פרק י', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
ט״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מִצְוַת עֲשֵׂה לִסְפֹּר שָׁנִים שֶׁבַע שֶׁבַע וּלְקַדֵּשׁ שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע וכו' וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים" (ויקרא כה,ח-י). וּשְׁתֵּי מִצְווֹת אֵלּוּ מְסוּרִין לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל בִּלְבַד.
א. וּלְקַדֵּשׁ שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים. להכריז עליה כשנה קדושה, שצריך לשבות בה מעבודת האדמה ולהפקיר היבול (ראה גם סה"מ עשה,קלו).
ב. וּמֵאֵמָּתַי הִתְחִילוּ לִמְנוֹת? מֵאַחַר אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ" (שם כה,ג) – עַד שֶׁיִּהְיֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אַרְצוֹ, וְשֶׁבַע שָׁנִים עָשׂוּ בְּכִבּוּשׁ הָאָרֶץ וְשֶׁבַע שָׁנִים בְּחִלּוּק.
נִמְצֵאתָ אוֹמֵר: בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאַלְפַּיִם מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁאַחַר מוֹלַד אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁהִיא שָׁנָה שְׁנִיָּה לַיְצִירָה, הִתְחִילוּ לִמְנוֹת. וְעָשׂוּ שְׁנַת עֶשֶׂר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת לַיְצִירָה, שֶׁהִיא שְׁנַת אַחַת וְעֶשְׂרִים מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ, שְׁמִטָּה. וּמָנוּ שֶׁבַע שְׁמִטּוֹת וְקִדְּשׁוּ שְׁנַת חֲמִשִּׁים, שֶׁהִיא שְׁנַת אַרְבַּע וְשִׁשִּׁים מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ.
ב. וּמֵאֵמָּתַי הִתְחִילוּ לִמְנוֹת. שמיטין ויובלות. מֵאַחַר אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ. לאחר תום ארבע עשרה שנה מזמן כניסתם לארץ על ידי יהושע. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וכו'. אין למנות שמיטין ויובלות אלא מזמן שכל שדה מיועדת לאדם מסוים, ומציאות זו הייתה רק לאחר כיבוש הארץ וחלוקת הנחלות.
נִמְצֵאתָ אוֹמֵר וכו'. ימי הבריאה עד בריאת האדם נחשבים שנה ראשונה ליצירת העולם, ויום בריאת האדם הוא ראש השנה של השנה השנייה ליצירה. יציאת מצרים הייתה בשנת 2448 לבריאת האדם (כפי שעולה מסדר עולם רבה, וראה בבלי עבודה זרה ט,א וברש"י שם), ולאחריה עברו 40 שנה במדבר ועוד 14 שנה בכיבוש וחלוקת הארץ. נמצא שהשנה הראשונה למניין הייתה בשנת 2503 לבריאת האדם שהיא שנת 2504 ליצירת העולם, וממילא שנת 2510 ליצירה הייתה שנת שמיטה. וְעָשׂוּ שְׁנַת עֶשֶׂר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת לַיְצִירָה. שנת 510 לאלף השלישי ליצירה, דהיינו שנת 2510.
ג. שִׁבְעָה עָשָׂר יוֹבְלִין מָנוּ יִשְׂרָאֵל מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ עַד שֶׁיָּצְאוּ. וְשָׁנָה שֶׁיָּצְאוּ בָּהּ, שֶׁחָרַב בָּהּ הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה – בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית הָיְתָה, וּשְׁנַת שֵׁשׁ וּשְׁלֹשִׁים בַּיּוֹבֵל הָיְתָה, שֶׁאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וְעֶשֶׂר שָׁנִים עָמַד בַּיִת רִאשׁוֹן.
כֵּיוָן שֶׁחָרַב הַבַּיִת, בָּטַל מִנְיָן זֶה מִשֶּׁבָּטְלָה הָאָרֶץ, וְנִשְׁאֲרָה הָאָרֶץ חֲרֵבָה שִׁבְעִים שָׁנָה. וְנִבְנָה בַּיִת שֵׁנִי, וְאַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים שָׁנָה עָמַד. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית מִבִּנְיָנוֹ עָלָה עֶזְרָא, וְהִיא הַבִּיאָה הַשְּׁנִיָּה. וּמִשָּׁנָה זֹאת הִתְחִילוּ לִמְנוֹת מִנְיָן אַחֵר, וְעָשׂוּ שְׁנַת שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה לְבִנְיַן בַּיִת שֵׁנִי שְׁמִטָּה, וּמָנוּ שֶׁבַע שְׁמִטּוֹת וְקִדְּשׁוּ שְׁנַת חֲמִשִּׁים. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם יוֹבֵל בְּבַיִת שֵׁנִי, מוֹנִין הָיוּ אוֹתוֹ כְּדֵי לְקַדֵּשׁ שְׁמִטּוֹת.
ג. שִׁבְעָה עָשָׂר יוֹבְלִין… וּשְׁנַת שֵׁשׁ וּשְׁלֹשִׁים בַּיּוֹבֵל הָיְתָה. מזמן הכניסה לארץ ועד חורבן בית ראשון מנו שישה עשר יובלים שלמים, ובשנת שלושים ושש ליובל השבעה עשר יצאו לגלות (וכשמחשבים גם את ארבע עשר השנים של כיבוש וחלוקה נמצא שעשו שבעה עשר יובלים גמורים – שו"ת הרמב"ם שפט). וְשָׁנָה שֶׁיָּצְאוּ בָּהּ. שגלו מן הארץ. שֶׁחָרַב בָּהּ הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית הָיְתָה. השנה הראשונה לחורבן בית ראשון הייתה מוצאי שביעית, שהבית חרב בסוף שנת שמיטה (שו"ת הרמב"ם שפט, כפי שאירע גם בבית שני כדלקמן ה"ד – יד"פ).
מִשֶּׁבָּטְלָה הָאָרֶץ. שבטל יישוב הארץ. וְהִיא הַבִּיאָה הַשְּׁנִיָּה. הביאה הראשונה הייתה על ידי עולי מצרים ואז נתקדשה הארץ קדושה ראשונה שבטלה בזמן הגלות, ובביאה השנייה של עולי בבל נתקדשה הארץ קדושה שנייה לעולם (הלכות תרומות א,ה). שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם יוֹבֵל בְּבַיִת שֵׁנִי. שאין היובל נוהג אלא בזמן שכל ישראל על אדמתם כדלקמן ה"ח. כְּדֵי לְקַדֵּשׁ שְׁמִטּוֹת. כדי לדעת מתי שנת שמיטה, ששנת היובל מפסיקה את המניין הקבוע של שבע אחר שבע כדלקמן ה"ז.
ד. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַשָּׁנָה שֶׁחָרַב בָּהּ הַבַּיִת בָּאַחֲרוֹנָה, שֶׁתְּחִלָּתָהּ מִתִּשְׁרֵי שֶׁאַחַר הַחֻרְבָּן בִּשְׁנֵי חֳדָשִׁים, שֶׁהֲרֵי מִתִּשְׁרֵי הוּא הַמִּנְיָן לַשְּׁמִטִּים וְלַיּוֹבְלוֹת – אוֹתָהּ הַשָּׁנָה מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית הָיְתָה, וּשְׁנַת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מִן הַיּוֹבֵל הַתְּשִׁיעִי הָיְתָה.
וּלְפִי חֶשְׁבּוֹן זֶה, שָׁנָה זוֹ, שֶׁהִיא שְׁנַת אֶלֶף וּמֵאָה וָשֶׁבַע לַחֻרְבָּן, שֶׁהִיא שְׁנַת שֶׁבַע וּשְׁמוֹנִים וְאֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת לְמִנְיַן שְׁטָרוֹת, שֶׁהִיא שְׁנַת שֵׁשׁ וּשְׁלוֹשִׁים וּתְשַׁע מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים לַיְצִירָה – הִיא שְׁנַת שְׁמִטָּה, וְהִיא שְׁנַת אַחַת וְעֶשְׂרִים מִן הַיּוֹבֵל.
ד. שֶׁהַשָּׁנָה שֶׁחָרַב בָּהּ הַבַּיִת בָּאַחֲרוֹנָה שֶׁתְּחִלָּתָהּ מִתִּשְׁרֵי שֶׁאַחַר הַחֻרְבָּן בִּשְׁנֵי חֳדָשִׁים. השנה שהתחילה חודשיים אחרי חורבן בית שני (שנה זו נקראת שנת החורבן, כיוון שמחודש ניסן שלפני החורבן עד חודש ניסן שלאחריו נקרא שנת החורבן, בניגוד לשמיטה שמתחילה בתשרי – פאה"ש כט,ו).
לְמִנְיַן שְׁטָרוֹת. למלכות אלכסנדר מוקדון (הלכות גירושין א,כז), מניין שהיה נהוג בימי חז"ל והגאונים, ואשר תחילתו בשנת ג' ת"נ לבריאת העולם, 311 לפני סה"נ. שֶׁהִיא שְׁנַת שֵׁשׁ וּשְׁלוֹשִׁים וּתְשַׁע מֵאוֹת וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים לַיְצִירָה. שנת 1176 לסה"נ.
ה. אֲבָל כָּל הַגְּאוֹנִים אָמְרוּ שֶׁמָּסֹרֶת הִיא בִּידֵיהֶם אִישׁ מִפִּי אִישׁ, שֶׁלֹּא מָנוּ בְּאוֹתָן הַשִּׁבְעִים שָׁנָה שֶׁבֵּין חֻרְבָּן בַּיִת רִאשׁוֹן וּבִנְיַן בַּיִת שֵׁנִי אֶלָּא שְׁמִטּוֹת בִּלְבַד, בְּלֹא יוֹבֵל. וְכֵן מִשֶּׁחָרַב בָּאַחֲרוֹנָה, לֹא מָנוּ שְׁנַת חֲמִשִּׁים, אֶלָּא שֶׁבַע שֶׁבַע בִּלְבַד מִתְּחִלַּת שְׁנַת הַחֻרְבָּן. וְכֵן עוֹלֶה מִתַּלְמוּד עֲבוֹדָה זָרָה כְּפִי חֶשְׁבּוֹן זֶה, שֶׁהוּא קַבָּלָה.
ה. הַגְּאוֹנִים. חכמי הדורות שלאחר התלמוד. שֶׁלֹּא מָנוּ וכו'. לדעת הגאונים בזמן החורבן סופרים את השנים שבע אחר שבע ללא הפסק ורק בזמן בית ראשון ושני הפסיק היובל בינתיים, בניגוד לחשבון שהובא בהלכות הקודמות ששנת יובל מפסיקה את מניין השביעיות אפילו בזמן החורבן. מִתַּלְמוּד עֲבוֹדָה זָרָה. מהגמרא במסכת עבודה זרה (דף ט,ב). כְּפִי חֶשְׁבּוֹן זֶה שֶׁהוּא קַבָּלָה. לפי החישוב שמבוסס על מסורת הגאונים.
ו. וּשְׁנַת הַשְּׁמִטָּה יְדוּעָה הִיא וּמְפֻרְסֶמֶת אֵצֶל גְּאוֹנִים וְאַנְשֵׁי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְכֻלָּם לֹא מָנוּ אֶלָּא לִשְׁנֵי חֻרְבָּן, מַשְׁלִיכִין אוֹתָם שֶׁבַע שֶׁבַע. וּלְפִי חֶשְׁבּוֹן זֶה תְּהִי שָׁנָה זוֹ, שֶׁהִיא שְׁנַת שֶׁבַע וּמֵאָה וְאֶלֶף לַחֻרְבָּן, מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וְעַל זֶה אָנוּ סוֹמְכִין, וּכְפִי חֶשְׁבּוֹן זֶה אָנוּ מוֹרִים לְעִנְיַן מַעַשְׂרוֹת וּשְׁבִיעִית וְהַשְׁמָטַת כְּסָפִים, שֶׁהַקַּבָּלָה וְהַמַּעֲשֶׂה עַמּוּדִים גְּדוֹלִים בְּהוֹרָאָה, וּבָהֶם רָאוּי לְהִתָּלוֹת.
ו. וְכֻלָּם לֹא מָנוּ אֶלָּא לִשְׁנֵי חֻרְבָּן. המניין מתבסס על כך שהשנה הראשונה לחורבן בית שני הייתה מוצאי שביעית (כדלעיל ה"ד), שהיא שנה ראשונה למניין השמיטה הבאה, ולאחר מכן מנו שבע אחר שבע ללא הפסק. מַשְׁלִיכִין אוֹתָם שֶׁבַע שֶׁבַע. מחלקים את השנים שמאז החורבן לשבע. תְּהִי שָׁנָה זוֹ שֶׁהִיא שְׁנַת שֶׁבַע וּמֵאָה וְאֶלֶף לַחֻרְבָּן מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שהרי השנה שלפניה היא שנת 1106 לחורבן בית שני, ומספר זה הוא כפולה של שבע. וְהַמַּעֲשֶׂה. המנהג המקובל.
ז. שְׁנַת הַיּוֹבֵל אֵינָהּ עוֹלָה מִמִּנְיַן שְׁנֵי הַשָּׁבוּעַ, אֶלָּא שְׁנַת תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שְׁמִטָּה, וּשְׁנַת חֲמִשִּׁים יוֹבֵל, וּשְׁנַת אַחַת וַחֲמִשִּׁים תְּחִלַּת שֵׁשׁ שָׁנִים שֶׁל שָׁבוּעַ. וְכֵן בְּכָל יוֹבֵל וְיוֹבֵל.
ז. שְׁנַת הַיּוֹבֵל אֵינָהּ עוֹלָה מִמִּנְיַן שְׁנֵי הַשָּׁבוּעַ. שנת היובל אינה נספרת כחלק ממחזור שבע השנים, אלא באה אחרי שנת השמיטה ולאחריה מתחיל מחזור שמיטה חדש (ודין זה נהג עד חורבן בית ראשון ובזמן בית שני שאז מנו שמיטות ויובלות, והוא יחזור לנהוג כשיתחילו למנות שוב שמיטין ויובלות כמבואר לקמן יב,טז). תְּחִלַּת שֵׁשׁ שָׁנִים שֶׁל שָׁבוּעַ. שנה ראשונה למניין השמיטה הבאה.
ח. מִשֶּׁגָּלָה שֵׁבֶט רְאוּבֵן וְשֵׁבֶט גָּד וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה, בָּטְלוּ הַיּוֹבְלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" (ויקרא כה,י) – בִּזְמַן שֶׁכָּל יוֹשְׁבֶיהָ עָלֶיהָ, וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְעֻרְבָּבִין שֵׁבֶט בְּשֵׁבֶט, אֶלָּא כֻּלָּן יוֹשְׁבִין כְּתִקְנָן.
בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג בָּאָרֶץ – נוֹהֵג בְּחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "יוֹבֵל הִיא" (ויקרא כה,י; כה,יא; כה,יב) – בְּכָל מָקוֹם, בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת.
ח. מִשֶּׁגָּלָה שֵׁבֶט רְאוּבֵן וכו'. לפני חורבן בית ראשון (ראה דברי הימים א ה,כו). שֶׁכָּל יוֹשְׁבֶיהָ עָלֶיהָ. שכל שבטי ישראל נמצאים בארץ ישראל. כֻּלָּן יוֹשְׁבִין כְּתִקְנָן. כל שבט בנחלתו.
נוֹהֵג בְּחוּצָה לָאָרֶץ. לעניין שחרור עבדים (אבל לא לדינים הקשורים לקרקע המבוארים לקמן ולא לעניין תקיעת שופר – ערוה"ש ל,טו, וראה לקמן ה"י). בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. היובל נוהג בזמן שכל יושביה עליה, אפילו אם בית המקדש אינו בנוי.
ט. וּבִזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג – נוֹהֵג דִּין עֶבֶד עִבְרִי, וְדִין בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה, וְדִין שְׂדֵה חֲרָמִים, וְדִין שְׂדֵה אֲחֻזָּה, וּמְקַבְּלִין גֵּר תּוֹשָׁב, וְנוֹהֶגֶת שְׁבִיעִית בָּאָרֶץ, וְהַשְׁמָטַת כְּסָפִים בְּכָל מָקוֹם, מִן הַתּוֹרָה.
וּבִזְמַן שֶׁאֵין הַיּוֹבֵל נוֹהֵג – אֵין נוֹהֵג עֶבֶד עִבְרִי, וְלֹא בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה, וְלֹא שְׂדֵה אֲחֻזָּה, וְלֹא שְׂדֵה חֲרָמִים, וְאֵין מְקַבְּלִין גֵּר תּוֹשָׁב, וְנוֹהֶגֶת שְׁבִיעִית בָּאָרֶץ מִדִּבְרֵיהֶם, וְכֵן הַשְׁמָטַת כְּסָפִים בְּכָל מָקוֹם מִדִּבְרֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ט. נוֹהֵג דִּין עֶבֶד עִבְרִי. יהודי יכול להימכר לעבדות, כמבואר בהלכות עבדים א,א. וְדִין בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה. דיני מכירה מיוחדים שחלים על בתים בעיר מוקפת חומה, כמבואר לקמן פרק יב. וְדִין שְׂדֵה חֲרָמִים. אדם שאמר על שדהו בארץ ישראל 'הרי זו חרם', תינתן לכהנים המשרתים במקדש באותו זמן (הלכות ערכין וחרמין ו,ה). אך בזמן שאין היובל נוהג, אין בדבריו כלום (שם ח,יא). וְדִין שְׂדֵה אֲחֻזָּה. דיני מכירה והקדשה של שדה שאדם קיבל בירושה (ראה לקמן כמבואר בהלכות ערכין וחרמין פרק ד. וּמְקַבְּלִין גֵּר תּוֹשָׁב. גוי שקיבל עליו מצוות בני נח מפני ציווי הקב"ה, ורוצה לגור בארץ ישראל (הלכות איסורי ביאה יד,ז, הלכות מלכים ח,יא).
וְנוֹהֶגֶת שְׁבִיעִית בָּאָרֶץ מִדִּבְרֵיהֶם וכו'. כל דיני השמיטה הנהוגים בארץ ישראל, וכן דין השמטת כספים שנוהג בכל מקום, אינם חובה מהתורה אלא מדברי חכמים. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ט,ב-ג לגבי שמיטת כספים.
י. מִצְוַת עֲשֵׂה לִתְקֹעַ בַּשּׁוֹפָר בָּעֲשִׂירִי לְתִשְׁרֵי בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל. וּמִצְוָה זוֹ מְסוּרָה לְבֵית דִּין תְּחִלָּה, וְכָל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּב לִתְקֹעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: "תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר" וכו' (ויקרא כה,ט). וְתוֹקְעִין בַּשּׁוֹפָר תֵּשַׁע, כְּדֶרֶךְ שֶׁתּוֹקְעִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. וּמַעֲבִירִין שׁוֹפָר בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל.
י. בָּעֲשִׂירִי לְתִשְׁרֵי. יום הכיפורים. מְסוּרָה לְבֵית דִּין תְּחִלָּה. שהם תוקעים ראשונים. וְתוֹקְעִין בַּשּׁוֹפָר תֵּשַׁע כְּדֶרֶךְ שֶׁתּוֹקְעִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. תקיעה תרועה תקיעה שלוש פעמים (הלכות שופר ג,א). וּמַעֲבִירִין שׁוֹפָר בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל. תוקעים בכל מקום ברחבי הארץ, אך לא בחוץ לארץ (ערוה"ש לא,ד, ד"א).
יא-יב. אֶחָד הוּא לְכָל דָּבָר. בשני המועדים הללו תוקעים בקרן הכבשים הכפוף (הלכות שופר א,א), ושניהם שווים לכל דיני שופר המפורטים בהלכות שופר פרק א. וְאֶחָד הַיּוֹבֵל וְאֶחָד רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַתְּקִיעוֹת. שניהם שווים בעניין מניין ודיני התקיעות, כגון הדינים המפורטים בהלכות שופר ג,ד-ה. אֶלָּא שֶׁבַּיּוֹבֵל תּוֹקְעִין וכו'. יש חילוק בין תקיעת יובל לתקיעת ראש השנה בעניין תקיעה בשבת, שבראש השנה שחל בשבת יש גזרת חכמים שאין לתקוע אלא בפני בית דין שיש לו סמכות לקדש חודשים וקבעו שם מתי יחול ראש השנה (הלכות שופר ב,ו-ט), ואילו בתקיעת יובל לא גזרו גזרה זו, אף על פי שיום הכיפורים אסור בכל המלאכות כמו שבת. אמנם גם בתקיעת יובל תיקנו שאין לתקוע ברחבי הארץ אלא בשעות שהדיינים נמצאים בבית הדין.
יא. שׁוֹפָר שֶׁל יוֹבֵל וְשֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה – אֶחָד הוּא לְכָל דָּבָר. וְאֶחָד הַיּוֹבֵל וְאֶחָד רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַתְּקִיעוֹת, אֶלָּא שֶׁבַּיּוֹבֵל תּוֹקְעִין בֵּין בְּבֵית דִּין שֶׁקִּדְּשׁוּ בּוֹ אֶת הַחֹדֶשׁ וּבֵין בְּבֵית דִּין שֶׁלֹּא קִדְּשׁוּ בּוֹ אֶת הַחֹדֶשׁ, וְכָל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּב לִתְקֹעַ כָּל זְמַן שֶׁבֵּית דִּין יוֹשְׁבִין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין.
יב. וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת לֹא הָיוּ תּוֹקְעִין אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁקִּדְּשׁוּ בּוֹ אֶת הַחֹדֶשׁ, וְאֵין כָּל יָחִיד וְיָחִיד תּוֹקֵעַ אֶלָּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין.
יג. שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְעַכְּבִין בַּיּוֹבֵל: תְּקִיעָה, וְשִׁלּוּחַ עֲבָדִים, וְהַחֲזָרַת שָׂדוֹת לְבַעְלֵיהֶן, וְזוֹ הִיא הַשְׁמָטַת קַרְקַע.
יג. שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְעַכְּבִין בַּיּוֹבֵל. שאם לא עשו אחד מאלו, השנה אינה מתקדשת ואיסורי שביתת הארץ אינם נוהגים בה (רש"י ותוס' ר"ה דף ט,ב; וראה ערוה"ש לא,ה שהביא פירוש נוסף). וְשִׁלּוּחַ עֲבָדִים. עבריים. וְהַחֲזָרַת שָׂדוֹת לְבַעְלֵיהֶן. כמבואר לקמן פי"א.
יד. מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים לֹא הָיוּ עֲבָדִים נִפְטָרִין לְבָתֵּיהֶן וְלֹא מִשְׁתַּעְבְּדִין לַאֲדוֹנֵיהֶם, וְלֹא הַשָּׂדוֹת חוֹזְרוֹת לְבַעְלֵיהֶן, אֶלָּא עֲבָדִים אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִין וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם הַכִּפּוּרִים, תָּקְעוּ בֵּית דִּין בַּשּׁוֹפָר, נִפְטְרוּ עֲבָדִים לְבָתֵּיהֶן וְחָזְרוּ שָׂדוֹת לְבַעְלֵיהֶן.
יד. וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם. מכסים ראשם בכיסוי מכובד כסימן לחרות.
טו. דִּין הַיּוֹבֵל בִּשְׁבִיתַת הָאָרֶץ וְדִין הַשְּׁמִטָּה – אֶחָד הוּא לְכָל דָּבָר: כָּל שֶׁאָסוּר בַּשְּׁבִיעִית מֵעֲבוֹדוֹת הָאָרֶץ אָסוּר בִּשְׁנַת יוֹבֵל, וְכָל שֶׁמֻּתָּר בַּשְּׁבִיעִית מֻתָּר בַּיּוֹבֵל, וּמְלָאכוֹת שֶׁלּוֹקִין עֲלֵיהֶן בַּשְּׁבִיעִית לוֹקִין עֲלֵיהֶן בַּיּוֹבֵל, וְדִין פֵּרוֹת שְׁנַת יוֹבֵל בַּאֲכִילָה וּבִמְכִירָה וּבְבִעוּר כְּדִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית לְכָל דָּבָר.
טז. יְתֵרָה שְׁבִיעִית עַל הַיּוֹבֵל, שֶׁהַשְּׁבִיעִית מַשְׁמֶטֶת כְּסָפִים וְאֵין הַיּוֹבֵל מַשְׁמִיט כְּסָפִים. וְיָתֵר יוֹבֵל עַל הַשְּׁבִיעִית, שֶׁהַיּוֹבֵל מוֹצִיא עֲבָדִים וּמַשְׁמִיט קַרְקַע, וְזֶה הוּא דִּין מְכִירַת שָׂדוֹת הָאָמוּר בַּתּוֹרָה, וְהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" (ויקרא כה,כד). יוֹבֵל מַשְׁמִיט קַרְקַע בִּתְחִלָּתוֹ, וּשְׁבִיעִית אֵין מַשְׁמֶטֶת כְּסָפִים אֶלָּא בְּסוֹפָהּ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

טז. וּמַשְׁמִיט קַרְקַע וכו'. שהקרקעות הנמכרות חוזרות לבעליהן ביובל, כמבואר בפרק הבא. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ט,ד.

תקציר הפרק 

פרק י הלכות שמיטה ויובל

שנת היובל

מצוות עשה לספור ולקדש שנת החמישים ושתי מצוות אלו, מסורים לבית דין הגדול בלבד.

היובל נוהג בזמן שכל עם ישראל לשבטיו יושבים בארץ כתיקנם, כפי שהיה עד חורבן בית ראשון. מאז אין יובל, ולכן השמיטה אינה מהתורה, וכן שאר מצוות התלויות ביובל.

מהלך היובל:
מראש השנה -העבדים מפסיקים לעבוד.
ביום כיפור – תוקעים בשופר כמו בראש השנה, והעבדים משתחררים והשדות חוזרות לבעליהם.
שמיטה ויובל: בכללות, הדין שווה בשניהם. אלא שהיובל משמיט קרקע ולא כספים, ומשחרר עבדים.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על ספר זרעים ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם חרמות והקדשות תלויים ביובל?

2.כדי שתחול שנת היובל-חייבים לדעת את המניין נכון של השנים?

3.האם שמיטת כספים חלה ביובל?

 

תשובות
1.לא
2.לא
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן