פרק כ"ד, הלכות שבת, ספר זמנים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן דּוֹמִין לִמְלָאכָה וְאֵינָן מְבִיאִין לִידֵי מְלָאכָה. וּמִפְּנֵי מָה נֶאֶסְרוּ? מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי" (ישעיהו נח,יג), וְנֶאֱמַר: "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" (שם). לְפִיכָךְ אָסוּר לְאָדָם לְהַלֵּךְ בַּחֲפָצָיו בְּשַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ לְדַבֵּר בָּהֶן, כְּגוֹן שֶׁיְּדַבֵּר עִם שֻׁתָּפוֹ מַה יִּמְכֹּר לְמָחָר אוֹ מַה יִּקְנֶה, אוֹ הֵיאַךְ יִבְנֶה בַּיִת זֶה, וּבְאֵי זוֹ סְחוֹרָה יֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי – כָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְדַבֵּר דָּבָר" – דִּבּוּר אָסוּר, וְהִרְהוּר מֻתָּר.
א. לְהַלֵּךְ בַּחֲפָצָיו בְּשַׁבָּת. להתעסק בצורכי מסחרו ועסקיו.
ב. אָסוּר לְאָדָם לִפְקֹד גִּנּוֹתָיו וּשְׂדוֹתָיו בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֶה מַה הֵן צְרִיכִין אוֹ הֵיאַךְ הֵן פֵּרוֹתֵיהֶן, שֶׁהֲרֵי זֶה מְהַלֵּךְ לַעֲשׂוֹת חֶפְצוֹ. וְכֵן אָסוּר לְאָדָם שֶׁיֵּצֵא בְּשַׁבָּת עַד סוֹף הַתְּחוּם וְיֵשֵׁב שָׁם עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב לַעֲשׂוֹת חֲפָצָיו בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי נִמְצָא הִלּוּכוֹ בְּשַׁבָּת לַעֲשׂוֹת חֲפָצָיו.
ב. לִפְקֹד גִּנּוֹתָיו. לסייר בהם. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֶה מַה הֵן צְרִיכִין. זהו הסבר מדוע אסור לפקוד שדותיו – כדי שלא יגיע לידי כך שיתחיל לעיין בצורכי השדה (וברוב כתבי היד: "אסור לאדם לפקד גנותיו… כדי שיראה מה הן צריכין", ולפי זה האיסור דווקא כשיוצא מראש במטרה לעיין בצורכי שדהו). שֶׁיֵּצֵא בְּשַׁבָּת עַד סוֹף הַתְּחוּם. שיתחיל להלך קודם צאת השבת עד מרחק אלפיים אמה ממקומו (שהוא התחום המותר בהליכה בשבת, לקמן כז,א-ב), כדי שעם חשכה יהיה קרוב יותר למקום עסקיו.
ג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהֶחֱשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. אֲבָל אִם הֶחֱשִׁיךְ לַעֲשׂוֹת דָּבָר הַמֻּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת – הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
כֵּיצַד? אֵין מַחֲשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם לְהָבִיא פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין אוֹ לִשְׂכֹּר פּוֹעֲלִין, אֲבָל מַחֲשִׁיךְ הוּא לִשְׁמֹר פֵּרוֹת, שֶׁהֲרֵי מֻתָּר לִשְׁמֹר בְּשַׁבָּת. וּמַחֲשִׁיךְ לְהָבִיא בְּהֵמָה אוֹ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין, שֶׁהַבְּהֵמָה – קוֹרֵא לָהּ וְהִיא בָּאָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא חוּץ לַתְּחוּם, וּפֵרוֹת תְּלוּשִׁין – אִלּוּ הָיוּ שָׁם מְחִצּוֹת הָיָה מֻתָּר לַהֲבִיאָן בְּשַׁבָּת. וְכֵן אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: 'לִכְרַךְ פְּלוֹנִי אֲנִי הוֹלֵךְ לְמָחָר', שֶׁאִם הָיוּ שָׁם בֻּרְגָּנִין, הָיָה הוֹלֵךְ לְשָׁם בְּשַׁבָּת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ג. בְּשֶׁהֶחֱשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם. הלך עד קצה תחום שבת והמתין עד שיחשיך ותצא שבת.
פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין. לקרקע, שיש איסור תורה בתלישתם בשבת. אִלּוּ הָיוּ שָׁם מְחִצּוֹת הָיָה מֻתָּר לַהֲבִיאָן בְּשַׁבָּת. שברשות היחיד מותר לטלטלם, ולפיכך תיתכן דרך להביא את אותם הפירות בלא איסור בשבת. שֶׁאִם הָיוּ שָׁם בֻּרְגָּנִין וכו'. מבנים הנספחים לעיר ומרחיבים את תחומה (ראה לקמן כח,א-ב).
ד. מֻתָּר לְאָדָם לוֹמַר לְפוֹעֵל: 'הֲנִרְאֶה שֶׁתַּעֲמֹד עִמִּי לָעֶרֶב?', אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ: 'הֱיֵה נָכוֹן לִי לָעֶרֶב', שֶׁנִּמְצָא עוֹשֶׂה חֶפְצוֹ בְּשַׁבָּת. וְאָסוּר לָרוּץ וּלְדַלֵּג בְּשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ" (ישעיהו נח,יג) – שֶׁלֹּא יִהְיֶה הִלּוּכְךָ בְּשַׁבָּת כְּהִלּוּכְךָ בַּחֹל. וְיוֹרֵד אָדָם בּוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה אַמָּה וּמְטַפֵּס, וְיוֹרֵד וְשׁוֹתֶה וּמְטַפֵּס וְעוֹלֶה. וְאָסוּר לְהַרְבּוֹת בְּשִׂיחָה בְּטֵלָה בְּשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְדַבֵּר דָּבָר" (שם) – שֶׁלֹּא יִהְיֶה דִּבּוּרְךָ שֶׁל חֹל כְּדִבּוּרְךָ שֶׁל שַׁבָּת.
ד. מֻתָּר לְאָדָם לוֹמַר לְפוֹעֵל הֲנִרְאֶה שֶׁתַּעֲמֹד עִמִּי לָעֶרֶב. שזו לשון בקשה והצעה בלבד. אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ הֱיֵה נָכוֹן לִי לָעֶרֶב. שמלשון זו משמע שהדבר מוסכם ומוחלט. וְיוֹרֵד אָדָם בּוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה וכו'. מותר להיכנס אל תוך סוגים של מאגרי מים כדי לשתות מהם, ואפילו שהם עמוקים ביותר ויש טורח בדבר. וְאָסוּר לְהַרְבּוֹת בְּשִׂיחָה בְּטֵלָה בְּשַׁבָּת. עיין לעיל כג,יח.
ה. מֻתָּר לָרוּץ בְּשַׁבָּת לִדְבַר מִצְוָה, כְּגוֹן שֶׁיָּרוּץ לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. וּמְחַשְּׁבִין חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה, וּמוֹדְדִין מְדִידָה שֶׁל מִצְוָה, כְּגוֹן מִקְוֶה לֵידַע אִם יֵשׁ בּוֹ כַּשִּׁעוּר, אוֹ בֶּגֶד לֵידַע אִם מְקַבֵּל טֻמְאָה. ופוֹסְקִין צְדָקָה לָעֲנִיִּים, וְהוֹלְכִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וַאֲפִלּוּ לְתַרְטְיָאוֹת וּטְרַקְלִין שֶׁל גּוֹיִם לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים בְּשַׁבָּת. וּמְשַׁדְּכִין עַל הַתִּינֹקֶת לֵאָרֵס וְעַל הַתִּינוֹק לְלַמְּדוֹ סֵפֶר וּלְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת. וּמְבַקְּרִים חוֹלִים, וּמְנַחֲמִין אֲבֵלִים. וְהַנִּכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, אוֹמֵר: 'שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבֹא'. וּמַחֲשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי כַּלָּה וְעַל עִסְקֵי הַמֵּת לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין, וְאוֹמֵר לוֹ: 'לֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי, לֹא מָצָאתָ שָׁם – הָבֵא מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי', 'לֹא מָצָאתָ בְּמָנֶה – הָבֵא בְּמָאתַיִם', וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִזְכֹּר לוֹ סְכוּם מֶקַח; שֶׁכָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – מִצְוָה הֵן, וְנֶאֱמַר: "עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ" וכו' (שם) – חֲפָצֶיךָ אֲסוּרִין, חֶפְצֵי שָׁמַיִם מֻתָּרִין.
ה. כְּגוֹן מִקְוֶה לֵידַע אִם יֵשׁ בּוֹ כַּשִּׁעוּר. ארבעים סאה מים (הלכות מקוואות ד,א). בֶּגֶד לֵידַע אִם מְקַבֵּל טֻמְאָה. ראה הלכות כלים כב,א. וּפוֹסְקִין צְדָקָה לָעֲנִיִּים. קובעים סכום כסף לתת לעניים. וַאֲפִלּוּ לְתַרְטְיָאוֹת וּטְרַקְלִין שֶׁל גּוֹיִם. לתיאטראות או ארמונות המלכים, אם יש בכך צורך ציבורי. שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבֹא. שזו אמירה שמנוסחת בלשון הודעה ותקווה, ואין בה משום בקשת רחמים שאסורה בשבת (ראה לקמן ל,יב, שו"ת הרמב"ם סי' רח). וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִזְכֹּר לוֹ סְכוּם מֶקַח. שלא ינקוב בסכום מדויק (מ"מ, וראה ר"י קאפח ויד"פ שפירשו באופן אחר).
ו. מַפְלִיגִין בַּיָּם הַגָּדוֹל בְּעֶרֶב שַׁבָּת לִדְבַר מִצְוָה, ופוֹסֵק עִמּוֹ לִשְׁבֹּת וְאֵינוֹ שׁוֹבֵת. וּמְפִירִין נְדָרִים בְּשַׁבָּת, בֵּין לְצֹרֶךְ שַׁבָּת בֵּין שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת. וְנִשְׁאָלִים לֶחָכָם עַל נְדָרִים שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת וּמַתִּירָן, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה לָהֶם פְּנַאי לְהַתִּירָן קֹדֶם הַשַּׁבָּת; שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ דִּבְרֵי מִצְוָה הֵן.
ו. מַפְלִיגִין בַּיָּם הַגָּדוֹל בְּעֶרֶב שַׁבָּת לִדְבַר מִצְוָה וכו'. ראה לקמן ל,יג, ושם התבאר. וּמְפִירִין נְדָרִים. שיש אפשרות לאב להפר נדר בתו ולבעל להפר נדרי אשתו (לדיני הפרה ראה הלכות נדרים יא,ו ואילך). בֵּין לְצֹרֶךְ שַׁבָּת בֵּין שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת. לפי שאין הבעל והאב יכולים להתיר נדרים אלא ביום שמעם את הנדר עד החשכה (שם יב,טו). וְנִשְׁאָלִים לֶחָכָם. שבמקרים שונים יש אפשרות להתיר נדר על ידי חכם (ראה הלכות שבועות ו,א). עַל נְדָרִים שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת. כגון שיתירו לו נדר לצורך אכילה ושתייה בשבת (שם ו,ו).
ז. אֵין עוֹנְשִׁין בְּשַׁבָּת; אַף עַל פִּי שֶׁהָעֹנֶשׁ מִצְוַת עֲשֵׂה – אֵינָהּ דּוֹחָה שַׁבָּת. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּבֵית דִּין מַלְקוּת אוֹ מִיתָה – אֵין מַלְקִין אוֹתוֹ וְאֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה,ג) – זוֹ אַזְהָרָה לְבֵית דִּין שֶׁלֹּא יִשְׂרְפוּ בְּשַׁבָּת מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׂרֵפָה, וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר עֳנָשִׁין.
ז. אַף עַל פִּי שֶׁהָעֹנֶשׁ מִצְוַת עֲשֵׂה. להעניש את מי שנתחייב בו בדין (הלכות סנהדרין יד,א-ב, טו,א). וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר עֳנָשִׁין. ואף אם אין בהם מלאכה האסורה בשבת.
ח. מֻתָּר לְאָדָם לִשְׁמֹר פֵּרוֹתָיו בְּשַׁבָּת, בֵּין תְּלוּשִׁין בֵּין מְחֻבָּרִין, וְאִם בָּא אָדָם לִטּוֹל מֵהֶן אוֹ בְּהֵמָה וְחַיָּה לֶאֱכֹל מֵהֶן – גּוֹעֵר בָּהֶן וּמַכֶּה וּמַרְחִיק. וַהֲלֹא דָּבָר זֶה מֵחֲפָצָיו הוּא, וְלָמָּה הוּא מֻתָּר? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נֶאֱסַר אֶלָּא לְהַקְנוֹת לְעַצְמוֹ חֲפָצִים שֶׁאֵינָן עַתָּה מְצוּיִים, אוֹ לְהִשְׂתַּכֵּר וּלְהַרְוִיחַ וּלְהִטַּפֵּל בַּהֲנָאָה שֶׁתָּבֹא לְיָדוֹ. אֲבָל לִשְׁמֹר מָמוֹנוֹ שֶׁכְּבָר בָּא לְיָדוֹ עַד שֶׁיַּעֲמֹד כְּמוֹת שֶׁהוּא – מֻתָּר. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה? לַנּוֹעֵל בֵּיתוֹ מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים.
ט. הַמְשַׁמֵּר זְרָעָיו מִפְּנֵי הָעוֹפוֹת, וּמִקְשָׁאָיו וּמִדְלָעָיו מִפְּנֵי הַחַיָּה – לֹא יְסַפֵּק וְלֹא יְרַקֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בַּחֹל, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטֹּל צְרוֹר וְיִזְרֹק אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.
ט. וּמִקְשָׁאָיו וּמִדְלָעָיו. שדה קישואים ושדה דלועים. לֹא יְסַפֵּק. לא ימחא כפיים, כדי לגרש את החיות. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטֹּל צְרוֹר. אבן או גוש עפר. וְיִזְרֹק אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. איסור זה נזכר לעיל יד,יא.
י. כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין מִשּׁוּם שְׁבוּת – לֹא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אֶלָּא בְּעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם הוּא שֶׁהֵן אֲסוּרִין, אֲבָל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת מֻתָּרִין; וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁם דְּבַר מִצְוָה אוֹ דֹּחַק. כֵּיצַד? מֻתָּר לוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לַעֲלוֹת בָּאִילָן אוֹ לָשׁוּט עַל פְּנֵי הַמַּיִם לְהָבִיא לוּלָב אוֹ שׁוֹפָר, וְכֵן מוֹרִיד מִן הָאִילָן אוֹ מוֹצִיא מִן הַכַּרְמְלִית עֵרוּב שֶׁעָשָׂה, וְכֵן אִם הָיָה טָרוּד וְנֶחְפָּז וְנִצְרָךְ לְדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – הֲרֵי זֶה מֻתָּר. אֲבָל אִם לֹא הָיָה שָׁם דֹּחַק וְלֹא דְּבַר מִצְוָה – אָסוּר. לְפִיכָךְ אֵין מְעַשְּׂרִין אֶת הַוַּדַּאי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאִסּוּר הַפְרָשַׁת הַמַּעֲשֵׂר בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם שְׁבוּת; אֲבָל מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי.
י. בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. להגדרת זמן זה עיין לעיל ה,ד. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁם דְּבַר מִצְוָה אוֹ דֹּחַק. ראה גם הלכות עירובין ו,ט-י. לַעֲלוֹת בָּאִילָן אוֹ לָשׁוּט עַל פְּנֵי הַמַּיִם. לאיסורם ראה לעיל כא,ו, כג,ה. מוֹרִיד מִן הָאִילָן אוֹ מוֹצִיא מִן הַכַּרְמְלִית עֵרוּב שֶׁעָשָׂה. אף שפעולות אלו אסורות משום שבות (ראה לעיל כא,ו, יד,יג), התירו זאת כדי שיחול עירוב התחומים שהניח (ראה הלכות עירובין ו,א). לְפִיכָךְ אֵין מְעַשְּׂרִין אֶת הַוַּדַּאי וכו'. פירות טבל, החייבים בתרומות ובמעשרות מעיקר הדין. ואף שאיסור הפרשתם משום שבות (ראה לעיל כג,ט, כג,יד), לא התירו זאת בין השמשות מכיוון שאין בכך דוחק או דבר מצווה. אֲבָל מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי. פירות שיש לעשרם מתקנת חכמים, מחשש שמא עם הארץ לא עישרם (הלכות מעשר ט,א). ומכיוון שעישורם מחמת הספק בלבד, התירו זאת בין השמשות (ראה גם לעיל כג,טז).
יא. קָטָן שֶׁעָשָׂה בְּשַׁבָּת דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת, כְּגוֹן שֶׁתָּלַשׁ מֵעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב אוֹ טִלְטֵל בְּכַרְמְלִית – אֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין לְהַפְרִישׁוֹ. וְכֵן אִם הִנִּיחוֹ אָבִיו – אֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ.
יא. שֶׁתָּלַשׁ מֵעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב. ועל תלישה כזו פטור מפני שאין זה מקום גידולו (לעיל ח,ג), אך אסורה משום שבות. טִלְטֵל בְּכַרְמְלִית. איסור טלטול בכרמלית מובא לעיל יד,יא. אֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין לְהַפְרִישׁוֹ. לפי שאינו בן דעת. אך מצווה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה. וזהו כשעושה מעצמו, אבל אסור להרגילו בחילול שבת אפילו בדברים שהם משום שבות (הלכות מאכלות אסורות יז,כז-כח; וראה לעיל יב,ז). אֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ. אין מוחים בפני האב על שהניח את בנו לעבור.
יב. אָסְרוּ חֲכָמִים לְטַלְטֵל מִקְצָת דְּבָרִים בְּשַׁבָּת כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחֹל. וּמִפְּנֵי מָה נָגְעוּ בְּאִסּוּר זֶה? אָמְרוּ: וּמָה אִם הִזְהִירוּ נְבִיאִים וְצִוּוּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הִלּוּכְךָ בְּשַׁבָּת כְּהִלּוּכְךָ בַּחֹל וְלֹא שִׂיחַת הַשַּׁבָּת כְּשִׂיחַת הַחֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְדַבֵּר דָּבָר" (ישעיהו נח,יג) – קַל וָחֹמֶר שֶׁלֹּא יִהְיֶה טִלְטוּל בְּשַׁבָּת כְּטִלְטוּל בַּחֹל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּיוֹם חֹל בְּעֵינָיו וְיָבֹא לְהַגְבִּיהַּ וּלְתַקֵּן כֵּלִים מִפִּנָּה לְפִנָּה וּמִבַּיִת לְבַיִת אוֹ לְהַצִּיעַ אֲבָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, שֶׁהוּא בָּטֵל וְיוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ וִיבַקֵּשׁ דָּבָר שֶׁיִּתְעַסֵּק בּוֹ, וְנִמְצָא שֶׁלֹּא שָׁבַת, וּבָטַל הַטַּעַם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה: "לְמַעַן יָנוּחַ" וגו' (שמות כג,יב; דברים ה,יג).
יב. וּמִפְּנֵי מָה נָגְעוּ בְּאִסּוּר זֶה. מהן הסיבות לאיסור טלטול מוקצה. קַל וָחֹמֶר שֶׁלֹּא יִהְיֶה טִלְטוּל בְּשַׁבָּת כְּטִלְטוּל בַּחֹל. שאיסור הטלטול משמעותי יותר לקיום אווירת שביתה ומנוחה בשבת. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּיוֹם חֹל בְּעֵינָיו. שירגיש בשבת שאין זה יום חול. אוֹ לְהַצִּיעַ אֲבָנִים. בנוסח אחר: להצניע אבנים. וְנִמְצָא שֶׁלֹּא שָׁבַת. שיש חיוב לשבות בשבת אף מדברים שאינם מלאכה (לעיל כ,א).
יג. וְעוֹד, כְּשֶׁיְּבַקֵּר וִיטַלְטֵל כֵּלִים שֶׁמְּלַאכְתָּן לְאִסּוּר – אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְעַסֵּק בָּהֶן מְעַט וְיָבֹא לִידֵי מְלָאכָה. וְעוֹד, מִפְּנֵי שֶׁמִּקְצָת הָעָם אֵינָן בַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת אֶלָּא בְּטֵלִין כָּל יְמֵיהֶן, כְּגוֹן הַטַּיָּלִין וְיוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת שֶׁכָּל יְמֵיהֶן הֵן שׁוֹבְתִין מִמְּלָאכָה, וְאִם יִהְיֶה מֻתָּר לְהַלֵּךְ וּלְדַבֵּר וּלְטַלְטֵל כִּשְׁאָר הַיָּמִים – נִמְצָא שֶׁלֹּא שָׁבַת שְׁבִיתָה הַנִּכֶּרֶת. לְפִיכָךְ שְׁבִיתָה מִדְּבָרִים אֵלּוּ הִיא שְׁבִיתָה הַשָּׁוָה בְּכָל אָדָם. וּמִפְּנֵי דְּבָרִים אֵלּוּ נָגְעוּ בְּאִסּוּר הַטִּלְטוּל, ואָסְרוּ שֶׁלֹּא יְטַלְטֵל אֶלָּא כֵּלִים הַצָּרִיךְ לָהֶן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
יג. הַטַּיָּלִין. אנשים בעלי ממון שאינם עובדים או עוסקים במסחר. וְיוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. בטלנים היושבים בפינות השוק. שְׁבִיתָה הַשָּׁוָה בְּכָל אָדָם. איסור הנוגע לכל האנשים. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן פרקים כה–כו.

תקציר הפרק 

הלכות שבת פרק כד

איסורים מפני כבוד השבת

ישנם דברים האסורים בשבת אע"פ שאינם דומים למלאכה ואינם מביאים לידי מלאכה, אלא שהם התעסקות בענייני חולין, ונאסרו מכוח הפסוק בישעיה "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי… וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר".
אסור לאדם לדבר על עסקיו – מה יקנה או ימכור וכדומה, אך הרהור מותר. וכן אסור ללכת עד קצה התחום כדי שמיד במוצ"ש יוכל לשכור פועלים או לעשות מלאכה אסורה. ואסור להרבות בשיחה בטלה בשבת. אסור לרוץ ולדלג בשבת⛹🏻‍♂, אך לדבר מצווה מותר.
מותר לחשב חשבונות של מצווה, וללכת לקצה התחום לצורך מצווה.
בבין השמשות מותרים האיסורים הנ"ל לצורך מצווה או בשעת הדחק.

גזרו חכמים על דברים מסוימים שלא לטלטלם בשבת ('מוקצה').
טעם הגזירה:

1⃣ שלא יתעסק כל היום בטלטול.

2⃣ שלא יבוא לעשות מלאכה.

3⃣ שגם אנשים שאינם בעלי מלאכה ירגישו את השבת. גדרי מוקצה יבוארו בפרקים הבאים.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שבת ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.מותר לטבול כלי בין השמשות?

2.אב שנותן לבנו לטלטל בכרמלית – בית דין מוחים בו?

3.עיקר גזרת מוקצה אינה משום חשש איסור מלאכה אלא לשם חוויית המנוחה?

תשובות
1.כן
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן