א. מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׁפֹּט הַשּׁוֹפֵט בְּצֶדֶק, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט,טו). אֵי זֶה הוּא צֶדֶק הַמִּשְׁפָּט? זֶה הַשְׁוָיַת שְׁנֵי בַּעֲלֵי דִּינִין בְּכָל דָּבָר: לֹא יִהְיֶה אֶחָד מְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ: 'קַצֵּר דְּבָרֶיךָ', לֹא יַסְבִּיר פָּנִים לְאֶחָד וִידַבֵּר לוֹ רַכּוֹת וְיָרֵעַ פָּנָיו לָאַחֵר וִידַבֵּר לוֹ קָשׁוֹת.
א. לֹא יִהְיֶה אֶחָד מְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ קַצֵּר דְּבָרֶיךָ. שלא יסתתמו טענותיו בראותו שהדיין סבלן כלפי בעל דינו ולא כלפיו.
ב. שְׁנֵי בַּעֲלֵי דִּינִין שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן מְלֻבָּשׁ בְּגָדִים יְקָרִים וְהַשֵּׁנִי בְּגָדִים בְּזוּיִים – אוֹמְרִין לַמְכֻבָּד: 'אוֹ הַלְבִּישֵׁהוּ כְּמוֹתְךָ עַד שֶׁתָּדוּן עִמּוֹ אוֹ לְבֹשׁ כְּמוֹתוֹ, עַד שֶׁתִּהְיוּ שָׁוִין, וְאַחַר כָּךְ תַּעַמְדוּ בַּדִּין'.
ב. אוֹמְרִין לַמְכֻבָּד אוֹ הַלְבִּישֵׁהוּ וכו'. כדי שיעמדו באופן שווה לפני הדיין.
ג. לֹא יִהְיֶה אֶחָד יוֹשֵׁב וְאֶחָד עוֹמֵד, אֶלָּא שְׁנֵיהֶן עוֹמְדִין. וְאִם רָצוּ בֵּית דִּין לְהוֹשִׁיב אֶת שְׁנֵיהֶן – מוֹשִׁיבִין. וְלֹא יֵשֵׁב אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה, אֶלָּא זֶה בְּצַד זֶה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן בַּדִּין. אֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין – שְׁנֵיהֶן בַּעֲמִידָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה" (שמות יח,יג). וְאֵי זֶה הוּא גְּמַר דִּין? 'אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב'. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּבַעֲלֵי דִּינִין. אֲבָל הָעֵדִים לְעוֹלָם בַּעֲמִידָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים" (דברים יט,יז).
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן בַּדִּין. אֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין – שְׁנֵיהֶן בַּעֲמִידָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה" (שמות יח,יג). וְאֵי זֶה הוּא גְּמַר דִּין? 'אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב'. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּבַעֲלֵי דִּינִין. אֲבָל הָעֵדִים לְעוֹלָם בַּעֲמִידָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים" (דברים יט,יז).
ג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. שאפשר להושיב את בעלי הדין. וְאֵי זֶה הוּא גְּמַר דִּין וכו'. לקמן כב,ט. הָעֵדִים לְעוֹלָם בַּעֲמִידָה. אפילו בשעת משא ומתן.
ד. תַּלְמִיד חֲכָמִים וְעַם הָאָרֶץ שֶׁבָּאוּ לַדִּין – מוֹשִׁיבִין אֶת הֶחָכָם, וְאוֹמְרִין לְעַם הָאָרֶץ: 'שֵׁב'; אִם לֹא יָשַׁב – אֵין מַקְפִּידִין עַל כָּךְ. וְלֹא יַקְדִּים הַתַּלְמִיד כְּשֶׁיָּבֹא לַדִּין וְיֵשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ שֶׁרוֹצֶה לָדוּן לְפָנָיו. וְאִם הָיָה קָבוּעַ לוֹ זְמַן לִקְרוֹת וּבָא בִּזְמַנּוֹ – מֻתָּר.
ד. מוֹשִׁיבִין אֶת הֶחָכָם וְאוֹמְרִין לְעַם הָאָרֶץ שֵׁב וכו'. יש להושיב את החכם כדי לכבדו, וכדי להשוות ביניהם אומרים גם לשני לשבת. ואם נתנו לו רשות לשבת, אף על פי שלא ישב, נחשב המשפט דין צדק. וְלֹא יַקְדִּים הַתַּלְמִיד כְּשֶׁיָּבֹא לַדִּין וְיֵשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ שֶׁרוֹצֶה לָדוּן לְפָנָיו. כשיש לתלמיד דין הנידון אצל רבו, אסור לו להקדים לבוא לרבו שלא ייראה שהקדים כדי לסדר טענותיו לפני רבו קודם שיבוא בעל דינו (ראה לקמן ה"ז שאסור לדיין לשמוע דברי בעל דין שלא בפני בעל דינו). לִקְרוֹת. ללמוד.
ה. כְּבָר נָהֲגוּ כָּל בָּתֵּי דִּינֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַחַר הַתַּלְמוּד בְּכָל הַיְשִׁיבוֹת, שֶׁמּוֹשִׁיבִין אֶת בַּעֲלֵי דִּינִים וּמוֹשִׁיבִין הָעֵדִים, כְּדֵי לְסַלֵּק הַמַּחֲלֹקֶת, שֶׁאֵין בָּנוּ כֹּחַ לְהַעֲמִיד מִשְׁפְּטֵי הַדָּת עַל תִּלָּם.
ה. כְּדֵי לְסַלֵּק הַמַּחֲלֹקֶת. מצד אנשים שלא יהיו מוכנים לעמוד.
ו. הָיוּ לִפְנֵי הַדַּיָּנִין בַּעֲלֵי דִּין הַרְבֵּה – מַקְדִּימִין אֶת דִּין הַיָּתוֹם לְדִין הָאַלְמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (ישעיהו א,יז). וְדִין אַלְמָנָה קוֹדֵם לְדִין תַּלְמִיד חֲכָמִים, וְדִין תַּלְמִיד חֲכָמִים קוֹדֵם לְדִין עַם הָאָרֶץ, וְדִין הָאִשָּׁה קוֹדֵם לְדִין הָאִישׁ, שֶׁבֹּשֶׁת הָאִשָּׁה מְרֻבָּה.
ו. וְדִין הָאִשָּׁה קוֹדֵם לְדִין הָאִישׁ. שאינו תלמיד חכם.
ז. אָסוּר לַדַּיָּן לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִין קֹדֶם שֶׁיָּבֹא חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ דָּבָר אֶחָד אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק" (דברים א,טז). וְכָל הַשּׁוֹמֵעַ מֵאֶחָד – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא" (שמות כג,א). וּבִכְלַל לָאו זֶה אַזְהָרָה לַמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרַע וּמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע וּמֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר.
וְכֵן בַּעַל דִּין מֻזְהָר שֶׁלֹּא יַשְׁמִיעַ דְּבָרָיו לַדַּיָּן קֹדֶם שֶׁיָּבֹא חֲבֵרוֹ, וְגַם עַל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ נֶאֱמַר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג,ז).
וְכֵן בַּעַל דִּין מֻזְהָר שֶׁלֹּא יַשְׁמִיעַ דְּבָרָיו לַדַּיָּן קֹדֶם שֶׁיָּבֹא חֲבֵרוֹ, וְגַם עַל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ נֶאֱמַר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג,ז).
ז. אוֹ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ. לאחר שחברו בא, כגון כשיצא. שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם. שיש לשמוע את שני בעלי הדין האחד בפני השני. לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא. שעל פי רוב מה שנאמר שלא בפני בעל הדין השני אינו ביושר ואמת, וכאשר השופט שומע צד אחד בלבד עשויה להתקבע אצלו תמונה לא אמתית של המקרה (סה"מ לא תעשה רפא). וּבִכְלַל לָאו זֶה אַזְהָרָה לַמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרַע וכו'. שכל הדיבורים השקריים והלא ראויים כלולים באיסור זה (שם).
ח. לֹא יִהְיֶה הַדַּיָּן שׁוֹמֵעַ מִפִּי הַתֻּרְגְּמָן, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מַכִּיר לְשׁוֹן בַּעֲלֵי דִּינִין וְשׁוֹמֵעַ טַעֲנוֹתֵיהֶן, וְאֵינוֹ מָהִיר בִּלְשׁוֹנָם כְּדֵי לְהָשִׁיב לָהֶן – יַעֲמִיד תֻּרְגְּמָן לְהוֹדִיעַ אוֹתָם פְּסַק הַדִּין, וּמֵאֵי זֶה טַעַם חִיֵּב זֶה וְזִכָּה זֶה.
ח. לֹא יִהְיֶה הַדַּיָּן שׁוֹמֵעַ מִפִּי הַתֻּרְגְּמָן. כשאינו מבין את שפתם של בעלי הדין. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מַכִּיר וכו'. במקרה שמבין את השפה אך לא בקי בה ולכן אינו יכול לדבר בה, מותר לו לדון, אך צריך להעמיד מתורגמן שידבר עבורו לפי הצורך.
ט. צָרִיךְ הַדַּיָּן לִשְׁמֹעַ טַעֲנוֹת בַּעֲלֵי דִּינִין וְלִשְׁנוֹת טַעֲנוֹתֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת… בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת" (מלכים א ג,כג). וּמְצַדֵּק אֶת הַדִּין בְּלִבּוֹ וְאַחַר כָּךְ יַחְתְּכֵהוּ.
ט. וְלִשְׁנוֹת טַעֲנוֹתֵיהֶן. לחזור עליהן. שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ וכו'. שלמה המלך חזר בעצמו על טענות שתי הנשים שבאו לדון לפניו בשאלה מי היא האם שבנה מת. וּמְצַדֵּק אֶת הַדִּין בְּלִבּוֹ וְאַחַר כָּךְ יַחְתְּכֵהוּ. עליו לברר את הדין היטב עד שיהיה בטוח בצדקתו, ורק אז יפסוק.
י. מִנַּיִן לַדַּיָּן שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה מֵלִיץ לִדְבָרָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג,ז), אֶלָּא יֹאמַר מַה שֶּׁנִּרְאֶה לוֹ וְיִשְׁתֹּק. וְלֹא יְלַמֵּד אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִין טַעֲנָה כְּלָל, אֲפִלּוּ הֵבִיא בַּעַל דִּין עֵד אֶחָד – לֹא יֹאמַר לוֹ: 'אֵין מְקַבְּלִין עֵד אֶחָד', אֶלָּא יֹאמַר לַנִּטְעָן: 'הֲרֵי זֶה הֵעִיד עָלֶיךָ', וּלְוַאי שֶׁיּוֹדֶה וְיֹאמַר: 'אֱמֶת הֵעִיד', עַד שֶׁיִּטְעֹן הוּא וְיֹאמַר: 'עֵד אֶחָד הוּא, וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עָלַי'. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
י. שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה מֵלִיץ לִדְבָרָיו. יצדיק את דבריו של אחד מבעלי הדין (כס"מ, וראה ר"ח שבועות ל,ב). ויש מפרשים שאם הדיין אינו שלם עם הפסק שלו, לא יצדיק את דבריו בתואנות שונות (ר"י קאפח על פי רש"י שם). וְלֹא יְלַמֵּד אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִין טַעֲנָה כְּלָל. הדיין פוסק על פי טענות בעלי הדין ואסור לו להתערב בטענותיהם ולומר להם כיצד עליהם לטעון. אֵין מְקַבְּלִין עֵד אֶחָד. הלכות עדות ה,א. וּלְוַאי שֶׁיּוֹדֶה וְיֹאמַר אֱמֶת הֵעִיד. וייפסק הדין על סמך הודאתו. עַד שֶׁיִּטְעֹן הוּא וְיֹאמַר עֵד אֶחָד הוּא וכו'. שיכפור בדברי העד ויטען שאינו נאמן מפני שהוא עד אחד, ואז מקבלים את טענתו.
יא. רָאָה הַדַּיָּן זְכוּת לְאֶחָד מֵהֶן, וּבַעַל דִּין מְבַקֵּשׁ לְאָמְרָהּ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְחַבֵּר הַדְּבָרִים, אוֹ שֶׁרָאָה אוֹתוֹ מִצְטַעֵר לְהַצִּיל עַצְמוֹ בְּטַעֲנַת אֱמֶת, וּמִפְּנֵי הַחֵמָה וְהַכַּעַס נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ, אוֹ נִשְׁתַּבֵּשׁ מִפְּנֵי הַסִּכְלוּת – הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְסַעֲדוֹ מְעַט וּלְהָבִינוֹ תְּחִלַּת הַדָּבָר, מִשּׁוּם "פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם" (משלי לא,ח). וְצָרִיךְ לְהִתְיַשֵּׁב בְּדָבָר זֶה הַרְבֵּה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין.
יא. וּבַעַל דִּין מְבַקֵּשׁ לְאָמְרָהּ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְחַבֵּר הַדְּבָרִים. אינו יודע לנסח את הטענה. מִצְטַעֵר לְהַצִּיל עַצְמוֹ בְּטַעֲנַת אֱמֶת וכו'. מנסה להצדיק עצמו בטענה שנראית אמתית, ואינו מצליח מפני שכועס או שאין בו מספיק דעת לומר את הדברים כראוי. לְסַעֲדוֹ מְעַט וּלְהָבִינוֹ תְּחִלַּת הַדָּבָר. לעזור לו לפתוח את דבריו כדי שיוכל לטעון את טענתו בצורה טובה. וְצָרִיךְ לְהִתְיַשֵּׁב בְּדָבָר זֶה הַרְבֵּה. לשקול את הדבר ולהיזהר בו. כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין. עורכי הדיינים הם אנשים שבאים בהרשאת בעל הדין וטוענים במקומו, ובכך הם כביכול עורכים את הדיינים (ראה פה"מ אבות א,ח). וכאן האיסור לדיין הוא להיות כמותם, שלא ללמד את בעל הדין לטעון טענה וכדלעיל ה"י.
