פרק כ"ד, הלכות אישות, ספר נשים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאַיְלוֹנִית, וְלֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים וְלֹא אִשָּׁה אַחֶרֶת לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת מִמֶּנָּה, אַף עַל פִּי שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ וּמוֹצִיא – הֲרֵי הִיא כְּכָל הַנָּשִׁים, וְיֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה וּשְׁאָר תְּנָאיֵי כְּתֻבָּה. וְכֵן זוֹכֶה הַבַּעַל בְּמַה שֶּׁזּוֹכֶה בִּשְׁאָר הַנָּשִׁים.
א. הָאַיְלוֹנִית. אישה שהתפתחותה המינית פגומה, ואינה מסוגלת ללדת (לעיל ב,ד-ו). אַף עַל פִּי שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ וּמוֹצִיא. כדלעיל טו,ז. מפני שאינו יכול לקיים מצוות פרייה ורבייה. תְּנָאיֵי כְּתֻבָּה… וְכֵן זוֹכֶה הַבַּעַל וכו'. פורטו לעיל יב,ב-ג.
ב. אֲבָל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה וְלֹא הִכִּיר בָּהּ וְנִמְצֵאת אַיְלוֹנִית אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין, וְכֵן הַנּוֹשֵׂא שְׁנִיָּה, בֵּין הִכִּיר בָּהּ בֵּין לֹא הִכִּיר בָּהּ – אֵין לָהֶן עִקַּר כְּתֻבָּה וְלֹא תְּנַאי מִתְּנָאיֵי כְּתֻבָּה, אֲבָל תּוֹסֶפֶת יֵשׁ לָהֶן. וְאֵין לָהֶן מְזוֹנוֹת, וַאֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתוֹ. וּכְשֶׁכּוֹפִין אוֹתָן וּמַפְרִישִׁין בֵּינֵיהֶן – אֵין מוֹצִיאִין מִן הַבַּעַל פֵּרוֹת שֶׁאָכַל.
ב. וְלֹא הִכִּיר בָּהּ. לא ידע שהיא אסורה עליו. מֵחַיָּבֵי לָאוִין. האסורות בנישואין מהתורה (לפרוטן ראה לעיל א,ז). וְכֵן הַנּוֹשֵׂא שְׁנִיָּה. מן האסורות בנישואין מדברי חכמים (לפרוטן ראה לעיל א,ו). עִקַּר כְּתֻבָּה… תּוֹסֶפֶת. ראה לעיל י,ז. וְאֵין לָהֶן מְזוֹנוֹת וַאֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתוֹ. שהם אחד מתנאי הכתובה (ראה לעיל יב,ב, יח,א). וּמַפְרִישִׁין. מפרידים, כופים עליהם להתגרש. פֵּרוֹת שֶׁאָכַל. מנכסיה.
ג. וְלָמָּה אֵין לָהֶן עִקָּר וְיֵשׁ לָהֶן תּוֹסֶפֶת? הָעִקָּר, שֶׁהוּא תַּקָּנַת חֲכָמִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ – הוֹאִיל וְלֹא הִכִּיר בָּהּ, אֵין לָהּ עִקָּר. אֲבָל הַתּוֹסֶפֶת, שֶׁהוּא חִיֵּב עַצְמוֹ בָּהּ כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה וְתַעֲמֹד לְפָנָיו – הֲרֵי עָמְדָה בַּתְּנַאי שֶׁלָּהּ, וַהֲרֵי הִקְנָת לוֹ הֲנָאָתָהּ וַהֲרֵי הִיא עוֹמֶדֶת, אֲבָל הַתּוֹרָה אָסְרָה אוֹתָהּ עָלָיו, וּמַה הִיא יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת? לְפִיכָךְ יֵשׁ לָהּ תּוֹסֶפֶת, שֶׁאֵין מַעֲשֶׂיהָ הֵן הַגּוֹרְמִין לָהּ לְהֵאָסֵר אַחַר הַנִּשּׂוּאִין, אֶלָּא אֲסוּרָה הָיְתָה מִקֹּדֶם.
ג. הוֹאִיל וְלֹא הִכִּיר בָּהּ אֵין לָהּ עִקָּר. שהוא לא התכוון להקנות לה במיוחד את עיקר הכתובה (כדלקמן ה"ד), שלא ידע שהיא אסורה לו. הִקְנָת לוֹ הֲנָאָתָהּ. אפשרה לו ליהנות ולחיות עמה. שֶׁאֵין מַעֲשֶׂיהָ הֵן הַגּוֹרְמִין לָהּ לְהֵאָסֵר וכו'. שלא כאישה שזינתה, שמפסידה את כתובתה מחמת מעשיה (לקמן ה"ו).
ד. וְלָמָּה לֹא חִלְּקוּ בַּשְּׁנִיָּה בֵּין הִכִּיר בָּהּ לְלֹא הִכִּיר בָּהּ, אֶלָּא אָמְרוּ אֵין לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה בְּכָל מָקוֹם? מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, עָשׂוּ בָּהּ חִזּוּק.
אֲבָל אִם נָשָׂא אַחַת מֵחַיָּבֵי לָאוִין וְהִכִּיר בָּהּ, אוֹ אַחַת מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה בֵּין הִכִּיר בֵּין לֹא הִכִּיר – יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה, שֶׁחַיָּבֵי לָאוִין שֶׁהִכִּיר בָּהּ – רָצָה לִזּוֹק בִּנְכָסָיו, וְחַיָּבֵי עֲשֵׂה – אִסּוּרָן קַל. וְיֵשׁ לִשְׁתֵּיהֶן מְזוֹנוֹת לְאַחַר מוֹתוֹ. וְכֵן אִם לָוְתָה וְאָכְלָה – חַיָּב לְשַׁלֵּם. וּכְשֶׁכּוֹפִין אוֹתָן לְהוֹצִיא – מוֹצִיאִין מִן הַבַּעַל כָּל פֵּרוֹת שֶׁאָכַל מִכָּל נְכָסֶיהָ.
ד. עָשׂוּ בָּהּ חִזּוּק. להחמיר שלא תקבל עיקר כתובה, אף אם ידע שאסורה עליו (לעומת אישה האסורה מדין תורה, כבהלכה הבאה).
מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה. שאיסורן נכתב כמצוות עשה (לפרטן ראה לעיל א,ח). לִזּוֹק בִּנְכָסָיו. להפסיד מנכסיו, ולחייב את עצמו בכתובה אף שחכמים לא תיקנו לה. אִסּוּרָן קַל. ולכן לא החמירו בהן להפסיד להן את הכתובה. לָוְתָה וְאָכְלָה. אם הלך בעלה ולא השאיר לה מזונות (ראה לעיל יב,יט).
ה. הַמְמָאֶנֶת – אֵין לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה, אֲבָל תּוֹסֶפֶת יֵשׁ לָהּ. וְאֵין מוֹצִיאִין מִן הַבַּעַל פֵּרוֹת שֶׁאָכַל. וְאִם לָוְתָה כְּשֶׁהָיְתָה תַּחְתָּיו וְאָכְלָה, וְאַחַר כָּךְ מֵאֲנָה – אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מְזוֹנוֹת מִן הַבַּעַל.
ה. הַמְמָאֶנֶת. יתומה קטנה, שיוצאת מבעלה במיאון בלבד וללא גירושין. אֵין לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה. שתיקנו עיקר כתובה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה (לעיל י,ז), והממאנת לא תיקנו לה כתובה מפני שיוצאת מדעת עצמה (רש"י כתובות ק,ב). אֲבָל תּוֹסֶפֶת יֵשׁ לָהּ. שהסכים לחייב את עצמו בה.
ו. מִי שֶׁזִּנָּת תַּחַת בַּעְלָהּ – אֵין לָהּ כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת וְלֹא אֶחָד מִתְּנָאיֵי כְּתֻבָּה, שֶׁהֲרֵי מַעֲשֶׂיהָ גָּרְמוּ לָהּ לְהֵאָסֵר עַל בַּעְלָהּ.
ו. שֶׁזִּנָּת. שזינתה.
ז. וְהֵיאַךְ דִּין נָשִׁים אֵלּוּ בַּנְּדוּנְיָא שֶׁלָּהֶן? כָּל אִשָּׁה שֶׁנְּדוּנְיָתָהּ קַיֶּמֶת, אֲפִלּוּ זִנָּת – נוֹטֶלֶת שֶׁלָּהּ וְהוֹלֶכֶת. וְאִם הָיְתָה שְׁנִיָּה אוֹ מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה, בֵּין הִכִּיר בָּהּ בֵּין לֹא הִכִּיר בָּהּ, אוֹ שֶׁהָיְתָה אַיְלוֹנִית אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין וְהִכִּיר בָּהּ – הֲרֵי הִיא בִּנְדוּנְיָתָהּ כְּכָל הַנָּשִׁים:
ז. שֶׁנְּדוּנְיָתָהּ קַיֶּמֶת. שלא אבדו הנכסים שהביאה עמה.
ח. נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל – חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, וְנִכְסֵי מְלוֹג – מַה שֶּׁנִּגְנַב אוֹ אָבַד, אָבַד לָהּ.
הָיְתָה אַיְלוֹנִית אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין וְלֹא הִכִּיר בָּהּ: כָּל מַה שֶּׁאָבַד אוֹ נִגְנַב אוֹ בָּלָה עַד שֶׁנִּשְׁחַק מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל – אֵין הַבַּעַל חַיָּב, שֶׁהֲרֵי הִיא נָתְנָה לוֹ רְשׁוּת לִהְיוֹתָן אֶצְלוֹ; וְכָל שֶׁאָבַד אוֹ נִגְנַב מִנִּכְסֵי מְלוֹג – חַיָּב לְשַׁלֵּם, הֶפֶךְ מִכָּל הַנָּשִׁים; מִפְּנֵי שֶׁאֵין שָׁם אִישׁוּת גְּמוּרָה, לֹא זָכָה בְּנִכְסֵי מְלוֹג.
ח. הֶפֶךְ מִכָּל הַנָּשִׁים. שבמקרה הרגיל חייב לשלם על הפסד בנכסי צאן ברזל, ואת נכסי מלוג מחזיר כפי שהם (לעיל טז,א). שֶׁאֵין שָׁם אִישׁוּת גְּמוּרָה. אין לנישואיהם תוקף גמור.
ט. וְהַמְמָאֶנֶת – אֵין לָהּ בְּלָיוֹת כְּלָל, שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מִן הַבַּעַל דָּבָר מִמַּה שֶּׁאָבַד אוֹ נִגְנַב, בֵּין מִנִּכְסֵי מְלוֹג בֵּין מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, אֶלָּא נוֹטֶלֶת הַנִּמְצָא לָהּ וְיוֹצְאָה.
ט. בְּלָיוֹת. תשלום על בלאי הנכסים.
י. מִי שֶׁזִּנָּת תַּחַת בַּעְלָהּ – אֵין לָהּ כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת. וְאֵין מוֹצִיאִין מִן הַבַּעַל דָּבָר מִמַּה שֶּׁאָבַד אוֹ נִגְנַב מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁלָּהּ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר נִכְסֵי מְלוֹג. וְלֹא הַמְזַנָּה בִּלְבַד, אֶלָּא אַף הָעוֹבֶרֶת עַל דָּת מֹשֶׁה אוֹ עַל דָּת יְהוּדִית, אוֹ הַיּוֹצְאָה מִשּׁוּם שֵׁם רַע – אֵין לָהּ כְּתֻבָּה לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת וְלֹא תְּנַאי מִתְּנָאיֵי כְּתֻבָּה. וְכָל אַחַת מֵהֶן נוֹטֶלֶת הַנִּמְצָא מִנְּדוּנְיָתָהּ וְיוֹצְאָה, וְאֵין הַבַּעַל חַיָּב לְשַׁלֵּם כְּלוּם, לֹא מַה שֶּׁפָּחַת וְלֹא מַה שֶּׁאָבַד.
י. הָעוֹבֶרֶת עַל דָּת מֹשֶׁה. עוברת עברות בעצמה או גורמת לבעלה לעבור, כפי שיבואר לקמן. דָּת יְהוּדִית. מנהגי צניעות שנהגו בהם בנות ישראל. מַה שֶּׁפָּחַת. מה שירד ערכו.
יא. וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים שֶׁאִם עָשָׂת אֶחָד מֵהֶן עָבְרָה עַל דָּת מֹשֶׁה: יוֹצְאָה בַּשּׁוּק וּשְׂעַר רֹאשָׁהּ גָּלוּי, אוֹ שֶׁנּוֹדֶרֶת אוֹ נִשְׁבַּעַת וְאֵינָהּ מְקַיֶּמֶת, אוֹ שֶׁשִּׁמְּשָׁה מִטָּתָהּ וְהִיא נִדָּה, אוֹ שֶׁאֵינָהּ קוֹצָה לָהּ חַלָּה, אוֹ שֶׁהֶאֱכִילָה אֶת בַּעְלָהּ דְּבָרִים אֲסוּרִים, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר כְּגוֹן שְׁקָצִים וּנְבֵלוֹת, אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁאֵינָן מְעֻשָּׂרִין.
וְהֵיאַךְ יִוָּדַע דָּבָר זֶה? כְּגוֹן שֶׁאָמְרָה לוֹ: 'פֵּרוֹת אֵלּוּ פְּלוֹנִי כֹּהֵן תִּקְּנָם לִי', וְ'עִסָּה זוֹ פְּלוֹנִי הִפְרִישׁ לִי חַלָּתָהּ', וּ'פְלוֹנִי הֶחָכָם טִהֵר לִי אֶת הַכֶּתֶם', וְאַחַר שֶׁאָכַל אוֹ בָּא עָלֶיהָ, שָׁאַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, וְאָמַר: 'לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם'. וְכֵן אִם הֻחְזְקָה נִדָּה בִּשְׁכֵנוֹתֶיהָ, וְאָמְרָה לְבַעְלָהּ: 'טְהוֹרָה אָנִי', וּבָא עָלֶיהָ.
יא. יוֹצְאָה בַּשּׁוּק. מהלכת בפרהסיא. שֶׁשִּׁמְּשָׁה מִטָּתָהּ וְהִיא נִדָּה. שקיימה יחסי אישות בעודה נידה. שֶׁאֵינָהּ קוֹצָה לָהּ חַלָּה. שאינה מפרישה חלה מן העיסה. אֵין צָרִיךְ לוֹמַר כְּגוֹן שְׁקָצִים וּנְבֵלוֹת. שאסורים באכילה ואף נחשבים למאוסים (ראה בבלי בכורות לז,א). דְּבָרִים שֶׁאֵינָן מְעֻשָּׂרִין. מינים מן הצומח שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות.
פְּלוֹנִי כֹּהֵן תִּקְּנָם לִי. כהן האמון על הדבר, הפריש מהם תרומות ומעשרות. טִהֵר לִי אֶת הַכֶּתֶם. שפסק החכם שכתם זה אינו מטמא אותה משום נידה (ראה הלכות איסורי ביאה פרק ט). הֻחְזְקָה נִדָּה בִּשְׁכֵנוֹתֶיהָ. שהשכנות יודעות שהיא נידה, כגון שלבשה בגד מיוחד לנידתה (ראה הלכות איסורי ביאה א,כב).
יב. וְאֵי זוֹ הִיא דָּת יְהוּדִית? הוּא מִנְהַג הַצְּנִיעוּת שֶׁנָּהֲגוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל. וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים שֶׁאִם עָשָׂת אֶחָד מֵהֶן עָבְרָה עַל דָּת יְהוּדִית: יוֹצְאָה לַשּׁוּק אוֹ לְמָבוֹי מְפֻלָּשׁ בְּרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ וְאֵין עָלֶיהָ רְדִיד כִּשְׁאָר הַנָּשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׂעָרָהּ מְכֻסֶּה בְּמִטְפַּחְתָּהּ, אוֹ שֶׁהָיְתָה טוֹוָה בַּשּׁוּק וּוֶרֶד וְכַיּוֹצֵא בּוֹ כְּנֶגֶד פָּנֶיהָ עַל פַּדַּחְתָּהּ אוֹ עַל לֶחְיָהּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשׂוֹת הַגּוֹיוֹת הַפְּרוּצוֹת, אוֹ שֶׁטּוֹוָה בַּשּׁוּק וּמַרְאָה זְרוֹעוֹתֶיהָ לִבְנֵי אָדָם, אוֹ שֶׁהָיְתָה מְשַׂחֶקֶת עִם הַבַּחוּרִים, אוֹ שֶׁהָיְתָה תּוֹבַעַת הַתַּשְׁמִישׁ מִבַּעְלָהּ בְּקוֹל רָם עַד שֶׁשְּׁכֵנוֹתֶיהָ שׁוֹמְעוֹת אוֹתָהּ מְדַבֶּרֶת עַל עִסְקֵי תַּשְׁמִישׁ, אוֹ שֶׁהָיְתָה מְקַלֶּלֶת אֲבִי בַּעְלָהּ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ.
יב. לְמָבוֹי מְפֻלָּשׁ. רחוב הפתוח משני צדדיו לרשות הרבים. יוֹצְאָה לַשּׁוּק בְּרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ וְאֵין עָלֶיהָ רְדִיד כִּשְׁאָר הַנָּשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁשְּׂעָרָהּ מְכֻסֶּה בְּמִטְפַּחְתָּהּ. יוצאת בפרהסיא כשראשה גלוי, ואינה עוטה בנוסף למטפחת הראש גם מלבוש של יריעת בד המכסה את הראש ורוב הגוף, כמנהג שאר הנשים באותו המקום (ראה לעיל יג,יא). פַּדַּחְתָּהּ. מצחה. מְשַׂחֶקֶת. צוחקת.
יג. עֶזְרָא תִּקֵּן שֶׁתִּהְיֶה הָאִשָּׁה חוֹגֶרֶת בְּסִינָר תָּמִיד בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ מִשּׁוּם צְנִיעוּת, וְאִם לֹא חָגְרָה – אֵינָהּ עוֹבֶרֶת עַל דָּת, וְלֹא הִפְסִידָה כְּתֻבָּתָהּ. וְכֵן אִם יָצָאת בְּרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ מֵחָצֵר לְחָצֵר בְּתוֹךְ הַמָּבוֹי – הוֹאִיל וּשְׂעָרָהּ מְכֻסֶּה בְּמִטְפַּחְתָּהּ, אֵינָהּ עוֹבֶרֶת עַל דָּת.
יג. בְּסִינָר. בגד תחתון. אֵינָהּ עוֹבֶרֶת עַל דָּת. שאין הדבר ניכר. בְּרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ. ללא רדיד.
יד. הָעוֹבֶרֶת עַל דָּת – צְרִיכָה הַתְרָאָה וְעֵדִים, וְאַחַר כָּךְ תַּפְסִיד כְּתֻבָּתָהּ. עָבְרָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְיָדַע שֶׁהִיא עוֹבֶרֶת עַל דָּת, וְהִתְרָה בָּהּ בְּלֹא עֵדִים וְחָזְרָה וְעָבְרָה, הוּא טוֹעֵן וְאוֹמֵר: 'עָבְרָה אַחַר הַתְרָאָה', וְהִיא אוֹמֶרֶת: 'לֹא עָבַרְתִּי כְּלָל' אוֹ 'לֹא הִתְרוּ בִּי' – אִם רָצָה לְהוֹצִיא, הֲרֵי זֶה נוֹתֵן כְּתֻבָּה אַחַר שֶׁתִּשָּׁבַע שֶׁלֹּא עָבְרָה; שֶׁאִם תּוֹדֶה שֶׁעָבְרָה אַחַר הַתְרָאָה, אֵין לָהּ כְּלוּם.
יד. הַתְרָאָה. אזהרה לפני עשיית העברה.
טו. כֵּיצַד הִיא יוֹצְאָה מִשּׁוּם שֵׁם רַע? כְּגוֹן שֶׁהָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁעָשָׂת דָּבָר מְכֹעָר בְּיוֹתֵר, שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִין שֶׁהָיְתָה שָׁם עֲבֵרָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדוּת בְּרוּרָה בִּזְנוּת. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה בֶּחָצֵר לְבַדָּהּ וְרָאוּ רוֹכֵל יוֹצֵא, וְנִכְנְסוּ מִיָּד בִּשְׁעַת יְצִיאָתוֹ וּמָצְאוּ אוֹתָהּ עוֹמֶדֶת מֵעַל הַמִּטָּה וְהִיא לוֹבֶשֶׁת הַמִּכְנָסַיִם אוֹ חוֹגֶרֶת אֵזוֹרָהּ, אוֹ שֶׁמָּצְאוּ רֹק לַח לְמַעְלָה מִן הַכִּלָּה, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם יוֹצְאִין מִמָּקוֹם אָפֵל אוֹ מַעֲלִין זֶה אֶת זֶה מִן הַבּוֹר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אוֹ שֶׁרָאוּ אוֹתוֹ מְנַשֵּׁק עַל פִּי חֲלוּקָהּ, אוֹ שֶׁרָאוּ אוֹתָן מְנַשְּׁקִין זֶה אֶת זֶה אוֹ מְגַפְּפִין זֶה אֶת זֶה, אוֹ שֶׁנִּכְנְסוּ זֶה אַחַר זֶה וְהֵגִיפוּ הַדְּלָתוֹת, וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ – אִם רָצָה בַּעְלָהּ לְהוֹצִיאָהּ, תֵּצֵא, וְאֵין לָהּ כְּתֻבָּה, וְאֵין זוֹ צְרִיכָה הַתְרָאָה.
טו. רוֹכֵל. סוחר. אֵזוֹרָהּ. חגורתה. שֶׁמָּצְאוּ רֹק לַח לְמַעְלָה מִן הַכִּלָּה. הכילה היא וילון המכסה את המיטה, ונמצא שם רוק, כך שניכר שמישהו היה שם. פִּי חֲלוּקָהּ. פתח החלוק. מְגַפְּפִין. מתחבקים. וְהֵגִיפוּ. סגרו.
טז. עוֹבֶרֶת עַל דָּת מֹשֶׁה אוֹ דָּת יְהוּדִית, וְכֵן זוֹ שֶׁעָשָׂת דָּבָר מְכֹעָר – אֵין כּוֹפִין אֶת הַבַּעַל לְהוֹצִיא, אֶלָּא אִם רָצָה לֹא יוֹצִיא. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיא – אֵין לָהֶן כְּתֻבָּה, שֶׁהַכְּתֻבָּה תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ, וְלֹא הִקְפִּידוּ אֶלָּא עַל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַצְּנוּעוֹת. אֲבָל אֵלּוּ הַפְּרוּצוֹת – אֵין לָהֶן תַּקָּנָה זוֹ, אֶלָּא תִּהְיֶה קַלָּה וְקַלָּה לְהוֹצִיאָהּ.
טז. אֶלָּא תִּהְיֶה קַלָּה וְקַלָּה לְהוֹצִיאָהּ. שרצון חכמים הוא דווקא להיפך, שיגרש אדם אישה כזו ולא יחיה עמה.
יז. מִי שֶׁרָאָה אִשְׁתּוֹ שֶׁזִּנָּת, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אֶחָד מִקְּרוֹבוֹתָיו אוֹ מִקְּרוֹבוֹתֶיהָ שֶׁהוּא מַאֲמִינָם וְסוֹמֶכֶת דַּעְתּוֹ עַל דִּבְרֵיהֶן שֶׁזִּנָּת אִשְׁתּוֹ, בֵּין שֶׁהָיָה הָאוֹמֵר אִישׁ בֵּין שֶׁהָיְתָה אִשָּׁה – הוֹאִיל וְסָמְכָה דַּעְתּוֹ לְדָבָר זֶה שֶׁהוּא אֱמֶת, הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהוֹצִיא, וְאָסוּר לוֹ לָבֹא עָלֶיהָ, וְיִתֵּן כְּתֻבָּתָהּ. וְאִם הוֹדָת לוֹ שֶׁזִּנָּת – תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. לְפִיכָךְ מַשְׁבִּיעָהּ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא זִנָּת תַּחְתָּיו, אִם רָאָה אוֹתָהּ בְּעַצְמוֹ, וְאַחַר כָּךְ תִּגְבֶּה כְּתֻבָּתָהּ. אֲבָל בְּדִבְרֵי אַחֵר אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ אֶלָּא עַל יְדֵי גִּלְגּוּל.
יז. הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהוֹצִיא. כדין אשת איש שזינתה (הלכות גירושין יא,יד). וְיִתֵּן כְּתֻבָּתָהּ. שאין כאן ראיה שתפטור אותו מתשלום הכתובה מפני שאין עדים על הדבר. שֶׁלֹּא זִנָּת תַּחְתָּיו. כשטוענת שלא זינתה. בְּדִבְרֵי אַחֵר אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ. מפני שטענתו היא טענת ספק. אֶלָּא עַל יְדֵי גִּלְגּוּל. אם ממילא נשבעת לו על טענות אחרות שיש לו כנגדה, יוכל לצרף לכך גם שבועה זו.
יח. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁזִּנָּת תַּחְתָּיו בִּרְצוֹנָהּ – אֵין מַשְׁגִּיחִין בִּדְבָרֶיהָ, שֶׁמָּא עֵינֶיהָ נָתְנָה בְּאַחֵר, אֲבָל אִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ עִקָּר וְתוֹסֶפֶת, וְאִבְּדָה הַבְּלָיוֹת, שֶׁהֲרֵי הוֹדָת בִּזְנוּת. וְאִם הָיָה מַאֲמִינָהּ וְסוֹמֶכֶת דַּעְתּוֹ עַל דְּבָרֶיהָ – הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהוֹצִיא. וְאֵין בֵּית דִּין כּוֹפִין אֶת הָאִישׁ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ בְּדָבָר מִדְּבָרִים אֵלּוּ, עַד שֶׁיָּבֹאוּ שֵׁנִי עֵדִים וְיָעִידוּ שֶׁזִּנָּת אֵשֶׁת זֶה בִּפְנֵיהֶם בִּרְצוֹנָהּ, וְאַחַר כָּךְ כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא.
יח. אֵין מַשְׁגִּיחִין בִּדְבָרֶיהָ שֶׁמָּא עֵינֶיהָ נָתְנָה בְּאַחֵר. לא מאמינים לה שזינתה אלא חוששים שהיא משקרת ואומרת שזינתה, כדי שיגרש אותה בעלה ותוכל להינשא לאדם אחר. וְאִבְּדָה הַבְּלָיוֹת. אינה מקבלת תשלום על בלאי הנכסים שלה (ראה לעיל ה"י). שֶׁהֲרֵי הוֹדָת בִּזְנוּת. ונאמנת לעניין זה, אך לא לאוסרה על בעלה.
יט. הָאִשָּׁה שֶׁזִּנָּת תַּחַת בַּעְלָהּ בִּשְׁגָגָה אוֹ בְּאֹנֶס – הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה" (במדבר ה,יג) – הָא נִתְפְּסָה, מֻתֶּרֶת, בֵּין שֶׁאֲנָסָהּ גּוֹי בֵּין שֶׁאֲנָסָהּ יִשְׂרָאֵל. וְכָל שֶׁתְּחִלַּת בִּיאָתָהּ בְּאֹנֶס, אַף עַל פִּי שֶׁסּוֹפָהּ בְּרָצוֹן, וַאֲפִלּוּ אָמְרָה: 'הַנִּיחוּ לוֹ, שֶׁאִלְמָלֵי לֹא אָנַס הָיִיתִי שׂוֹכַרְתּוֹ' – הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת, שֶׁהַיֵּצֶר לְבָשָׁהּ מִתְּחִלָּתָהּ בְּאֹנֶס.
יט. שֶׁנֶּאֱמַר. בענין אישה שנאסרת על בעלה מפני שנחשדה בניאוף. וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה. לא נאנסה. שֶׁהַיֵּצֶר לְבָשָׁהּ. השתלט עליה מבלי שתוכל להתנגד, ולכן עדיין נחשבת אנוסה.
כ. נָשִׁים שֶׁגָּנְבוּ אוֹתָן לִסְטִים – הֲרֵי הֵן כִּשְׁבוּיוֹת שֶׁהֵן אֲנוּסוֹת, וּמֻתָּרוֹת לְבַעְלֵיהֶן. וְאִם הִנִּיחוּם וְהָלְכוּ לַלִּסְטִים מֵעַצְמָן – הֲרֵי אֵלּוּ בְּרָצוֹן וַאֲסוּרוֹת לְבַעְלֵיהֶן. וְדִין הַשּׁוֹגֶגֶת וְדִין הַנֶּאֱנֶסֶת אֶחָד הוּא, שֶׁהַשְּׁגָגָה – צַד אֹנֶס יֵשׁ בָּהּ.
כ. לִסְטִים. שודדים. וְאִם הִנִּיחוּם וְהָלְכוּ לַלִּסְטִים מֵעַצְמָן. הלסטים שחררו אותן, אך הן מעצמן חזרו אליהם. שֶׁהַשְּׁגָגָה צַד אֹנֶס יֵשׁ בָּהּ. שהחטא בשוגג לא נעשה בדעת שלמה אלא מתוך טעות וזהו צד של אונס.
כא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה בַּעְלָהּ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁשָּׁגְגָה אוֹ שֶׁנֶּאֶנְסָה – אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ, שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂת זוֹנָה מִכָּל מָקוֹם, וְהוּא אָסוּר בְּזוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה.
כא. נַעֲשָׂת זוֹנָה. שנבעלה למי שאסור לה, וזוהי הגדרת זונה האסורה לכהן. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה. הלכות איסורי ביאה יז,א, יח,א.
כב. וְאֶחָד אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל אוֹ אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁנֶּאֶנְסָה – כְּתֻבָּתָהּ קַיֶּמֶת הָעִקָּר וְהַתּוֹסֶפֶת, וְלֹא הִפְסִידָה כְּלוּם. וְכוֹפִין אֶת הַכֹּהֵן לִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ וּלְגָרְשָׁהּ.
כב. כְּתֻבָּתָהּ קַיֶּמֶת. שלא עשתה שום עברה.
כג. אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ: 'נֶאֱנַסְתִּי' אוֹ 'שָׁגַגְתִּי' 'וְנִבְעַלְתִּי לְאַחֵר' – אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לִדְבָרֶיהָ, שֶׁמָּא עֵינֶיהָ נָתְנָה בְּאַחֵר. וְאִם הָיְתָה נֶאֱמֶנֶת לוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אָדָם שֶׁהוּא סוֹמֵךְ עַל דְּבָרָיו – יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה.
כג. שֶׁמָּא עֵינֶיהָ נָתְנָה בְּאַחֵר. ורוצה שיגרשנה בעלה (וראה הלכות איסורי ביאה יח,ט).
כד. הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם: 'אַל תִּסָּתְרִי עִם פְּלוֹנִי', וְנִכְנְסָה עִמּוֹ לַסֵּתֶר בִּפְנֵי עֵדִים וְשָׁהָת כְּדֵי טֻמְאָה – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עַל בַּעְלָהּ עַד שֶׁיַּשְׁקֶנָּה מֵי הַמָּרִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת שׂוֹטָה. וְאִם מֵת קֹדֶם שֶׁיַּשְׁקֶנָּה – אֵין לָהּ כְּתֻבָּה, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָצְאוּ דָּבָר מְכֹעָר, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר מְכֹעָר יָתֵר מִזֶּה. וְהַיּוֹם, שֶׁאֵין שָׁם מֵי שׂוֹטָה – נֶאֶסְרָה עָלָיו אִסּוּר עוֹלָם, וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה, לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת, שֶׁהֲרֵי מַעֲשֶׂיהָ הָרָעִים גָּרְמוּ לָהּ לְהֵאָסֵר.
כד. אַל תִּסָּתְרִי. אל תתייחדי. כְּדֵי טֻמְאָה. הזמן שניתן לקיים בו יחסי אישות. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת שׂוֹטָה. א,ב. שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר מְכֹעָר יָתֵר מִזֶּה. שהתייחדה אחרי שהזהיר אותה. וְהַיּוֹם שֶׁאֵין שָׁם מֵי שׂוֹטָה נֶאֶסְרָה עָלָיו אִסּוּר עוֹלָם. שאין מי סוטה שיוכיחו שאינה טמאה (ראה שם).
כה. אָמַר לָהּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ: 'אַל תִּסָּתְרִי עִם פְּלוֹנִי', וְרָאָה אוֹתָהּ שֶׁנִּסְתְּרָה עִמּוֹ וְשָׁהָת כְּדֵי טֻמְאָה – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו בִּזְמַן זֶה שֶׁאֵין שָׁם מֵי שׂוֹטָה, וְחַיָּב לְהוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאִם הוֹדָת שֶׁנִּסְתְּרָה אַחַר שֶׁהִתְרָה בָּהּ – תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. וּלְפִיכָךְ מַשְׁבִּיעָהּ עַל זֶה וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן כְּתֻבָּתָהּ.

תקציר הפרק 

פרק כ"ד הלכות אישות

נשים שאין להן כתובה

הנושא איילונית (אשה שאינה מסוגלת ללדת) -מגיע לה כתובתה ושאר תנאי כתובה.
הנושא אשה ולא ידע שהיא איילונית או הנושא אישה האסורה עליו להינשא מהתורה או מחכמים -אין להן עיקר כתובה, ולא תנאי מתנאיי כתובה, אבל תוספת, יש לה.

ולמה אין לנשים אלו עיקר כתובה ויש להן תוספת ? העיקר שהוא תקנת חכמים, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה (לגרשה), הואיל ולא הכיר בה, אין לה עיקר. אבל התוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו, הרי עמדה בתנאי שלה, והרי הקנת לו הנאתה, והרי היא עומדת -אבל התורה אסרה אותה עליו, ומה היא יכולה לעשות ?לפיכך יש לה תוספת–שאין מעשיה הן הגורמין לה להיאסר, אחר הנישואין, אלא אסורה הייתה, מקודם.

אשה יכולה להפסיד כתובתה במקרים אלו:
🔹 הפסד לגמרי – פרוצה וכדומה (כמפורט בפרק).
🔹 הפסד עיקר הכתובה -פסולת חיתון שלא ידע שאסורה עליו, ממאנת (יתומה קטנה שיוצאת מבעלה במיאון בלבד וללא גירושין). שניות לעריות מתקנת חכמים.
🔹 אשה אנוסה מותרת לבעלה, חוץ מאשת כהן. וכתובתן קיימת.
🔹 סוטה שקינא לה בעלה ונסתרה בעדים, נאסרה לו (עד שישקה אותה) -בימינו שאין דין סוטה האשה נאסרת על הבעל איסור עולם ותצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת, שהרי מעשיה גרמו לה להיאסר.

🔹 עוברת על דת משה ויהודית -אשה נשואה שהתנהגותה או הופעתה אינה עולה בקנה אחד עם ההלכות שמכונות "דת משה" או "דת יהודית" -מפסידה את דמי כתובתה.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות אישות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.דת משה-אלו איסורי תורה ודת יהודית אלו מנהגי הנשים?

2.הודתה שזנתה תחתיו – האם הפסידה כל כתובתה?

3.הודתה שזנתה תחתיו – האם הבעל חייב לגרשה?

 

תשובות
1.כן
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן