א. שִׁשָּׁה מִצְוָתָן שֶׁיַּקְרִיבוּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, וְאֵלּוּ הֵן: הַמְּצֹרָע, וְהַיּוֹלֶדֶת, וְהַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת הָעֵדוּת בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה, וְהַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת בִּטּוּי לַשֶּׁקֶר בִּשְׁגָגָה, וְהַטָּמֵא שֶׁאָכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה, וְהַטָּמֵא שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ בִּשְׁגָגָה.
א. קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. קרבן שסוגו משתנה על פי השגת ידו של המקריב – עולה עם העשיר ויורד עם העני. וְהַיּוֹלֶדֶת. שמביאה קרבן לאחר מלאת ימי הטוהר שלה. וְהַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת הָעֵדוּת. עדים היודעים עדות ממון, ותבעם בעל העדות להעיד לו, וכפרו ונשבעו שאינם יודעים לו עדות (הלכות שבועות א,יב). בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה. ראה לעיל ט,ז. וְהַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת בִּטּוּי לַשֶּׁקֶר בִּשְׁגָגָה. הנשבע לשקר על דבר שנעשה או על דבר שיעשה וידע שהשבועה אסורה אך לא ידע שחייבים עליה קרבן, הרי הוא שוגג וחייב קרבן עולה ויורד. אבל אם נשבע מתוך שכחה וכדומה, פטור לגמרי (הלכות שבועות ג,ו-ח).
ב. קָרְבַּן הַיּוֹלֶדֶת: אִם הָיְתָה עֲשִׁירָה – מְבִיאָה כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעוֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תּוֹר לְחַטָּאת; וְאִם אֵין יָדָהּ מַשֶּׂגֶת – הֲרֵי קָרְבָּנָהּ יוֹרֵד, וּמְבִיאָה שְׁתֵּי תּוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, אֶחָד עוֹלָה וְאֶחָד חַטָּאת. אֲפִלּוּ הָיְתָה יָדָהּ מַשֶּׂגֶת לְשֶׂה וְאֵינָהּ מַשֶּׂגֶת לִנְסָכָיו – מְבִיאָה קָרְבַּן עָנִי.
ב. וְאֵינָהּ מַשֶּׂגֶת לִנְסָכָיו. הנסכים הם סולת בלולה בשמן ויין שבאים יחד עם הקרבן, וקרבן היולדת טעון נסכים (הלכות מעשה הקרבנות ב,ב).
ג. הַמְּצֹרָע כְּשֶׁיִּטְהַר מֵבִיא שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת, מֵהֶן שְׁנֵי כְּבָשִׂים, אֶחָד עוֹלָה וְאֶחָד אָשָׁם, וְכִבְשָׂה לְחַטָּאת. אִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת – מֵבִיא שְׁתֵּי תּוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, אֶחָד עוֹלָה וְאֶחָד חַטָּאת, וְכֶבֶשׂ לְאָשָׁם.
ג. וְכֶבֶשׂ לְאָשָׁם. שהאשם בא בכל מקרה מזכרי כבשים בלבד ואינו משתנה בעולה ויורד.
ד. עַל שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, וְעַל שִׁגְגַת שְׁבוּעַת בִּטּוּי, וְעַל שִׁגְגַת טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְטֻמְאַת קָדָשָׁיו – מֵבִיא כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה כִּשְׁאָר הַחַטָּאוֹת הַקְּבוּעוֹת. וְאִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת – מֵבִיא שְׁתֵּי תּוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, אֶחָד עוֹלָה וְאֶחָד חַטָּאת. וְאִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לְעוֹף – מֵבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת, וְהִיא הַקְּרוּיָה מִנְחַת חוֹטֵא, שֶׁכְּבָר נִתְפָּרְשׁוּ מַעֲשֶׂיהָ בְּהִלְכוֹת מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת.
ד. עַל שְׁבוּעַת הָעֵדוּת. בין בשוגג בין במזיד. כִּשְׁאָר הַחַטָּאוֹת הַקְּבוּעוֹת. כדלעיל א,ד. בְּהִלְכוֹת מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת. יב,ד-ט.
ה. כָּל הַקָּרְבָּנוֹת הָאֵלּוּ מְפֹרָשִׁין בַּתּוֹרָה, וּמְפֹרָשׁ זֶה שֶׁחַיָּב לַהֲבִיאָן, חוּץ מִטָּמֵא שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ אוֹ אָכַל קֹדֶשׁ, שֶׁכָּךְ כָּתוּב שָׁם: "וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וכו' אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא וכו' אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם וכו' וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת" וכו' (ויקרא ה,א-ה). וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁחִיֵּב כָּאן קָרְבָּן לַטָּמֵא – בְּשֶׁנִּטְמָא וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ אוֹ אָכַל קֹדֶשׁ וְהוּא לֹא יָדַע.
אַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר מִפִּי הַקַּבָּלָה, הֲרֵי הוּא כִּמְפֹרָשׁ, שֶׁהֲרֵי בְּפֵרוּשׁ חִיְּבָה תּוֹרָה כָּרֵת לַטָּמֵא שֶׁאָכַל קֹדֶשׁ וְלַטָּמֵא שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ: בָּאוֹכֵל נֶאֱמַר: "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיי וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה" (ויקרא ז,כ), וּבַנִּכְנָס לַמִּקְדָּשׁ נֶאֱמַר: "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ יי טִמֵּא" (במדבר יט,כ). וְכֵיוָן שֶׁחִיְּבָה תּוֹרָה כָּרֵת עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, פֵּרְשָׁה הַקָּרְבָּן שֶׁמְּבִיאִין עַל שִׁגְגָתָן.
אַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר מִפִּי הַקַּבָּלָה, הֲרֵי הוּא כִּמְפֹרָשׁ, שֶׁהֲרֵי בְּפֵרוּשׁ חִיְּבָה תּוֹרָה כָּרֵת לַטָּמֵא שֶׁאָכַל קֹדֶשׁ וְלַטָּמֵא שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ: בָּאוֹכֵל נֶאֱמַר: "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיי וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה" (ויקרא ז,כ), וּבַנִּכְנָס לַמִּקְדָּשׁ נֶאֱמַר: "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ יי טִמֵּא" (במדבר יט,כ). וְכֵיוָן שֶׁחִיְּבָה תּוֹרָה כָּרֵת עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, פֵּרְשָׁה הַקָּרְבָּן שֶׁמְּבִיאִין עַל שִׁגְגָתָן.
ה. וּמְפֹרָשׁ זֶה שֶׁחַיָּב לַהֲבִיאָן חוּץ מִטָּמֵא שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ אוֹ אָכַל קֹדֶשׁ וכו'. שהכתוב מפרש רק שיש חיוב הקרבן לאדם שנטמא, אך אינו מפרט מה עשה לאחר שנטמא, וממה שנכתב בתורה שחייבים כרת על כניסה בטומאה למקדש או על אכילת קודש במזיד, למדו חכמים שבכתובים אלו מחייבת התורה קרבן על השוגג.
מִפִּי הַקַּבָּלָה. מסורת חכמים.
מִפִּי הַקַּבָּלָה. מסורת חכמים.
ו. כָּל קָרְבָּנוֹת שֶׁהָאִשָּׁה חַיֶּבֶת – בַּעְלָהּ מֵבִיא עַל יָדֶיהָ: אִם הָיָה עָנִי – מְבִיאָה קָרְבַּן עָנִי, וְאִם הָיָה עָשִׁיר – מַקְרִיב עַל יָדָהּ קָרְבַּן עָשִׁיר. וּמֵבִיא אָדָם עַל יְדֵי בְּנוֹ וְעַל יְדֵי בִּתּוֹ וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ קָרְבַּן עָנִי, וּמַאֲכִילָן בַּזְּבָחִים.
ו. מֵבִיא עַל יָדֶיהָ אִם הָיָה עָנִי מְבִיאָה קָרְבַּן עָנִי וכו'. מחויב להביא קרבנות שאשתו חייבת בהם, ומשום שאשתו כגופו דנים את הקרבן כפי מצבו הכלכלי של הבעל (פה"מ נגעים יד,יב). וּמֵבִיא אָדָם עַל יְדֵי בְּנוֹ וְעַל יְדֵי בִּתּוֹ וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ קָרְבַּן עָנִי. גם כאשר הוא עצמו עשיר, ובמקרה זה דנים לפי מי שהוא מקריב עבורו. וּמַאֲכִילָן בַּזְּבָחִים. במקרים שבהם האדם מחוסר כפרה, הבאת הקרבן על ידי האב או האדון מתירה לו לאכול בקדשים (ראה גם הלכות מחוסרי כפרה א,ה).
ז. הַמֶּלֶךְ וְכֹהֵן מָשִׁיחַ מְבִיאִין קָרְבָּן עַל שְׁבוּעַת הָעֵדוּת אוֹ עַל שְׁבוּעַת בִּטּוּי אוֹ עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, כִּשְׁאָר הַהֶדְיוֹטוֹת, שֶׁלֹּא חִלֵּק הַכָּתוּב קָרְבַּן מֶלֶךְ מִקָּרְבַּן הֶדְיוֹט מִקָּרְבַּן כֹּהֵן מָשִׁיחַ, אֶלָּא בַּמִּצְווֹת שֶׁחַיָּבִין עַל שִׁגְגָתָן חַטָּאת קְבוּעָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל בְּקָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד כֻּלָּן שָׁוִין.
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שְׁבוּעוֹת אֵימָתַי יִהְיֶה חַיָּב עַל שְׁבוּעַת הָעֵדוּת וְעַל שִׁגְגַת שְׁבוּעַת בִּטּוּי וְאֵימָתַי יִהְיֶה פָּטוּר עֲלֵיהֶן, וְעַל אֵי זוֹ דֶּרֶךְ יִהְיֶה חַיָּב קָרְבָּנוֹת הַרְבֵּה כְּמִנְיַן הַשְּׁבוּעוֹת וְעַל אֵי זוֹ דֶּרֶךְ לֹא יִהְיֶה חַיָּב אֶלָּא קָרְבָּן אֶחָד. וּבְהִלְכוֹת מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה אֲבָאֵר בְּאֵי זוֹ דֶּרֶךְ תִּתְחַיֵּב הַיּוֹלֶדֶת וְהַמְּצֹרָע קָרְבָּנוֹת הַרְבֵּה, וּבְאֵי זֶה דֶּרֶךְ יִתְחַיֵּב כָּל אֶחָד מֵהֶן קָרְבָּן אֶחָד.
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שְׁבוּעוֹת אֵימָתַי יִהְיֶה חַיָּב עַל שְׁבוּעַת הָעֵדוּת וְעַל שִׁגְגַת שְׁבוּעַת בִּטּוּי וְאֵימָתַי יִהְיֶה פָּטוּר עֲלֵיהֶן, וְעַל אֵי זוֹ דֶּרֶךְ יִהְיֶה חַיָּב קָרְבָּנוֹת הַרְבֵּה כְּמִנְיַן הַשְּׁבוּעוֹת וְעַל אֵי זוֹ דֶּרֶךְ לֹא יִהְיֶה חַיָּב אֶלָּא קָרְבָּן אֶחָד. וּבְהִלְכוֹת מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה אֲבָאֵר בְּאֵי זוֹ דֶּרֶךְ תִּתְחַיֵּב הַיּוֹלֶדֶת וְהַמְּצֹרָע קָרְבָּנוֹת הַרְבֵּה, וּבְאֵי זֶה דֶּרֶךְ יִתְחַיֵּב כָּל אֶחָד מֵהֶן קָרְבָּן אֶחָד.
ז. הַהֶדְיוֹטוֹת. האנשים הפשוטים. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל א,ד.
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שְׁבוּעוֹת וכו'. פרק ט-י (שבועת העדות), פרק ג-ו (שבועת ביטוי). וּבְהִלְכוֹת מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה וכו'. א,ח (יולדת), ה,ח (מצורע).
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שְׁבוּעוֹת וכו'. פרק ט-י (שבועת העדות), פרק ג-ו (שבועת ביטוי). וּבְהִלְכוֹת מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה וכו'. א,ח (יולדת), ה,ח (מצורע).
ח. כָּל הַמֵּבִיא קָרְבָּן עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה, אִם הָיָה אָנוּס – פָּטוּר מִן הַקָּרְבָּן. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁאָר עֲבֵרוֹת שֶׁאֵינוֹ חַיָּב חַטָּאת אֶלָּא עַל שִׁגְגָתָן, שֶׁאִם הָיָה אָנוּס – פָּטוּר.
ח. כָּל הַמֵּבִיא קָרְבָּן עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה. כל העברות שהעובר עליהן בין במזיד ובין בשוגג חייב קרבן – אשם גזלות, אשם מעילות וקרבן עולה ויורד על שבועת העדות (ואף שגם נזיר שנטמא חייב על הזדון כשגגה – הוא יוצא מן הכלל ומחויב גם באונס, משום שאין קרבנו בא ככפרה על חטא, ראה הלכות נזירות ו,ג).
ט. מִי שֶׁהִפְרִישׁ מָעוֹת לְכִשְׂבָּה שֶׁל חַטָּאתוֹ, וְצָרַךְ – הֲרֵי זֶה מֵבִיא שְׂעִירָה, וִיחַלֵּל אוֹתָן הַמָּעוֹת עַל הַשְּׂעִירָה, וְיֵהָנֶה בָּהֶן. וְכֵן אִם הִפְרִישׁ לִשְׂעִירָה וְלָקַח כִּשְׂבָּה – יֵהָנֶה בָּהֶן.
ט. וְצָרַךְ. התעורר לו צורך מסוים להביא שעירה במקום כשבה, כגון שהיה צריך למעות ויש לו בביתו שעירה. וִיחַלֵּל אוֹתָן הַמָּעוֹת עַל הַשְּׂעִירָה וְיֵהָנֶה בָּהֶן. יעביר את קדושת המעות לשעירה, והמעות יוצאות לחולין ויכול ליהנות בכולן.
י. הִפְרִישׁ מָעוֹת לִבְהֵמָה וְהֶעֱנִי – יִקַּח שְׁתֵּי תּוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, וִיחַלֵּל עֲלֵיהֶן אוֹתָן הַמָּעוֹת, וְיֵהָנֶה בָּהֶן. הִפְרִישׁ מָעוֹת לִבְנֵי יוֹנָה אוֹ לְתוֹרִים וְהֶעֱנִי – יָבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה, וִיחַלֵּל עָלֶיהָ אוֹתָן הַמָּעוֹת, וְיֵהָנֶה בָּהֶן.
וְכֵן אִם הָיָה עָנִי, וְהִפְרִישׁ מָעוֹת לַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה, וְהֶעֱשִׁיר – יוֹסִיף עֲלֵיהֶן וְיָבִיא עוֹף. הִפְרִישׁ לְעוֹף וְהֶעֱשִׁיר – יוֹסִיף עֲלֵיהֶן וְיָבִיא כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה. אֲפִלּוּ הָיָה מוֹרִישׁוֹ גּוֹסֵס – הֲרֵי זֶה עָנִי, עַד שֶׁיָּמוּת מוֹרִישׁוֹ וְיִירָשֶׁנּוּ.
וְכֵן אִם הָיָה עָנִי, וְהִפְרִישׁ מָעוֹת לַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה, וְהֶעֱשִׁיר – יוֹסִיף עֲלֵיהֶן וְיָבִיא עוֹף. הִפְרִישׁ לְעוֹף וְהֶעֱשִׁיר – יוֹסִיף עֲלֵיהֶן וְיָבִיא כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה. אֲפִלּוּ הָיָה מוֹרִישׁוֹ גּוֹסֵס – הֲרֵי זֶה עָנִי, עַד שֶׁיָּמוּת מוֹרִישׁוֹ וְיִירָשֶׁנּוּ.
י. הִפְרִישׁ מָעוֹת לִבְהֵמָה וְהֶעֱנִי. ורוצה להביא עוף במקומה. יִקַּח שְׁתֵּי תּוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וִיחַלֵּל עֲלֵיהֶן אוֹתָן הַמָּעוֹת וְיֵהָנֶה בָּהֶן. במקום לקנות במעות שהפריש בהמה יחלל אותם על עוף, והמעות שיישארו יוצאים לחולין ויכול להשתמש בהן לצרכיו (ראה גם הלכות פסולי המוקדשין ה,ט).
אֲפִלּוּ הָיָה מוֹרִישׁוֹ גּוֹסֵס וכו'. וכשיירשנו יהיה עשיר, אין מתחשבים בכך אלא הולכים אחר מצבו הכלכלי של האדם בזמן שמביא קרבן.
אֲפִלּוּ הָיָה מוֹרִישׁוֹ גּוֹסֵס וכו'. וכשיירשנו יהיה עשיר, אין מתחשבים בכך אלא הולכים אחר מצבו הכלכלי של האדם בזמן שמביא קרבן.
יא. עָשִׁיר שֶׁהִפְרִישׁ כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה וְנָפַל בָּהּ מוּם – אִם רָצָה יָבִיא בְּדָמֶיהָ עוֹף. אֲבָל אִם הִפְרִישׁ עוֹף וְנִפְסַל – לֹא יָבִיא בְּדָמָיו עֲשִׂירִית הָאֵיפָה, שֶׁאֵין לָעוֹף פִּדְיוֹן.
יא. עָשִׁיר שֶׁהִפְרִישׁ כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה וְנָפַל בָּהּ מוּם. הפריש בהמה כשהיה עשיר ונפל בה מום ואחר כך העני (ראה גם הלכות פסולי המוקדשין ה,י). אִם רָצָה יָבִיא בְּדָמֶיהָ עוֹף. ויכול להשתמש לצרכיו במעות שיישארו לו. וְנִפְסַל. כגון שנעשה מחוסר איבר (שהמום אינו פוסל בעוף). שֶׁאֵין לָעוֹף פִּדְיוֹן. הלכות איסורי מזבח ו,ד.
יב. הִפְרִישׁ עֲשִׂירִית הָאֵיפָה וְהֶעֱשִׁיר: עַד שֶׁלֹּא קִדְּשָׁהּ בַּכְּלִי – הֲרֵי הִיא כְּכָל הַמְּנָחוֹת, וְתִפָּדֶה וְתֵאָכֵל; וּמִשֶּׁקִּדְּשָׁהּ בַּכְּלִי – תַּעֲבֹר צוּרָתָהּ וְתֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה.
יב. עַד שֶׁלֹּא קִדְּשָׁהּ בַּכְּלִי הֲרֵי הִיא כְּכָל הַמְּנָחוֹת. שלפני שהמנחה קדשה בכלי היא קדושה קדושת דמים ואפשר לפדותה. וכל המנחות שלא קדשו בכלי פודים אותן אם נטמאו או נפסלו, ומנחת חוטא גם כשהיא טהורה ניתן לפדותה (הלכות איסורי מזבח ו,ה). וְתִפָּדֶה וְתֵאָכֵל. ישתמש בדמי פדיונה לצורך קניית קרבן עשיר, והסולת תיאכל. תַּעֲבֹר צוּרָתָהּ וְתֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. יש להמתין עד שהמנחה תתקלקל ולא תהיה ראויה לאכילה ואז לשרוף אותה במקום שבו שורפים את הקדשים שנפסלו.
יג. עָשִׁיר שֶׁהִפְרִישׁ קֵן לִמְכֹּר אוֹתָהּ וְלִקַּח בְּדָמֶיהָ כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה, וְהֶעֱנִי – יָבִיא קֵן זוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא קְדֻשַּׁת דָּמִים שֶׁהִיא נִדְחֵית. וְלָמָּה לֹא נִדְחֵית? מִפְּנֵי שֶׁהַדִּחוּי מֵעִקָּרוֹ אֵינוֹ דִּחוּי, וַהֲרֵי נִרְאֶה קֵן זֶה לוֹ עַתָּה. עָנִי שֶׁהִקְרִיב קָרְבַּן עָשִׁיר – יָצָא; וְעָשִׁיר שֶׁהִקְרִיב קָרְבַּן עָנִי – לֹא יָצָא.
יג. מִפְּנֵי שֶׁהַדִּחוּי מֵעִקָּרוֹ אֵינוֹ דִּחוּי וַהֲרֵי נִרְאֶה קֵן זֶה לוֹ עַתָּה. יש כלל הנוגע לדברים הקדושים (בין בקדושת הגוף ובין בקדושת דמים) שדבר שהיה ראוי להקרבה ונדחה בשל פסול מסוים, הרי הוא נפסל לגמרי אף אם סיבת הפסול כבר אינה קיימת ('נראה ונדחה אינו חוזר ונראה'). אמנם, כאשר מן ההתחלה הדבר לא היה ראוי להקרבה, אזי כשנעשה ראוי מקריבים אותו ('אין הדחוי מעיקרו דחוי'; ראה גם הלכות פסולי המוקדשין ג,כב-כד ובביאור שם). ולכן, מכיוון שכשהיה עשיר לא היה ראוי קן זה להקרבה על ידו, אינו נדחה, וכעת הוא ראוי להקרבה.