פרק כ"ד, הלכות מלוה ולווה, ספר משפטים
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ו׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ה׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ג׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
א׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁשְּׁטַר חוֹב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קִנְיָן – כּוֹתְבִין אוֹתוֹ לַלֹּוֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמַּלְוֶה עִמּוֹ. וְכֵן כּוֹתְבִין שְׁטָר לַמּוֹכֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַלּוֹקֵחַ עִמּוֹ, וְכֵן כּוֹתְבִין שׁוֹבֵר לַמַּלְוֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַלֹּוֶה עִמּוֹ, וְשׁוֹבֵר לָאִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּעְלָהּ עִמָּהּ, וְגֵט לָאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.
אֲבָל אֵין כּוֹתְבִין שִׁטְרֵי אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין, וְשִׁטְרֵי אֲרִיסוּת וְקַבְּלָנוּת, וְשִׁטְרֵי בְּרִירַת הַדַּיָּנִין אוֹ שִׁטְרֵי טַעֲנוֹת בַּעֲלֵי דִּינִין, וְכָל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין, אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם. וְכָל הַשְּׁטָרוֹת הָאֵלּוּ – צְרִיכִין לְהִזָּהֵר בְּתִקּוּנָן כִּשְׁאָר הַשְּׁטָרוֹת.
א. כְּבָר בֵּאַרְנוּ. לעיל כג,ה. וְכֵן כּוֹתְבִין שְׁטָר לַמּוֹכֵר. ראה הלכות מכירה ל,א. שׁוֹבֵר. שטר קבלה על כך שהחוב נפרע. וְשׁוֹבֵר לָאִשָּׁה. על פירעון כתובתה. וְגֵט לָאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. ראה הלכות גירושין ב,ג-ד.
שִׁטְרֵי אֵרוּסִין. שטר שבו מקדשים או שטר תנאים (ראה לח"מ אישות ג,ד). וְנִשּׂוּאִין. שטר כתובה שבו מצוינת גם הנדוניה שהאישה הביאה. וְשִׁטְרֵי אֲרִיסוּת וְקַבְּלָנוּת. הסכמי התקשרות שונים שבין בעל השדה למי שמעבד אותה במקומו. וְשִׁטְרֵי בְּרִירַת הַדַּיָּנִין. כשבעלי הדין בוחרים את הדיינים בעצמם (ראה הלכות סנהדרין ז,א). אוֹ שִׁטְרֵי טַעֲנוֹת בַּעֲלֵי דִּינִין. פירוט של טענות שני הצדדים. וְכָל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין. פעולות שנעשו על פי החלטת הדיינים, וכותבים אותן בשטר (ראה הלכות יום טוב ז,יב). אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם. שכל השטרות הללו מחייבים את שני הצדדים. צְרִיכִין לְהִזָּהֵר בְּתִקּוּנָן כִּשְׁאָר הַשְּׁטָרוֹת. כמבואר לקמן פרק כז.
ב. וּמִי נוֹתֵן שְׂכַר הַסּוֹפֵר? בְּשִׁטְרֵי הַלְוָאָה – הַלֹּוֶה נוֹתֵן שָׂכָר; וּבְשִׁטְרֵי מֶקַח וּמִמְכָּר – הַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן שָׂכָר; וְהָאִשָּׁה נוֹתֶנֶת שְׂכַר הַגֵּט; וְהֶחָתָן נוֹתֵן שְׂכַר שְׁטַר הָאֵרוּסִין אוֹ הַנִּשּׂוּאִין; וְהַמְקַבֵּל, וְכֵן הָאָרִיס אוֹ הַשּׂוֹכֵר – נוֹתֵן שְׂכַר הַשְּׁטָר. אֲבָל שִׁטְרֵי בְּרִירַת הַדַּיָּנִין אוֹ טַעֲנוֹת בַּעֲלֵי דִּינִין – שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין שָׂכָר.
ב. וּמִי נוֹתֵן שְׂכַר הַסּוֹפֵר. מי הצד המשלם לסופר שכותב את השטר. וְהָאִשָּׁה נוֹתֶנֶת שְׂכַר הַגֵּט. ראה גם הלכות גירושין ב,ד.
ג. אֶחָד הַשְּׁטָרוֹת הַנִּכְתָּבִין לְאֶחָד שֶׁלֹּא בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ, וְאֶחָד הַשְּׁטָרוֹת שֶׁאֵין כּוֹתְבִין אוֹתָן אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם וּשְׁנֵיהֶם עוֹמְדִין, כְּגוֹן שְׁטָר שֶׁכּוֹתְבִין לַמַּלְוֶה אוֹ לַלּוֹקֵחַ – כֻּלָּן צְרִיכִין הָעֵדִים שֶׁיִּהְיוּ מַכִּירִין הַשֵּׁמוֹת שֶׁבַּשְּׁטָר, שֶׁזֶּה הוּא פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי וְזֶה הוּא פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי, שֶׁמָּא יָבֹאוּ שְׁנַיִם וְיַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא, וִישַׁנּוּ שְׁמוֹתֵיהֶן כִּשְׁמוֹת אֲחֵרִים, וְיוֹדוּ זֶה לָזֶה.
ג. הַשְּׁטָרוֹת הַנִּכְתָּבִין לְאֶחָד שֶׁלֹּא בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ. כגון שטר חוב עם קניין, שיכול להיכתב ללא נוכחות המלווה. וּשְׁנֵיהֶם עוֹמְדִין. נוכחים בכתיבה. קְנוּנְיָא. תחבולה ורמאות. וִישַׁנּוּ שְׁמוֹתֵיהֶן כִּשְׁמוֹת אֲחֵרִים וְיוֹדוּ זֶה לָזֶה. ישתמשו בזהות של אחרים ויודו זה לזה בחוב או מכר וכדומה ויכתבו על כך שטר מזויף, ואחר כך ישתמשו בשטר כנגד מי ששמו כשם החייב הכתוב בשטר.
ד. כָּל מִי שֶׁהֻחְזַק שְׁמוֹ בָּעִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם – אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא שֵׁם אַחֵר יֵשׁ לוֹ וְהוּא שִׁנָּהוּ כְּדֵי לְרַמּוֹת וְלַעֲשׂוֹת קְנוּנְיָא, שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר כֵּן, אֵין לַדָּבָר סוֹף. לְפִיכָךְ, מִי שֶׁלֹּא הֻחְזַק שְׁמוֹ בָּעִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּבָא וְאָמַר: 'כִּתְבוּ עָלַי שְׁטָר שֶׁאֲנִי חַיָּב לִפְלוֹנִי' אוֹ 'לָזֶה' 'כָּךְ וְכָךְ דִּינָרִין' – אֵין כּוֹתְבִין לוֹ, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁזֶּה שְׁמוֹ אוֹ יֻחְזַק.
ד. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר כֵּן אֵין לַדָּבָר סוֹף. אם נאמר שגם לאחר שלושים יום לא ניתן לסמוך על השם שבו הוחזק, הרי לא נוכל לסמוך על שמות כלל. שֶׁאֲנִי חַיָּב לִפְלוֹנִי. אדם פלוני שאינו נמצא לפנינו. אוֹ לָזֶה. אדם שנמצא בפנינו.
ה. כָּל שְׁטָר שֶׁיָּצָא לְפָנֵינוּ וְיִטְעֹן הַלֹּוֶה וְיֹאמַר: 'אֲנִי אֵינִי חַיָּב כְּלוּם, שֶׁמָּא אַחֵר רַמַּאי הֶעֱלָה שְׁמוֹ כִּשְׁמִי וְהוֹדָה לָזֶה', אוֹ שֶׁאָמַר: 'לֹא לָזֶה אֲנִי חַיָּב, אֶלָּא לְאַחֵר, וְזֶה רַמַּאי הוּא, וְהֶעֱלָה שְׁמוֹ כְּשֵׁם בַּעַל חוֹבִי', מֵאַחַר שֶׁלֹּא הֻחְזְקוּ שָׁם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם שָׁוִין – אֵין חוֹשְׁשִׁין לִדְבָרָיו, שֶׁחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין אֵלּוּ הַנִּזְכָּרִים בּוֹ. וְכֵן חֲזָקָה שֶׁאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם נוֹדַע לָהֶן בְּוַדַּאי שֶׁאֵלּוּ שֶׁהֵעִידוּ עַל עַצְמָן גְּדוֹלִים וּבְנֵי דַּעַת, וְאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדְעִין לִקְרוֹת וְלַחְתֹּם.
ה. הֶעֱלָה שְׁמוֹ כִּשְׁמִי. שינה את שמו לצורך הקנוניה וחתם בשם שלי. מֵאַחַר שֶׁלֹּא הֻחְזְקוּ שָׁם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם שָׁוִין. שלא ידוע שיש בעיר אדם נוסף ששמו ושם אביו זהים לשם הלווה או המלווה (כגון שניים הקרויים יוסף בן שמעון כדלקמן ה"ח). גְּדוֹלִים וּבְנֵי דַּעַת. שאם לא כן, אין כותבים עליהם שטר (ראה לקמן כו,י-יא).
ו. עֵדִים שֶׁאֵינָן יוֹדְעִין לַחְתֹּם, וְקָרְעוּ לָהֶן נְיָר וְחָתְמוּ עַל הָרֹשֶׁם – מַכִּין אוֹתָן מַכַּת מַרְדּוּת, וְהַשְּׁטָר פָּסוּל.
ו. וְקָרְעוּ לָהֶן נְיָר וְחָתְמוּ עַל הָרֹשֶׁם. עשו בנייר חתכים בצורת שמות העדים והם מילאו אותם בדיו.
ז. רֹאשׁ בֵּית דִּין שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ עִנְיַן הַשְּׁטָר, וְקָרָא הַשְּׁטָר לְפָנָיו הַסּוֹפֵר שֶׁלּוֹ, הוֹאִיל וְהוּא מַאֲמִין אוֹתוֹ וְאֵימָתוֹ עָלָיו – הֲרֵי זֶה חוֹתֵם עַל הַשְּׁטָר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קְרָאָהוּ הוּא בְּעַצְמוֹ. וְאֵין שְׁאָר הָעָם רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן, עַד שֶׁיִּקְרָא הָעֵד הַשְּׁטָר מִלָּה מִלָּה.
ז. עִנְיַן הַשְּׁטָר. עבור מה נכתב. הַסּוֹפֵר שֶׁלּוֹ. סופר קבוע. הוֹאִיל וְהוּא מַאֲמִין אוֹתוֹ וְאֵימָתוֹ עָלָיו. ראש בית הדין סומך על הסופר, ואימתו מוטלת על הסופר.
ח. שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ בָּעִיר, שֵׁם כָּל אֶחָד מֵהֶן יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן – אֵינָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא שְׁטַר חוֹב זֶה עַל זֶה, וְלֹא אַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן שְׁטַר חוֹב, אֶלָּא אִם כֵּן בָּאוּ עֵדֵי הַשְּׁטָר בְּעַצְמָן וְאָמְרוּ: 'זֶה הוּא שֶׁהֵעַדְנוּ עָלָיו, וְזֶה הוּא שֶׁהֵעַדְנוּ לוֹ בְּהַלְוָאָה זוֹ'. וְכֵן אֵין מְגָרְשִׁין נְשׁוֹתֵיהֶן אֶלָּא זֶה בִּפְנֵי זֶה.
וְכֵן אִם נִמְצָא לְאֶחָד בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שׁוֹבֵר שֶׁשְּׁטָרוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן פָּרוּעַ – שְׁטָרוֹת שְׁנֵיהֶם שֶׁעָלָיו פְּרוּעִים.
וְכֵיצַד יַעֲשׂוּ אֵלּוּ שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם וּשְׁמוֹת אֲבוֹתֵיהֶם שָׁוִין? יְשַׁלְּשׁוּ. הָיוּ שְׁמוֹת אֲבוֹת אֲבוֹתֵיהֶן שָׁוִים – יִכְתְּבוּ סִימָנֵיהֶן. הָיוּ דּוֹמִין זֶה לָזֶה בְּצוּרָתָן – יִכְתְּבוּ יִחוּסִין. הָיוּ שְׁנֵיהֶם כֹּהֲנִים אוֹ לְוִיִּם – יִכְתְּבוּ דּוֹרוֹת.
ח. אֵינָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא שְׁטַר חוֹב זֶה עַל זֶה. שכל אחד מהם יכול לטעון שהשני הוא שלווה ממנו. וְלֹא אַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן שְׁטַר חוֹב. שאולי הלווה ליוסף בן שמעון השני ולא לנתבע. אֶלָּא אִם כֵּן בָּאוּ עֵדֵי הַשְּׁטָר בְּעַצְמָן וְאָמְרוּ זֶה הוּא שֶׁהֵעַדְנוּ עָלָיו. אדם אחר יכול להוציא שטר חוב על יוסף בן שמעון, רק אם עדי השטר יעידו מיהו אותו יוסף בן שמעון שהעידו עליו שקיבל הלוואה (פרישה חו"מ מט ס"ק יב). וְזֶה הוּא שֶׁהֵעַדְנוּ לוֹ בְּהַלְוָאָה זוֹ. יוסף בן שמעון יכול להוציא שטר על יוסף בן שמעון השני רק אם עדי השטר יעידו שזהו יוסף בן שמעון שהעידו לו שנתן הלוואה (שם). וְכֵן אֵין מְגָרְשִׁין נְשׁוֹתֵיהֶן אֶלָּא זֶה בִּפְנֵי זֶה. מחשש שייתנו את הגט לאשת האדם השני (ראה הלכות גירושין ב,ג).
וְכֵן אִם נִמְצָא לְאֶחָד בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שׁוֹבֵר וכו'. שיש בידו שובר שפרע את חובו של יוסף בן שמעון. שְׁטָרוֹת שְׁנֵיהֶם שֶׁעָלָיו פְּרוּעִים. שכאשר יבוא כל אחד משני יוסף בן שמעון אלה לתבוע ממנו, יראה לו את השובר ויאמר ששטרו שלו פרוע.
יְשַׁלְּשׁוּ. יוסיפו לשמם ולשם אביהם את שם אבי אביהם. יִכְתְּבוּ סִימָנֵיהֶן. יציינו בנוסף לשמם, סימן לפי שוני במראה וכדומה, כגון 'יוסף בן שמעון הגבוה'. יִכְתְּבוּ יִחוּסִין. במקרה שאחד כהן והשני ישראל וכדומה. יִכְתְּבוּ דּוֹרוֹת. יחזרו לציין את שמות אבות אבותיהם כמה דורות שנדרש עד שיבחינו ביניהם.
ט. הוֹצִיא עָלָיו שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ: 'אֲנִי פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי לָוִיתִי מִמְּךָ מָנֶה', אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שֵׁם הַמַּלְוֶה – כָּל מִי שֶׁיָּצָא שְׁטָר זֶה מִתַּחַת יָדוֹ גּוֹבֶה בּוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִדְחוֹתוֹ וְלוֹמַר: 'שֶׁל אַחֵר הוּא, וְנָפַל'.
וְכֵן שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן הַדָּרִים בְּעִיר אַחַת, שֶׁהוֹצִיא אֶחָד מֵהֶן שְׁטַר חוֹב עַל אֶחָד מִבְּנֵי הָעִיר – אֵינוֹ יָכוֹל לִדְחוֹתוֹ וְלוֹמַר לוֹ: 'לִפְלוֹנִי שֶׁשְּׁמוֹ כְּשִׁמְךָ אֲנִי חַיָּב, וּמִמֶּנּוּ נָפַל הַשְּׁטָר', אֶלָּא הֲרֵי זֶה שֶׁיָּצָא מִתַּחַת יָדוֹ גּוֹבֵהוּ, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לִנְפִילָה.

ט. הוֹצִיא עָלָיו שְׁטָר וכו'. המלווה הוציא כנגד הלווה שטר שמצוין בו שהלווה חייב לו כסף, ולא מפורש בו שם המלווה. שֶׁיָּצָא שְׁטָר זֶה מִתַּחַת יָדוֹ. שהשטר נמצא אצלו.

י. שְׁנַיִם שֶׁהוֹצִיא כָּל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶן שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ – אֵין הָאַחֲרוֹן יָכוֹל לוֹמַר לָרִאשׁוֹן: 'אִלּוּ הָיִיתִי חַיָּב לְךָ, הֵיאַךְ אַתָּה לֹוֶה מִמֶּנִּי?', אֶלָּא זֶה גּוֹבֶה חוֹבוֹ וְזֶה גּוֹבֶה חוֹבוֹ.
הָיָה זֶה בְּמֵאָה וְזֶה בְּמֵאָה, וְיֵשׁ לָזֶה עִדִּית וְלָזֶה עִדִּית, אוֹ לָזֶה בֵּינוֹנִית וְלָזֶה בֵּינוֹנִית, לָזֶה זִבּוּרִית וְלָזֶה זִבּוּרִית – אֵין נִזְקָקִין לָהֶן, אֶלָּא כָּל אֶחָד עוֹמֵד בְּשֶׁלּוֹ. הָיָה לָזֶה עִדִּית וּבֵינוֹנִית וְלָזֶה זִבּוּרִית – זֶה גּוֹבֶה מֵהַבֵּינוֹנִית וְזֶה גּוֹבֶה מִן הַזִּבּוּרִית.
י. הָיָה זֶה בְּמֵאָה וְזֶה בְּמֵאָה. אם שני החובות היו באותו סכום ובאים לגבות זה מזה. עִדִּית… בֵּינוֹנִית… זִבּוּרִית. קרקעות באיכות שונה ועידית היא המשובחת שבהן. הָיָה לָזֶה עִדִּית וּבֵינוֹנִית וכו'. כשאין לשניהם קרקע באותה האיכות, כל אחד גובה את חובו בנפרד על פי כללי הגבייה, ולא מתקזזים בחובות לפני כן. זֶה גּוֹבֶה מֵהַבֵּינוֹנִית. כדין מלווה שגובה חובו מהבינונית (לעיל יט,א). וְזֶה גּוֹבֶה מִן הַזִּבּוּרִית. שכאשר אין בינונית, הדין הוא שנפרעים מהזיבורית (שם ה"ד).
יא. הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ, וְהַלָּה מוֹצִיא שְׁטָר שֶׁמָּכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה: אִם הָיוּ בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹתֵן הַלּוֹקֵחַ הַמָּעוֹת וְאַחַר כָּךְ כּוֹתֵב לוֹ הַמּוֹכֵר אֶת הַשְּׁטָר – הֲרֵי שְׁטַר חוֹבוֹ שֶׁל זֶה בָּטֵל, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ: 'אִלּוּ חַיָּב הָיִיתִי לְךָ, הָיָה לְךָ לִפְרֹעַ אֶת חוֹבְךָ'; אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין וְאַחַר כָּךְ נוֹתְנִין – הֲרֵי שְׁטַר הַחוֹב קַיָּם, שֶׁהֲרֵי זֶה אוֹמֵר לוֹ: 'מָכַרְתִּי לְךָ אֶת הַשָּׂדֶה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לְךָ נְכָסִים יְדוּעִין שֶׁאֶגְבֶּה מֵהֶן הַחוֹב שֶׁלִּי'.

יא. וְהַלָּה מוֹצִיא שְׁטָר שֶׁמָּכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה. הלווה מוציא שטר שלפיו המלווה מכר לו קרקע לאחר ההלוואה. אִם הָיוּ בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹתֵן הַלּוֹקֵחַ הַמָּעוֹת וְאַחַר כָּךְ כּוֹתֵב וכו'. והיה יכול לקחת את הכסף ואז לחזור בו מהמכר ולהחזיק בכסף כפירעון החוב. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לְךָ נְכָסִים יְדוּעִין. ולמנוע מהלווה אפשרות להתחמק מפירעון על ידי הסתרת בעלותו על השדה.

תקציר הפרק 

🤔 כך מנעו חז"ל את תרגיל העוקץ המלוכלך
תאומים זהים מציבים אתגר של ממש בפני רשויות החוק. מספיק שאחד מהם יספק אליבי מוצק כדי שאף אחד מהם לא יוכל להיות מורשע בפשע, כי תמיד יקנן הספק שמא התאום החשוד הוא הזכאי ודווקא התאום השני הוא העבריין… בדומה לכך, המקרה בפרקנו של "שניים שהיו בעיר, שם כל אחד מהן יוסף בן שמעון". על אף שאין מדובר בתאומים ואפילו לא באחים, מבחינה בירוקרטית שניים אלו הם מעין תאומים זהים, שכן שמם אינו מאפשר לזהות אותם כראוי, ואם ייכתב שטר הלוואה לאחד מהם, הוא עלול לטעון שלא הוא בעל החוב אלא "יוסף בן שמעון" השני. לכן, "אינן יכולים להוציא שטר חוב זה על זה, ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב, אלא אם כן באו עדי השטר בעצמן ואמרו: 'זהו הוא שהעדנו עליו'" (הלכה ח) 🚔

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות מלוה ולווה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם מותר להעמיד עובר אורח אלמוני כעד בשטר?

2.שטר שמצויין בו שם הלווה ולא שם המלווה – כשר?

3.האם עד שלא יכול לחתום יכול לחתום בטביעת אצבעו?

תשובות
1.לא
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן