לוֹ וְכָפְרוּ, וְהִשְׁבִּיעָן וְעָנוּ אָמֵן, וְהִשְׁבִּיעָן אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה פְּעָמִים, וְהֵן עוֹנִין אַחַר כָּל שְׁבוּעָה וּשְׁבוּעָה חוּץ לְבֵית דִּין, וּכְשֶׁבָּאוּ לְבֵית דִּין הוֹדוּ וְהֵעִידוּ – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם בָּאוּ לְבֵית דִּין וְעָמְדוּ בִּכְפִירָתָן – חַיָּבִין עַל כָּל אַחַת וְאַחַת מֵאוֹתָן הַשְּׁבוּעוֹת שֶׁחוּץ לְבֵית דִּין.
טז. הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ט,ב; שכפירה מחוץ לבית דין אינה מחייבת.
יז. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁעָנוּ אָמֵן. אֲבָל אִם לֹא עָנוּ אָמֵן אֶלָּא כָּפְרוּ עַל כָּל שְׁבוּעָה וּשְׁבוּעָה, הוֹאִיל וְלֹא הוֹצִיאוּ שְׁבוּעָה מִפִּיהֶם וְלֹא עָנוּ אָמֵן – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין, עַד שֶׁיַּשְׁבִּיעֵן בְּבֵית דִּין וְיִכְפְּרוּ בּוֹ שָׁם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יז. בְּשֶׁעָנוּ אָמֵן. כשהשביעם התובע. הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין עַד שֶׁיַּשְׁבִּיעֵן בְּבֵית דִּין וְיִכְפְּרוּ בּוֹ שָׁם. ואז מתחייבים על השבועה האחרונה, אך לא על כל השבועות שהשביעם קודם לכן. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ט,א.
יח. הִשְׁבִּיעָן בְּבֵית דִּין וְכָפְרוּ, וְחָזַר וְהִשְׁבִּיעָן אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה פְּעָמִים וְהֵן כּוֹפְרִין עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, בֵּין חוּץ לְבֵית דִּין בֵּין בִּפְנֵי בֵּית דִּין, וַאֲפִלּוּ עָנוּ אָמֵן אוֹ שֶׁנִּשְׁבְּעוּ מִפִּי עַצְמָן פַּעַם אַחַר פַּעַם – אֵינָן חַיָּבִין מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הָעֵדוּת אֶלָּא אַחַת; מִפְּנֵי שֶׁאַחַר שֶׁכָּפְרוּ בְּבֵית דִּין, אִם חָזְרוּ וְהוֹדוּ – אֵין עֵדוּתָן עֵדוּת וְאֵינָהּ מוֹעֶלֶת כְּלוּם.
יח. מִפְּנֵי שֶׁאַחַר שֶׁכָּפְרוּ בְּבֵית דִּין אִם חָזְרוּ וְהוֹדוּ אֵין עֵדוּתָן עֵדוּת וְאֵינָהּ מוֹעֶלֶת כְּלוּם. שעד שהעיד או נשבע בפני בית דין על דבר מסוים, אינו יכול לחזור ולומר ההיפך (ראה משנה שבועות ד,ג, הלכות עדות ג,ה).
יט. נִמְצֵאתָ לָמֵד, שֶׁכָּל הַשְּׁבוּעוֹת שֶׁנִּשְׁבְּעוּ אַחַר שֶׁכָּפְרוּ בְּבֵית דִּין הֵן עַל כְּפִירַת עֵדוּת שֶׁאֵינָהּ מְחַיֶּבֶת מָמוֹן, שֶׁהֵן פְּטוּרִין עָלֶיהָ מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת וְחַיָּבִין בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
יט. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ט,יד.

תקציר הפרק 

פרק י הלכות שְׁבוּעוֹת

שבועות עדות שאינן מחייבות ממון

שבועת העדות היא רק בעדות כזו שיכולה לחייב ממון, ורק בבי"ד. לכן ישנם מקרים שנשבע לשקר בעדות אך לא חלה עליו דיני שבועת העדות..
לדוגמא: עדים פסולים, עדות בממון שתלוי בקנס ולא נזק או שווי ערך וכד', עדות יוחסין, כשיש מיתת בי"ד, עד אחד שאינו מחייב ממון.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שבועות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.כפירה בעדות זנות שייכת לשבועת העדות – משום שנוגעת לכתובה?

2.עד אחד על זנות סוטה-חייב בשבועת העדות?

3.כתובה הצמודה לקרקע – האם חייבת בשבועת העדות?

תשובות
1-כן 2-כן 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן