פרק כ"ה, הלכות מלוה ולווה, ספר משפטים
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ה באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ג באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״ב באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ״א באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות נזירות, ספר הפלאה
כ׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות נזירות, ספר הפלאה
ט״ו באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות נזירות, ספר הפלאה
י״ד באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות נזירות, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ, וְאַחַר שֶׁהִלְוָהוּ אָמַר לוֹ אַחֵר: 'אֲנִי עָרֵב', אוֹ שֶׁתָּבַע אֶת הַלֹּוֶה בַּדִּין, וְאָמַר לוֹ אַחֵר: 'הַנִּיחֵהוּ, וַאֲנִי עָרֵב', אוֹ שֶׁהָיָה חוֹנֵק אוֹתוֹ בַּשּׁוּק לִתֵּן לוֹ, וְאָמַר לוֹ: 'הַנַּח, וַאֲנִי עָרֵב' – אֵין הֶעָרֵב חַיָּב לְשַׁלֵּם כְּלוּם, וַאֲפִלּוּ אָמַר 'אֲנִי עָרֵב' בִּפְנֵי בֵּית דִּין. אֲבָל אִם קָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁהוּא עָרֵב מָמוֹן זֶה בְּכָל אֵלּוּ הַפָּנִים, בֵּין בִּפְנֵי בֵּית דִּין בֵּין בֵּינוֹ לְבֵין הַמַּלְוֶה – נִשְׁתַּעְבֵּד.
א. אֲנִי עָרֵב. אחראי לפרוע את החוב אם הלווה לא יפרעהו. הַנִּיחֵהוּ וַאֲנִי עָרֵב. הנח לו עתה, ואם לא יפרע לך לאחר זמן, אני אערוב לו. חוֹנֵק אוֹתוֹ. דוחק בו. אֵין הֶעָרֵב חַיָּב לְשַׁלֵּם כְּלוּם. כיוון שאמירה בעלמא אינה מחייבת. אֲבָל אִם קָנוּ מִיָּדוֹ. אם עשו עמו קניין סודר לבטא את רצינות כוונתו (ראה הלכות מכירה ה,ה ובביאור שם). בְּכָל אֵלּוּ הַפָּנִים. בכל המקרים שהוזכרו.
ב. אָמַר לוֹ בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת: 'הַלְוֵהוּ, וַאֲנִי עָרֵב' – נִשְׁתַּעְבֵּד הֶעָרֵב, וְאֵינוֹ צָרִיךְ קִנְיָן. וְכֵן אִם בֵּית דִּין עָשׂוּ אוֹתוֹ עָרֵב – נִשְׁתַּעְבֵּד, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָנוּ מִיָּדוֹ; כְּגוֹן שֶׁהָיוּ בֵּית דִּין רוֹצִין לִגְבּוֹת מִן הַלֹּוֶה, וְאָמַר לָהֶם: 'הַנִּיחוּהוּ, וַאֲנִי עָרֵב לָכֶם' – הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ הֲנָאָה שֶׁהֶאֱמִינוּהוּ בֵּית דִּין, בְּאוֹתָהּ הֲנָיָה שִׁעְבֵּד עַצְמוֹ.
ב. בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת. בזמן ההלוואה. נִשְׁתַּעְבֵּד הֶעָרֵב. תמורת ההנאה שהמלווה האמינו והוציא ממון על פיו. וְכֵן אִם בֵּית דִּין עָשׂוּ אוֹתוֹ עָרֵב. אף לאחר ההלוואה. בְּאוֹתָהּ הֲנָיָה שִׁעְבֵּד עַצְמוֹ. תמורת ההנאה שהאמינוהו.
ג. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל יְדֵי עָרֵב, אַף עַל פִּי שֶׁהֶעָרֵב מְשֻׁעְבָּד לַמַּלְוֶה – לֹא יִתְבַּע אֶת הֶעָרֵב תְּחִלָּה, אֶלָּא תּוֹבֵעַ הַלֹּוֶה תְּחִלָּה; אִם לֹא נָתַן לוֹ – חוֹזֵר אֵצֶל הֶעָרֵב וְנִפְרָע מִמֶּנּוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁאֵין נְכָסִים לַלֹּוֶה. אֲבָל אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה – לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב כְּלָל, אֶלָּא מִן הַלֹּוֶה.
הָיָה הַלֹּוֶה אַלָּם וְאֵין בֵּית דִּין יְכוֹלִין לְהַצִּיל מִיָּדוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא בָּא לַדִּין – הֲרֵי זֶה נִפְרָע מִן הֶעָרֵב תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה הֶעָרֵב דִּין עִם הַלֹּוֶה: אִם יָכוֹל לְהוֹצִיא מִיָּדוֹ – יוֹצִיא, אוֹ יְשַׁמְּתוּ אוֹתוֹ בֵּית דִּין עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ.
ג. אֲבָל אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב כְּלָל. אף על פי שהלווה מסרב לפרוע את החוב, אינו רשאי לגבות מן הערב, אלא גובה את החוב מנכסי הלווה על פי בית דין (כמבואר לעיל פרק כב).
אַלָּם. אדם אלים. לְהַצִּיל מִיָּדוֹ. להיפרע ממנו או מנכסיו. יְשַׁמְּתוּ. ינדו אותו, מכיוון שאינו מקבל עליו את הדין (ראה הלכות תלמוד תורה ו,יד).
ד. הִתְנָה הַמַּלְוֶה עַל הֶעָרֵב וְאָמַר: 'עַל מְנַת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה' – אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה, לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. אָמַר: 'עַל מְנַת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה תְּחִלָּה', אוֹ שֶׁהָיָה קַבְּלָן – הֲרֵי זֶה יִתְבַּע אֶת הֶעָרֵב הַזֶּה אוֹ אֶת הַקַּבְּלָן תְּחִלָּה וְיִפָּרַע מֵהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה.
ד. עַל מְנַת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. שאין בתנאי כזה בכדי להטיל על הערב שעבוד נוסף, אלא נחשב כערב רגיל שפונים אליו רק כשמתברר שאין הלווה יכול לשלם. קַבְּלָן. ראה הלכה הבאה. הֲרֵי זֶה יִתְבַּע אֶת הֶעָרֵב הַזֶּה אוֹ אֶת הַקַּבְּלָן תְּחִלָּה. הואיל והתנה מפורשות שיפרע ממי שירצה תחילה, או מפני שהוא קבלן שהאחריות שלו לפירעון החוב גדולה יותר (אמנם אם המלווה יתבע את הלווה תחילה אינו יכול לדחותו אצל הקבלן – לקמן כו,ג).
ה. אֵי זֶה הוּא עָרֵב וְאֵי זֶה הוּא קַבְּלָן? אָמַר לוֹ: 'תֵּן לוֹ וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ' – זֶה הוּא קַבְּלָן שֶׁיֵּשׁ לַמַּלְוֶה לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ תְּחִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ וְלֹא אָמַר: 'עַל מְנַת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה'.
אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: 'הַלְוֵהוּ וַאֲנִי עָרֵב', 'הַלְוֵהוּ וַאֲנִי פּוֹרֵעַ', 'הַלְוֵהוּ וַאֲנִי חַיָּב', 'הַלְוֵהוּ וַאֲנִי נוֹתֵן', 'הַלְוֵהוּ וַאֲנִי קַבְּלָן', 'תֵּן לוֹ וַאֲנִי קַבְּלָן', 'תֵּן לוֹ וַאֲנִי פּוֹרֵעַ', 'תֵּן לוֹ וַאֲנִי חַיָּב', 'תֵּן לוֹ וַאֲנִי עָרֵב' – כֻּלָּן לְשׁוֹן עַרְבָנוּת הֵן, וְאֵינוֹ תּוֹבְעוֹ תְּחִלָּה, וְלֹא נִפְרָע מִמֶּנּוּ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה, עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ וְיֹאמַר: 'מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה אֶפָּרַע תְּחִלָּה'.
ה. זֶה הוּא קַבְּלָן שֶׁיֵּשׁ לַמַּלְוֶה לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ תְּחִלָּה. שכיוון שאמר בלשון מתנה, ולא הזכיר כלל לשונות הלוואה ופירעון, מובן שהקבלן התחייב לתת את הכסף למלווה בלי שום תנאי, וכאילו הוא עצמו קיבלה מיד המלווה.
כֻּלָּן לְשׁוֹן עַרְבָנוּת הֵן. ומשמען שרק אם לא יצליח לגבות מהלווה, יפרע ממנו. עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ וְיֹאמַר מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה אֶפָּרַע תְּחִלָּה. כדלעיל ה"ד.
ו. עָרֵב שֶׁל כְּתֻבָּה, אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם, שֶׁהֲרֵי מִצְוָה עָשָׂה, וְלֹא חָסְרָה מָמוֹן. וְאִם הָיָה הָאָב עָרֵב לִכְתֻבַּת בְּנוֹ, וְקָנוּ מִיָּדוֹ – חַיָּב. וְקַבְּלָן שֶׁל כְּתֻבָּה – חַיָּב.
ו. עָרֵב שֶׁל כְּתֻבָּה. מי שערב לגביית דמי כתובת אישה במקרה שתתגרש או תתאלמן. אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ. אף שבחוב אחר אם קנו מיד הערב, הוא משועבד לחוב, אפילו אם נעשה ערב אחר ההלוואה (כדלעיל ה"א), בכתובה אין הקניין מחייב אותו לשלם. שֶׁהֲרֵי מִצְוָה עָשָׂה. שסייע לזוג להינשא. וְלֹא חָסְרָה מָמוֹן. שהאישה אינה מפסידה ממון, שהרי הכתובה אינה באה כפירעון על ממון שהוציאה. ובשל סיבות אלו הערב לא מתחייב באופן גמור (ראה גם הלכות אישות יז,ט). וְאִם הָיָה הָאָב עָרֵב לִכְתֻבַּת בְּנוֹ… חַיָּב. מכיוון שזה בנו, גומר בדעתו להתחייב בכך. וְקַבְּלָן שֶׁל כְּתֻבָּה. שערב לכתובה בלשון קבלנות, כגון שאמר לה 'הינשאי לזה ואני נותן כתובה זו'. חַיָּב. אפילו שלא בכתובת בנו.
ז. רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר לְשִׁמְעוֹן שָׂדֶה, וּבָא לֵוִי וְקִבֵּל אַחֲרָיוּתָהּ עָלָיו – לֹא נִשְׁתַּעְבֵּד לֵוִי, שֶׁזּוֹ אַסְמַכְתָּא הִיא. וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁהוּא עָרֵב לְשַׁלֵּם דְּמֵי מֶכֶר זֶה בְּכָל עֵת שֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ שִׁמְעוֹן – הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְכָזֶה הוֹרוּ רַבּוֹתַי.
ז. וְקִבֵּל אַחֲרָיוּתָהּ עָלָיו. קיבל על עצמו שאם יוציאו את השדה משמעון מסיבה כלשהי, כגון אם יוברר שלא הייתה של ראובן או אם בעלי חובו של ראובן יטרפו אותה לפירעון חובם, ישלם הוא את שווייה לשמעון. אַסְמַכְתָּא. התחייבות שתלויה בתנאי עתידי, ואין לה תוקף קנייני מפני שהמקנה סבור שהתנאי לא יתקיים ואינו גומר בדעתו להקנות (ראה הלכות מכירה יא,ב). וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁהוּא עָרֵב לְשַׁלֵּם דְּמֵי מֶכֶר זֶה בְּכָל עֵת שֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ שִׁמְעוֹן הֲרֵי זֶה חַיָּב. כאשר ההתחייבות של לוי נעשתה באופן של ערבות לתשלום בדומה לערבות של הלוואה, דינו כערב רגיל שאין בו בעיה של אסמכתא (ראה מ"מ, כס"מ ועוד).
ח. וְכֵן הֶעָרֵב אוֹ הַקַּבְּלָן שֶׁחִיְּבוּ עַצְמָן עַל תְּנַאי, אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ – לֹא נִשְׁתַּעְבֵּד, מִפְּנֵי שֶׁהִיא אַסְמַכְתָּא. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁאָמַר לוֹ: 'תֵּן לוֹ, וַאֲנִי אֶתֵּן אִם יִהְיֶה כָּךְ וְכָךְ' אוֹ 'אִם לֹא יִהְיֶה'; שֶׁכָּל הַתּוֹלֶה שִׁעְבּוּד שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בּוֹ בְּ'אִם יִהְיֶה' וְ'אִם לֹא יִהְיֶה' – לֹא גָּמַר וְלֹא הִקְנָה קִנְיָן שָׁלֵם, וּלְפִיכָךְ לֹא נִשְׁתַּעְבֵּד.
ח. שֶׁחִיְּבוּ עַצְמָן עַל תְּנַאי. שקיבלו על עצמם את הערבות בתנאי עתידי. לֹא נִשְׁתַּעְבֵּד מִפְּנֵי שֶׁהִיא אַסְמַכְתָּא. שכיוון שתלה שעבודו בתנאי עתידי, חושב שהתנאי לא יתקיים ולא גמר בדעתו להשתעבד.
ט. שְׁנַיִם שֶׁלָּווּ בִּשְׁטָר אֶחָד אוֹ שֶׁלָּקְחוּ מֶקַח אֶחָד, וְכֵן הַשֻּׁתָּפִין שֶׁלָּוָה אֶחָד מֵהֶן אוֹ לָקַח בְּשֻׁתָּפוּת – הֲרֵי הֵן עַרְבָאִין זֶה לָזֶה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ.
ט. שְׁנַיִם שֶׁלָּווּ בִּשְׁטָר אֶחָד אוֹ שֶׁלָּקְחוּ מֶקַח אֶחָד. לוו או קנו שניהם יחד, כשותפים. בְּשֻׁתָּפוּת. עבור השותפות. הֲרֵי הֵן עַרְבָאִין זֶה לָזֶה. שאם אינו יכול לפרוע מאחד מהם את חלקו, גובה מהשני את כל החוב. שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ. לא סיכמו במפורש שיהיו ערבים זה לזה.
י. שְׁנַיִם שֶׁעָרְבוּ אֶחָד – כְּשֶׁיָּבֹא הַמַּלְוֶה לְהִפָּרַע מִן הֶעָרֵב, יִפָּרַע מֵאֵי זֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה. וְאִם לֹא הָיָה לְאֶחָד כְּדֵי הַחוֹב – חוֹזֵר וְתוֹבֵעַ הַשֵּׁנִי בִּשְׁאָר הַחוֹב.
יא. וְאֶחָד שֶׁעָרַב שְׁנַיִם – כְּשֶׁיִּפְרַע לַמַּלְוֶה, יוֹדִיעוֹ חוֹב אֵי זֶה מִשְּׁנֵיהֶם הוּא פּוֹרֵעַ, כְּדֵי שֶׁיַּחֲזֹר עָלָיו.
יא. וְאֶחָד שֶׁעָרַב שְׁנַיִם. ערב לשני אנשים שלוו מאדם אחד. יוֹדִיעוֹ חוֹב אֵי זֶה מִשְּׁנֵיהֶם הוּא פּוֹרֵעַ. יודיע המלווה לערב את חובו של מי הוא פורע. כְּדֵי שֶׁיַּחֲזֹר עָלָיו. שיוכל הערב לתבוע את ההלוואה מן הלווה, ולא יוכל הלווה לדחותו ולומר לו שלא פרע בשבילו.
יב. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'עֲרֹב זֶה לִפְלוֹנִי, וַאֲנִי עָרֵב לְךָ' – הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָמַר: 'הַלְוֵהוּ וַאֲנִי עָרֵב', וּכְשֵׁם שֶׁנִּשְׁתַּעְבֵּד הֶעָרֵב לַמַּלְוֶה, כָּךְ נִשְׁתַּעְבֵּד עָרֵב שֵׁנִי לְעָרֵב רִאשׁוֹן. וְדִין הֶעָרֵב עִם הַמַּלְוֶה כְּדִין עָרֵב רִאשׁוֹן עִם הַשֵּׁנִי, דִּין אֶחָד הוּא.
יב. עֲרֹב זֶה לִפְלוֹנִי וַאֲנִי עָרֵב לְךָ. קבל ערבות על חוב של אדם מסוים, ואני אהיה ערב לך על ההתחייבות הזו.
יג. מִי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ קֶצֶב הַדָּבָר שֶׁעָרַב, כְּגוֹן שֶׁאָמַר לוֹ: 'כָּל מַה שֶּׁתִּתֵּן לוֹ, תֵּן לוֹ וַאֲנִי עָרֵב' אוֹ 'הַלְוֵהוּ וַאֲנִי עָרֵב' אוֹ 'מְכֹר לוֹ וַאֲנִי עָרֵב' – יֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁהוֹרָה שֶׁאֲפִלּוּ מָכַר לוֹ בַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אוֹ הִלְוָהוּ מֵאָה אֶלֶף, נִשְׁתַּעְבֵּד הֶעָרֵב בַּכֹּל. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין זֶה הֶעָרֵב חַיָּב כְּלוּם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הַדָּבָר שֶׁשִּׁעְבֵּד עַצְמוֹ בּוֹ, לֹא סָמְכָה דַּעְתּוֹ וְלֹא שִִׁעְבֵּד עַצְמוֹ. וּדְבָרִים שֶׁל טַעַם הֵם אֵלּוּ לַמֵּבִין.
יג. מִי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ קֶצֶב הַדָּבָר שֶׁעָרַב. קיבל על עצמו ערבות כללית על עסקאות חברו, בלא להגדיר סכום קצוב. אוֹ מְכֹר לוֹ וַאֲנִי עָרֵב. ראה לעיל ה"ז. וְלֹא שִִׁעְבֵּד עַצְמוֹ. לא גמר בדעתו להשתעבד (ראה גם הלכות מכירה יא,טז לגבי התחייבות לתת דבר שאינו קצוב).
יד. מִי שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ: 'הַלְוֵהוּ, וַאֲנִי עָרֵב לְגוּפוֹ שֶׁל לֹוֶה הַזֶּה' – לֹא עָרַב לְעַצְמוֹ שֶׁל מָמוֹן, אֶלָּא 'כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה אֲבִיאֶנּוּ לְךָ'; וְכֵן אִם אָמַר לוֹ אַחַר שֶׁהִלְוָהוּ וּתְבָעוֹ: 'הַנִּיחֵהוּ, וְכָל זְמַן שֶׁתִּתְבַּע אוֹתוֹ אֲבִיאֶנּוּ לְךָ' וְקָנוּ מִיָּדוֹ עַל זֶה – אִם לֹא יָבִיא זֶה הַלֹּוֶה, יֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁהוֹרָה שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם.
וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁאֲפִלּוּ הִתְנָה עָלָיו וְאָמַר: 'אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אוֹ שֶׁמֵּת אוֹ שֶׁבָּרַח, אֱהִי חַיָּב לְשַׁלֵּם' – הֲרֵי זוֹ אַסְמַכְתָּא, וְלֹא נִשְׁתַּעְבֵּד; וְלָזֶה דַּעְתִּי נוֹטָה.
יד. לֹא עָרַב לְעַצְמוֹ שֶׁל מָמוֹן וכו'. שלא קיבל על עצמו ערבות להלוואה, אלא לכך שיביא לפניו את הלווה לדין מתי שירצה המלווה. וְקָנוּ מִיָּדוֹ עַל זֶה. ובכך נעשה ערב גם לאחר מתן מעות (כדלעיל ה"א). יֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁהוֹרָה שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם. שלדעתם המשמעות של הערבות על הבאתו היא שאם לא יביאנו ישלם, ולכן גם אם לא ערב לגופו של ממון, חייב לשלם (ראה מ"מ).
שֶׁאֲפִלּוּ הִתְנָה עָלָיו וְאָמַר וכו'. אפילו אם ציין במפורש שישלם אם לא יביא אותו, אינו חייב לשלם, שלא גמר בדעתו להתחייב בכך.

תקציר הפרק 

🤔 כשהנשר הגדול הגן על הערבים!
"הלוואות ללא ערֵבים" הן ענף פיננסי שמגלגל עשרות מיליוני ש"ח בשנה בישראל וברור למה: לא קל למצוא ערבים המוכנים לקחת על עצמם אחריות לקשיי ההחזר העתידיים של הלווה. ואם בכל זאת נמצא אדם כזה, שהסכים להיות ערב, אך בשעת הערבות לא נאמר לו במפורש מה סכום ההלוואה והוא נתן הסכמה כללית גורפת להיות ערב, האם הוא יהיה אחראי גם במקרה שהלווה לקח הלוואת ענק וקרס? – במקרה זה ישנה מחלוקת בין הרמב"ם לגאונים האם הערבות תקפה: יש מהגאונים שהכריעו שגם אם ההלוואה הייתה בסך של מאה אלף מטבעות, סכום עתק, "נשתעבד הערב בכל", אך רמב"ם חלק וסבר שבמקרה כזה "אין הערב… חייב כלום, מכיוון שאינו יודע… לא סמכה דעתו ולא שעבד עצמו. ודברים של טעם הם למבין" (הלכה יג) 🛡

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות מלוה ולווה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.שהלווה אלים או שהערב קבלן או שהתנה זאת – גובה מהערב תחילה?

2.אמר לאישה הינשאי לו ואתן כתובתך אם ח"ו תתגרשי – נחשב לקבלן?

3.שני ערבים ללווה אחד – פורע מהעשיר תחילה?

תשובות
1.כן
2.לא
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן