פרק כ"ג, הלכות שבת, ספר זמנים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הָעוֹשֶׂה נֶקֶב שֶׁהוּא עָשׂוּי לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא, כְּגוֹן נֶקֶב שֶׁל לוּל הַתַּרְנְגֹלִין שֶׁהוּא עָשׂוּי לְהַכְנִיס הָאוֹרָה וּלְהוֹצִיא הַהֶבֶל – הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ. לְפִיכָךְ גָּזְרוּ עַל כָּל נֶקֶב, אֲפִלּוּ הָיָה עָשׂוּי לְהוֹצִיא בִּלְבַד אוֹ לְהַכְנִיס בִּלְבַד, שֶׁמָּא יָבֹא לַעֲשׂוֹת נֶקֶב שֶׁחַיָּבִין עָלָיו. וּמִפְּנֵי זֶה אֵין נוֹקְבִין בֶּחָבִית נֶקֶב חָדָשׁ וְאֵין מוֹסִיפִין בּוֹ. אֲבָל פּוֹתְחִין נֶקֶב יָשָׁן, וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַנֶּקֶב לְמַטָּה מִן הַשְּׁמָרִים, שֶׁאִם הָיָה לְמַטָּה מִן הַשְּׁמָרִים – הֲרֵי זֶה עָשׂוּי לְחַזֵּק, וְאָסוּר לְפָתְחוֹ.
א. הָעוֹשֶׂה נֶקֶב שֶׁהוּא עָשׂוּי לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא. פתח שמיועד להוצאה ולהכנסה. לְהַכְנִיס הָאוֹרָה וּלְהוֹצִיא הַהֶבֶל. לתאורה ולאוורור. הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ. דין חיוב המכה בפטיש הובא לעיל י,טז-יח (וראה שם הי"ד). אֲבָל פּוֹתְחִין נֶקֶב יָשָׁן. שהיה פתוח בעבר ונסתם. שֶׁאִם הָיָה לְמַטָּה מִן הַשְּׁמָרִים הֲרֵי זֶה עָשׂוּי לְחַזֵּק וְאָסוּר לְפָתְחוֹ. שבאופן זה פתיחת הנקב נחשבת כפתח חדש.
ב. נוֹקְבִין מְגוּפָה שֶׁל חָבִית לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה יַיִן, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְּבֶנָּה לְמַעְלָה, אֲבָל מִצִּדָּהּ אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן כְּלִי. שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה גְּרוֹגָרוֹת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת כְּלִי. וּמֵבִיא אָדָם חָבִית שֶׁל יַיִן וּמַתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ בַּסַּיִף לִפְנֵי הָאוֹרְחִין וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לְהַרְאוֹת נְדִיבוּת לִבּוֹ.
ב. מְגוּפָה. מכסה לפתח חבית. אֲבָל מִצִּדָּהּ אָסוּר. שכך היא הדרך בניקוב המגופה. גְּרוֹגָרוֹת. תאנים. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת כְּלִי. אלא לפתיחתה בלבד. שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לְהַרְאוֹת נְדִיבוּת לִבּוֹ. ואין כוונת המתיז ראש החבית לעשותה כלי.
ג. וּכְשֵׁם שֶׁאָסוּר לִפְתֹּחַ כָּל נֶקֶב, כָּךְ אָסוּר לִסְתֹּם כָּל נֶקֶב. לְפִיכָךְ אָסוּר לִסְתֹּם נֶקֶב הֶחָבִית, וַאֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְמָרֵחַ וְאֵינוֹ בָּא לִידֵי סְחִיטָה, כְּגוֹן שֶׁיִּסְתֹּם בְּקֵיסָם אוֹ בִּצְרוֹר קָטָן. אֲבָל אִם הִנִּיחַ שָׁם אֹכֶל כְּדֵי לְהַצְנִיעוֹ, וְנִמְצָא הַנֶּקֶב נִסְתָּם – מֻתָּר. וּמֻתָּר לְהַעֲרִים בְּדָבָר זֶה.
ג. אָסוּר לִסְתֹּם כָּל נֶקֶב. ואפילו לא היה נקב עשוי להכניס ולהוציא. וַאֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְמָרֵחַ. איסור ממרח מובא לעיל יא,ו ולקמן הי"א. וּמֻתָּר לְהַעֲרִים בְּדָבָר זֶה. שייראה כמניח בנקב החבית אוכל להצניעו, אף שמכוון לסתימת הנקב (עוד בעניין היתר הערמה בדבר האסור מדברי חכמים, ראה לעיל כב,טז, ובהלכות יום טוב ז,ח).
ד. כָּל דָּבָר שֶׁהוּא גְּמַר מְלָאכָה – חַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ. ומִפְּנֵי זֶה הַגּוֹרֵד כָּל שֶׁהוּא אוֹ הַמְתַקֵּן כְּלִי בְּאֵי זֶה דָּבָר שֶׁיְּתַקֵּן – חַיָּב. לְפִיכָךְ אָסוּר לְהַשְׁמִיעַ קוֹל שֶׁל שִׁיר בְּשַׁבָּת, בֵּין בִּכְלֵי שִׁיר כְּגוֹן כִּנּוֹרוֹת וּנְבָלִים, בֵּין בִּשְׁאָר דְּבָרִים; אֲפִלּוּ לְהַכּוֹת בְּאֶצְבַּע עַל הַקַּרְקַע אוֹ עַל הַלּוּחַ אַחַת כְּנֶגֶד אַחַת כְּדֶרֶךְ הַמְּשׁוֹרְרִים, אוֹ לְקַרְקֵשׁ אֶת הָאֱגוֹז לַתִּינוֹק, אוֹ לְשַׂחֵק לוֹ בְּזוּג כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתֹּק – כָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אָסוּר, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְתַקֵּן כְּלֵי שִׁיר.
ד. כָּל דָּבָר שֶׁהוּא גְּמַר מְלָאכָה חַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ. שבגמר מלאכת הכנת כלי מתכות וכיוצא בזה נעשה שימוש בהכאת פטיש. הַגּוֹרֵד. המשייף (לעיל י,טז). אוֹ עַל הַלּוּחַ אַחַת כְּנֶגֶד אַחַת כְּדֶרֶךְ הַמְּשׁוֹרְרִים. דוגמה למקצב מסוים. אוֹ לְקַרְקֵשׁ אֶת הָאֱגוֹז. לקשקש באגוז כך שישמיע קול. אוֹ לְשַׂחֵק לוֹ בְּזוּג. לנענע פעמון לתינוק.
ה. אֵין מְסַפְּקִין וְאֵין מְרַקְּדִין וְאֵין מְטַפְּחִין בְּשַׁבָּת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְתַקֵּן כְּלֵי שִׁיר. וּלְסַפֵּק לְאַחַר יָדוֹ – מֻתָּר. אֵין שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְתַקֵּן חָבִית שֶׁל שַׁיָּטִין. בְּרֵכָה שֶׁבֶּחָצֵר – מֻתָּר לָשׁוּט בָּהּ, שֶׁאֵינוֹ בָּא לַעֲשׂוֹת בָּהּ חָבִית שֶׁל שַׁיָּטִין, וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה לָהּ שָׂפָה מֻקֶּפֶת שֶׁלֹּא יֵעָקֵר מִמֶּנָּה הַמַּיִם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הֶכֵּר וְהֶפְרֵשׁ בֵּין הַיָּם וּבֵינָהּ.
ה. אֵין מְסַפְּקִין. בהכאה על כלי (פה"מ ביצה ה,ב). וְאֵין מְטַפְּחִין. מחיאת כפיים. וּלְסַפֵּק לְאַחַר יָדוֹ. בגב ידו. אֵין שָׁטִין. אסור לשחות. שֶׁמָּא יְתַקֵּן חָבִית שֶׁל שַׁיָּטִין. כלי עזר לשחייה, מצוף. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה לָהּ שָׂפָה מֻקֶּפֶת שֶׁלֹּא יֵעָקֵר מִמֶּנָּה הַמַּיִם. שפת הברכה מוגבהת, ומונעת את יציאת המים ממנה.
ו. אֵין חוֹתְכִין שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל קָנֶה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן כְּלִי. הָיְתָה חֲתוּכָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מְתֻקֶּנֶת – מֻתָּר לְהַכְנִיסָהּ בְּנֶקֶב הֶחָבִית בְּשַׁבָּת לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה יַיִן, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יְתַקֵּן. וְאָסוּר לְהַנִּיחַ עָלֶה שֶׁל הֲדַס וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בְּתוֹךְ הַנֶּקֶב שֶׁל חָבִית כְּדֵי שֶׁיְּקַלֵּחַ אֶת הַיַּיִן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּעוֹשֶׂה מַרְזֵב בְּשַׁבָּת. וְאֵין שׁוֹבְרִין אֶת הַחֶרֶס וְאֵין קוֹרְעִין אֶת הַנְּיָר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן כְּלִי.
ו. אֵין חוֹתְכִין שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל קָנֶה. להתקינה לשמש כצינור שדרכו יוצא יין מהחבית. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מְתֻקֶּנֶת. עשויה בדיוק למידת הנקב. וְאָסוּר לְהַנִּיחַ עָלֶה שֶׁל הֲדַס וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בְּתוֹךְ הַנֶּקֶב שֶׁל חָבִית. לקפלו כמעין מרזב. וְאֵין שׁוֹבְרִין אֶת הַחֶרֶס וְאֵין קוֹרְעִין אֶת הַנְּיָר. לתקנם לשימושים שונים (ראה גם הלכות יום טוב ד,ח).
ז. זְמוֹרָה שֶׁהִיא קְשׁוּרָה בְּטָפִיחַ – מְמַלְּאִין בָּהּ בְּשַׁבָּת; וְאִם אֵינָהּ קְשׁוּרָה – אֵין מְמַלְּאִין בָּהּ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִקְטֹם אוֹתָהּ וִיתַקְּנָהּ.
אָסוּר לָחֹף כְּלֵי כֶּסֶף בְּגַרְתְּקוֹן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְלַבְּנָן כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֻמָּנִין עוֹשִׂין, וְנִמְצָא כִּמְתַקֵּן כְּלִי וְגוֹמֵר מְלַאכְתָּן בְּשַׁבָּת, אֲבָל חוֹפְפִין אוֹתָן בְּחוֹל וּבְנֶתֶר. וְכֵן כָּל הַכֵּלִים חוֹפְפִין אוֹתָן בְּכָל דָּבָר. וְאָסוּר לְהָדִיחַ קְעָרוֹת וּלְפָסִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן, אֶלָּא אִם כֵּן הֱדִיחָן לֶאֱכֹל בָּהֶן סְעוּדָה אַחֶרֶת בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת. אֲבָל כְּלֵי שְׁתִיָּה, כְּגוֹן כּוֹסוֹת וְקִיתוֹנוֹת – מֻתָּר לַהֲדִיחָן בְּכָל עֵת, שֶׁאֵין קֶבַע לִשְׁתִיָּה. וְאֵין מַצִּיעִין אֶת הַמִּטּוֹת בְּשַׁבָּת כְּדֵי לִישֹׁן עֲלֵיהֶן לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אֲבָל מַצִּיעִין מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְשַׁבָּת.

ז. זְמוֹרָה שֶׁהִיא קְשׁוּרָה בְּטָפִיחַ. ענף גפן ארוך הקשור לכלי קטן. מְמַלְּאִין בָּהּ בְּשַׁבָּת. מותר לשאוב בעזרתה.

לָחֹף. לשפשף ולנקות. בְּגַרְתְּקוֹן. חומר המשמש לצחצוח כלי כסף. אֲבָל חוֹפְפִין אוֹתָן בְּחוֹל וּבְנֶתֶר. חומרי ניקוי המשמשים לכל הכלים. וּלְפָסִין. סירים. מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן. את אותם הכלים, ומכשיר אותם לשימוש. אֶלָּא אִם כֵּן הֱדִיחָן לֶאֱכֹל בָּהֶן סְעוּדָה אַחֶרֶת בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת. שלא גזרו על כך חכמים משום צורך היום (מרכה"מ; וראה עוד לעיל כב,כב בהיתר קיפול בגד לצורך השבת). וְקִיתוֹנוֹת. קנקנים. שֶׁאֵין קֶבַע לִשְׁתִיָּה. ולכן הדחת הכוסות בכל עת היא לצורך השבת. אֲבָל מַצִּיעִין מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְשַׁבָּת. הואיל והוא לצורך היום.

ח. אָסוּר לְהַטְבִּיל כֵּלִים טְמֵאִים בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן כְּלִי. אֲבָל אָדָם טָמֵא – מֻתָּר לִטְבֹּל, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמֵקֵר. וְאֵין מַזִּין עָלָיו בְּשַׁבָּת. הַמַּטְבִּיל כֵּלִים בְּשַׁבָּת: בְּשׁוֹגֵג – יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן; בְּמֵזִיד – לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַד לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת. וּמֻתָּר לְהַטְבִּיל אֶת הַמַּיִם הַטְּמֵאִים בְּשַׁבָּת. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? נוֹתְנָן בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, כְּגוֹן כְּלִי אֲבָנִים, וּמַטְבִּיל הַכְּלִי בַּמִּקְוֶה עַד שֶׁיַּעֲלֶה מֵי הַמִּקְוֶה עֲלֵיהֶן וְיִטְהֲרוּ.
ח. מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן כְּלִי. בכך שמטהרו. מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמֵקֵר. נראה שטובל במים כדי להתקרר, ולא מוכח שטובל לטהרתו. וְאֵין מַזִּין עָלָיו בְּשַׁבָּת. מי אפר פרה אדומה לטהרו מטומאת מת (ראה גם הלכות קרבן פסח ו,ו). וּמֻתָּר לְהַטְבִּיל אֶת הַמַּיִם הַטְּמֵאִים בְּשַׁבָּת. ונטהרים המים על ידי השקתם למי המקווה. נוֹתְנָן בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה. לפי שאם ייתן אותם בכלי המקבל טומאה, ייטמא הכלי ויהיה אסור להטבילו בשבת. כְּגוֹן כְּלִי אֲבָנִים. הלכות כלים א,ו.
ט. וְאֵין מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְתַקֵּן דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה מְתֻקָּן.
ט. וְאֵין מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת בְּשַׁבָּת. וראה עוד טעם לקמן הי"ד.
י. מְעַבֵּד – מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת הוּא. וְהַמְרַכֵּךְ עוֹר בְּשֶׁמֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁהָעַבְּדָנִין עוֹשִׂים – הֲרֵי זֶה מְעַבֵּד, וְחַיָּב. לְפִיכָךְ לֹא יָסוּךְ אָדָם רַגְלוֹ בְּשֶׁמֶן וְהִיא בְּתוֹךְ הַמִּנְעָל אוֹ בְּתוֹךְ הַסַּנְדָּל הַחֲדָשִׁים, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת רַגְלוֹ שֶׁמֶן וְלוֹבֵשׁ מִנְעָלוֹ אוֹ סַנְדָּלוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֵם חֲדָשִׁים. וְסָךְ כָּל גּוּפוֹ שֶׁמֶן וּמִתְעַגֵּל עַל גַּבֵּי קְטָבוּלְיָא חֲדָשָׁה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה הַשֶּׁמֶן מוּעָט, כְּדֵי שֶׁיְּצַחְצֵחַ הָעוֹר בִּלְבַד. אֲבָל אִם הָיָה בִּבְשָׂרוֹ שֶׁמֶן הַרְבֵּה, כְּדֵי שֶׁיְּרַכֵּךְ הָעוֹר – הֲרֵי זֶה אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְעַבְּדוֹ. וְהַכֹּל – בַּחֲדָשִׁים, אֲבָל בִּישָׁנִים – מֻתָּר.
י. מְעַבֵּד מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת הוּא. לעיל יא,ה-ו. לְפִיכָךְ לֹא יָסוּךְ אָדָם רַגְלוֹ בְּשֶׁמֶן וְהִיא בְּתוֹךְ הַמִּנְעָל. לפי שנראה כמרכך את העור. וּמִתְעַגֵּל. מתגלגל. קְטָבוּלְיָא. שטיח עור. אֲבָל בִּישָׁנִים מֻתָּר. שאין בסיכת עור ישן משום מעבד, שכבר הוא רך (ראה לעיל כב,יח).
יא. הַמְמָרֵחַ רְטִיָּה – חַיָּב מִשּׁוּם מוֹחֵק אֶת הָעוֹר. לְפִיכָךְ אֵין סוֹתְמִין נֶקֶב בְּשַׁעֲוָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, שֶׁמָּא יְמַרֵחַ. וַאֲפִלּוּ בְּשֻׁמָּן אֵין סוֹתְמִין אֶת הַנֶּקֶב, גְּזֵרָה מִשּׁוּם שַׁעֲוָה.
יא. הַמְמָרֵחַ רְטִיָּה. המורח משחה על תחבושת. חַיָּב מִשּׁוּם מוֹחֵק. לעיל יא,ו. וַאֲפִלּוּ בְּשֻׁמָּן אֵין סוֹתְמִין אֶת הַנֶּקֶב. אף שאינו מתמרח.
יב. כּוֹתֵב – מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת. לְפִיכָךְ אָסוּר לִכְחֹל בַּפּוּךְ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּכוֹתֵב. וְאָסוּר לִלְווֹת וּלְהַלְווֹת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִכְתֹּב. וְכֵן אָסוּר לִקְנוֹת וְלִמְכֹּר וְלִשְׂכֹּר וּלְהַשְׂכִּיר, שֶׁמָּא יִכְתֹּב. לֹא יִשְׂכֹּר אָדָם פּוֹעֲלִין בְּשַׁבָּת וְלֹא יֹאמַר לַחֲבֵרוֹ לִשְׂכֹּר לוֹ פּוֹעֲלִין, אֲבָל לִשְׁאֹל וּלְהַשְׁאִיל – מֻתָּר.
שׁוֹאֵל אָדָם מֵחֲבֵרוֹ כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ 'הַלְוֵנִי'.
יב. כּוֹתֵב מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת. לעיל יא,ט-יז. אָסוּר לִכְחֹל בַּפּוּךְ. לצייר בצבע סביב העיניים. וְאָסוּר לִלְווֹת וּלְהַלְווֹת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִכְתֹּב. שטר הלוואה. וְכֵן אָסוּר לִקְנוֹת וְלִמְכֹּר וְלִשְׂכֹּר וּלְהַשְׂכִּיר. ויש בזה גם איסור משום 'ממצוא חפצך' (ראה לקמן כד,ח). לִשְׁאֹל וּלְהַשְׁאִיל מֻתָּר. שאין בזה חשש שיבוא לכתוב.
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ הַלְוֵנִי. שעדיין הדבר נחשב להשאלה, אף שיחזיר לו את תמורתו.
יג. אֶחָד הַמּוֹכֵר בַּפֶּה אוֹ בִּמְסִירָה – אָסוּר, בֵּין בְּמֹאזְנַיִם בֵּין שֶׁלֹּא בְּמֹאזְנַיִם. וּכְשֵׁם שֶׁאָסוּר לִשְׁקֹל, כָּךְ אָסוּר לִמְנוֹת וְלִמְדֹּד, בֵּין בִּכְלִי מִדָּה בֵּין בַּיָּד בֵּין בַּחֶבֶל.

יג. בֵּין בְּמֹאזְנַיִם בֵּין שֶׁלֹּא בְּמֹאזְנַיִם. השווה הלכות יום טוב ד,כ.

יד. אֵין דָּנִין בְּשַׁבָּת, וְלֹא חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין וְלֹא מְקַדְּשִׁין, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִכְתֹּב. וְאֵין מַקְדִּישִׁין וְלֹא מַעֲרִיכִין וְלֹא מַחֲרִימִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֶקַח וּמִמְכָּר. וְאֵין מַגְבִּיהִין תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת, שֶׁזֶּה דּוֹמֶה לְמַקְדִּישׁ אוֹתָן פֵּרוֹת שֶׁהִפְרִישׁ; וְעוֹד, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן אוֹתָן בְּשַׁבָּת. וְאֵין מְעַשְּׂרִין אֶת הַבְּהֵמָה, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִרְשֹׁם בַּסִּקְרָא. וּמַקְדִּישׁ אָדָם פִּסְחוֹ בְּשַׁבָּת וַחֲגִיגָתוֹ בְּיוֹם טוֹב, שֶׁזּוֹ מִצְוַת הַיּוֹם הִיא. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין מַקְדִּישִׁין, כָּךְ אֵין מְקַדְּשִׁין מֵי חַטָּאת.
יד. אֵין דָּנִין בְּשַׁבָּת. שמא יכתוב את פסק הדין. וְלֹא חוֹלְצִין. מחשש שיכתבו לה שטר חליצה (ראה הלכות ייבום וחליצה ד,כט-ל). וְלֹא מְיַבְּמִין. מחשש שיכתוב שטר כתובה (ראה שם ב,ב). וְלֹא מְקַדְּשִׁין. אישה (וראה הלכות אישות י,יד שאסור גם לשאת אישה בשבת). וְאֵין מַקְדִּישִׁין. חפץ או בהמה לצורך המקדש או הקרבת קרבן (ראה הלכות מעשה הקרבנות פרק יד, הלכות ערכין וחרמין פרקים ד-ו). וְלֹא מַעֲרִיכִין. הקדשת ערכו של אדם לפי הקצוב בתורה (ראה שם פרקים א-ג). וְלֹא מַחֲרִימִין. לומר שנכסיו חרם להקדש או לכהנים (ראה שם פרק ו). מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֶקַח וּמִמְכָּר. שיש כאן העברת בעלות להקדש. וְעוֹד מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן אוֹתָן בְּשַׁבָּת. לעיל ה"ט. וְאֵין מְעַשְּׂרִין אֶת הַבְּהֵמָה. להפריש למעשר מדי שנה אחת מכל עשר מבהמותיו (ראה הלכות בכורות פרק ו). גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִרְשֹׁם בַּסִּקְרָא. שבצורה זו מסמנים כל בהמה היוצאת עשירית מהדיר (שם ז,ב). וּמַקְדִּישׁ אָדָם פִּסְחוֹ בְּשַׁבָּת וַחֲגִיגָתוֹ בְּיוֹם טוֹב שֶׁזּוֹ מִצְוַת הַיּוֹם. לפי שקרבנות אלו קבועים לזמן זה. אֵין מְקַדְּשִׁין מֵי חַטָּאת. שנועדו לטהר טמא מת, וקידושם נעשה בנתינת אפר פרה אדומה במים שמולאו בכלי (הלכות פרה ו,א).
טו. הַמַּגְבִּיהַּ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב: בְּשׁוֹגֵג – יֹאכַל מִמַּה שֶּׁתִּקֵּן; בְּמֵזִיד – לֹא יֹאכַל עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת; וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ תִּקֵּן אֶת הַפֵּרוֹת. וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ אוֹ הַמַּעֲרִיךְ אוֹ הַמַּחֲרִים בְּשַׁבָּת, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּיוֹם טוֹב. וְכֵן הַמַּקְנֶה לַחֲבֵרוֹ בְּשַׁבָּת – קָנָה.
מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אֲבָל לֹא אֶת הַוַּדַּאי.

טו. בְּשׁוֹגֵג יֹאכַל מִמַּה שֶּׁתִּקֵּן בְּמֵזִיד לֹא יֹאכַל עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת. ראה לעיל ה"ח. תִּקֵּן אֶת הַפֵּרוֹת. והם נחשבים מעושרים.

הַדְּמַאי. פירות של עמי הארץ שלא ידוע אם הם מעושרים, ותיקנו חכמים להפריש מהם מספק (הלכות מעשר ט,א). הַוַּדַּאי. פירות שבוודאי אינם מעושרים.

טז. מִי שֶׁקָּרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי אוֹ לְמַעְשַׂר עָנִי שֶׁל וַדַּאי – לֹא יִטְּלֵם בְּשַׁבָּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּחֵד לָהֶן מָקוֹם מִקֹּדֶם הַשַּׁבָּת וַהֲרֵיהֶן יְדוּעִין וּמֻנָּחִין בְּצַד הַפֵּרוֹת. וְאִם הָיָה כֹּהֵן אוֹ עָנִי לְמוּדִים לֶאֱכֹל אֶצְלוֹ – יָבֹאוּ וְיֹאכְלוּ, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעַ לַכֹּהֵן שֶׁ'זּוֹ שֶׁאֲנִי מַאֲכִילְךָ – תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר', וְיוֹדִיעַ לֶעָנִי שֶׁ'זֶּה שֶׁאֲנִי מַאֲכִילְךָ – מַעְשַׂר עָנִי'.
טז. מִי שֶׁקָּרָא שֵׁם. ייחד את הפירות הנמצאים בצד מסוים לאותן התרומות, ובכך הפירות מתוקנים. לֹא יִטְּלֵם בְּשַׁבָּת. לצורך נתינתם לכהן או לעני, שנראה כמפריש תרומות ומעשרות בשבת. וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעַ לַכֹּהֵן וכו'. שאם לא יודיעם שאוכלים ממה שאמור להינתן להם, יחשבו שאוכלים משלו, ונמצא נהנה מתרומות ומעשרות (פה"מ דמאי ד,ה).
יז. אָסוּר לְהָפִיס וְלִשְׂחֹק בְּקֻבְיָא בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֶקַח וּמִמְכָּר. וּמֵפִיס אָדָם עִם בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ עַל מָנָה גְּדוֹלָה כְּנֶגֶד מָנָה קְטַנָּה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַקְפִּידִין.
יז. לְהָפִיס וְלִשְׂחֹק בְּקֻבְיָא. לערוך הגרלה ולהטיל קובייה לזכייה בדברים מסוימים. וּמֵפִיס אָדָם עִם בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ עַל מָנָה גְּדוֹלָה כְּנֶגֶד מָנָה קְטַנָּה. רשאי להגריל בין בני משפחתו מנות שאינן בגודל שווה. מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַקְפִּידִין. ולכן אין בזה משום מקח וממכר.
יח. אָסוּר לְחַשֵּׁב חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶן בְּשַׁבָּת, בֵּין שֶׁעָבַר בֵּין שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִכְתֹּב. לְפִיכָךְ, חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן צֹרֶךְ – מֻתָּר לְחַשְּׁבָן. כֵּיצַד? 'כַּמָּה סְאָה תְּבוּאָה הָיָה לָנוּ בְּשָׁנָה פְּלוֹנִית', 'כַּמָּה דִּינָרִין הוֹצִיא בְּחַתְנוּת בְּנוֹ', וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ, שֶׁהֵן בִּכְלַל שִׂיחָה בְּטֵלָה שֶׁאֵין בָּהֶן צֹרֶךְ כְּלָל – הַמְחַשֵּׁב אוֹתָן בְּשַׁבָּת כִּמְחַשֵּׁב אוֹתָן בַּחֹל.
יח. חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן צֹרֶךְ מֻתָּר לְחַשְּׁבָן. שאין חשש שמא יכתוב. הַמְחַשֵּׁב אוֹתָן בְּשַׁבָּת כִּמְחַשֵּׁב אוֹתָן בַּחֹל. שאף בימות החול אין ראוי לעסוק בשיחה בטלה (הלכות דעות ב,ד), אך אין הדבר אסור. ומכל מקום אין להרבות בשיחה בטלה בשבת (לקמן כד,ד).
יט. אָסוּר לִקְרוֹת בְּשִׁטְרֵי הֶדְיוֹטוֹת בְּשַׁבָּת, שֶׁלֹּא יִהְיֶה כַּחֹל וְיָבֹא לִמְחֹק. מוֹנֶה אָדָם אֶת אוֹרְחָיו וְאֶת פַּרְפְּרוֹתָיו מִפִּיו, אֲבָל לֹא מִן הַכְּתָב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְרָא בְּשִׁטְרֵי הֶדְיוֹטוֹת. לְפִיכָךְ, אִם הָיוּ הַשֵּׁמוֹת חֲקוּקִין עַל הַטַּבְלָה אוֹ עַל הַכֹּתֶל – מֻתָּר לִקְרוֹתָן, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מִתְחַלֵּף בִּשְׁטָר. וְאָסוּר לִקְרוֹת בִּכְתָב הַמְהַלֵּךְ תַּחַת הַצּוּרָה וְתַחַת הַדְּיוֹקְנֵי בְּשַׁבָּת. אַף לִקְרוֹת בַּכְּתוּבִים בְּשַׁבָּת בִּשְׁעַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ אָסוּר, גְּזֵרָה מִשּׁוּם בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּל אֶחָד יוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ וְקוֹרֵא, וְיִמָּנַע מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ.
יט. בְּשִׁטְרֵי הֶדְיוֹטוֹת. כתבים שאינם מכתבי הקודש ומפירושיהם (ראה פה"מ שבת כג,ב). פַּרְפְּרוֹתָיו. מיני מאכל המוכנים לסעודה. אֲבָל לֹא מִן הַכְּתָב. אם כתב לפני שבת את כמות האורחים והמנות, אסור לקרוא זאת בשבת. חֲקוּקִין עַל הַטַּבְלָה. חרוטים על לוח. בִּכְתָב הַמְהַלֵּךְ תַּחַת הַצּוּרָה וְתַחַת הַדְּיוֹקְנֵי. כתובות שמתחת לפסלים. אַף לִקְרוֹת בַּכְּתוּבִים בְּשַׁבָּת בִּשְׁעַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ אָסוּר וכו'. אסור ללמוד בחלק התנ"ך הנקרא 'כתובים', בזמן הנועד לדרשת החכם (ראה לקמן ל,י, הלכות יום טוב ו,יט), שמא יקרא בו ויימנע מללכת לבית המדרש.
כ. נָפְלָה דְּלֵקָה בֶּחָצֵר בְּשַׁבָּת – אֵינוֹ מַצִּיל כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בֶּחָצֵר לְחָצֵר אַחֶרֶת שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמָּבוֹי, אַף עַל פִּי שֶׁעֵרְבוּ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְכַבֶּה הַדְּלֵקָה כְּדֵי שֶׁיַּצִּיל, מִפְּנֵי שֶׁאָדָם בָּהוּל עַל מָמוֹנוֹ. לְפִיכָךְ גָּזְרוּ שֶׁלֹּא יַצִּיל אֶלָּא מָזוֹן שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ לְאוֹתָהּ שַׁבָּת וְכֵלִים שֶׁצָּרִיךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּשַׁבָּת וּבְגָדִים שֶׁיָּכוֹל לִלְבֹּשׁ, שֶׁנִּמְצָא מִתְיָאֵשׁ מִן הַכֹּל וְאֵינוֹ בָּא לִידֵי כִּבּוּי. וְאִם לֹא עֵרְבוּ – אַף מְזוֹנוֹ וְכֵלָיו אֵינוֹ מַצִּיל.
כ. לְחָצֵר אַחֶרֶת שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמָּבוֹי. שהיו שתי החצרות פתוחות למבוי משותף. אַף עַל פִּי שֶׁעֵרְבוּ. אותן החצרות זו עם זו, על ידי שיתוף מבואות, להתיר טלטול בין החצרות שבמבוי (ראה הלכות עירובין פרק א). גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְכַבֶּה הַדְּלֵקָה כְּדֵי שֶׁיַּצִּיל. והמכבה דלקה להצלת ממון חייב (לעיל יב,ד). שֶׁנִּמְצָא מִתְיָאֵשׁ מִן הַכֹּל וְאֵינוֹ בָּא לִידֵי כִּבּוּי. היות ויודע שלא יוכל להוציא את כל רכושו לחצר אחרת, הרי הוא משלים עם אובדנו, כך שאין לחשוש שיבוא לידי כיבוי הדלקה. וְאִם לֹא עֵרְבוּ אַף מְזוֹנוֹ וְכֵלָיו אֵינוֹ מַצִּיל. לפי שאין להוציא מחצר לחצר ללא עירוב.
כא. וּמַה הוּא מַצִּיל לִמְזוֹנוֹ? אִם נָפְלָה דְּלֵקָה בְּלֵילֵי שַׁבָּת – מַצִּילִין מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת: הָרָאוּי לָאָדָם – לָאָדָם, וְהָרָאוּי לַבְּהֵמָה – לַבְּהֵמָה; נָפְלָה בְּשַׁחֲרִית – מַצִּילִין מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת; בְּמִנְחָה – מַצִּילִין מְזוֹן סְעוּדָה אַחַת.
כא. שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת. שחייב אדם לאכול שלוש סעודות בשבת (לקמן ל,ט). הָרָאוּי לָאָדָם לָאָדָם וְהָרָאוּי לַבְּהֵמָה לַבְּהֵמָה. מצילים את כל המזון הנצרך לאכילה בשבת לאנשים ולבהמות.
כב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמַצִּיל בְּכֵלִים הַרְבֵּה, אוֹ שֶׁהָיָה מְמַלֵּא כְּלִי וּמוֹצִיאוֹ וּמְעָרֶה וְחוֹזֵר וּמְמַלֵּא אוֹתוֹ שְׁנִיָּה, הוּא שֶׁאֵין מַצִּיל אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לוֹ. אֲבָל אִם הוֹצִיא כְּלִי אֶחָד הוֹצָאָה אַחַת, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּמָּה סְעוּדוֹת – מֻתָּר.
כב. וּמְעָרֶה וְחוֹזֵר וּמְמַלֵּא אוֹתוֹ שְׁנִיָּה. מציל בכלי אחד, מרוקן אותו, וחוזר להציל בו פעם נוספת.
כג. כֵּיצַד? מַצִּיל סַל מָלֵא כִּכָּרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּמָּה סְעוּדוֹת, וְעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה, וְחָבִית שֶׁל יַיִן. וְכֵן אִם פָּרַשׂ טַלִּיתוֹ וְקִבֵּץ בָּהּ כָּל שֶׁיָּכוֹל לְהוֹצִיאוֹ וְהוֹצִיאָהּ מְלֵאָה בְּבַת אַחַת – מֻתָּר.
כג. וְעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה. גוש גדול של תאנים מיובשות. וְכֵן אִם פָּרַשׂ טַלִּיתוֹ. בגד גדול, ונחשב כהצלה בכלי אחד.
כד. אָמַר לַאֲחֵרִים: 'בֹּאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם' – כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַצִּיל מָזוֹן שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ אוֹ כְּלִי אֶחָד שֶׁמַּחֲזִיק אֲפִלּוּ דָּבָר גָּדוֹל, וַהֲרֵי הוּא שֶׁל מַצִּיל. אִם לֹא רָצָה הַמַּצִּיל לְקַחְתּוֹ וּנְתָנוֹ לִבְעָלָיו – מֻתָּר לוֹ לִטּוֹל מִמֶּנּוּ אַחַר הַשַּׁבָּת שְׂכַר עֲמָלוֹ, וְאֵין זֶה שְׂכַר שַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי אֵין שָׁם מְלָאכָה וְלֹא אִסּוּר, שֶׁלֹּא הוֹצִיאוֹ אֶלָּא בְּמָקוֹם מְעֹרָב.
כד. אָמַר לַאֲחֵרִים בֹּאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם וכו'. שהפקירם ונתן לאחרים רשות לקחת לעצמם, וכל אחד יכול להציל לעצמו מזון הראוי לו. וַהֲרֵי הוּא שֶׁל מַצִּיל. שכך הוא הדין במציל ממון שהתייאשו ממנו הבעלים (הלכות גזלה ו,א-ב). אִם לֹא רָצָה הַמַּצִּיל לְקַחְתּוֹ. שלא רצה המציל ליהנות מממון שהפקירו בעליו בעל כורחו, מעבר לתשלום עבור טרחתו להצלת הממון. וְאֵין זֶה שְׂכַר שַׁבָּת שֶׁהֲרֵי אֵין שָׁם מְלָאכָה וְלֹא אִסּוּר. אין זה נידון כשכר על מלאכה גמורה בשבת, שאסור ליהנות ממנו (לעיל ו,יז), שהרי לא התירו לעשות מלאכה להצלה זו. והואיל ואין כאן איסור בשכר עצמו, ניתן לשלמו כדרך שנעשה בהבלעת שכר המותר (לעיל ו,כה), וכאילו הוא ניתן בתמורה למה שהוצל (אורה ושמחה).
כה. הִצִּיל פַּת נְקִיָּה – אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַצִּיל פַּת שֶׁאֵינָהּ נְקִיָּה, אֲבָל אִם הִצִּיל פַּת שֶׁאֵינָהּ נְקִיָּה בַּתְּחִלָּה – חוֹזֵר וּמַצִּיל פַּת נְקִיָּה. וּמַצִּיל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לְשַׁבָּת אִם הָיָה יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּעֶרֶב שַׁבָּת; אֲבָל אֵינוֹ מַצִּיל בְּשַׁבָּת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְיוֹם טוֹב, וְלֹא מִשַּׁבָּת זוֹ לַשַּׁבָּת הַבָּאָה.
וּמַה הוּא מַצִּיל לִלְבוּשׁוֹ? לוֹבֵשׁ כָּל שֶׁהוּא יָכוֹל לִלְבֹּשׁ וְעוֹטֵף כָּל שֶׁהוּא יָכוֹל לַעֲטֹף וּמוֹצִיא, וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים: 'בֹּאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם', כָּל אֶחָד וְאֶחָד לוֹבֵשׁ וּמִתְעַטֵּף כְּיָכְלוֹ וּמוֹצִיא, וַהֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ כְּמוֹ הַמַּאֲכָל, שֶׁהֲרֵי מִן הַהֶפְקֵר זוֹכִין.
כה. פַּת נְקִיָּה. לחם משובח. אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַצִּיל פַּת שֶׁאֵינָהּ נְקִיָּה. הואיל וניכר שאין צורך שבת בהצלת לחם כזה. חוֹזֵר וּמַצִּיל פַּת נְקִיָּה. לפי שיש צורך שבת בהצלת פת משובחת וחשובה יותר. אֲבָל אֵינוֹ מַצִּיל בְּשַׁבָּת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. למזון שצריך במוצאי יום הכיפורים (כאשר חל ביום ראשון), שאין מצילים מן השבת ליום אחר.
כְּיָכְלוֹ. כפי יכולתו. וַהֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ כְּמוֹ הַמַּאֲכָל. לעיל הכ"ד.
כו. מֻתָּר לְהַצִּיל כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁיֵּשׁ בֶּחָצֵר לְחָצֵר אַחֶרֶת שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמָּבוֹי, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֵרְבוּ, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה לַמָּבוֹי שָׁלֹשׁ מְחִצּוֹת וְלֶחִי אֶחָד. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ כְּתוּבִין אַשּׁוּרִי וּבִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אֲבָל אִם הָיוּ כְּתוּבִין בְּכָל לָשׁוֹן אוֹ בִּכְתָב אַחֵר – אֵין מַצִּילִין אוֹתָן וַאֲפִלּוּ הָיָה שָׁם עֵרוּב. וּבַחֹל אָסוּר לִקְרוֹת בָּהֶן, אֶלָּא מַנִּיחָן בִּמְקוֹם הַתֹּרֶף וְהֵן מִתְאַבְּדִין מֵאֵלֵיהֶן.
כו. כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ. ספרי תורה, נביאים וכתובים. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֵרְבוּ. ואף שאסור לטלטל לשם מדברי חכמים, לצורך הצלת כתבי הקודש לא הצריכו חכמים עירוב למבוי. וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה לַמָּבוֹי שָׁלֹשׁ מְחִצּוֹת וְלֶחִי אֶחָד. כנדרש להיתר המבוי (לעיל יז,א-ב). כְּתוּבִין אַשּׁוּרִי. כתב הקודש המשמש לכתיבת ספרי התורה (ראה הלכות תפילין א,יט). וּבִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. ולא בתרגום לעז. אֵין מַצִּילִין אוֹתָן וַאֲפִלּוּ הָיָה שָׁם עֵרוּב. מכיוון שאסור לקרוא בהם, אין היתר להצילם. וּבַחֹל אָסוּר לִקְרוֹת בָּהֶן. נראה כי מדובר כשכתובים על הקלף ובשרטוט ובדיו ככל כתבי הקודש, ואסור לקרוא בהם שמא יחליפום בספרים הכשרים (ראה אורה ושמחה). מַנִּיחָן בִּמְקוֹם הַתֹּרֶף. במקום שאינו שמור, שבו עשויים להתבלות מהר. וְהֵן מִתְאַבְּדִין מֵאֵלֵיהֶן. אך אסור לעשות מעשה ולאבדם (ראה הלכות יסודי התורה ו,ח).
כז. הָיוּ כְּתוּבִין בְּסַם וּבְסִקְרָא, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כְּתָב שֶׁל קַיָּמָה, הוֹאִיל וְהֵן כְּתוּבִין אַשּׁוּרִי וּבִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ – מַצִּילִין אוֹתָן. הַגִּלָּיוֹן שֶׁל סְפָרִים שֶׁלְּמַעְלָה וְשֶׁלְּמַטָּה, וְשֶׁבֵּין פָּרָשָׁה וּפָרָשָׁה וְשֶׁבֵּין דַּף לְדַף, וְשֶׁבִּתְחִלַּת הַסֵּפֶר וְשֶׁבְּסוֹף הַסֵּפֶר – אֵין מַצִּילִין אוֹתָן. הַבְּרָכוֹת וְהַקְּמֵיעִין, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אוֹתִיּוֹת שֶׁל שֵׁם וּמֵעִנְיָנוֹת הַרְבֵּה שֶׁל תּוֹרָה – אֵין מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה.
כז. בְּסַם וּבְסִקְרָא. מיני צבעים שאינם דיו כתיבה הרגיל. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כְּתָב שֶׁל קַיָּמָה. שאינו מתקיים לאורך זמן כדיו (ראה לעיל יא,טו). הַגִּלָּיוֹן שֶׁל סְפָרִים. השוליים שנשארים ללא כתב (ומדובר שנחתכו מן הספר או שנמחק הספר). הַבְּרָכוֹת. כיתוב של נוסח לשון הברכות. וְהַקְּמֵיעִין. קמיעות שכתובים בהם פסוקים לסגולה.
כח. סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לְלַקֵּט שְׁמוֹנִים וַחֲמֵשׁ אוֹתִיּוֹת מִתּוֹךְ תֵּבוֹת שְׁלֵמוֹת, וַאֲפִלּוּ בִּכְלָלָן "יְגַר שָׂהֲדוּתָא" (בראשית לא,מז), וְכֵן אִם הָיְתָה בּוֹ פָּרָשָׁה שֶׁאֵין בָּהּ שְׁמוֹנִים וַחֲמֵשׁ אוֹתִיּוֹת וְיֵשׁ בָּהּ הַזְכָּרוֹת, כְּגוֹן "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן" (במדבר י,לה) – מַצִּילִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה. וּמַצִּילִין תִּיק הַסֵּפֶר עִם הַסֵּפֶר וְתִיק תְּפִלִּין עִם הַתְּפִלִּין, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָן מָעוֹת.
כח. שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לְלַקֵּט שְׁמוֹנִים וַחֲמֵשׁ אוֹתִיּוֹת מִתּוֹךְ תֵּבוֹת שְׁלֵמוֹת. שנמחק רובו של הספר, אך נשארו בו מילים שלמות שבכולן יחד יש שמונים וחמש אותיות או יותר. וַאֲפִלּוּ בִּכְלָלָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא. שהוא לשון ארמית המוזכר בתורה. פָּרָשָׁה שֶׁאֵין בָּהּ שְׁמוֹנִים וַחֲמֵשׁ אוֹתִיּוֹת וְיֵשׁ בָּהּ הַזְכָּרוֹת כְּגוֹן וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן. שבפרשה זו בשלמותה יש שמונים וחמש אותיות, ואף אם חסרה מצילים את הספר משום האזכרות – שמותיו של הקדוש ברוך הוא (מפורטים בהלכות יסודי התורה ו,ב) – הכתובות בפרשה (מ"מ, וראה אורה ושמחה). וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן. פרשייה זו נחשבת כספר לעצמו, ולכן נלמד ממנה דין החשבתה כשלם (פה"מ ידים ג,ה, וראה הלכות שאר אבות הטומאות ט,ו). אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָן מָעוֹת. שהן מוקצה (לקמן כה,ו).

תקציר הפרק 

הלכות שבת פרק כג

איסורי דרבנן- המשך

⛔אסור להשמיע קול בשבת, בין ביד ובין בכלי. שמא יתקן כלי שיר🎺.
⛔אסור לרקוד או למחוא כפיים.
⛔אסור לשוט על פני המים שמא יתקן סירה.
⛔אסור לשטוף סירים וצלחות שלא לצורך סעודה אחרת באותה שבת, או להציע מיטות לצורך מוצ"ש.
⛔אסור להטביל כלים טמאים בשבת מפני שנראה כמתקן, אבל לאדם טמא מותר לטבול בשבת.
⛔אסור להפריש תרומה בשבת, שנראה כמתקן.
⛔אסור ללוות והלוות, לקנות למכור לשכור או להשכיר שמא יכתוב.
⛔אסור לעשות דין שמא יכתוב.
⛔אסור לחשב חשבונות שהוא צריך להם שמא יכתוב,
⛔אסור לקרוא בשטרות שמא יכתוב.
⛔אם נפלה דליקה אסור להציל חפצים מן הבית ללא הגבלה אפילו לחצר שיש בה עירוב, שמא יבוא לכבות, אלא מותר רק מזון שהוא צריך לאותה שבת, כלים שצריך להשתמש בהן בשבת, ובגדים שיכול ללבוש.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שבת ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.חבית שנפער בה חור – מותר לסותמה על ידיש יתקע שם זית לסעודה ג'?

2.ברכה פרטית שיש בה ניקוז מים – מותר לשחות בה בשבת?

3.מותר לשחק מונופול בשבת?

 

 

תשובות
1.כן
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן