א. בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה אֶת הַשֶּׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחַ הַלּוֹקֵחַ, בֵּין שֶׁהִשְׁבִּיחַ מֵחֲמַת הוֹצָאָה בֵּין שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים מֵאֵלֵיהֶן, אֶלָּא שֶׁאִם הִשְׁבִּיחוּ מֵאֵלֵיהֶן – טוֹרֵף כָּל הַשֶּׁבַח, וְאִם הִשְׁבִּיחוּ מֵחֲמַת הוֹצָאָה – גּוֹבֶה חֲצִי הַשֶּׁבַח.
כֵּיצַד? רְאוּבֵן שֶׁהָיָה לוֹ חוֹב עַל שִׁמְעוֹן מָאתַיִם, וּמָכַר שִׁמְעוֹן לְלֵוִי שָׂדֶה בְּמָנֶה, וְהוֹצִיא עָלֶיהָ לֵוִי הוֹצָאוֹת וְהִשְׁבִּיחָהּ וַהֲרֵי הִיא שָׁוָה מָאתַיִם, כְּשֶׁיָּבֹא רְאוּבֵן לִטְרֹף אֶת לֵוִי – טוֹרֵף מִמֶּנָּה בְּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים: מֵאָה שֶׁל דְּמֵי הַלּוֹקֵחַ, וַחֲמִשִּׁים שֶׁל חֲצִי הַשֶּׁבַח. וְאִם הִשְׁבִּיחָה מֵחֲמַת עַצְמָהּ, כְּגוֹן שֶׁהוּקְרָה בְּדָמִים אוֹ עָלוּ בָּהּ אִילָנוֹת – גּוֹבֶה אֶת כֻּלָּהּ.
הוֹרוּ גְּאוֹנִים גְּדוֹלִים וַחֲכָמִים וְאָמְרוּ: לֹא יִהְיֶה הַלּוֹקֵחַ רַע כֹּחַ מִיּוֹרֵד לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, שֶׁשָּׁמִין לוֹ וְיָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. לְפִיכָךְ, אִם הִשְׁבִּיחַ הַלּוֹקֵחַ בְּמֵאָה וְהוֹצִיא חֲמִשִּׁים – נוֹטֵל כָּל הַהוֹצָאָה וַחֲצִי הַשֶּׁבַח הַיָּתֵר עַל הַהוֹצָאָה, וְהַחֵצִי עִם הַקֶּרֶן הוּא שֶׁטּוֹרֵף בַּעַל חוֹב. וּדְבָרִים שֶׁל טַעַם הֵן, וְכָךְ רָאוּי לָדוּן.
וְחוֹזֵר הַלּוֹקֵחַ וְגוֹבֶה הַקֶּרֶן מִנִּכְסֵי שִׁמְעוֹן, אַף מִן הַמְשֻׁעְבָּדִין שֶׁמָּכַר אוֹ נָתַן מֵאַחַר זְמַן שֶׁמָּכַר בּוֹ לְלֵוִי. אֲבָל הַשֶּׁבַח שֶׁטָּרַף מִמֶּנּוּ בַּעַל חוֹב, בֵּין חֶצְיוֹ בֵּין כֻּלּוֹ – אֵין לֵוִי גּוֹבֵהוּ אֶלָּא מִנְּכָסִים בְּנֵי חֹרִין שֶׁל שִׁמְעוֹן, שֶׁתַּקָּנַת עוֹלָם הִיא שֶׁלֹּא יִגָּבֶה הַשֶּׁבַח וְלֹא הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל הַגַּזְלָן וְלֹא מְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִין, שֶׁאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם קִצְבָּה. וּמִקֻּלֵּי כְּתֻבָּה – שֶׁלֹּא תִּטְרֹף אִשָּׁה מִן הַשֶּׁבַח בִּכְתֻבָּתָהּ.
וְלָמָּה יִטְרֹף בַּעַל חוֹב חֲצִי הַשֶּׁבַח בִּלְבַד הַבָּא מֵחֲמַת הוֹצָאָה? לְפִי שֶׁהַשֶּׁבַח בָּא לְאַחַר שֶׁלָּוָה מֵרְאוּבֵן וּלְאַחַר שֶׁמָּכַר לְלֵוִי, וְנִמְצָא רְאוּבֵן וְלֵוִי בִּשְׁנֵי בַּעֲלֵי חוֹבוֹת לְשִׁמְעוֹן, וְהַשֶּׁבַח בִּנְכָסִים שֶׁבָּאוּ לוֹ אַחַר שֶׁלָּוָה מִשְּׁנֵיהֶם, שֶׁהֵן חוֹלְקִין כְּאֶחָד, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
לְפִיכָךְ, רְאוּבֵן שֶׁלָּוָה מִשִּׁמְעוֹן מָנֶה וְכָתַב לוֹ: 'שֶׁאֲנִי עָתִיד לִקְנוֹת מְשֻׁעְבָּד לְךָ', וְחָזַר וְלָוָה מִלֵּוִי מָאתַיִם וְכָתַב לוֹ: 'שֶׁאֲנִי עָתִיד לִקְנוֹת מְשֻׁעְבָּד לְךָ', וְקָנָה אַחַר כָּךְ שָׂדֶה וּמְכָרָהּ לִיהוּדָה בְּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים, וְהִשְׁבִּיחָהּ יְהוּדָה בְּהוֹצָאָתוֹ, וַהֲרֵי הִיא שָׁוָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת – טוֹרֵף שִׁמְעוֹן וְלֵוִי הַקֶּרֶן וְחוֹלְקִין אוֹתוֹ בְּשָׁוֶה, וְנִמְצָא בְּיַד זֶה חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים וּבְיַד זֶה חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים.
וְחוֹזֵר שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה שְׁלָשְׁתָּם, וְחוֹלְקִין מֵאָה וַחֲמִשִּׁים שֶׁל שֶׁבַח עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ. נִמְצָא שִׁמְעוֹן טָרַף בְּמָנֶה שֶׁלּוֹ מִשָּׂדֶה זוֹ, וְלֵוִי טָרַף מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה וּמֶחֱצָה, וִיהוּדָה נָטַל מִן הַשֶּׁבַח שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים וּמֶחֱצָה. וְכָזֶה הֵן חוֹלְקִין אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה.
כֵּיצַד? רְאוּבֵן שֶׁהָיָה לוֹ חוֹב עַל שִׁמְעוֹן מָאתַיִם, וּמָכַר שִׁמְעוֹן לְלֵוִי שָׂדֶה בְּמָנֶה, וְהוֹצִיא עָלֶיהָ לֵוִי הוֹצָאוֹת וְהִשְׁבִּיחָהּ וַהֲרֵי הִיא שָׁוָה מָאתַיִם, כְּשֶׁיָּבֹא רְאוּבֵן לִטְרֹף אֶת לֵוִי – טוֹרֵף מִמֶּנָּה בְּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים: מֵאָה שֶׁל דְּמֵי הַלּוֹקֵחַ, וַחֲמִשִּׁים שֶׁל חֲצִי הַשֶּׁבַח. וְאִם הִשְׁבִּיחָה מֵחֲמַת עַצְמָהּ, כְּגוֹן שֶׁהוּקְרָה בְּדָמִים אוֹ עָלוּ בָּהּ אִילָנוֹת – גּוֹבֶה אֶת כֻּלָּהּ.
הוֹרוּ גְּאוֹנִים גְּדוֹלִים וַחֲכָמִים וְאָמְרוּ: לֹא יִהְיֶה הַלּוֹקֵחַ רַע כֹּחַ מִיּוֹרֵד לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, שֶׁשָּׁמִין לוֹ וְיָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. לְפִיכָךְ, אִם הִשְׁבִּיחַ הַלּוֹקֵחַ בְּמֵאָה וְהוֹצִיא חֲמִשִּׁים – נוֹטֵל כָּל הַהוֹצָאָה וַחֲצִי הַשֶּׁבַח הַיָּתֵר עַל הַהוֹצָאָה, וְהַחֵצִי עִם הַקֶּרֶן הוּא שֶׁטּוֹרֵף בַּעַל חוֹב. וּדְבָרִים שֶׁל טַעַם הֵן, וְכָךְ רָאוּי לָדוּן.
וְחוֹזֵר הַלּוֹקֵחַ וְגוֹבֶה הַקֶּרֶן מִנִּכְסֵי שִׁמְעוֹן, אַף מִן הַמְשֻׁעְבָּדִין שֶׁמָּכַר אוֹ נָתַן מֵאַחַר זְמַן שֶׁמָּכַר בּוֹ לְלֵוִי. אֲבָל הַשֶּׁבַח שֶׁטָּרַף מִמֶּנּוּ בַּעַל חוֹב, בֵּין חֶצְיוֹ בֵּין כֻּלּוֹ – אֵין לֵוִי גּוֹבֵהוּ אֶלָּא מִנְּכָסִים בְּנֵי חֹרִין שֶׁל שִׁמְעוֹן, שֶׁתַּקָּנַת עוֹלָם הִיא שֶׁלֹּא יִגָּבֶה הַשֶּׁבַח וְלֹא הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל הַגַּזְלָן וְלֹא מְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִין, שֶׁאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם קִצְבָּה. וּמִקֻּלֵּי כְּתֻבָּה – שֶׁלֹּא תִּטְרֹף אִשָּׁה מִן הַשֶּׁבַח בִּכְתֻבָּתָהּ.
וְלָמָּה יִטְרֹף בַּעַל חוֹב חֲצִי הַשֶּׁבַח בִּלְבַד הַבָּא מֵחֲמַת הוֹצָאָה? לְפִי שֶׁהַשֶּׁבַח בָּא לְאַחַר שֶׁלָּוָה מֵרְאוּבֵן וּלְאַחַר שֶׁמָּכַר לְלֵוִי, וְנִמְצָא רְאוּבֵן וְלֵוִי בִּשְׁנֵי בַּעֲלֵי חוֹבוֹת לְשִׁמְעוֹן, וְהַשֶּׁבַח בִּנְכָסִים שֶׁבָּאוּ לוֹ אַחַר שֶׁלָּוָה מִשְּׁנֵיהֶם, שֶׁהֵן חוֹלְקִין כְּאֶחָד, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
לְפִיכָךְ, רְאוּבֵן שֶׁלָּוָה מִשִּׁמְעוֹן מָנֶה וְכָתַב לוֹ: 'שֶׁאֲנִי עָתִיד לִקְנוֹת מְשֻׁעְבָּד לְךָ', וְחָזַר וְלָוָה מִלֵּוִי מָאתַיִם וְכָתַב לוֹ: 'שֶׁאֲנִי עָתִיד לִקְנוֹת מְשֻׁעְבָּד לְךָ', וְקָנָה אַחַר כָּךְ שָׂדֶה וּמְכָרָהּ לִיהוּדָה בְּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים, וְהִשְׁבִּיחָהּ יְהוּדָה בְּהוֹצָאָתוֹ, וַהֲרֵי הִיא שָׁוָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת – טוֹרֵף שִׁמְעוֹן וְלֵוִי הַקֶּרֶן וְחוֹלְקִין אוֹתוֹ בְּשָׁוֶה, וְנִמְצָא בְּיַד זֶה חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים וּבְיַד זֶה חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים.
וְחוֹזֵר שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה שְׁלָשְׁתָּם, וְחוֹלְקִין מֵאָה וַחֲמִשִּׁים שֶׁל שֶׁבַח עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ. נִמְצָא שִׁמְעוֹן טָרַף בְּמָנֶה שֶׁלּוֹ מִשָּׂדֶה זוֹ, וְלֵוִי טָרַף מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה וּמֶחֱצָה, וִיהוּדָה נָטַל מִן הַשֶּׁבַח שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים וּמֶחֱצָה. וְכָזֶה הֵן חוֹלְקִין אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה.
ב. כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל הַלּוֹקֵחַ – אֵינָן נִטְרָפִין מִמֶּנּוּ, אֲבָל הַפֵּרוֹת הַמְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן צְרִיכִין לַקַּרְקַע, כַּעֲנָבִים שֶׁהִגִּיעוּ לְהִבָּצֵר – הֲרֵי בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מֵהֶן כְּמוֹ שֶׁגּוֹבֶה מִן הַשֶּׁבַח.
ב. שֶׁאָכַל הַלּוֹקֵחַ. שנטל מהשדה. שֶׁהִגִּיעוּ לְהִבָּצֵר. שהבשילו וראויים להיבצר. הֲרֵי בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מֵהֶן. אף שאינם זקוקים לקרקע, אינם נחשבים כפירות שביד הקונה.
ג. מַתָּנָה שֶׁשָּׁבְחָה מֵחֲמַת הוֹצָאָה – אֵין בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִשִּׁבְחָהּ כְּלוּם, אֶלָּא רוֹאִין כַּמָּה הָיְתָה שָׁוָה בִּשְׁעַת מַתָּנָה, וְגוֹבֶה. וְאִם שָׁבְחָה מֵאֵלֶיהָ – בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה אֶת כֻּלָּהּ. וְאִם קִבֵּל הַנּוֹתֵן אַחֲרָיוּת הַמַּתָּנָה – הֲרֵי בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִמֶּנָּה אֶת הַשֶּׁבַח כְּדֶרֶךְ שֶׁגּוֹבִין מִן הַלָּקוֹחוֹת.
וְלָמָּה יִטְרֹף בַּעַל חוֹב חֲצִי הַשֶּׁבַח מִן הַלּוֹקֵחַ וְלֹא יִטְרֹף מִמְּקַבֵּל הַמַּתָּנָה כְּלוּם? מִפְּנֵי שֶׁהַמּוֹכֵר כּוֹתֵב לַלּוֹקֵחַ בִּשְׁטַר מְכִירָה שֶׁ'אֲנִי מְחֻיָּב לְךָ בַּקֶּרֶן וּבֶעָמָל שֶׁתַּעֲמֹל וּבַשֶּׁבַח שֶׁתַּשְׁבִּיחַ, וְעָלַי אַחֲרָיוּת הַכֹּל', וְרָצָה הַלּוֹקֵחַ וְקִבֵּל דָּבָר זֶה, שֶׁהֲרֵי הַלּוֹקֵחַ יָרַד עַל תְּנַאי זֶה שֶׁאִם יִלָּקַח מִמֶּנּוּ הַשֶּׁבַח – יַחֲזֹר עַל הַמּוֹכֵר; וַאֲפִלּוּ לֹא כָּתַב, כְּבָר נוֹדַע שֶׁזֶּה דִּין הַמּוֹכֵר עִם הַלּוֹקֵחַ.
אֲבָל הַמַּתָּנָה, שֶׁאֵין שָׁם תְּנַאי זֶה – אֵינוֹ גּוֹבֶה מִשֶּׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחָהּ בְּהוֹצָאָתוֹ כְּלוּם.
וְלָמָּה יִטְרֹף בַּעַל חוֹב חֲצִי הַשֶּׁבַח מִן הַלּוֹקֵחַ וְלֹא יִטְרֹף מִמְּקַבֵּל הַמַּתָּנָה כְּלוּם? מִפְּנֵי שֶׁהַמּוֹכֵר כּוֹתֵב לַלּוֹקֵחַ בִּשְׁטַר מְכִירָה שֶׁ'אֲנִי מְחֻיָּב לְךָ בַּקֶּרֶן וּבֶעָמָל שֶׁתַּעֲמֹל וּבַשֶּׁבַח שֶׁתַּשְׁבִּיחַ, וְעָלַי אַחֲרָיוּת הַכֹּל', וְרָצָה הַלּוֹקֵחַ וְקִבֵּל דָּבָר זֶה, שֶׁהֲרֵי הַלּוֹקֵחַ יָרַד עַל תְּנַאי זֶה שֶׁאִם יִלָּקַח מִמֶּנּוּ הַשֶּׁבַח – יַחֲזֹר עַל הַמּוֹכֵר; וַאֲפִלּוּ לֹא כָּתַב, כְּבָר נוֹדַע שֶׁזֶּה דִּין הַמּוֹכֵר עִם הַלּוֹקֵחַ.
אֲבָל הַמַּתָּנָה, שֶׁאֵין שָׁם תְּנַאי זֶה – אֵינוֹ גּוֹבֶה מִשֶּׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחָהּ בְּהוֹצָאָתוֹ כְּלוּם.
ג. כַּמָּה הָיְתָה שָׁוָה בִּשְׁעַת מַתָּנָה. הקרקע ללא השבח. וְאִם קִבֵּל הַנּוֹתֵן אַחֲרָיוּת הַמַּתָּנָה. שאם יקחו מהמקבל את השדה שקיבל, ישלם לו הנותן את דמיה.
וְלָמָּה יִטְרֹף וכו'. מהי סיבת ההבדל בין קונה למקבל מתנה בטריפת השבח. וְרָצָה הַלּוֹקֵחַ וְקִבֵּל דָּבָר זֶה וכו'. הלוקח הסכים לתנאי האחריות של המוכר, והוא החזיק בקרקע על דעת שהמוכר אחראי לשלם לו במקרה שיטרפו ממנו את הקרן והשבח, ומכאן שטריפת השבח מהקונה כלולה בהסכם בתנאי המכירה. וַאֲפִלּוּ לֹא כָּתַב. גם אם המוכר לא כתב אחריות ללוקח על המכירה. כְּבָר נוֹדַע שֶׁזֶּה דִּין הַמּוֹכֵר עִם הַלּוֹקֵחַ. שבסתם מכירה מקבל המוכר אחריות גם אם לא כתב זאת במפורש (הלכות מכירה יט,ג). ולעומת זאת, במתנה אין אחריות אלא אם כן היא מפורשת בשטר (ראה הלכות שכנים יג,א).
וְלָמָּה יִטְרֹף וכו'. מהי סיבת ההבדל בין קונה למקבל מתנה בטריפת השבח. וְרָצָה הַלּוֹקֵחַ וְקִבֵּל דָּבָר זֶה וכו'. הלוקח הסכים לתנאי האחריות של המוכר, והוא החזיק בקרקע על דעת שהמוכר אחראי לשלם לו במקרה שיטרפו ממנו את הקרן והשבח, ומכאן שטריפת השבח מהקונה כלולה בהסכם בתנאי המכירה. וַאֲפִלּוּ לֹא כָּתַב. גם אם המוכר לא כתב אחריות ללוקח על המכירה. כְּבָר נוֹדַע שֶׁזֶּה דִּין הַמּוֹכֵר עִם הַלּוֹקֵחַ. שבסתם מכירה מקבל המוכר אחריות גם אם לא כתב זאת במפורש (הלכות מכירה יט,ג). ולעומת זאת, במתנה אין אחריות אלא אם כן היא מפורשת בשטר (ראה הלכות שכנים יג,א).
ד. וְכֵן יְתוֹמִים שֶׁהִשְׁבִּיחוּ הַנְּכָסִים – אֵין בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִן הַשֶּׁבַח כְּלוּם. אֲבָל אִם שָׁבְחוּ נְכָסִים מֵאֵלֵיהֶן – גּוֹבֶה אֶת הַשֶּׁבַח כֻּלּוֹ.
ד. וְכֵן יְתוֹמִים וכו'. יתומים שירשו קרקע מאביהם ובא בעל חובו לטרוף מהם את הקרקע לאחר שהשביחו אותה, דינם דומה לדינו של מקבל מתנה לגבי טריפת שבח, שכן גם להם אין ממי ליטול את מה שהשקיעו.
ה. בַּעַל חוֹב שֶׁטָּרַף בְּחוֹבוֹ מִיַּד הַלּוֹקֵחַ מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ מִן הַקֶּרֶן וַחֲצִי הַשֶּׁבַח – רוֹאִין הַנִּשְׁאָר מִן הַקַּרְקַע: אִם יֵשׁ בּוֹ תְּעָלָה לַלּוֹקֵחַ, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁאַר לוֹ בַּשָּׂדֶה בֵּית תִּשְׁעַת קַבִּין וּבַגִּנָּה בֵּית חֲצִי קַב – יִשְׁתַּתְּפוּ בָּהּ שְׁנֵיהֶם; וְאִם לֹא נִשְׁאַר לוֹ דָּבָר שֶׁאִלּוּ יֵחָלֵק יִהְיֶה שֵׁם כֻּלּוֹ עָלָיו – נוֹתֵן לוֹ בַּעַל חוֹב אֶת דָּמָיו.
ה. תְּעָלָה. תועלת. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁאַר לוֹ בַּשָּׂדֶה בֵּית תִּשְׁעַת קַבִּין וּבַגִּנָּה בֵּית חֲצִי קַב. שדה מיועדת לעבודת אדמה נרחבת ולכן אם שטחה קטן מכדי זריעת תשעה קבים אין בה תועלת בתור שדה, ואילו לגינה שמיועדת לעבודת אדמה מצומצמת, דרוש לפחות שטח של זריעת חצי קב (ראה הלכות שכנים א,ד). יִשְׁתַּתְּפוּ בָּהּ שְׁנֵיהֶם. ישתמשו בה בשכנות כל אחד בחלקו. וְאִם לֹא נִשְׁאַר לוֹ דָּבָר שֶׁאִלּוּ יֵחָלֵק יִהְיֶה שֵׁם כֻּלּוֹ עָלָיו. אם לאחר שנטל המלווה את שמגיע לו, לא נותר לקונה חלק שעדיין נקרא בפני עצמו בשם הקודם של הדבר לפני שנחלק. נוֹתֵן לוֹ בַּעַל חוֹב אֶת דָּמָיו. בעל החוב נותן את שווי החלק שנותר כפיצוי לקונה, ותהיה כולה שלו.
ו. הָיְתָה הַשָּׂדֶה הַפּוֹתִיקֵי – בַּעַל חוֹב נוֹטֵל אֶת כֻּלָּהּ, וְרוֹאִין חֲצִי הַשֶּׁבַח הַנִּשְׁאָר לַלּוֹקֵחַ: אִם הָיָה חֲצִי הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַהוֹצָאָה כֻּלָּהּ – נוֹטֵל הַהוֹצָאָה מִבַּעַל חוֹב, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ בַּעַל חוֹב: 'שָׂדִי הִיא שֶׁהִשְׁבִּיחָה', וְהַנִּשְׁאָר לוֹ מִן הַשֶּׁבַח – נוֹטֵל אוֹתוֹ מִן הַמּוֹכֵר.
וְאִם הָיָה חֲצִי הַשֶּׁבַח פָּחוּת מִן הַהוֹצָאָה – אֵין לוֹ מִבַּעַל חוֹב אֶלָּא חֲצִי הַשֶּׁבַח, וְחוֹזֵר וְגוֹבֶה מִן הַמּוֹכֵר חֲצִי הַשֶּׁבַח שֶׁנִּטְרַף בִּלְבַד.
וְאִם הָיָה חֲצִי הַשֶּׁבַח פָּחוּת מִן הַהוֹצָאָה – אֵין לוֹ מִבַּעַל חוֹב אֶלָּא חֲצִי הַשֶּׁבַח, וְחוֹזֵר וְגוֹבֶה מִן הַמּוֹכֵר חֲצִי הַשֶּׁבַח שֶׁנִּטְרַף בִּלְבַד.
ו. הָיְתָה הַשָּׂדֶה הַפּוֹתִיקֵי וכו'. אם הלווה ייחד את הקרקע הזו לגביית החוב (ראה לעיל יח,ג), דין השבח שונה ממקרה של שעבוד רגיל. בַּעַל חוֹב נוֹטֵל אֶת כֻּלָּהּ. שלא כבמקרה הרגיל, שבו השבח מתחלק בין המלווה לקונה מכיוון שהוא משועבד לשניהם בשווה (כדלעיל ה"א), כאן השבח כולו שייך למלווה שהרי השדה הייתה מיוחדת לו עבור חובו, ונמצא שהשבח כולו שייך לשדה שלו שהשביחה. וְרוֹאִין חֲצִי הַשֶּׁבַח הַנִּשְׁאָר לַלּוֹקֵחַ וכו'. אף על פי שכל השבח שייך למלווה, מכל מקום הוא הגיע כתוצאה מהשקעה של הקונה, ולכן צריך המלווה לשלם לו על כך. והקונה נידון כעין היורד לשדה חברו שלא ברשות, שאומדים את ההשקעה ואת שווי ההשבחה ומשלם לו הבעלים את הפחות שבשניהם. אמנם במקרה זה מגבילים את החזר ההוצאה שמקבל הקונה עד למחצית מסכום השבח (ראה יד"פ שנתן טעם לדבר וצ"ע).
ז. בַּעַל חוֹב שֶׁבָּא לִטְרֹף מִן הַיְתוֹמִים, יְתוֹמִים אוֹמְרִים: 'אָנוּ הִשְׁבַּחְנוּ', וּבַעַל חוֹב אוֹמֵר: 'שֶׁמָּא אֲבִיכֶם הִשְׁבִּיחַ' – עַל הַיְתוֹמִים לְהָבִיא רְאָיָה. הֵבִיאוּ רְאָיָה שֶׁהֵם הִשְׁבִּיחוּ – שָׁמִין לָהֶן אֶת הַשֶּׁבַח וְאֶת הַהוֹצָאָה, וְנוֹטְלִין הַפָּחוּת שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם, וּמַעֲלֶה אוֹתָם בְּדָמִים.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁעָשָׂה שָׂדֶה זוֹ הַפּוֹתִיקֵי. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה הַפּוֹתִיקֵי: אִם רָצוּ הַיְתוֹמִים לְסַלֵּק בַּעַל חוֹב בְּדָמִים – מְסַלְּקִין; וְאִם רָצוּ – נוֹטְלִין מִן הַקַּרְקַע שִׁעוּר הַשֶּׁבַח שֶׁלָּהֶן.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁעָשָׂה שָׂדֶה זוֹ הַפּוֹתִיקֵי. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה הַפּוֹתִיקֵי: אִם רָצוּ הַיְתוֹמִים לְסַלֵּק בַּעַל חוֹב בְּדָמִים – מְסַלְּקִין; וְאִם רָצוּ – נוֹטְלִין מִן הַקַּרְקַע שִׁעוּר הַשֶּׁבַח שֶׁלָּהֶן.
ז. בַּעַל חוֹב שֶׁבָּא לִטְרֹף מִן הַיְתוֹמִים. בחוב שהיה חייב לו אביהם. יְתוֹמִים אוֹמְרִים אָנוּ הִשְׁבַּחְנוּ. ואין השבח משועבד לחוב. וּבַעַל חוֹב אוֹמֵר שֶׁמָּא אֲבִיכֶם הִשְׁבִּיחַ. ומגיע לו לקבל את השבח עבור חובו. שָׁמִין לָהֶן אֶת הַשֶּׁבַח וְאֶת הַהוֹצָאָה וכו'. אומדים את שווי השבח ואת ההוצאות שהוציאו עבור שבח זה, והיתומים מקבלים הסכום הנמוך מבין השניים. וּמַעֲלֶה אוֹתָם בְּדָמִים. משלם להם דמים עבור אותו סכום.
בְּשֶׁעָשָׂה שָׂדֶה זוֹ הַפּוֹתִיקֵי. אף על פי שבדרך כלל בעל חוב אינו גובה את השבח כלל מן היתומים (כדלעיל ה"ד), אם עשה את השדה אפותיקי הריהי שלו, ודינם של היתומים כמי שירד לשדה חברו שלא ברשות ששמין להם את השבח ואת ההוצאה ונוטלים את הנמוך מבין שניהם. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה הַפּוֹתִיקֵי וכו'. במקרה זה אין למלווה זכות בקרקע, וכל השבח שלהם. ולכן יכולים לבחור לתת לו דמים בשווי הקרקע ולסלקו ממנה או לתת לו קרקע בניכוי השבח שהשביחו בה (כדלעיל יח,ח).
בְּשֶׁעָשָׂה שָׂדֶה זוֹ הַפּוֹתִיקֵי. אף על פי שבדרך כלל בעל חוב אינו גובה את השבח כלל מן היתומים (כדלעיל ה"ד), אם עשה את השדה אפותיקי הריהי שלו, ודינם של היתומים כמי שירד לשדה חברו שלא ברשות ששמין להם את השבח ואת ההוצאה ונוטלים את הנמוך מבין שניהם. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה הַפּוֹתִיקֵי וכו'. במקרה זה אין למלווה זכות בקרקע, וכל השבח שלהם. ולכן יכולים לבחור לתת לו דמים בשווי הקרקע ולסלקו ממנה או לתת לו קרקע בניכוי השבח שהשביחו בה (כדלעיל יח,ח).
בְּמָנֶה. מאה דינרים. וְאִם הִשְׁבִּיחָה מֵחֲמַת עַצְמָהּ. ושווה כעת מאתיים. שֶׁהוּקְרָה בְּדָמִים. שהתייקרה ללא שהשתנתה. אוֹ עָלוּ בָּהּ אִילָנוֹת. צמחו מעצמם.
לֹא יִהְיֶה הַלּוֹקֵחַ רַע כֹּחַ מִיּוֹרֵד לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת. לא מסתבר שמעמדו של הקונה יהיה פחות ממעמדו של מי שמעבד את שדה חברו ללא רשותו והשביחה, שאומדים את ההשקעה ואת שווי ההשבחה ומשלם לו הבעלים את הפחות שבשניהם (הלכות גזלה י,ד). ולכן גם כאן יש לתת לקונה את מה שהשקיע בשדה, ולאחר מכן יחלקו ביניהם הקונה ובעל החוב את השבח שנשאר.
וְחוֹזֵר הַלּוֹקֵחַ וְגוֹבֶה הַקֶּרֶן מִנִּכְסֵי שִׁמְעוֹן אַף מִן הַמְשֻׁעְבָּדִין. למוכר יש אחריות על השדה שמכר, וכאשר היא נלקחת מהקונה עליו להחזיר לו את דמי הקנייה. והקונה יכול לגבות את חובו מנכסים משועבדים שנמכרו או ניתנו לאחרים אחרי שקנה את השדה (ראה לעיל יא,ה). בֵּין חֶצְיוֹ. אם השביחה מחמת השקעה של הקונה. בֵּין כֻּלּוֹ. אם השביחה מעצמה. שֶׁתַּקָּנַת עוֹלָם הִיא וכו'. חכמים תיקנו שבמקרים הנזכרים כאן לא יגבו את החוב מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם. שֶׁלֹּא יִגָּבֶה הַשֶּׁבַח. הנזכר בהלכה כאן. וְלֹא הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל הַגַּזְלָן. הגוזל שדה ואכל פירותיה צריך להחזיר את הקרקע ואת דמי הפירות שאכל. ודמים אלו נגבים רק מנכסים בני חורין של הגזלן (ראה הלכות גזלה ט,ה). וְלֹא מְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת. מתנאי הכתובה שהאישה והבנות ניזונות מנכסי האדם שמת עד שיתארסו או עד שהאישה תתבע כתובתה והבנות יבגרו (הלכות אישות יח,א, יט,י). ואם מת ויורשיו מכרו את נכסיו אינן יכולות לטרוף אותם מהקונה לצורך מזונותיהן (ראה שם יח,יג). שֶׁאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם קִצְבָּה. ערכם אינו ידוע מראש, ומשום כך הקונים מיד אלו את קרקעותיהם אינם יכולים להעריך מהו הסיכון שהם נוטלים על עצמם. וּמִקֻּלֵּי כְּתֻבָּה שֶׁלֹּא תִּטְרֹף אִשָּׁה מִן הַשֶּׁבַח בִּכְתֻבָּתָהּ. אף שהכתובה עצמה נגבית מנכסים משועבדים (שהרי יש לה קצבה), קבעו חכמים שאינה יכולה לגבות את דמי הכתובה מהשבח שנוצר אצל הקונה. והגבלה זו היא מן הדברים שבהם דין הכתובה קל יותר מדיני שאר שטרי חוב (ראה שם טז,ה).
וְלָמָּה יִטְרֹף בַּעַל חוֹב חֲצִי הַשֶּׁבַח בִּלְבַד הַבָּא מֵחֲמַת הוֹצָאָה. ולא ייטול את כולו כמו שנוטל את כל הקרן. וְנִמְצָא רְאוּבֵן וְלֵוִי בִּשְׁנֵי בַּעֲלֵי חוֹבוֹת לְשִׁמְעוֹן. ראובן המלווה ולוי הקונה הם במעמד של שני בעלי חוב לשמעון. וְהַשֶּׁבַח בִּנְכָסִים שֶׁבָּאוּ לוֹ אַחַר שֶׁלָּוָה מִשְּׁנֵיהֶם. השבח הוא במעמד של נכסים שהגיעו לבעלים לאחר שהתחייב לשניהם [בחלק מהדפוסים וכתה"י הגרסא: "ונמצא ראובן ולוי כשני… והשבח כנכסים…", והכוונה זהה.] שֶׁהֵן חוֹלְקִין כְּאֶחָד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שהנכסים משועבדים לשני בעלי החוב ומתחלקים ביניהם באופן שווה, כמבואר לעיל כ,א (וכל זה בשבח שהשביח הקונה, אך שבח שבא מאליו אינו נחשב לקניין חדש אלא לחלק מהקרקע שהייתה בשעת ההלוואה והשתעבדה רק למלווה ולכן הוא נוטל את כולה).
טוֹרֵף שִׁמְעוֹן וְלֵוִי הַקֶּרֶן וְחוֹלְקִין אוֹתוֹ בְּשָׁוֶה. שהרי הקרן משועבדת לשניהם באופן שווה מכיוון שהקרקע נקנתה אחרי זמן ההלוואה של שניהם (ראה לעיל כ,א).
וְחוֹזֵר שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה שְׁלָשְׁתָּם וְחוֹלְקִין מֵאָה וַחֲמִשִּׁים שֶׁל שֶׁבַח. שהרי השבח משועבד גם ליהודה. עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ. לעיל כ,ד, שם נתבאר כיצד חולקים במקרה שהלווה חייב סכום שונה לכמה נושים ואין לו די ממון לשלם לכולם. נִמְצָא וכו'. בתחילה שמעון ולוי חולקים ביניהם את המאה וחמישים ששווה הקרן, שהיא משועבדת רק להם. ולאחר מכן מחלקים שלושתם את השבח ביניהם. שִׁמְעוֹן טָרַף בְּמָנֶה שֶׁלּוֹ מִשָּׂדֶה זוֹ. שבעים וחמישה מהקרן, ועוד עשרים וחמישה מהשבח, שחלקו מוגבל עד סכום ההלוואה. וְלֵוִי טָרַף מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה וּמֶחֱצָה. שבעים וחמישה מהקרן, ועוד שישים ושניים וחצי (שהם עשרים וחמישה זוזים בחלוקה הראשונה בין שלושתם, ועוד שלושים ושבעה וחצי שהם מחצית מן היתרה, שחולק בה בשווה עם יהודה). וִיהוּדָה נָטַל מִן הַשֶּׁבַח שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים וּמֶחֱצָה. שיהודה נטל מהשבח בלבד.