פרק כ"ב, הלכות מלוה ולווה, ספר משפטים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. סֵדֶר גְּבִיַּת הַחוֹב כָּךְ הִיא: כְּשֶׁיָּבִיא הַמַּלְוֶה שְׁטָרוֹ לְבֵית דִּין וְיִתְקַיֵּם, אוֹמְרִין לַלֹּוֶה: 'שַׁלֵּם'. וְאֵין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו תְּחִלָּה עַד שֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ. וְאִם טָעָה הַדַּיָּן וְהוֹרִיד הַמַּלְוֶה לְנִכְסֵי לֹוֶה קֹדֶם שֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ – מְסַלְּקִין אוֹתוֹ.
אָמַר הַלֹּוֶה: 'הֲרֵינִי מְשַׁלֵּם, קִבְעוּ לִי זְמַן כְּדֵי שֶׁאֶלְוֶה מֵאַחֵר אוֹ אֲמַשְׁכֵּן אוֹ אֶמְכֹּר, וְאָבִיא הַמָּעוֹת' – קוֹבְעִין לוֹ זְמַן שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִתֵּן מַשְׁכּוֹן, שֶׁאִלּוּ הָיוּ שָׁם מִטַּלְטְלִין, מִיָּד הָיוּ בֵּית דִּין גּוֹבִין מֵהֶן. וְאִם רָצָה הַמַּלְוֶה לְהַחֲרִים עַל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת אוֹ מִטַּלְטְלִין וּמַפְלִיג אוֹתוֹ בִּדְבָרִים – הֲרֵי זֶה מַחֲרִים. וְאֵין מְחַיְּבִין אֶת הַלֹּוֶה לְהָבִיא עָרֵב עַד שֶׁיִּתֵּן.
שָׁלְמוּ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא הֵבִיא – בֵּית דִּין כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא עַל נְכָסָיו. וְכֵן אִם אָמַר בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁתְּבָעוֹ: 'אֵינִי מְשַׁלֵּם' – כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא עַל נְכָסָיו מִיָּד, וְאֵין קוֹבְעִין לוֹ זְמַן. וְכֵן אִם אֵין שָׁם שְׁטָר, אֶלָּא מִלְוָה עַל פֶּה אוֹ שֶׁהוֹדָה – כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא עַל נְכָסִים בְּנֵי חֹרִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ.
א. סֵדֶר גְּבִיַּת הַחוֹב. שלבי הליך הגבייה. כְּשֶׁיָּבִיא הַמַּלְוֶה שְׁטָרוֹ לְבֵית דִּין וְיִתְקַיֵּם. בית דין יאשרו את חתימות העדים (לאופן קיום שטר ראה הלכות עדות פרק ו). וְאֵין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו תְּחִלָּה עַד שֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ. הליך ההחזקה בנכסי הלווה אינו מתחיל עם הצגת השטר אלא רק לאחר שיתבע המלווה את הלווה ולא ישלם לו. מְסַלְּקִין אוֹתוֹ. את המלווה מנכסי הלווה (ר"א אב"ד לבבא בתרא קעד,א וכן משמע מהריטב"א שם). ויש מפרשים שמסלקים את הדיין מלדון (ר"ג ומאירי שם).
אוֹ אֲמַשְׁכֵּן אוֹ אֶמְכֹּר. מהקרקעות שיש בידו. אבל ממיטלטלין גובים מיד (ויש שכתבו שגם במיטלטלין אם התרצה המלווה שלא לגבות ונתן לו רשות למכרם ולשלם מדמיהם, נותנים לו שלושים יום – יד"פ ע"פ שו"ת הרי"ף סי' קה וסי' רעא). שֶׁאִלּוּ הָיוּ שָׁם מִטַּלְטְלִין מִיָּד הָיוּ בֵּית דִּין גּוֹבִין מֵהֶן. וממילא אין אפשרות שיהיו ביד הלווה מיטלטלין כדי ליתנם כמשכון למלווה. וְאִם רָצָה הַמַּלְוֶה לְהַחֲרִים עַל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת אוֹ מִטַּלְטְלִין. המלווה רשאי להטיל חרם בלשון כללית על מי שיש לו אפשרות לשלם מעות או מיטלטלין ודוחה אותו בדברים (ראה לעיל א,ד).
אַדְרַכְתָּא. שטר שבו בית דין מייפה את כוחו של התובע לגבות מנכסי הנתבע. 'אדרכתא' מלשון רדיפה, וכמו בלשון הכתוב "הרדיפֻהו מנוחה הדריכֻהו" (שופטים כ,מג, ולקמן הי"ג היא מכונה 'הדרכה'). וְאֵין קוֹבְעִין לוֹ זְמַן. אין נותנים לו שלושים יום, שהרי אמר שלא ישלם ואין טעם לתת לו זמן. מִלְוָה עַל פֶּה אוֹ שֶׁהוֹדָה. שהלווהו בפני עדים או הודה בפניהם שחייב לו כסף. ובמקרים אלו מוגדר החוב כמלווה בעל פה (לעיל יא,א), וגובים אותו רק מנכסים בני חורין.
ב. טָעַן וְאָמַר: 'שְׁטָר זֶה שֶׁנִּתְקַיֵּם בִּפְנֵיכֶם מְזֻיָּף הוּא, וַאֲנִי אָבִיא רְאָיָה וַאֲבַטְּלֶנּוּ, וְעֵדַי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְהֵם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי': אִם נִרְאָה לַדַּיָּנִין שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו – קוֹבְעִין לוֹ זְמַן לְהָבִיא עֵדָיו; וְאִם נִרְאָה לָהֶם שֶׁאֵינוֹ בָּא אֶלָּא בַּעֲלִילוֹת דְּבָרִים וּבִטְעָנוֹת שֶׁל דֹּפִי – אוֹמְרִין לוֹ: 'שַׁלֵּם, וְאַחַר כָּךְ אִם יֵשׁ לְךָ רְאָיָה – יַחֲזִיר'. וְאִם הָיָה הַמַּלְוֶה אַלָּם, וְשֶׁמָּא אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר מִיָּדוֹ – מַנִּיחִין עַל יְדֵי שָׁלִישׁ.
ב. וּבִטְעָנוֹת שֶׁל דֹּפִי. טענות לקויות שאין בהן ממש. שַׁלֵּם וְאַחַר כָּךְ אִם יֵשׁ לְךָ רְאָיָה יַחֲזִיר. המלווה יחזיר לך מה שנתת לו. וְאִם הָיָה הַמַּלְוֶה אַלָּם. אדם אלים שאינו סר למרוּת הדין, ויש חשש שהנתבע לא יוכל לגבות ממנו את כספו בחזרה אם יביא ראיה לסתור את השטר. מַנִּיחִין עַל יְדֵי שָׁלִישׁ. נותנים את דמי הפירעון לאדם שלישי שמשמש כנאמן על הכסף עד להכרעת הדין הסופית.
ג. קָבְעוּ לוֹ זְמַן לְהָבִיא רְאָיָה וּלְבַטֵּל הַשְּׁטָר, וְהִגִּיעַ הַזְּמַן וְלֹא בָּא – מַמְתִּינִין לוֹ שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי. לֹא בָּא – כּוֹתְבִין עָלָיו פְּתִיחָא וּמְשַׁמְּתִין אוֹתוֹ, וּמַמְתִּינִין לוֹ וְהוּא בְּנִדּוּיוֹ תִּשְׁעִים יוֹם.
שְׁלֹשִׁים רִאשׁוֹנִים – שֶׁמָּא הוּא טוֹרֵחַ לִלְווֹת מָעוֹת; אֶמְצָעִיִּים – שֶׁמָּא הוּא טוֹרֵחַ לִמְכֹּר; אַחֲרוֹנִים – שֶׁמָּא הַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ טוֹרֵחַ לְהָבִיא מָעוֹת. שָׁלְמוּ הַתִּשְׁעִים יוֹם וְלֹא בָּא – בֵּית דִּין כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא עַל נְכָסָיו, וּמַתִּירִין לוֹ נִדּוּיוֹ.
ג. מַמְתִּינִין לוֹ שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי. שבימים אלו בתי הדין מתכנסים לדון, וממתינים לו שלושה ימי דין. פְּתִיחָא. כתב נידוי. וּמְשַׁמְּתִין. מנדים, כדין מי שלא בא בזמן שקבעו לו בית הדין (הלכות תלמוד תורה ו,יד). וּמַמְתִּינִין לוֹ וְהוּא בְּנִדּוּיוֹ. נמנעים עדיין מלכתוב אדרכתא, אך בינתיים הוא מנודה. תִּשְׁעִים יוֹם. ואף שלעיל ה"א התבאר שהמבקש זמן להחזרת ההלוואה נותנים לו רק שלושים יום ואחר כך כותבים אדרכתא על נכסיו, במקרה זה נותנים לו תשעים יום, משום שהלווה אינו נמצא לפנינו כעת. אך אם הוא נמצא לפנינו נותנים לו גם במקרה זה רק שלושים יום (שו"ת הרי"ף סי' רו; והסמ"ע צח ס"ק יא ביאר שמכיוון שטען שהשטר מזויף מייפים את כוחו לעניין זה שנותנים לו תשעים יום).
אֶמְצָעִיִּים שֶׁמָּא הוּא טוֹרֵחַ לִמְכֹּר. לאחר שלא מצא ממי ללוות. שֶׁמָּא הַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ טוֹרֵחַ לְהָבִיא מָעוֹת. שייתכן שהאדם שקנה ממנו טורח להשיג כסף לשלם לו.
ד. אֵין כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא עַל נְכָסָיו עַד שֶׁשּׁוֹלְחִין וּמוֹדִיעִין לוֹ; וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב לְבֵית דִּין מַהֲלַךְ שְׁנֵי יָמִים אוֹ פָּחוֹת. יָתֵר עַל זֶה – אֵין צְרִיכִין לְהוֹדִיעוֹ.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה כָּל הַתִּשְׁעִים יוֹם נִשְׁמָט וְאוֹמֵר: 'עַתָּה אָבֹא וְאָבִיא רְאָיָה', 'עַתָּה אָבִיא רְאָיָה וַאֲבַטֵּל הַשְּׁטָר'. אֲבָל אָמַר: 'אֵינִי בָּא לְבֵית דִּין' – מִיָּד כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא עַל נְכָסָיו, בֵּין עַל הַקַּרְקָעוֹת בֵּין עַל הַמִּטַּלְטְלִין. וְכֵן אִם הָיָה הַשְּׁטָר עַל הַפִּקָּדוֹן – אֵין מַמְתִּינִין לוֹ תִּשְׁעִים יוֹם, אֶלָּא כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא עַל נְכָסָיו מִיָּד.
ד. אֵין כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא וכו'. גם לאחר שהגיע שלב האדרכתא יש להודיע על כך ללווה, אלא אם הוא רחוק מבית הדין.
וְכֵן אִם הָיָה הַשְּׁטָר עַל הַפִּקָּדוֹן אֵין מַמְתִּינִין לוֹ תִּשְׁעִים יוֹם. יש מי שהסביר שהטעם מפני שדווקא בהלוואה נותנים לו זמן משום שהמלווה לקח בחשבון שייתכן שלא יקבל את כספו מיד, אבל בפיקדון שאמור להיות בידי הנפקד מצפה המפקיד לקבל את פקדונו מיד (מ"מ, וראה הסברים נוספים בראשונים לבבא קמא קיב,ב).
ה. זֶה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁאִם לֹא בָּא בְּסוֹף הַתִּשְׁעִים כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא עַל נְכָסָיו – עַל הַקַּרְקָעוֹת. אֲבָל הַמִּטַּלְטְלִין, אֲפִלּוּ אַחַר תִּשְׁעִים, כָּל זְמַן שֶׁהוּא אוֹמֵר: 'עַתָּה אָבִיא רְאָיָה וַאֲבַטֵּל הַשְּׁטָר' – אֵין מוֹרִידִין הַמַּלְוֶה לַמִּטַּלְטְלִין, שֶׁמָּא יֹאכַל אוֹתָם, וְיָבִיא זֶה רְאָיָה וִיבַטֵּל הַשְּׁטָר, וְלֹא יִמְצָא מַה יִּטֹּל. וַאֲפִלּוּ הָיָה לַמַּלְוֶה קַרְקַע – שֶׁמָּא תַּכְסִיף אוֹ תִּשְׁתַּדֵּף.
ה. שֶׁמָּא יֹאכַל אוֹתָם. מחשש שיכלה ויאבד את המיטלטלין. וַאֲפִלּוּ הָיָה לַמַּלְוֶה קַרְקַע. ויוכל הלווה לגבות ממנה אם יכלו המיטלטלין. שֶׁמָּא תַּכְסִיף אוֹ תִּשְׁתַּדֵּף. תתקלקל, ולא יהיה לו מה ליטול.
ו. כֵּיצַד כּוֹתְבִין הָאַדְרַכְתָּא? אִם לִנְכָסִים בְּנֵי חֹרִין הוֹרִידוּהוּ – אוֹמְרִין: 'אִישׁ פְּלוֹנִי נִתְחַיֵּב לִפְלוֹנִי בַּדִּין כָּךְ וְכָךְ, וְלֹא נָתַן לוֹ מֵעַצְמוֹ, וְכָתַבְנוּ לוֹ אַדְרַכְתָּא זוֹ עַל שָׂדֶה פְּלוֹנִית שֶׁלּוֹ'.
וְאַחַר כָּךְ שָׁמִין לוֹ שְׁלֹשָׁה מֵאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה כְּנֶגֶד חוֹבוֹ, וּמַכְרִיזִין עָלֶיהָ כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ עַד שֶׁיִּפְסְקוּ הַמּוֹסִיפִין, וּמוֹרִידִין אוֹתוֹ בְּחוֹבוֹ לַחֵלֶק שֶׁשָּׁמוּ אוֹתוֹ, וְקוֹרְעִין שְׁטַר הַחוֹב אִם הָיָה שָׁם שְׁטָר.
וְאִם לֹא הָיוּ לוֹ נְכָסִים בְּנֵי חֹרִין – כּוֹתְבִין הָאַדְרַכְתָּא כָּךְ: 'אִישׁ פְּלוֹנִי נִתְחַיֵּב לִפְלוֹנִי כָּךְ בִּשְׁטַר חוֹב שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ, וְלֹא נָתַן לוֹ חוֹבוֹ, וְלֹא מָצִינוּ לוֹ נְכָסִים בְּנֵי חֹרִין, וּכְבָר קְרַעְנוּהוּ לַשְּׁטָר שֶׁהָיָה לוֹ עָלָיו, וְנָתַנּוּ רְשׁוּת לִפְלוֹנִי לִדְרֹשׁ וְלַחֲקֹר וְלִהְיוֹת יָדוֹ נְטוּיָה עַל כָּל נְכָסִים שֶׁיִּמְצָא לוֹ; וְכָל קַרְקָעוֹת שֶׁמָּכַר מִזְּמַן פְּלוֹנִי וָהָלְאָה – יֵשׁ לוֹ לְהִפָּרַע וְלִגְבּוֹת חוֹבוֹ מִן הַכֹּל'.
ו. אוֹמְרִין. כותבים בשטר.
שָׁמִין לוֹ שְׁלֹשָׁה מֵאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה כְּנֶגֶד חוֹבוֹ. שלושה אנשים מגדירים חלקה מהשדה ששווה להערכתם כמו החוב. וּמַכְרִיזִין עָלֶיהָ כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ. מכריזים בציבור שחלקה זו עומדת למכירה במחיר שהעריכו אותה. עַד שֶׁיִּפְסְקוּ הַמּוֹסִיפִין. שבגביית קרקעות בני חורין אין משך זמן קבוע להכרזה, אלא מכריזים עד שלא יהיו עוד אנשים שמוכנים להעלות את המחיר (השווה לקמן ה"ט). לַחֵלֶק שֶׁשָּׁמוּ אוֹתוֹ. לחלק ששווה לחוב על פי שומתם. וְקוֹרְעִין שְׁטַר הַחוֹב. עם כתיבת האדרכתא (כדלקמן הי"ג).
וְנָתַנּוּ רְשׁוּת. זו האדרכתא. וְלִהְיוֹת יָדוֹ נְטוּיָה. לגבות ולהחזיק. מִזְּמַן פְּלוֹנִי וָהָלְאָה. מזמן ההלוואה, שאז חל השעבוד.
ז. וְאַחַר שֶׁכּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא זוֹ, הוֹלֵךְ הַמַּלְוֶה וּמְחַפֵּשׂ: אִם מָצָא לוֹ נְכָסִים בְּנֵי חֹרִין – שָׁמִין לוֹ מֵהֶן; מָצָא לוֹ נְכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים מֵאַחַר זְמַן שְׁטָרוֹ – טוֹרֵף מֵהֶן, וְקוֹרְעִין שְׁטַר הָאַדְרַכְתָּא, וְכוֹתְבִין לוֹ שְׁטַר הַטִּרְפָּא.
ז. שְׁטַר הַטִּרְפָּא. שטר טריפה.
ח. כֵּיצַד כּוֹתְבִין? 'אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי זָכָה בַּדִּין לִטְרֹף בְּחוֹב שֶׁפְּלוֹנִי חַיָּב לוֹ שֶׁהוּא כָּךְ וְכָךְ, מִשָּׂדֶה פְּלוֹנִית שֶׁלְּקָחָהּ פְּלוֹנִי בְּכָךְ וְכָךְ מִזְּמַן פְּלוֹנִי, וּכְבָר קָרַעְנוּ הָאַדְרַכְתָּא שֶׁהָיְתָה בְּיָדוֹ, וְהִרְשִׁינוּהוּ לִטְרֹף מִזֶּה בְּכָךְ וְכָךְ'.
ח. וּכְבָר קָרַעְנוּ הָאַדְרַכְתָּא. עם כתיבת שטר הטרפא.
ט. וְאַחַר שֶׁכּוֹתְבִין הַטִּרְפָּא לַטּוֹרֵף, מוֹרִידִין שְׁלֹשָׁה בְּקִיאִין לְאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה, וְשָׁמִין לוֹ מִמֶּנָּה כְּשִׁעוּר חוֹבוֹ כְּפִי מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ מִן הַקֶּרֶן וַחֲצִי הַשֶּׁבַח, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
וּמַכְרִיזִין עָלֶיהָ שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּכְרִיזִין עַל נִכְסֵי יְתוֹמִים.
ט. בְּקִיאִין. בשומה. מִן הַקֶּרֶן וַחֲצִי הַשֶּׁבַח. מגדירים חלקה ששווי הקרן שלה בתוספת חצי ממה שהשביח בה הקונה שווה לחוב. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל כא,א.
וּמַכְרִיזִין עָלֶיהָ שְׁלֹשִׁים יוֹם. שלא כנכסים בני חורין שבהם אין משך זמן ההכרזה קבוע אלא כפי ראות עיני הדיינים על פי מציאות הקונים (כדלעיל ה"ו), בנכסים משועבדים ובנכסי יתומים מדקדקים יותר וזמן ההכרזה הוא זמן קבוע של שלושים יום (מ"מ). כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּכְרִיזִין עַל נִכְסֵי יְתוֹמִים. שלושים יום רצופים או שישים יום שני וחמישי (ראה לעיל יב,ח).
י. וְאַחַר כָּךְ מַשְׁבִּיעִין אֶת הַלֹּוֶה שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם, בְּתַקָּנַת גְּאוֹנִים, אִם הָיָה הַלֹּוֶה עִמָּנוּ בַּמְּדִינָה. וּמַשְׁבִּיעִין אֶת הַטּוֹרֵף בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא נִפְרַע חוֹב זֶה וְלֹא מְחָלוֹ וְלֹא מְכָרוֹ לְאַחֵר. וְאַחַר כָּךְ מוֹרִידִין אוֹתוֹ לְנִכְסֵי הַלּוֹקֵחַ בַּשּׁוּמָא שֶׁלּוֹ.
וְכוֹתְבִין לוֹ הוֹרָדָה.
י. מַשְׁבִּיעִין אֶת הַלֹּוֶה שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם בְּתַקָּנַת גְּאוֹנִים. שבועה שנתקנה על ידי הגאונים הנזכרת לעיל ב,ב. אִם הָיָה הַלֹּוֶה עִמָּנוּ בַּמְּדִינָה. אך אם אינו במדינה ולא ניתן להשביעו, לא מעכבים את הטריפה עבור כך. וּמַשְׁבִּיעִין אֶת הַטּוֹרֵף וכו'. שאם הלווה היה טוען שפרע ודורש מהמלווה להישבע היו משביעים אותו (לעיל יד,ב), וטוענים לקונה מה שהיה יכול לטעון הלווה (רש"י כתובות פז,א). וְלֹא מְכָרוֹ לְאַחֵר. שאם המלווה מכר את החוב לאחר אין לו זכות לגבותו. בַּשּׁוּמָא שֶׁלּוֹ. בקרקע ששמו ממנה כנגד החוב.
הוֹרָדָה. שטר הורדה, והוא השטר הסופי של הטריפה מהקונים.
יא. כֵּיצַד כּוֹתְבִין? 'אַחַר שֶׁשַּׁמְנוּ לִפְלוֹנִי בַּשּׁוּמָא שֶׁהָיְתָה בְּיָדוֹ, וְהִכְרַזְנוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם כָּרָאוּי, וְהִשְׁבַּעְנוּ אֶת זֶה הַטּוֹרֵף וְאֶת שֶׁעָלָיו הַחוֹב, הוֹרַדְנוּהוּ לְשָׂדֶה פְּלוֹנִית לִהְיוֹת מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ כָּל אָדָם בְּקִנְיָנוֹ'.
יא. וְהִשְׁבַּעְנוּ אֶת זֶה הַטּוֹרֵף. המלווה. וְאֶת שֶׁעָלָיו הַחוֹב. הלווה.
יב. וּמֵאֵימָתַי אוֹכֵל הַטּוֹרֵף פֵּרוֹת שָׂדֶה זוֹ? מִשֶּׁיִּפְסְקוּ הַהַכְרָזָה.
יב. מִשֶּׁיִּפְסְקוּ הַהַכְרָזָה. שמרגע ששלמו ימי ההכרזה, גם טרם שהגיעה השדה לידו, הפירות שייכים למלווה.
יג. כָּל אַדְרַכְתָּא שֶׁאֵין כָּתוּב בָּהּ: 'קְרַעְנוּהוּ לִשְׁטַר הַהַלְוָאָה' – אֵינָהּ הַדְרָכָה; וְכָל טִרְפָּא שֶׁאֵין כָּתוּב בָּהּ: 'קְרַעְנוּהָא לָאַדְרַכְתָּא' – אֵינָהּ טִרְפָּא; וְכָל שׁוּמָא שֶׁאֵין כָּתוּב בָּהּ: 'קְרַעְנוּהָ לַטִּרְפָּא' – אֵינָהּ שׁוּמָה.
יג. אֵינָהּ הַדְרָכָה. שטר האדרכתא פסול. וְכָל שׁוּמָא. שטר ההורדה.
יד. שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּרְדוּ לָשׁוּם, אֶחָד אוֹמֵר בְּמָנֶה וּשְׁנַיִם אוֹמְרִין בְּמָאתַיִם, אוֹ אֶחָד אוֹמֵר בְּמָאתַיִם וּשְׁנַיִם אוֹמְרִין בְּמָנֶה – בָּטֵל יָחִיד בְּמִעוּטוֹ. אֶחָד אוֹמֵר בְּמָנֶה וְאֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁמוֹנִים וְאֶחָד אוֹמֵר בְּמֵאָה וְעֶשְׂרִים – נִדּוֹן בְּמָנֶה. אֶחָד אוֹמֵר בְּמֵאָה וְאֶחָד אוֹמֵר בְּתִשְׁעִים וְאֶחָד אוֹמֵר בְּמֵאָה וּשְׁלֹשִׁים – נִדּוֹן בְּמֵאָה וַעֲשָׂרָה. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ לְעוֹלָם שָׁמִין בֵּינֵיהֶן.
יד. שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּרְדוּ לָשׁוּם וכו'. ואינם מסכימים מה שווייה של קרקע מסוימת. בָּטֵל יָחִיד בְּמִעוּטוֹ. והולכים לפי השניים האחרים. בְּמָנֶה. במאה. נִדּוֹן בְּמֵאָה וַעֲשָׂרָה. שדנים על פי הממוצע בין שני הסכומים הקיצוניים ולא לפי הממוצע של שלושתם.
טו. בֵּית דִּין שֶׁשָּׁמוּ לַטּוֹרֵף בְּנִכְסֵי לוֹקֵחַ, וְטָעוּ בְּכָל שֶׁהוּא – מִכְרָן בָּטֵל, שֶׁהֲרֵי הֵן כְּשָׁלִיחַ לַטּוֹרֵף וְלַלּוֹקֵחַ, וְיֵשׁ לָהֶם רְשׁוּת לְתַקֵּן אֲבָל לֹא לְעַוֵּת, כְּשָׁלִיחַ. וְכָל הַמּוֹרִים, כָּזֶה הוֹרוּ.
טו. וְטָעוּ. בשומה. וְטָעוּ בְּכָל שֶׁהוּא מִכְרָן בָּטֵל שֶׁהֲרֵי הֵן כְּשָׁלִיחַ וכו'. משום שפעולת בית הדין במקרה זה אינה מתוקף היותם בית דין אלא כשליחים של הטורף ושל הלוקח, הרי דינם כשליח שטעה, והשליח שטעה בכל שהוא, המקח בטל (ראה הלכות מכירה יג,ט). אולם, כאשר בית דין פועלים מתוקף היותם בית דין, כגון במכירת נכסי היתומים, כל שטעותם הייתה בפחות משישית מערך הנכס, המקח קיים (כדלעיל יב,יא). וְכָל הַמּוֹרִים כָּזֶה הוֹרוּ. כל מורי ההלכה הורו כך.
טז. בֵּית דִּין שֶׁשָּׁמוּ לְבַעַל חוֹב, בֵּין בְּנִכְסֵי לֹוֶה בֵּין בִּמְשֻׁעְבָּדִין שֶׁבְּיַד הַלּוֹקֵחַ, וּלְאַחַר זְמַן הִשִּׂיגָה יָדוֹ שֶׁל לֹוֶה אוֹ שֶׁל נִטְרָף אוֹ יוֹרְשֵׁיהֶן, וְהֵבִיאוּ לְבַעַל חוֹב אֶת מְעוֹתָיו – מְסַלְּקִין אוֹתוֹ מֵאוֹתָהּ הַקַּרְקַע, שֶׁהַשּׁוּמָא חוֹזֶרֶת לַבְּעָלִים לְעוֹלָם, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב" וכו' (דברים ו,יח).
טז. נִטְרָף. הקונה. שֶׁהַשּׁוּמָא. קרקע שנגבתה על ידי בית דין. חוֹזֶרֶת לַבְּעָלִים לְעוֹלָם. גם לאחר זמן רב.
יז. קַרְקַע שֶׁשָּׁמוּ אוֹתָהּ לְבַעַל חוֹב, וְאַחַר כָּךְ שָׁמוּהָא בֵּית דִּין לְבַעַל חוֹב שֶׁל זֶה הַמַּלְוֶה – הֲרֵי זוֹ חוֹזֶרֶת; לֹא יִהְיֶה כֹּחוֹ גָּדוֹל מִכֹּחַ בַּעַל חוֹב הָרִאשׁוֹן.
מְכָרָהּ בַּעַל חוֹב, אוֹ נְתָנָהּ בְּמַתָּנָה, אוֹ שֶׁשָּׁמָהּ לְבַעַל חוֹבוֹ מִדַּעְתּוֹ, אוֹ שֶׁמֵּת וְהוֹרִישָׁהּ – אֵינָהּ חוֹזֶרֶת. שָׁמוּ קַרְקַע לָאִשָּׁה וְנִשֵּׂאת, אוֹ שֶׁשָּׁמוּ מִמֶּנָּה וְנִשֵּׂאת – בַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ כְּלוֹקֵחַ הוּא, וְלֹא מַחֲזִיר וְלֹא מַחֲזִירִין לוֹ.
יז. וְאַחַר כָּךְ שָׁמוּהָא בֵּית דִּין לְבַעַל חוֹב שֶׁל זֶה הַמַּלְוֶה. אחרי שבית הדין גבו את הקרקע מהבעלים והביאוה למלווה, הוציאו אותה ממנו והביאוה לבעל חוב שלו. ['שמוהא' היא צורת כתיב אחרת ל'שמוה', וכן הוא בהרבה נוסחאות, והכתיב כאן הוא באשגרה מארמית וערבית – ר"י שילת.] הֲרֵי זוֹ חוֹזֶרֶת. לבעלים הראשונים, כשם שחוזרת מבעל חוב ראשון. לֹא יִהְיֶה כֹּחוֹ גָּדוֹל מִכֹּחַ בַּעַל חוֹב הָרִאשׁוֹן. מכיוון שגם אליו באה על ידי שומת בית דין, וגם הוא מחויב להחזירה מדין "ועשית הישר והטוב".
מְכָרָהּ בַּעַל חוֹב אוֹ נְתָנָהּ בְּמַתָּנָה. בעל החוב שטרף את הקרקע מכרה או נתנה במתנה לאדם אחר. אוֹ שֶׁשָּׁמָהּ לְבַעַל חוֹבוֹ מִדַּעְתּוֹ. שהלווה עצמו מסר את השדה בתור פירעון לבעל החוב השני ולא נמסרה לו על ידי בית דין. אֵינָהּ חוֹזֶרֶת. שבמכירה או במתנה קבלת הקרקע איננה קבלה לצורך המעות שבקרקע, אלא קבלת הקרקע עצמה, ולכן אין הקרקע חוזרת לבעלים הראשונים, וכאשר הלווה מסר את השדה לבעל החוב מדעתו נחשב הדבר כמכירה (בבלי בבא מציעא לה,א-ב). שָׁמוּ קַרְקַע לָאִשָּׁה. עבור חוב שחייבים לה. וְנִשֵּׂאת. נישאה לאחר מכן ונכסיה נכנסו לרשות בעלה. אוֹ שֶׁשָּׁמוּ מִמֶּנָּה. במקרה שהיא הייתה חייבת. וְנִשֵּׂאת. לאחר מכן. בַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ כְּלוֹקֵחַ הוּא. חכמים נתנו לבעל מעמד של קונה ביחס לנכסי אשתו. וְלֹא מַחֲזִיר. כשגבתה בשומת בית דין קודם שנישאה לו, כדין מלווה שמכר קרקע ששמו לו. וְלֹא מַחֲזִירִין לוֹ. אם גבו מאשתו בשומת בית דין. ואינו עומד במקום אשתו, מכיוון שהוא כקונה בנכסיה, ורק ליורש של הלווה מחזירים (כדלעיל הט"ז) ולא למי שקנה את זכויותיו הממוניות.

תקציר הפרק 

🤔 רישיון רדיפה, יש כזה דבר?
לצמד המילים הזה יש מוניטין לא מוצלח. "דין רודף" מתקשר בתודעתנו לתקופה מהקשות בהיסטוריה של עם ישראל בעת החדשה, אבל בפרקנו אנחנו נתקלים ב"דין רודף" שדווקא אפשר להתחבר אליו: כאשר לווה אינו משלם את חובו, פונה המלווה לבית הדין והם קובעים ללווה זמן לתשלום החוב; אם הלווה מסכים לשלם, נותנים לו שלושים ימים לאסוף את הכסף, ואם הגיע המועד והוא לא שילם – "בית דין כותבים אדרכתא על נכסיו". מהי "אדרכתא"? – 'שטר רדיפה' המאפשר לבעל החוב לרדת לנכסי החייב. מקור המילה בפסוק "הרדיפֻהו מנוחה הדריכהֻו"; "דין רודף" זה מאפשר למלווה לקבל בחזרה את כספו ומסייע לעשיית הצדק (הלכה א) ⚖

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות מלוה ולווה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.אין מצב שמלווה טורף נכסים בלא שנתנו ללווה זמן לשלם?

2.שיקר לבית הדין שיש לו ראייה שהשטר מזוייף – מייד מנדין אותו?

3.טרף את הקרקע ואח"כ שילם הלווה את חובו – האם יוצא מהקרקע?

 

 

תשובות
1.לא
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן