פרק כ"ב, הלכות סנהדרין, ספר שופטים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לְפָנֶיךָ לַדִּין, אֶחָד רַךְ וְאֶחָד קָשֶׁה: עַד שֶׁלֹּא תִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶם, אוֹ מִשֶּׁתִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶם וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה – אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶן: 'אֵינִי נִזְקָק לָכֶם', שֶׁמָּא יִתְחַיֵּב הֶחָזָק וְנִמְצָא רוֹדֵף אַחַר הַדַּיָּנִין.
אֲבָל מִשֶּׁתִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶם וְתֵדַע לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה – אִי אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר: 'אֵינִי נִזְקָק לָכֶם', שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" (דברים א,יז), שֶׁלֹּא תֹּאמַר: אִישׁ פְּלוֹנִי רָשָׁע הוּא, שֶׁמָּא יַהֲרֹג אֶת בְּנִי, שֶׁמָּא יַדְלִיק אֶת גְּדִישִׁי, שֶׁמָּא יִקְצֹץ אֶת נְטִיעוֹתַי. וְאִם הָיָה מְמֻנֶּה לָרַבִּים – חַיָּב לְהִזָּקֵק לָהֶן.
א. אֵינִי נִזְקָק לָכֶם. להיות דיין בדינכם.
לֹא תָגוּרוּ. לא תפחדו. וְאִם הָיָה מְמֻנֶּה לָרַבִּים. לדון אותם.
ב. וְכֵן תַּלְמִיד שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ, וְרָאָה זְכוּת לֶעָנִי וְחוֹבָה לֶעָשִׁיר – אִם שָׁתַק, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר מִשּׁוּם "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" (דברים א,יז) וְעַל "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג,ז).
מִנַּיִן לַדַּיָּן שֶׁלֹּא יוֹשִׁיב תַּלְמִיד בּוּר לְפָנָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג,ז).
ב. הֲרֵי זֶה עוֹבֵר מִשּׁוּם לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ. שהלשון "לא תגורו" נדרשת גם במובן של אגירת דברים, דהיינו שאסור לתלמיד להכניס דבריו ולשתוק (תוספתא סנהדרין א,ח).
שֶׁלֹּא יוֹשִׁיב תַּלְמִיד בּוּר לְפָנָיו. שעלול להטעותו.
ג. וּמִנַּיִן לְתַלְמִיד שֶׁרוֹאֶה אֶת רַבּוֹ שֶׁטָּעָה בַּדִּין, שֶׁלֹּא יֹאמַר: אַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיִּגְמֹר הַדִּין וְאֶסְתְּרֶנּוּ וְאֶבְנֶנּוּ מִשֶּׁלִּי, כְּדֵי שֶׁיִּקָּרֵא הַדִּין עַל שְׁמִי? תַּלְמוּד לוֹמַר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק".
ד. מִצְוָה לוֹמַר לְבַעֲלֵי דִּינִין בַּתְּחִלָּה: 'בְּדִין אַתֶּם רוֹצִין אוֹ בִּפְשָׁרָה?'. אִם רָצוּ בִּפְשָׁרָה – עוֹשִׂין בֵּינֵיהֶן פְּשָׁרָה. וְכָל בֵּית דִּין שֶׁעוֹשֶׂה פְּשָׁרָה תָּמִיד – הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, וְעָלָיו נֶאֱמַר: "מִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (זכריה ח,טז, ושם: וּמִשְׁפָּט): אֵי זֶה הוּא מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שָׁלוֹם? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה בִּצּוּעַ.
וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: "וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" (שמואל ב ח,טו): אֵי זֶה הוּא מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ צְדָקָה? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה בִּצּוּעַ, וְהִיא הַפְּשָׁרָה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? קֹדֶם גְּמַר דִּין; אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמַע דִּבְרֵיהֶם וְיָדַע לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה – מִצְוָה לִבְצֹעַ. אֲבָל אַחַר שֶׁגָּמַר הַדִּין וְאָמַר: 'אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי' – אֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶן, אֶלָּא יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר.
ד. אֵי זֶה הוּא מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שָׁלוֹם. שנעשה בדרך של הסכמה ושלום בין שני הצדדים. בִּצּוּעַ. פשרה.
אֵי זֶה הוּא מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ צְדָקָה הֱוֵי אוֹמֵר זֶה בִּצּוּעַ. בעשיית פשרה יש שילוב של הליכה על פי כללי המשפט ויחד עם זאת מתחשבים גם בשיקולים של צדקה כלפי הצד החייב.
יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר. יכריע באופן תקיף לפי שורת הדין.
ה. אַף עַל פִּי שֶׁרָצוּ בַּעֲלֵי הַדִּין בִּפְשָׁרָה בְּבֵית דִּין – יֵשׁ לָהֶן לַחֲזֹר וְלִתְבֹּעַ הַדִּין, עַד שֶׁיִּקְנוּ מִיַּד שְׁנֵיהֶם.
ה. יֵשׁ לָהֶן לַחֲזֹר וְלִתְבֹּעַ הַדִּין עַד שֶׁיִּקְנוּ מִיַּד שְׁנֵיהֶם. כדי שיהיה לפשרה תוקף יש לערוך עליה קניין סודר (ראה הלכות מכירה ה,ה ובביאור שם), ואם לא עשו קניין אפילו לאחר שפסקו להם בכמה עליהם להתפשר, יכול כל אחד מהם לחזור בו ולדרוש שיעשו להם דין.
ו. יָפֶה כֹּחַ פְּשָׁרָה מִכֹּחַ הַדִּין, שֶׁשְּׁנֵי הֶדְיוֹטוֹת שֶׁדָּנוּ – אֵין דִּינֵיהֶן דִּין, וְיֵשׁ לְבַעֲלֵי דִּינִין לַחֲזֹר בָּהֶן; וְאִם עָשׂוּ פְּשָׁרָה וְקָנוּ מִיָּדָם – אֵינָן יְכוֹלִין לַחֲזֹר בָּהֶן.
ו. שֶׁשְּׁנֵי הֶדְיוֹטוֹת שֶׁדָּנוּ אֵין דִּינֵיהֶן דִּין. לעיל ב,י.
ז. אָסוּר לְאֶחָד מִן הַדַּיָּנִין כְּשֶׁיֵּצֵא מִבֵּית דִּין לוֹמַר: 'אֲנִי הוּא הַמְזַכֶּה' אוֹ 'הַמְחַיֵּב', 'וַחֲבֵרַי חוֹלְקִין עָלַי, וּמָה אֶעֱשֶׂה וְהֵם רַבּוּ עָלַי?'. וְאִם אָמַר – הֲרֵי הוּא בִּכְלַל "הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד" (משלי יא,יג). וּמַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁהוֹצִיא דְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לְאַחַר שְׁתַּיִם וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וְהוֹצִיאוּהוּ בֵּית דִּין מִן הַמִּדְרָשׁ, וְהִכְרִיזוּ עָלָיו: 'זֶה מְגַלֶּה סּוֹד'.
ח. שָׁאַל אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִין לִכְתֹּב לוֹ פְּסַק דִּין – כּוֹתְבִין לוֹ כָּךְ: 'בָּא פְּלוֹנִי לְבֵית דִּין שֶׁל פְּלוֹנִי עִם פְּלוֹנִי בַּעַל דִּינוֹ שֶׁטְּעָנוֹ בְּכָךְ, וְיָצָא זַכַּאי' אוֹ 'חַיָּב', וְנוֹתְנִין לוֹ. וְאֵין מַזְכִּירִין שֵׁם הַמְזַכִּין אוֹ שֵׁם הַמְחַיְּבִין, אֶלָּא 'בֵּית דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, מִדִּבְרֵיהֶם נִזְדַּכָּה פְּלוֹנִי'.
ח. שָׁאַל. ביקש. אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִין לִכְתֹּב לוֹ פְּסַק דִּין. ויש לכתוב לו (כמבואר לעיל ו,ו). מִדִּבְרֵיהֶם נִזְדַּכָּה פְּלוֹנִי. כותבים כך כי לשון זו מדויקת גם במקרה שלא כל הדיינים הסכימו לזכותו, ומצד שני אין בה גילוי סוד (בבלי סנהדרין ל,א).
ט. כָּךְ הָיָה מִנְהָגָן שֶׁל אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם: מַכְנִיסִין בַּעֲלֵי דִּינִין וְשׁוֹמְעִין דִּבְרֵיהֶם וְטַעֲנוֹתֵיהֶן, וּמַכְנִיסִין הָעֵדִים וְשׁוֹמְעִין דִּבְרֵיהֶם, וּמוֹצִיאִין כָּל אָדָם לַחוּץ, וְנוֹשְׂאִין הַדַּיָּנִין וְנוֹתְנִין בֵּינֵיהֶן בַּדָּבָר וְגוֹמְרִין אֶת הַדָּבָר, וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין בַּעֲלֵי דִּינִין, וְגָדוֹל שֶׁבַּדַּיָּנִין אוֹמֵר: 'אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב', כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵדַע אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִין אֵי זֶה דַּיָּן הוּא שֶׁזִּכָּה אוֹתוֹ וְלֹא אֵי זֶה דַּיָּן הוּא שֶׁחִיְּבוֹ.
י. דַּיָּן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא גַּזְלָן אוֹ רָשָׁע – אָסוּר לְהִצְטָרֵף עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג,ז). וְכָךְ הָיוּ בְּקִיאֵי הַדַּעַת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹשִׂין: אֵין יוֹשְׁבִין בַּדִּין עַד שֶׁיֵּדְעוּ עִם מִי יוֹשְׁבִין, וְלֹא חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר עַד שֶׁיֵּדְעוּ מִי חוֹתֵם עִמָּהֶן, וְלֹא נִכְנָסִין לִסְעוּדָה עַד שֶׁיֵּדְעוּ מִי מֵסֵב עִמָּהֶן.
י. אָסוּר לְהִצְטָרֵף עִמּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק. שיש להתרחק מלשבת לדין עם דיין שחזקתו לשקר. בְּקִיאֵי הַדַּעַת. הבקיאים בדינים. אֵין יוֹשְׁבִין בַּדִּין עַד שֶׁיֵּדְעוּ עִם מִי יוֹשְׁבִין. ראה גם לעיל ב,יד. וְלֹא חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר עַד שֶׁיֵּדְעוּ מִי חוֹתֵם עִמָּהֶן. שאם יחתום עמם פסול תיפסל גם עדותם. וְלֹא נִכְנָסִין לִסְעוּדָה עַד שֶׁיֵּדְעוּ מִי מֵסֵב עִמָּהֶן. שלא יסבו בחברת עמי הארץ.

תקציר הפרק 

🤔 שתקת 22 שנים? זה לא מספיק!
שתיקה שווה את משקלה בזהב, כך מקובל לומר, אבל לפעמים כל כך קשה לשמור סוד עד שגם הערך הרב של השתיקה נשכח ואנחנו פולטים את מה שהיינו אמורים לשמור לעצמנו… כזה היה המקרה של תלמיד אחד, "שהוציא דברים שנאמרו בבית המדרש לאחר שתיים ועשרים שנה, והוציאו בית דין מן המדרש", כלומר גירשו אותו, והכריזו עליו: 'זה מגלה סוד'", וכל זאת מפני ש"אסור לאחד מן הדיינין, כשיצא מבית הדין, לומר: 'אני הוא המזכה' או 'המחייב', 'וחבריי חולקין עלי'… ואם אמר – הרי הוא בכלל 'הולך רכיל מגלה סוד'" (הלכה ז). אז, ששש… 🤫

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות סנהדרין ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.מותר לדיין מטעם המדינה לפסול עצמו לדון משפחת פשע?

2.האם ראוי שהציבור יידע מי מהדיינים זיכה ומי חייב?

3.האם נכון שהדיון המשפטי יתקיים בדלתיים פתוחות?

 

 

תשובות
1.לא
2.לא
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד!

* שווי מקורי לסט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן