פרק כ"א, הלכות עדות, ספר שופטים
[elad_hebdate date="1721606400"]
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1721520000"]
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1721433600"]
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1721347200"]
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1721260800"]
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1721174400"]
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1721088000"]
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1721001600"]
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1720915200"]
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1721692800"]
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1720828800"]
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1720742400"]
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1720656000"]
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1720569600"]
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1720483200"]
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1720396800"]
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1720310400"]
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1720224000"]
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1722384000"]
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1722297600"]
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1722211200"]
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1722124800"]
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1722038400"]
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1721952000"]
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1721865600"]
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1721779200"]
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1726272000"]
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1726185600"]
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1726099200"]
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
[elad_hebdate date="1726012800"]
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. עֵדִים שֶׁהֵעִידוּ שֶׁגֵּרֵשׁ פְּלוֹנִי אִשְׁתּוֹ וְלֹא נָתַן לָהּ כְּתֻבָּה, וְהוּזְמוּ, וַהֲלֹא בֵּין הַיּוֹם בֵּין לְמָחָר אִם גֵּרֵשׁ סוֹפוֹ לִתֵּן כְּתֻבָּה – אוֹמְרִין: כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בִּכְתֻבָּתָהּ שֶׁל זוֹ כְּשֶׁתִּמְכֹּר אוֹתָהּ בְּטוֹבַת הֲנָיָה, וּמְשַׁלְּמִין אֶת דְּמֵי טוֹבַת הֲנָיָה זוֹ.
וּמְשַׁעֲרִין בָּאִשָּׁה וּבַכְּתֻבָּה, שֶׁאִם הָיְתָה הָאִשָּׁה חוֹלָה אוֹ זְקֵנָה, אוֹ שֶׁהָיָה שָׁלוֹם בֵּינָהּ לְבֵין בַּעְלָהּ – אֵין דְּמֵי הַכְּתֻבָּה כְּשֶׁתִּמָּכֵר כְּמוֹ דָּמֶיהָ אִם הָיְתָה הָאִשָּׁה בְּרִיאָה וּקְטַנָּה, אוֹ יֵשׁ בֵּינֵיהֶן קְטָטָה, שֶׁזּוֹ קְרוֹבָה לְגֵרוּשִׁין וּרְחוֹקָה מִן הַמִּיתָה.
וְכֵן אֵין טוֹבַת הֲנָיָה שֶׁל כְּתֻבָּה הַמְרֻבָּה כְּפִי טוֹבַת הֲנָיָה שֶׁל כְּתֻבָּה הַמּוּעֶטֶת; שֶׁאִם הָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ אֶלֶף, וַהֲרֵי הִיא נִמְכֶּרֶת בְּטוֹבַת הֲנָאָה בְּמֵאָה, אִם הָיְתָה מֵאָה – אֵינָהּ נִמְכֶּרֶת בַּעֲשָׂרָה, אֶלָּא בְּפָחוֹת. וּדְבָרִים אֵלּוּ כְּפִי מַה שֶּׁיְּשַׁעֲרוּ הַדַּיָּנִין.
א. וְהוּזְמוּ. והתברר שזממו לחייבו לשלם לה כתובתה. וַהֲלֹא בֵּין הַיּוֹם בֵּין לְמָחָר אִם גֵּרֵשׁ סוֹפוֹ לִתֵּן כְּתֻבָּה. יכול לקרות במוקדם או במאוחר שיגרש את אשתו ואז יצטרך לתת לה כתובה, ואם כן נמצא שהעדים לא גורמים לנזק בערך של הכתובה כולה. אוֹמְרִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בִּכְתֻבָּתָהּ שֶׁל זוֹ וכו'. כלומר, מעריכים כמה אדם מוכן לשלם כדי לקנות כתובה עם סיכון שאם תמות לא יהיה ניתן לממשה, ואת אותו שווי חייבים העדים לשלם.
וּמְשַׁעֲרִין בָּאִשָּׁה. מה הסיכוי שאישה זו תתגרש. וּבַכְּתֻבָּה. לפי סכום הכתובה. שֶׁאִם הָיְתָה הָאִשָּׁה חוֹלָה אוֹ זְקֵנָה. ויש סיכוי גדול יותר שתמות ולא תגבה כתובה. אוֹ שֶׁהָיָה שָׁלוֹם בֵּינָהּ לְבֵין בַּעְלָהּ. והסיכוי שיתגרשו קטן יותר.
שֶׁאִם הָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ אֶלֶף וַהֲרֵי הִיא נִמְכֶּרֶת בְּטוֹבַת הֲנָאָה בְּמֵאָה וכו'. שעל כתובה שערכה רב משתלם לקונה להסתכן ולשלם עליה סכום גדול יותר באופן יחסי ממה שמוכן לשלם עבור כתובה שערכה מועט.
ב. הֵעִידוּ עַל זֶה שֶׁהוּא חַיָּב לִפְלוֹנִי אֶלֶף זוּז עַל מְנָת לִתֵּן מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְהַלֹּוֶה אוֹמֵר: 'עַד חָמֵשׁ שָׁנִים אַחַר הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם', וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין – אוֹמְרִין: כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן וְיִהְיוּ בְּיָדוֹ אֶלֶף זוּז חָמֵשׁ שָׁנִים, וּמְשַׁלְּמִין כֵּן לַלֹּוֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ב. וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין. והתברר שרצו לחייבו לשלם חוב תוך שלושים יום במקום תוך חמש שנים ושלושים יום. אוֹמְרִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן וְיִהְיוּ בְּיָדוֹ אֶלֶף זוּז חָמֵשׁ שָׁנִים. מעריכים כמה שווה דחייה של מועד הפירעון בחמש שנים.
ג. הֵעִידוּ עַל שׁוֹרוֹ שֶׁל זֶה שֶׁנָּגַח, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין – מְשַׁלְּמִין חֲצִי נֶזֶק. וְאִם אֵין הַשּׁוֹר שָׁוֶה חֲצִי נֶזֶק – מְשַׁלְּמִין דְּמֵי הַשּׁוֹר בִּלְבַד, שֶׁאֵין מְשַׁלֵּם אֶלָּא מִגּוּפוֹ. לְפִיכָךְ, אִם הֵעִידוּ עָלָיו שֶׁאָכַל פֵּרוֹת, אוֹ שָׁבַר כְּדֶרֶךְ הִלּוּכוֹ – מְשַׁלְּמִין נֶזֶק שָׁלֵם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ג. מְשַׁלְּמִין חֲצִי נֶזֶק. שכן על נזקי שור תם שנגח משלם הבעלים חצי מהנזק (הלכות נזקי ממון א,ב). וְאִם אֵין הַשּׁוֹר שָׁוֶה חֲצִי נֶזֶק וכו'. שכן נזקי שור תם אינם משולמים אלא מגופו של השור, ואם הוא שווה פחות מחצי הנזק אין בעליו צריך להשלים את התשלום מכיסו (שם ה"ג). אִם הֵעִידוּ עָלָיו שֶׁאָכַל פֵּרוֹת וכו'. שכן על נזקי שן ורגל משלם הבעלים נזק שלם (שם ה"ב).
ד. הֵעִידוּ עַל פְּלוֹנִי שֶׁהִפִּיל שֵׁן עַבְדּוֹ וְאַחַר כָּךְ סִמֵּא אֶת עֵינוֹ, וְהוּזְמוּ – מְשַׁלְּמִין לָאָדוֹן דְּמֵי הָעֶבֶד וּדְמֵי עֵינוֹ. הֵעִידוּ שֶׁסִּמֵּא אֶת עֵינוֹ וְאַחַר כָּךְ הִפִּיל אֶת שִׁנּוֹ, וְהוּזְמוּ, וְנִמְצָא הַדָּבָר הֵפֶךְ, שֶׁהָאָדוֹן הִפִּיל שִׁנּוֹ וְאַחַר כָּךְ סִמֵּא עֵינוֹ – מְשַׁלְּמִין דְּמֵי עַיִן לָעֶבֶד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ד. הֵעִידוּ עַל פְּלוֹנִי שֶׁהִפִּיל שֵׁן עַבְדּוֹ וכו'. המכה עבדו הכנעני ומפיל את שינו או מסמא את עינו מוציאו לחירות (הלכות עבדים ה,ה). ואם הפיל שינו ואחר כך סימא את עינו, מוציאו לחירות בשינו ומשלם לו דמי עינו (שם הי"ד). ולכן כאשר העידו על כך ונמצאו זוממים משלמים לאדון את דמי העבד ונוסף על כך את דמי עינו. הֵעִידוּ שֶׁסִּמֵּא אֶת עֵינוֹ וְאַחַר כָּךְ הִפִּיל אֶת שִׁנּוֹ וְנִמְצָא הַדָּבָר הֵפֶךְ… מְשַׁלְּמִין דְּמֵי עַיִן לָעֶבֶד. שהרי התברר שזממו לחייבו דמי עין מרובים ולא רק דמי שן מועטים (אמנם מקזזים מחובם את דמי השן שאותם היה חייב האדון לשלם ממילא – כס"מ).
ה. עֵדֵי קִנּוּי וּסְתִירָה שֶׁהוּזְמוּ – לוֹקִין. בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד שֶׁזִּנָּת אַחַר הַקִּנּוּי וְהַסְּתִירָה, וְנִמְצָא אוֹתוֹ הָעֵד זוֹמֵם – מְשַׁלֵּם כְּתֻבָּתָהּ. הָיוּ שְׁנַיִם הֵם עֵדֵי הַקִּנּוּי וְהַסְּתִירָה וְהַטֻּמְאָה, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין – מְשַׁלְּמִין כְּנֶגֶד הַכְּתֻבָּה וְאֵין לוֹקִין. וְלָמָּה לֹא יֵהָרְגוּ, וַהֲרֵי הֵעִידוּ בְּטֻמְאָה? לְפִי שֶׁלֹּא הִתְרוּ בָּהּ.
ה. עֵדֵי קִנּוּי וּסְתִירָה שֶׁהוּזְמוּ לוֹקִין. אישה שבעלה התרה בא שלא תתייחד עם פלוני ('קינוי') ולאחר מכן התייחדה עמו ('סתירה'), הרי היא סוטה ונאסרת על בעלה עד שתשתה מים המרים (הלכות סוטה א,א-ב). ואם באו עדים וזממו לחייב אישה כסוטה והוזמו, הריהם חייבים מלקות כדין עדים זוממים שאי אפשר להעניש אותם במה שזממו לעשות (לעיל כ,ט). בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד שֶׁזִּנָּת… מְשַׁלֵּם כְּתֻבָּתָהּ. שעד אחד נאמן להעיד על הסוטה שזינתה והיא נאסרת על בעלה ויוצאת בלא כתובה (הלכות סוטה א,יד), ולכן כשנמצא זומם נענש במה שזמם לחייבה. הָיוּ שְׁנַיִם הֵם עֵדֵי הַקִּנּוּי וְהַסְּתִירָה וְהַטֻּמְאָה. שעדי הקינוי והסתירה העידו גם שזינתה. מְשַׁלְּמִין כְּנֶגֶד הַכְּתֻבָּה וְאֵין לוֹקִין. לפי שזממו להפסידה כתובתה, וכל המשלם אינו לוקה (לעיל יח,א). וְלָמָּה לֹא יֵהָרְגוּ וַהֲרֵי הֵעִידוּ בְּטֻמְאָה. הלא זממו לחייבה מיתה כדין אשת איש שזינתה. לְפִי שֶׁלֹּא הִתְרוּ בָּהּ. ואין חיוב מיתה בלא התראה, נמצא שלא זממו להרגה.
ו. שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ עַל זֶה שֶׁגָּנַב וְטָבַח אוֹ מָכַר, וְהוּזְמוּ – מְשַׁלְּמִין לוֹ אֶת הַכֹּל. הֵעִידוּ שְׁנַיִם שֶׁגָּנַב, וְהֵעִידוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים שֶׁטָּבַח אוֹ מָכַר, וְהוּזְמוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ – הֲרֵי הָרִאשׁוֹנִים מְשַׁלְּמִין לוֹ תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל, וְהָאַחֲרוֹנִים מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה.
הוּזְמוּ הָאַחֲרוֹנִים בִּלְבַד – הֲרֵי הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל, וְהָעֵדִים הָאַחֲרוֹנִים מְשַׁלְּמִין לַגַּנָּב תַּשְׁלוּמֵי שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה. נִמְצָא אֶחָד מִן הָאַחֲרוֹנִים זוֹמֵם – בָּטְלָה עֵדוּת שְׁנִיָּה. נִמְצָא אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים זוֹמֵם – בָּטְלָה כָּל הָעֵדוּת, שֶׁאִם אֵין גְּנֵבָה אֵין הַטְּבִיחָה אוֹ הַמְּכִירָה מְחַיֶּבֶת אוֹתוֹ לְשַׁלֵּם כְּלוּם.
ו. שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ עַל זֶה שֶׁגָּנַב וְטָבַח אוֹ מָכַר. שור או שה. והגונב שור או שה משלם פי שניים, ואם גם טבחו או מכרו משלם על השור פי חמישה ועל השה פי ארבעה (הלכות גנבה א,ו). הָרִאשׁוֹנִים מְשַׁלְּמִין לוֹ תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל. כפי שזממו לחייבו. וְהָאַחֲרוֹנִים מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה. שלושה תחת השור ושניים תחת השה, שכך זממו לחייבו נוסף על חיוב תשלום הכפל.
נִמְצָא אֶחָד מִן הָאַחֲרוֹנִים זוֹמֵם בָּטְלָה עֵדוּת שְׁנִיָּה. שכן אם נמצא אחד מהם פסול, בטלה כל העדות (לעיל ה,ג). אמנם העד הזומם אינו משלם שכן אין מחייבים בדין הזמה אלא כשיוזמו כולם (לעיל כ,א). שֶׁאִם אֵין גְּנֵבָה אֵין הַטְּבִיחָה אוֹ הַמְּכִירָה מְחַיֶּבֶת אוֹתוֹ לְשַׁלֵּם כְּלוּם. שהרי ייתכן שטבח ומכר משלו.
ז. שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ שֶׁאָכַל זֶה שָׂדֶה זוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין – מְשַׁלְּמִין לְבַעַל הַשָּׂדֶה דְּמֵי הַשָּׂדֶה. הֵעִידוּ שְׁנַיִם שֶׁאֲכָלָהּ שָׁנָה רִאשׁוֹנָה, וּשְׁנַיִם שֶׁאֲכָלָהּ שָׁנָה שְׁנִיָּה, וּשְׁנַיִם שֶׁאֲכָלָהּ שָׁנָה שְׁלִישִׁית, וְהוּזְמוּ כֻּלָּן – מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶן, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁעֵדוּת הַחֲזָקָה שָׁלֹשׁ עֵדֻיּוֹת, הֲרֵי הֵן כְּעֵדוּת אַחַת לַהֲזַמָּה.
לְפִיכָךְ, שְׁלֹשָׁה אַחִים, וְאֶחָד מִצְטָרֵף עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן, וְהֵעִידוּ בְּשָׁנָה שָׁנָה – הֲרֵי אֵלּוּ שָׁלֹשׁ עֵדֻיּוֹת, וְתִתְקַיֵּם בָּהֶן הַחֲזָקָה, וְהֵן כְּעֵדוּת אַחַת לַהֲזַמָּה, שֶׁאִם הוּזְמוּ כֻּלָּן – הֲרֵי שְׁלֹשֶׁת הָאַחִים מְשַׁלְּמִין דְּמֵי חֲצִי הַשָּׂדֶה, וְזֶה שֶׁנִּצְטָרֵף עִם כָּל אֶחָד מֵהֶן מְשַׁלֵּם חֲצִי דָּמֶיהָ.
ז. שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ שֶׁאָכַל זֶה שָׂדֶה זוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים וכו'. כאשר שדה נמצאת ברשות אדם ובא אחר שהיה ידוע כבעלים של השדה וטוען שהשדה שלו, אם המחזיק מביא עדים שאכל מפירות השדה במשך שלוש שנים רצופות, היא נעשית בחזקתו והוא נאמן לטעון שקנאה או קיבלה מהבעלים הקודמים גם אם אינו מביא ראיה לדבריו (הלכות טוען ונטען יא,ב). וכאשר עדי החזקה נמצאו זוממים, חייבים לשלם לבעלים הקודמים של השדה את דמי השדה שרצו להפסידה ממנו. מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶן. מחלקים את חובת התשלום ביניהם כך שמכולם יחד יתקבל הסכום שרצו להפסידו. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁעֵדוּת הַחֲזָקָה שָׁלֹשׁ עֵדֻיּוֹת הֲרֵי הֵן כְּעֵדוּת אַחַת לַהֲזַמָּה. מצד גדרי עדות הרי אלו שלוש עדויות נפרדות, אך לעניין הזמה נחשבים כעדות אחת, כמבואר בסמוך.
שְׁלֹשָׁה אַחִים וְאֶחָד מִצְטָרֵף… וְהֵעִידוּ בְּשָׁנָה שָׁנָה. על כל שלוש השנים העיד עד אחד, ועל כל שנה הצטרף אליו אחד מהאחים. הֲרֵי אֵלּוּ שָׁלֹשׁ עֵדֻיּוֹת. ואין אומרים שהן עדות אחת וממילא מאחר שיש בה אחים תיפסל כולה (רדב"ז). וְהֵן כְּעֵדוּת אַחַת לַהֲזַמָּה. שכן אין משמעות לעדויות זו בלא זו. הֲרֵי שְׁלֹשֶׁת הָאַחִים מְשַׁלְּמִין וכו'. מחלקים את חובת התשלום ביניהם על פי חלקם היחסי בהפסד שזממו לגרום לו, לפיכך העד שהעיד על כל שלוש השנים משלם חצי מערך השדה, ואילו האחים שהעידו כל אחד על שנה אחת מחלקים ביניהם את התשלום וכל אחד משלם שישית מערך השדה.
ח. שָׁלֹשׁ כִּתֵּי עֵדִים שֶׁנִּתְקַיֵּם בְּעֵדוּתָן שֶׁשּׁוֹר זֶה מוּעָד, וְנִמְצֵאת כַּת רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה זוֹמְמִין – כֻּלָּן פְּטוּרִין. נִמְצְאוּ שְׁלָשְׁתָּן זוֹמְמוֹת – כֻּלָּן חַיָּבִין לְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיוּ כֻּלָּן רוֹמְזִין זֶה אֶת זֶה, אוֹ שֶׁבָּאוּ רְצוּפִין, אוֹ שֶׁהָיוּ מַכִּירִין בַּעַל הַשּׁוֹר וְלֹא הִכִּירוּ הַשּׁוֹר. אֲבָל אִם אֵין שָׁם אֶחָד מֵאֵלּוּ – הֲרֵי כַּת רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה פְּטוּרִין, שֶׁהֲרֵי הֵם אוֹמְרִים: 'לֹא בָּאנוּ אֶלָּא לְחַיְּבוֹ חֲצִי נֶזֶק, וְלֹא יָדַעְנוּ שֶׁתָּבֹא כַּת אַחֶרֶת וְיֵעָשֶׂה מוּעָד'.
ח. שֶׁנִּתְקַיֵּם בְּעֵדוּתָן שֶׁשּׁוֹר זֶה מוּעָד. כל כת העידה שהשור נגח פעם אחת, ומסך העדויות עלה שנגח שלוש פעמים והוא שור מועד. וכעת השור נגח והזיק, ונמצא שמשום עדויותיהם חייב לשלם נזק שלם (ובלעדיהם היה משלם חצי נזק בלבד, כדין שור תם – ראה הלכות נזקי ממון א,ב-ד). וְנִמְצֵאת כַּת רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה זוֹמְמִין כֻּלָּן פְּטוּרִין. מלפצות על תשלומי נזק שלם, ששלושת העדויות נחשבות כעדות אחת להזמה, ואין מתחייבים אלא אם כן הוזמה כולה. נִמְצְאוּ שְׁלָשְׁתָּן זוֹמְמוֹת כֻּלָּן חַיָּבִין לְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. אם הוזמו כל העדויות ששור זה נגח, חייבים העדים לשלם את מה שהיו מפסידים את בעל השור. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. שהרי אף על נזק של שור תם משלם לניזק חצי מהנזק, נמצא שזממו להוסיף על חיובו רק חצי נזק. בְּשֶׁהָיוּ כֻּלָּן רוֹמְזִין זֶה אֶת זֶה אוֹ שֶׁבָּאוּ רְצוּפִין. ביחד, שניכר שהתכוונו לעשותו מועד. אוֹ שֶׁהָיוּ מַכִּירִין בַּעַל הַשּׁוֹר וְלֹא הִכִּירוּ הַשּׁוֹר. שבמקרה זה מוכח מכך שבאים לעשותו מועד. שכן מכיוון שאין מכירים איזה שור נגח, לא היו יכולים לחייב את בעליו בחצי נזק (שהרי תשלום זה גובים רק מגופו של השור – ראה הלכות נזקי ממון א,ב), ומכאן שבאו לחייב את הבעלים בנזק שלם שהוא משתלם ממיטב הנכסים של הבעלים (ומדובר שהזהירו את הבעלים שיש לו שור נגחן שאז צריך לשמור את כל בקרו – ראה בבלי בבא קמא כד,ב). אֲבָל אִם אֵין שָׁם אֶחָד מֵאֵלּוּ הֲרֵי כַּת רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה פְּטוּרִין שֶׁהֲרֵי הֵם אוֹמְרִים וכו'. שהרי יכולים לטעון שבאו להעיד רק כדי לחייבו תשלום חצי נזק על הנגיחה שהעידו עליה, ולא התכוונו לעשותו מועד.
ט. וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ בְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה עֵדוּת הָרִאשׁוֹנָה, וּבָאוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים וְהֵעִידוּ עָלָיו עֵדוּת הָאַחֲרוֹנָה שֶׁבָּהּ יֵהָרֵג, וְהוּזְמוּ שְׁתֵּיהֶן – כַּת הָרִאשׁוֹנָה לוֹקָה וְאֵינָהּ נֶהֱרֶגֶת, מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלִין לוֹמַר: 'לְהַלְקוֹתוֹ בָּאנוּ'; אֲבָל כַּת אַחֲרוֹנָה נֶהֱרֶגֶת, שֶׁעַל פִּיהֶם בִּלְבַד הוּא נֶהֱרָג. הָיְתָה הַכַּת הָאַחֲרוֹנָה אַרְבָּעָה, שְׁנַיִם אוֹמְרִים: 'בְּפָנֵינוּ גָּנַב', וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: 'בְּפָנֵינוּ אָכַל', וְהוּזְמוּ – כֻּלָּן נֶהֱרָגִין.
הֵעִידוּ שְׁנַיִם שֶׁגָּנַב זֶה נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל וּמְכָרוֹ, וְהוּזְמוּ – הֲרֵי אֵלּוּ נֶחֱנָקִין. הֵעִידוּ שְׁנַיִם שֶׁגְּנָבוֹ, וְהֵעִידוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים שֶׁמְּכָרוֹ, בֵּין שֶׁהוּזְמוּ עֵדֵי גְּנֵבָה בֵּין שֶׁהוּזְמוּ עֵדֵי מְכִירָה – כָּל כַּת מֵהֶן שֶׁהוּזְמָה נֶהֱרֶגֶת, שֶׁהַגְּנֵבָה הִיא תְּחִלַּת חִיּוּבוֹ שֶׁל זֶה מִיתָה.
הֵעִידוּ שְׁנַיִם שֶׁמְּכָרוֹ לְזֶה הַיִּשְׂרְאֵלִי, וְהוּזְמוּ, וְלֹא הָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁגְּנָבוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין, שֶׁאֲפִלּוּ לֹא הוּזְמוּ לֹא הָיָה זֶה נֶהֱרָג, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: 'עַבְדִּי מָכַרְתִּי'. בָּאוּ עֵדֵי גְּנֵבָה אַחַר שֶׁהוּזְמוּ עֵדֵי מְכִירָה, אֲפִלּוּ רָאִינוּ אוֹתָם רוֹמְזִין זֶה אֶת זֶה – אֵין נֶהֱרָגִין.
ט. שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ בְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה וכו'. בן סורר ומורה הוא בן המורד בהוריו, שגנב מהם ממון וקנה בו בשר ויין, ואכל ושתה אותם ברעבתנות וזלילה. בתחילה הוריו מביאים אותו לבית דין, ובית הדין מלקים אותו על סמך העדות הזו ('עדות ראשונה'). ואם חזר על מעשהו שוב, פונים לבית דין עם עדים שחזר על מעשיו, ועל סמך עדות זו ('עדות אחרונה') בית הדין גומרים דינו לסקילה (הלכות ממרים ז,א, ז,ז). מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלִין לוֹמַר לְהַלְקוֹתוֹ בָּאנוּ. כדין בן סורר ומורה בפעם הראשונה, ולא זממו להחיל עליו דין בן סורר ומורה גמור. הָיְתָה הַכַּת הָאַחֲרוֹנָה אַרְבָּעָה… כֻּלָּן נֶהֱרָגִין. ארבעת העדים של הכת האחרונה נהרגים, שעדויות הגנבה והאכילה נצרכות זו לזו ומצטרפות יחד לחייבו מיתה, ונמצא שכולם זממו להרגו.
הֵעִידוּ שְׁנַיִם שֶׁגָּנַב זֶה נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל וּמְכָרוֹ וְהוּזְמוּ הֲרֵי אֵלּוּ נֶחֱנָקִין. שהגונב נפש מישראל והשתמש בו ומכרו חייב מיתת חנק (הלכות גנבה ט,א-ב), ונענשים במה שזממו לעשות. שֶׁהַגְּנֵבָה הִיא תְּחִלַּת חִיּוּבוֹ שֶׁל זֶה מִיתָה. ולכן גם עדי הגנבה חייבים מיתה, שכן כוונת עדותם הייתה להביא למותו.
הֵעִידוּ שְׁנַיִם שֶׁמְּכָרוֹ לְזֶה הַיִּשְׂרְאֵלִי. העידו על פלוני שמכר אדם זה הישראלי לאדם אחר. מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר עַבְדִּי מָכַרְתִּי. וכלל לא גנבתיו. בָּאוּ עֵדֵי גְּנֵבָה אַחַר שֶׁהוּזְמוּ עֵדֵי מְכִירָה אֲפִלּוּ רָאִינוּ אוֹתָם רוֹמְזִין זֶה אֶת זֶה אֵין נֶהֱרָגִין. שלאחר שהוזמו עדי המכירה, אין העדות על הגנבה יכולה להביא למותו של הנאשם. ואין הרמיזה מועילה לצירוף בשלב זה, שכבר בטלה עדות המכירה (ראה אבן האזל).
י. מוֹצִיא שֵׁם רַע עַל אִשְׁתּוֹ שֶׁהֵבִיא עֵדִים שֶׁזִּנְּתָה כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה, וְהֵבִיא הָאָב עֵדִים וֶהֱזִימוּם – הֲרֵי עֵדֵי הַבַּעַל נֶהֱרָגִין. חָזַר וְהֵבִיא הַבַּעַל עֵדִים, וְהֵזִים עֵדֵי הָאָב – הֲרֵי עֵדֵי הָאָב נֶהֱרָגִין, וּמְשַׁלְּמִין מָמוֹן לַבַּעַל: נֶהֱרָגִין מִפְּנֵי עֵדֵי הַבַּעַל שֶׁנִּגְמַר דִּינָם לַהֲרִיגָה בְּעֵדוּתָם, וּמְשַׁלְּמִין קְנָס מִפְּנֵי שֶׁנִּגְמַר דִּין הַבַּעַל לְשַׁלֵּם קְנָס בְּעֵדוּתָן, וְנִמְצְאוּ נְפָשׁוֹת לָזֶה וּמָמוֹן לָזֶה.
וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ עַל זֶה שֶׁבָּעַל נַעֲרָה מְאֹרָסָה, וְהוּזְמוּ – נֶהֱרָגִין וְאֵין מְשַׁלְּמִין. 'בָּעַל בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי', וְהוּזְמוּ – נֶהֱרָגִין וּמְשַׁלְּמִין הַקְּנָס לְאָבִיהָ. 'פְּלוֹנִי רָבַע הַשּׁוֹר', וְהוּזְמוּ – נִסְקָלִין וְאֵין מְשַׁלְּמִין. 'שׁוֹרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי' – נִסְקָלִין וּמְשַׁלְּמִין דְּמֵי הַשּׁוֹר לְבַעַל הַשּׁוֹר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
י. מוֹצִיא שֵׁם רַע עַל אִשְׁתּוֹ שֶׁהֵבִיא עֵדִים שֶׁזִּנְּתָה כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה וכו'. המוציא שם רע הוא מי שטען שקר על אשתו שזינתה בהיותה ארוסה לפני שנישאה לו. דין זה חל כאשר הבעל הביא עדים על כך שאשתו זינתה ('עדי הבעל'), ולאחר מכן הזים אבי הנערה את העדים על ידי עדים אחרים שהביא ('עדי האב'). דינו של הבעל שמוציא שם רע הוא מלקות ותשלום קנס של מאה סלעים כסף לאבי הנערה, והעדים שהביא חייבים מיתה בסקילה כפי שזממו לעשות בנערה (הלכות נערה בתולה ג,ו). עֵדֵי הָאָב נֶהֱרָגִין וּמְשַׁלְּמִין מָמוֹן לַבַּעַל וכו'. אם הבעל הביא אחר כך עדים שהזימו את עדי האב, ונמצא שהעדים הראשונים שהביא הבעל דוברים אמת, ועדי האב זממו להמית את עדי הבעל וגם לחייב את הבעל לשלם קנס. וְנִמְצְאוּ נְפָשׁוֹת לָזֶה וּמָמוֹן לָזֶה. ואף על פי שכלל הוא שכל עברה שיש בה מיתת בית דין אין בה תשלומים (ראה שם א,יד), במקרה זה חיוב התשלומים וחיוב המיתה הנם כלפי אנשים שונים, ולכן מתחייבים בשניהם.
שֶׁהֵעִידוּ עַל זֶה שֶׁבָּעַל נַעֲרָה מְאֹרָסָה. וחייב מיתה. נֶהֱרָגִין וְאֵין מְשַׁלְּמִין. פיצוי לאבי הנערה על ירידת ערך כתובתה של הנערה, שהרי לא אמרו מי הנערה. בָּעַל בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי וכו'. אם אמרו מי הנערה, נהרגים ומשלמים לאבי הנערה את סכום ירידת ערך הכתובה (רדב"ז, ולפי זה הלשון 'קנס' אינה דווקא). ויש מן המפרשים שהסבירו שמדובר בקנס דווקא, של האונס נערה בתולה או של המוציא שם רע, ונדחקו בהסבר מדוע משלמים לאביה ולא לנחשד (ראה ערוה"ש ועוד). פְּלוֹנִי רָבַע הַשּׁוֹר. והרובע חייב סקילה, ואף השור הנרבע דינו סקילה (הלכות איסורי ביאה א,טז). נִסְקָלִין וְאֵין מְשַׁלְּמִין. נסקלים על שזממו להרוג את האדם שטענו שרבע, אך אינם צריכים לשלם את שווי השור, שהרי לא ציינו לשור מסוים. שׁוֹרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי וכו'. כשהעידו על שורו של אדם מסוים, משלמים לו את שווי השור שזממו להמית.

תקציר הפרק 

1+1 לא שווה 2
בפרקים הקודמים ראינו שמי שהעידו שקר ונתפסו, מצווה לעשות להם כאשר זממו; אם הנזק שתיכננו להסב לאדם שנגדו העידו שקר הוא נזק כספי, מחלקים ביניהם את סכום הנזק והם משלמים אותו לאותו אדם. מה הדין כאשר מדובר בשתי קבוצות מובחנות של עדים שכל אחת מהם הייתה אמורה לגרום נזק אחר? למשל, שני עדי שקר העידו שהאדם גנב שור או שה ושניים העידו שטבחו או מכרו? – הדין הוא שכל קבוצת עדים אחראית לנזק שניסתה לגרום: "הראשונים משלמין לו תשלומי כפל", שכך הוא דין הגונב שה, "והאחרונים משלמין תשלומי שניים או שלושה", שכך הוא דין הטובח או מוכר שור או שה, ובסך הכול משלמים עד פי 5 (הלכה ו) 🐑

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות עדות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.זממו להפליל אישה סוטה כדי שתשטה ותמות – האם נהרגים?

2.האם עדים זוממים שנתחיבו מיתה יכולים להתחייב גם בממון?

3.העידו על בן סורר שגנב ואכל ואחרים העידו עליו שעשה זאת שוב – שניהם נהרגים?

 

 

תשובות
1.לא
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד!

* שווי מקורי לסט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן