פרק כ"ד, הלכות סנהדרין, ספר שופטים
כ״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ה בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ט בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ו׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ה׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ג׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
א׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. יֵשׁ לַדַּיָּן לָדוּן בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת עַל פִּי הַדְּבָרִים שֶׁדַּעְתּוֹ נוֹטָה לָהֶן שֶׁהֵן אֱמֶת וְהַדָּבָר חָזָק בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא כֵּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיָה יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁהַדָּבָר כֵּן, שֶׁהוּא דָּן כְּפִי מַה שֶּׁיֵּדַע.
כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁנִּתְחַיֵּב אָדָם שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין, וְאָמַר לַדַּיָּן אָדָם נֶאֱמָן אֶצְלוֹ וְשֶׁדַּעְתּוֹ סוֹמֶכֶת עַל דְּבָרָיו, שֶׁזֶּה הָאִישׁ חָשׁוּד הוּא עַל הַשְּׁבוּעָה – יֵשׁ לַדַּיָּן לַהֲפֹךְ הַשְּׁבוּעָה עַל שֶׁכְּנֶגְדוֹ, וְיִשָּׁבַע וְיִטֹּל, הוֹאִיל וְסָמְכָה דַּעְתּוֹ שֶׁל דַּיָּן עַל דִּבְרֵי זֶה. אֲפִלּוּ הָיְתָה אִשָּׁה אוֹ עֶבֶד נֶאֱמָנִין אֶצְלוֹ, הוֹאִיל וּמָצָא הַדָּבָר חָזָק וְנָכוֹן בְּלִבּוֹ – סוֹמֵךְ עָלָיו וְדָן. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם יָדַע הוּא עַצְמוֹ שֶׁזֶּה חָשׁוּד.
וְכֵן אִם יָצָא שְׁטַר חוֹב לְפָנָיו, וְאָמַר לוֹ אָדָם שֶׁסּוֹמֵךְ עָלָיו, אֲפִלּוּ אִשָּׁה אוֹ קָרוֹב: 'זֶה פָּרוּעַ הוּא', אִם סָמְכָה דַּעְתּוֹ עַל דְּבָרָיו – יֵשׁ לוֹ לוֹמַר לָזֶה: 'לֹא תִּפְרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה'; אוֹ אִם הָיָה עָלָיו שְׁטַר חוֹב לְאַחֵר – יִתֵּן לָזֶה שֶׁלֹּא נִפְגַּם שְׁטָרוֹ כְּלָל וְיַנִּיחַ זֶה שֶׁנִּפְגַּם שְׁטָרוֹ בְּדִבְרֵי הָאַחֵר, אוֹ יַשְׁלִיךְ הַשְּׁטָר בְּפָנָיו וְלֹא יָדוּן בּוֹ כְּלָל, כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה.
וְכֵן מִי שֶׁבָּא וְטָעַן שֶׁ'יֵּשׁ לִי פִּקָּדוֹן אֵצֶל פְּלוֹנִי זֶה שֶׁמֵּת בְּלֹא צַוָּאָה', וְנָתַן סִימָנִין מֻבְהָקִין, וְלֹא הָיָה זֶה הַטּוֹעֵן רָגִיל לְהִכָּנֵס לְבֵית זֶה שֶׁמֵּת, אִם יָדַע הַדַּיָּן שֶׁזֶּה הַמֵּת אֵינוֹ אָמוּד לִהְיוֹת לוֹ חֵפֶץ זֶה, וְסָמְכָה דַּעְתּוֹ שֶׁאֵין הַחֵפֶץ שֶׁל מֵת – מוֹצִיאוֹ מִן הַיּוֹרְשִׁין וְנוֹתְנוֹ לָזֶה הָאָמוּד בּוֹ שֶׁנָּתַן סִימָנָיו. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁאֵין הַדָּבָר מָסוּר אֶלָּא לְלִבּוֹ שֶׁל דַּיָּן, שֶׁיָּדוּן כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לוֹ שֶׁהוּא דִּין הָאֱמֶת.
אִם כֵּן, לָמָּה הִצְרִיכָה תּוֹרָה שְׁנֵי עֵדִים? שֶׁבִּזְמַן שֶׁיָּבֹאוּ לִפְנֵי הַדַּיָּן שְׁנֵי עֵדִים, יָדוּן עַל פִּי עֵדוּתָם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם בֶּאֱמֶת הֵעִידוּ אוֹ בְּשֶׁקֶר.
א. וְהַדָּבָר חָזָק בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא כֵּן. שהוא משוכנע בנכונות הדבר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה. שכן לפי שורת הדין הרגילה על הדיין לפסוק על פי עדים בראיה ברורה.
שֶׁנִּתְחַיֵּב אָדָם שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין. על תביעה שתבעו אותו, כגון שהודה במקצת התביעה והתחייב שבועה מן התורה. חָשׁוּד הוּא עַל הַשְּׁבוּעָה. להישבע לשקר. לַהֲפֹךְ הַשְּׁבוּעָה עַל שֶׁכְּנֶגְדוֹ וְיִשָּׁבַע וְיִטֹּל. לא לאפשר לו להישבע ולהיפטר מהתביעה, אלא להעביר את השבועה לתובע שיישבע וייטול כפי טענתו. אֲפִלּוּ הָיְתָה אִשָּׁה אוֹ עֶבֶד נֶאֱמָנִין אֶצְלוֹ. אף שהם פסולים לעדות, מכיוון שהוא מאמין להם לחלוטין, עליו לסמוך עליהם.
אִם הָיָה עָלָיו שְׁטַר חוֹב לְאַחֵר יִתֵּן לָזֶה שֶׁלֹּא נִפְגַּם שְׁטָרוֹ. כשיש שני תובעים מאדם זה ויש לו אפשרות לפרוע רק אחד מהם, יעדיף את התובע ששטרו אמין בעיניו. יַשְׁלִיךְ הַשְּׁטָר בְּפָנָיו וְלֹא יָדוּן בּוֹ כְּלָל. לא יתייחס לשטר כלל, ולא ידון בתביעה זו.
שֶׁיֵּשׁ לִי פִּקָּדוֹן אֵצֶל פְּלוֹנִי זֶה שֶׁמֵּת בְּלֹא צַוָּאָה. ואין לו ראיה שבה יוכל להוציא את פקדונו מיורשי המת. וְנָתַן סִימָנִין מֻבְהָקִין. כגון שנתן את מידת המשקל של הפיקדון. אִם יָדַע הַדַּיָּן שֶׁזֶּה הַמֵּת אֵינוֹ אָמוּד לִהְיוֹת לוֹ חֵפֶץ זֶה וכו'. כגון שמדובר בחפץ יקר מאוד שעל פי אמדן דעת הדיין אינו ראוי להיות אצל אדם זה (ראה גם הלכות שאלה ופיקדון ו,ד ושם מבואר שהדיין יכול לסמוך רק על אמדן דעתו, ואם אינו מכיר את המת אינו יכול לסמוך על אחרים שיעידו לו על אמדן דעתם).
אִם כֵּן לָמָּה הִצְרִיכָה תּוֹרָה שְׁנֵי עֵדִים. שהרי יכול לדון גם על סמך אמדן דעתו, או על דברי אדם אחד שנאמן עליו, ואפילו אם הוא פסול לעדות.
ב. כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים הֵן עִקַּר הַדִּין. אֲבָל מִשֶּׁרַבּוּ בָּתֵּי דִּינִין שֶׁאֵינָן הֲגוּנִין, וַאֲפִלּוּ יִהְיוּ הֲגוּנִין בְּמַעֲשֵׂיהֶן אֵינָן חֲכָמִים כָּרָאוּי וּבַעֲלֵי בִּינָה, הִסְכִּימוּ רֹב בָּתֵּי דִּינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יַהַפְכוּ שְׁבוּעָה אֶלָּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה, וְלֹא יִפְגְּמוּ שְׁטָר וְיַפְסִידוּ חֶזְקָתוֹ בְּעֵדוּת אִשָּׁה אוֹ פָּסוּל, וְכֵן בִּשְׁאָר כָּל הַדִּינִין לֹא יָדוּן הַדַּיָּן בִּסְמִיכַת דַּעְתּוֹ וְלֹא בִּידִיעָתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמַר כָּל הֶדְיוֹט וְהֶדְיוֹט: 'לִבִּי מַאֲמִין לְדִבְרֵי זֶה' וְ'דַעְתִּי סוֹמֶכֶת עַל זֶה'.
וְכֵן אֵין מוֹצִיאִין מִן הַיְתוֹמִים אֶלָּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה, לֹא בְּדַעַת הַדַּיָּנִין וְלֹא בְּאֻמְדַּן הַמֵּת אוֹ הַטּוֹעֵן. וְאַף עַל פִּי כֵן, אִם הֵעִיד אָדָם נֶאֱמָן בְּדָבָר מִכָּל הַדְּבָרִים, וְנָטְתָה דַּעַת הַדַּיָּן שֶׁאֱמֶת הוּא אוֹמֵר – מַמְתִּין בַּדִּין וְאֵינוֹ דּוֹחֶה עֵדוּתוֹ, וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן עִם בַּעֲלֵי דִּינִין עַד שֶׁיּוֹדוּ לְדִבְרֵי הָעֵד אוֹ יַעֲשׂוּ פְּשָׁרָה, אוֹ יִסְתַּלֵּק מִן הַדִּין.
ב. אֵינָן חֲכָמִים כָּרָאוּי וּבַעֲלֵי בִּינָה. לסמוך על אמדן דעתם. שֶׁלֹּא יַהַפְכוּ שְׁבוּעָה אֶלָּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה. כגון במקרה שיש עדים שהתובע חשוד על השבועה (הלכות טוען ונטען ב,ג). וְלֹא יִפְגְּמוּ שְׁטָר וְיַפְסִידוּ חֶזְקָתוֹ בְּעֵדוּת אִשָּׁה אוֹ פָּסוּל. אבל עד אחד כשר נאמן לפגום את השטר ולחייב שבועה (הלכות מלווה ולווה יד,א).
אֵין מוֹצִיאִין מִן הַיְתוֹמִים אֶלָּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה. כגון עדים שהעידו שהפקיד אצל אביהם (ראה הלכות שאלה ופיקדון ו,ד).
ג. וּמִנַּיִן לַדַּיָּן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בְּדִין שֶׁהוּא מְרֻמֶּה שֶׁלֹּא יֹאמַר: 'אֶחְתְּכֶנּוּ, וְיִהְיֶה הַקּוֹלָר תָּלוּי בְּצַוַּאר הָעֵדִים'? תַּלְמוּד לוֹמַר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג,ז). כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יִדְרֹשׁ בּוֹ וְיַחֲקֹר הַרְבֵּה בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה שֶׁל דִּינֵי נְפָשׁוֹת, אִם נִרְאֶה לוֹ לְפִי דַּעְתּוֹ שֶׁאֵין בּוֹ רְמִיּוּת – חוֹתֵךְ הַדִּין עַל פִּי הָעֵדוּת.
אֲבָל אִם הָיָה לִבּוֹ נוֹקְפוֹ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רְמִיּוּת: אוֹ שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ סוֹמֶכֶת עַל דִּבְרֵי הָעֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְפָסְלָן, אוֹ שֶׁדַּעְתּוֹ נוֹטָה שֶׁבַּעַל דִּין זֶה רַמַּאי וּבַעַל עָרְמָה וְהִשִּׁיא אֶת הָעֵדִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּשֵׁרִים וּלְפִי תֻּמָּם הִטְעָם, אוֹ שֶׁנִּרְאֶה לוֹ מִכְּלַל הַדְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ שָׁם דְּבָרִים אֲחֵרִים מְסֻתָּרִים אֵינָן רוֹצִין לְגַלּוֹתָן – כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם אִם בָּאוּ לַדַּיָּן בַּדִּין, אָסוּר לוֹ לַחְתֹּךְ אוֹתוֹ הַדִּין, אֶלָּא יְסַלֵּק עַצְמוֹ מִדִּין זֶה, וִידוּנֶנּוּ מִי שֶׁלִּבּוֹ שָׁלֵם בַּדָּבָר. וַהֲרֵי הַדְּבָרִים מְסוּרִין לַלֵּב, וְהַכָּתוּב אוֹמֵר: "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דברים א,יז).
ג. אֶחְתְּכֶנּוּ וְיִהְיֶה הַקּוֹלָר תָּלוּי בְּצַוַּאר הָעֵדִים. אפסוק את הדין כדברי העדים אף על פי שהם שקרנים והם ייענשו על ששיקרו. הַקּוֹלָר. שרשרת התלויה בצוואר האסירים. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. כשחושד שהדין מרומה. בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה שֶׁל דִּינֵי נְפָשׁוֹת. אף על פי שכרגיל אין דורשים וחוקרים בדיני ממונות (הלכות עדות ג,א), כדי לברר את אמתת הדין יש לדרוש בכל אופן שיכול.
וְהִשִּׁיא אֶת הָעֵדִים. התעה אותם. וַהֲרֵי הַדְּבָרִים מְסוּרִין לַלֵּב וְהַכָּתוּב אוֹמֵר כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא. שהקדוש ברוך הוא יודע אם כוונת הדיין לפסוק כפי האמת (ראה סמ"ע טו ס"ק יא).
ד. יֵשׁ לְבֵית דִּין לְהַלְקוֹת מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב מַלְקוּת, וְלַהֲרֹג מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב מִיתָה; לֹא לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת סְיָג לַתּוֹרָה. וְכֵיוָן שֶׁרוֹאִין בֵּית דִּין שֶׁפָּרְצוּ הָעָם בַּדָּבָר – יֵשׁ לָהֶן לִגְדֹּר וּלְחַזֵּק הַדָּבָר כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לָהֶן; הַכֹּל הוֹרָאַת שָׁעָה, לֹא שֶׁיִּקָּבַע הֲלָכָה לְדוֹרוֹת.
מַעֲשֶׂה וְהִלְקוּ אָדָם שֶׁבָּעַל אִשְׁתּוֹ תַּחַת הָאִילָן, וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁרָכַב עַל הַסּוּס בְּשַׁבָּת בִּימֵי יְוָנִים וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וּסְקָלוּהוּ. וּמַעֲשֶׂה וְתָלָה שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח שְׁמוֹנִים בְּיוֹם אֶחָד בְּאַשְׁקְלוֹן, וְלֹא הָיוּ שָׁם כָּל דַּרְכֵי הַדְּרִישָׁה וְהַחֲקִירָה וְהַתְרָאָה, וְלֹא עֵדוּת בְּרוּרָה, אֶלָּא הוֹרָאַת שָׁעָה כְּפִי מַה שֶּׁרָאָה.
ד. וְלַהֲרֹג מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב מִיתָה. ראה גם הלכות רוצח ב,ד. לַעֲשׂוֹת סְיָג לַתּוֹרָה. כגון שיש צורך להרתיע אחרים.
מַעֲשֶׂה וְהִלְקוּ אָדָם שֶׁבָּעַל אִשְׁתּוֹ תַּחַת הָאִילָן. ואף על פי שאשתו היא ומותרת לו, הלקוהו מכת מרדות מפני שעשה מעשה של פריצות שבעל במקום גלוי (ראה הלכות איסורי ביאה כא,יד). וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁרָכַב עַל הַסּוּס בְּשַׁבָּת בִּימֵי יְוָנִים וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וּסְקָלוּהוּ. אף על פי שאיסור רכיבה בשבת אינו אלא גזרת חכמים (הלכות שבת כא,ט). וְתָלָה שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח שְׁמוֹנִים. נשים מכשפות (פה"מ סנהדרין ו,ד). בְּיוֹם אֶחָד בְּאַשְׁקְלוֹן. אף על פי שאין דנים שניים למיתה ביום אחד ואין תולים נשים (משנה סנהדרין שם, וראה לעיל יד,י, טו,ו).
ה. וְכֵן יֵשׁ לְבֵית דִּין בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן לְהַלְקוֹת אָדָם שֶׁשְּׁמוּעָתוֹ רָעָה וְהָעָם מְרַנְּנִין אַחֲרָיו שֶׁהוּא עוֹבֵר עַל הָעֲרָיוֹת, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה קוֹל שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְלֹא יִהְיוּ לוֹ אוֹיְבִים יְדוּעִים שֶׁמּוֹצִיאִין עָלָיו שְׁמוּעָה רָעָה. וְכֵן מְבַזִּין אֶת זֶה שֶׁשְּׁמוּעָתוֹ רָעָה, וּמְחָרְפִין אֶת יוֹלַדְתּוֹ בְּפָנָיו.
ה. לְבֵית דִּין בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן. אפילו דייני חוץ לארץ שאינם סמוכים, ואפילו בזמן שלא דנים דיני נפשות. אָדָם שֶׁשְּׁמוּעָתוֹ רָעָה וְהָעָם מְרַנְּנִין אַחֲרָיו שֶׁהוּא עוֹבֵר עַל הָעֲרָיוֹת. שמתפשטת אודותיו שמועה שעובר על איסורי עריות אך אין עדים על כך. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה קוֹל שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שנמשכה והתפשטה השמועה במשך יום וחצי או יותר ללא הפסקה (הלכות סוטה ב,יד).
ו. וְכֵן יֵשׁ לַדַּיָּן תָּמִיד לְהַפְקִיר מָמוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעָלִים, וּמְאַבֵּד זְכוּתָן, כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה לִגְדֹּר פִּרְצוֹת הַדָּת וּלְחַזֵּק הַבֶּדֶק, אוֹ לִקְנֹס אַלָּם זֶה. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּעֶזְרָא: "וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ" (עזרא י,ח), מִכָּאן שֶׁהֶפְקֵר בֵּית דִּין הֶפְקֵר.
ו. וּלְחַזֵּק הַבֶּדֶק. לתקן סדקים בחומת הדת.
ז. וְכֵן יֵשׁ לַדַּיָּן לְנַדּוֹת וּלְהַחֲרִים מִי שֶׁאֵינוֹ בֶּן נִדּוּי כְּדֵי לִגְדֹּר פֶּרֶץ, כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לוֹ שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ, וְיֹאמַר שֶׁנִּדּוּהוּ אוֹ הֶחֱרִימוּהוּ עַל דַּעְתּוֹ, וּלְפַרְסֵם חֶטְאוֹ בָּרַבִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: "אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ יי אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יי" (שופטים ה,כג).

ז. לְנַדּוֹת וּלְהַחֲרִים. המנודה מתנהג כאבל ואין מצרפים אותו לדברים שבקדושה ואין להתקרב אליו. המוחרם חמור ממנו שגם אין לומדים אתו (לדיני הנידוי והחרם ראה הלכות תלמוד תורה פרק ז). בֶּן נִדּוּי. אדם המחויב נידוי. אוֹרוּ מֵרוֹז. קללו את העיר מרוז, נאמר בשירת דבורה על כך שלא באה לעזור במלחמה, ומכאן שיש לנדות (בבלי מועד קטן טז,א). אָמַר מַלְאַךְ יי. שיש לומר למנודה שהנידוי נעשה על פי דברי אדם גדול – הדיין, שהוא כמלאך ה' (שם). אֹרוּ אָרוֹר. החרימו (שם). כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יי. מוסבר כאן מהו החטא, ומכאן שיש לפרסם את החטא (שם).

ח. וְכֵן יֵשׁ לַדַּיָּן לַעֲשׂוֹת מְרִיבָה עִם הָרָאוּי לְהָרִיב עִמּוֹ, וּלְקַלְּלוֹ וּלְהַכּוֹתוֹ וְלִתְלֹשׁ שְׂעָרוֹ, וּלְהַשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אוֹ שֶׁלֹּא עָשָׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים" (נחמיה יג,כה).
ט. וְכֵן יֵשׁ לוֹ לְכַתֵּף יָדַיִם וְרַגְלַיִם וְלֶאֱסֹר בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְלִרְדֹּף וְלִסְחֹב עַל הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֵן לְמוֹת הֵן לִשְׁרֹשִׁי הֵן לַעֲנָשׁ נִכְסִין וְלֶאֱסוּרִין" (עזרא ז,כו).
ט. לְכַתֵּף יָדַיִם. לאזוק, לקשור את הידיים מאחורי הגב. הֵן לְמוֹת הֵן לִשְׁרֹשִׁי הֵן לַעֲנָשׁ נִכְסִין וְלֶאֱסוּרִין. בפסוק שלפני כן נאמר שניתנת לעזרא סמכות למנות דיינים שידונו את העם לפי חוקי התורה, ובפסוק זה ניתנת לו הסמכות להעניש את כל מי שלא יציית לחוקים אלו באופנים הנזכרים כאן: להרוג ('למות'), לרדוף ('לשרשי'), להפקיר נכסים ('לענש נכסין') ולאסור ('לאסורין').
י. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים – לְפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה הַדַּיָּן שֶׁזֶּה רָאוּי לְכָךְ וְשֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ.
וּבַכֹּל יִהְיוּ מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם, וְאַל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת קַל בְּעֵינָיו, שֶׁהֲרֵי הוּא דּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם, וְכָל שֶׁכֵּן כְּבוֹד בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הַמַּחֲזִיקִים בְּדַת הָאֱמֶת, שֶׁיִּהְיֶה זָהִיר שֶׁלֹּא יַהֲרֹס כְּבוֹדָם, אֶלָּא לְהוֹסִיף בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם בִּלְבַד; שֶׁכָּל הַמְבַזֶּה אֶת הַתּוֹרָה – גּוּפוֹ מְחֻלָּל עַל הַבְּרִיּוֹת, וְכָל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה – גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת, וְאֵין כְּבוֹד הַתּוֹרָה אֶלָּא לַעֲשׂוֹת עַל פִּי חֻקֶּיהָ וּמִשְׁפָּטֶיהָ.
י. וּבַכֹּל יִהְיוּ מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם. בכוונה לרדוף אחר הצדק ולהרבות בכבוד המקום, ולא על מנת להתנקם בנידונים ולהתאכזר אליהם. וְאַל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת קַל בְּעֵינָיו. להענישם בקלות. לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. איסור מדברי חכמים (הלכות כלאיים י,כט).

תקציר הפרק 

🤔 האם מותר לעבור על החוקים כדי לשמור על החוקים?
וווםםםםם… האופנוע הכבד חלף על פני השוטרים במהירות של 210 קמ"ש, והם כבר ידעו שכדי לעצור את העבריין הזה הם יצטרכו לנסוע במהירות גבוהה מן המותר בחוק… אבל, האם שוטר תנועה אכן רשאי לעבור עבירת תנועה כדי לעצור עבריין תנועה? זה לא דבר והיפוכו? – מפרקנו נלמד שעקרונית מותר, שכן המעבר על החוק נועד לבצר את החוק, וכך גם לבית הדין יש סמכות להעניש שלא על פי דין, כדי לעשות סייג לתורה: "יש לבית דין להלקות מי שאינו מחויב מלקות, ולהרוג מי שאינו מחויב מיתה" – וזאת כדי "לעשות סייג לתורה, וכיוון שרואין בית דין שפרצו העם בדבר – יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי שיראה להן", ובכלל זה באמצעות עשיית דין שלא על פי דין, ו"הכל הוראת שעה, לא שיקבע הלכה לדורות" (הלכות ד-ה) ⚖️

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות סנהדרין ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.מותר לבית דין להלקות אדם המפורסם בעבירות קשות אף ללא עדים?

2.דיין שחש בדין מרומה ואינו מצליח לחושפו – יכול לפסול עצמו מלדון?

3.מטרת העדים לברר את האמת?

 

תשובות
1.כן
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן