א. אָסוּר לַדַּיָּן לִנְהֹג בִּשְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר וּבְגַסּוּת רוּחַ, אֶלָּא בַּעֲנָוָה וְיִרְאָה. וְכָל פַּרְנָס הַמַּטִּיל אֵימָה יְתֵרָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם – נֶעֱנָשׁ, וְאֵינוֹ רוֹאֶה בֵּן תַּלְמִיד חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים לֹא יִרְאֶה כָּל חַכְמֵי לֵב" (איוב לז,כד).
א. בִּשְׂרָרָה. שליטה והתנשאות. פַּרְנָס. ממונה. לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים לֹא יִרְאֶה כָּל חַכְמֵי לֵב. בגלל שפחדו ממנו אנשים, לא יראה בן תלמיד חכם.
ב. וְכֵן אָסוּר לוֹ לִנְהֹג בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן עַמֵּי הָאָרֶץ, וְלֹא יִפְסַע עַל רָאשֵׁי עַם הַקֹּדֶשׁ; אַף עַל פִּי שֶׁהֵן הֶדְיוֹטוֹת וּשְׁפָלִים, בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הֵן, וְצִבְאוֹת יי שֶׁהוֹצִיא מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה.
וְסוֹבֵל טֹרַח הַצִּבּוּר וּמַשָּׂאָן כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר יא,יב). וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם" (דברים א,טז) – זוֹ אַזְהָרָה לַדַּיָּן שֶׁיִּסְבֹּל אֶת הַצִּבּוּר כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק. וְצֵא וּלְמַד מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים: כֵּיוָן שֶׁשְּׁלָחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהֶם בְּמִצְרַיִם נֶאֱמַר: "וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ו,יג); אָמְרוּ מִפִּי הַקַּבָּלָה, שֶׁאָמַר לָהֶם לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן: עַל מְנָת שֶׁיִּהְיוּ מְקַלְּלִים אֶתְכֶם וְסוֹקְלִים אֶתְכֶם בַּאֲבָנִים.
וְסוֹבֵל טֹרַח הַצִּבּוּר וּמַשָּׂאָן כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר יא,יב). וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם" (דברים א,טז) – זוֹ אַזְהָרָה לַדַּיָּן שֶׁיִּסְבֹּל אֶת הַצִּבּוּר כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק. וְצֵא וּלְמַד מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים: כֵּיוָן שֶׁשְּׁלָחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהֶם בְּמִצְרַיִם נֶאֱמַר: "וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ו,יג); אָמְרוּ מִפִּי הַקַּבָּלָה, שֶׁאָמַר לָהֶם לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן: עַל מְנָת שֶׁיִּהְיוּ מְקַלְּלִים אֶתְכֶם וְסוֹקְלִים אֶתְכֶם בַּאֲבָנִים.
ב. קַלּוּת רֹאשׁ. זלזול. וְלֹא יִפְסַע עַל רָאשֵׁי עַם הַקֹּדֶשׁ. לא יהלך כשכולם יושבים (רש"י סנהדרין ז,ב). וייתכן לפרש שלא ינהג בדרך של גאווה שנראית כדריכה על ראשיהם ושנמצא מעליהם (ראה יד"פ).
וְסוֹבֵל טֹרַח הַצִּבּוּר וּמַשָּׂאָן כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ. ובדומה לכך מצווה גם המלך לנהוג (הלכות מלכים ב,ו). וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם. נאמר בתיאורו של משה רבנו את תהליך מינוי שופטי העם. מִפִּי הַקַּבָּלָה. מסורת חכמים.
וְסוֹבֵל טֹרַח הַצִּבּוּר וּמַשָּׂאָן כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ. ובדומה לכך מצווה גם המלך לנהוג (הלכות מלכים ב,ו). וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם. נאמר בתיאורו של משה רבנו את תהליך מינוי שופטי העם. מִפִּי הַקַּבָּלָה. מסורת חכמים.
ג. כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּצְטַוָּה הַדַּיָּן לִנְהֹג בְּמִדָּה זוֹ, כָּךְ נִצְטַוּוּ הַצִּבּוּר לִנְהֹג כָּבוֹד בַּדַּיָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם" (דברים א,יח) – זוֹ אַזְהָרָה לַצִּבּוּר שֶׁתִּהְיֶה אֵימַת הַדַּיָּן עֲלֵיהֶן. וְלֹא יִתְבַּזֶּה בִּפְנֵיהֶן, וְלֹא יִנְהֹג קַלּוּת רֹאשׁ בְּעַצְמוֹ.
ד. כֵּיוָן שֶׁנִּתְמַנָּה אָדָם פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר – אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּזֶּה בִּפְנֵיהֶם. אִם הַמְּלָאכָה בָּרַבִּים אֲסוּרָה עָלָיו, קַל וָחֹמֶר לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְהִשְׁתַּכֵּר בִּפְנֵי רַבִּים, וּבִכְנִיסַת עַמֵּי הָאָרֶץ וּבִסְעוּדַת מֵרֵעוּת; אוֹי לָהֶן לְאוֹתָן הַדַּיָּנִין שֶׁנָּהֲגוּ בְּכָךְ מֵעֶלְבּוֹן תּוֹרַת מֹשֶׁה, שֶׁבִּזּוּ דִּינֶיהָ וְהִשְׁפִּילוּהָ עַד אֶרֶץ וְהִגִּיעוּהָ עַד עָפָר, וְגָרְמוּ רָעָה לָהֶן וְלִבְנֵי בְּנֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא.
ד. קַל וָחֹמֶר לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְהִשְׁתַּכֵּר בִּפְנֵי רַבִּים. שדברים אלו גורמים לרואים זלזול גדול (ראה הלכות דעות ה,ב-ג). וּבִכְנִיסַת עַמֵּי הָאָרֶץ. לאכול ולשתות ולהשתכר במקום שבו מתכנסים עמי ארצות. וּבִסְעוּדַת מֵרֵעוּת. כינוס חברים, סעודה שאינה סעודת מצווה. אוֹי לָהֶן לְאוֹתָן הַדַּיָּנִין שֶׁנָּהֲגוּ בְּכָךְ מֵעֶלְבּוֹן תּוֹרַת מֹשֶׁה שֶׁבִּזּוּ דִּינֶיהָ. שהם מייצגים את התורה ודיניה וביזיונם הוא ביזיונה.
ה. אָסוּר לִנְהֹג קַלּוּת רֹאשׁ בִּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין. וַהֲרֵי הַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן כִּשְׁנַיִם לְעִנְיַן הַנִּדּוּי, שֶׁאִם אָמַר: 'פְּלוֹנִי הֱקִלַּנִי' אוֹ 'הֵקֵל הַדַּיָּן' אוֹ 'לֹא רָצָה לָבֹא לַדִּין' – מְשַׁמְּתִין אוֹתוֹ עַל פִּיו. אֲבָל אֵין כּוֹתְבִין פִּתְחָא עָלָיו עַד שֶׁיָּבֹאוּ שְׁנַיִם וְיָעִידוּ שֶׁנִּמְנַע לָבֹא.
ה. נֶאֱמָן כִּשְׁנַיִם. כשני עדים. לְעִנְיַן הַנִּדּוּי. שיש לנדות את המבזה חכם, את המבזה את שליח בית הדין או את המסרב לבוא לדין (הלכות תלמוד תורה ו,יד). הֱקִלַּנִי. זלזל בי. מְשַׁמְּתִין. מנדים. אֲבָל אֵין כּוֹתְבִין פִּתְחָא עָלָיו עַד שֶׁיָּבֹאוּ שְׁנַיִם וְיָעִידוּ שֶׁנִּמְנַע לָבֹא. פתחא הוא כתב נידוי, ועל המנודה לשאת בהוצאות כתיבת השטר (לקמן ה"ח). ושליח בית הדין נאמן כשניים לעניין נידוי אך לא לעניין הוצאת ממון (בבלי בבא קמא קיב,ב).
ו. וְאֵין שְׁלִיחַ בֵּית דִּין חַיָּב בַּאֲמִירַת דְּבָרִים אֵלּוּ מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרַע. וְכָל הַמְצַעֵר שְׁלִיחַ בֵּית דִּין – יֵשׁ לְבֵית דִּין רְשׁוּת לְהַכּוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.
ו. וְאֵין שְׁלִיחַ בֵּית דִּין חַיָּב בַּאֲמִירַת דְּבָרִים אֵלּוּ מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרַע. אינו עובר על איסור לשון הרע אם אומר מה אמר בעל הדין על הדיינים או עליו או אם מסרב לבוא לדין.
ז. שְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁאָמַר: 'פְּלוֹנִי שְׁלָחַנִי' בְּשֵׁם אֶחָד מִן הַדַּיָּנִין, וְלֹא רָצָה בַּעַל דִּין לָבֹא – אֵין כּוֹתְבִין עָלָיו פִּתְחָא שֶׁל שַׁמְתָּא, עַד שֶׁיֹּאמַר מִשֵּׁם שְׁלָשְׁתָּן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ בְּיוֹם שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ לִישִׁיבַת הַדַּיָּנִין. אֲבָל בַּיּוֹם הַיָּדוּעַ שֶׁהַדַּיָּנִין יֵשְׁבוּ בּוֹ לַדִּין – הַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁכָּל הַדַּיָּנִין מְקֻבָּצִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁבָּא הַשָּׁלִיחַ בְּשֵׁם אֶחָד, כְּאִלּוּ בָּא בְּשֵׁם שְׁלָשְׁתָּן.
ז. פְּלוֹנִי שְׁלָחַנִי וכו'. דיין פלוני מזמינך לדין. פִּתְחָא שֶׁל שַׁמְתָּא. כתב נידוי, ומדובר כששניים העידו על כך כדלעיל ה"ה. עַד שֶׁיֹּאמַר מִשֵּׁם שְׁלָשְׁתָּן. שרק כששלושה דיינים מזמינים לדין חייב בעל הדין לבוא, ואף שכאן שלושה דיינים הזמינו, כיוון שהזמין רק בשם אחד מהדיינים, אין לנדותו אם סירב. אֲבָל בַּיּוֹם הַיָּדוּעַ שֶׁהַדַּיָּנִין יֵשְׁבוּ בּוֹ לַדִּין… כְּאִלּוּ בָּא בְּשֵׁם שְׁלָשְׁתָּן. ואפשר לנדותו אם מסרב לבוא.
ח. מִי שֶׁשָּׁלְחוּ לוֹ בֵּית דִּין וְלֹא בָּא לַדִּין – מְנַדִּין אוֹתוֹ וְכוֹתְבִין עָלָיו פִּתְחָא, וְנוֹתֵן שְׂכַר הַסּוֹפֵר; וּבְעֵת שֶׁיָּבֹא קוֹרְעִין הַפִּתְחָא. כָּתְבוּ עָלָיו פִּתְחָא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קִבֵּל, כֵּיוָן שֶׁאָמַר: 'הֲרֵינִי מְקַבֵּל הַדִּין' – קוֹרְעִין נִדּוּיוֹ.
קָבְעוּ לוֹ בֵּית דִּין זְמַן שֶׁיָּבֹא הַיּוֹם, וְלֹא בָּא כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם – כּוֹתְבִין עָלָיו פִּתְחָא לָעֶרֶב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה בַּמְּדִינָה וּמָרַד וְלֹא בָּא. אֲבָל אִם הָיָה בַּכְּפָרִים וְיוֹצֵא וְנִכְנָס – קוֹבְעִין לוֹ זְמַן שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי. וְאִם שָׁלַם יוֹם שֵׁנִי וְלֹא בָּא – אֵין כּוֹתְבִין עָלָיו פִּתְחָא עַד לְמָחָר.
קָבְעוּ לוֹ בֵּית דִּין זְמַן שֶׁיָּבֹא הַיּוֹם, וְלֹא בָּא כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם – כּוֹתְבִין עָלָיו פִּתְחָא לָעֶרֶב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה בַּמְּדִינָה וּמָרַד וְלֹא בָּא. אֲבָל אִם הָיָה בַּכְּפָרִים וְיוֹצֵא וְנִכְנָס – קוֹבְעִין לוֹ זְמַן שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי. וְאִם שָׁלַם יוֹם שֵׁנִי וְלֹא בָּא – אֵין כּוֹתְבִין עָלָיו פִּתְחָא עַד לְמָחָר.
ח. וְנוֹתֵן שְׂכַר הַסּוֹפֵר. עליו לשאת בהוצאות כתיבת הפתחא. וּבְעֵת שֶׁיָּבֹא קוֹרְעִין הַפִּתְחָא. אך אין קורעים את הפתחא לפני שבא, ואפילו אם אמר שמסכים לבוא. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קִבֵּל. לא קיבל את פסק הדין, כגון שלא הסכים לשלם מה שחייבוהו. כֵּיוָן שֶׁאָמַר הֲרֵינִי מְקַבֵּל הַדִּין. אף על פי שעדיין לא קיים בפועל את הפסק ושילם (שייתכן שאין לו לשלם כעת, ולכן יש להתיר לו אפילו שעדיין לא שילם).
בַּמְּדִינָה. בעיר. קוֹבְעִין לוֹ זְמַן שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי וכו'. מזמינים אותו ביום שני, ואם לא בא מזמינים אותו שוב ליום חמישי ואם לא בא מזמינים אותו ביום שני שלאחר מכן, ורק למחרת (ביום שלישי בשבוע השני) כותבים עליו פתחא.
בַּמְּדִינָה. בעיר. קוֹבְעִין לוֹ זְמַן שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי וכו'. מזמינים אותו ביום שני, ואם לא בא מזמינים אותו שוב ליום חמישי ואם לא בא מזמינים אותו ביום שני שלאחר מכן, ורק למחרת (ביום שלישי בשבוע השני) כותבים עליו פתחא.
ט. אֵין קוֹבְעִין זְמַן לֹא בִּימֵי נִיסָן וְלֹא בִּימֵי תִּשְׁרֵי, מִפְּנֵי שֶׁהָעָם טְרוּדִין בַּמּוֹעֲדוֹת, וְלֹא בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב. אֲבָל קוֹבְעִין בְּנִיסָן שֶׁיָּבֹא אַחַר נִיסָן, וּבְתִשְׁרֵי שֶׁיָּבֹא אַחַר תִּשְׁרֵי. אֲבָל אֵין קוֹבְעִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת שֶׁיָּבֹא אַחַר הַשַּׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהַכֹּל טְרוּדִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת.
ט. אֵין קוֹבְעִין זְמַן. לדין. וְלֹא בְּעֶרֶב שַׁבָּת. ראה גם לעיל יא,ג. קוֹבְעִין בְּנִיסָן שֶׁיָּבֹא אַחַר נִיסָן. שההזמנה לדין נעשית בחודש ניסן, והדין יהיה לאחר חודש ניסן. מִפְּנֵי שֶׁהַכֹּל טְרוּדִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת. ועלולים לשכוח את ההזמנה.
י. מִי שֶׁהוּא בַּמְּדִינָה, וְהָלַךְ שְׁלִיחַ בֵּית דִּין וְלֹא מְצָאוֹ – אֵין קוֹבְעִין לוֹ זְמַן לָבֹא עַד שֶׁיִּמְצָא אוֹתוֹ הַשָּׁלִיחַ וְיֹאמַר לוֹ. הָיָה בִּכְפָר חוּץ לַמְּדִינָה, אִם דַּרְכּוֹ לָבֹא בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם – אוֹמֵר הַשָּׁלִיחַ אֲפִלּוּ לְאֶחָד מִן הַשְּׁכֵנִים, אֲפִלּוּ אִשָּׁה: 'אִם יָבֹא פְּלוֹנִי, הוֹדִיעוּהוּ שֶׁבֵּית דִּין קָבְעוּ לוֹ זְמַן שֶׁיָּבֹא הַיּוֹם לְבֵית דִּין', וְאִם לֹא בָּא, מְנַדִּין אוֹתוֹ לָעֶרֶב.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁאֵין הַדֶּרֶךְ שֶׁדַּרְכּוֹ לֵילֵךְ בָּהּ עַל מְקוֹם בֵּית דִּין. אֲבָל אִם הָיָה דַּרְכּוֹ עֲלֵיהֶן – אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיּוֹדִיעוֹ הַשָּׁלִיחַ בְּעַצְמוֹ, שֶׁמָּא לֹא אָמְרוּ לוֹ הַשְּׁכֵנִים, שֶׁהֲרֵי הֵן אוֹמְרִין: דַּרְכּוֹ עַל בֵּית דִּין, וּכְבָר הָלַךְ לָהֶם וְנִפְטַר. וְכֵן אִם לֹא בָּא לַמְּדִינָה עַד לְמָחָר – אֵין סוֹמְכִין עַל הַשְּׁכֵנִים, שֶׁמָּא שָׁכְחוּ וְלֹא אָמְרוּ לוֹ.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁאֵין הַדֶּרֶךְ שֶׁדַּרְכּוֹ לֵילֵךְ בָּהּ עַל מְקוֹם בֵּית דִּין. אֲבָל אִם הָיָה דַּרְכּוֹ עֲלֵיהֶן – אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיּוֹדִיעוֹ הַשָּׁלִיחַ בְּעַצְמוֹ, שֶׁמָּא לֹא אָמְרוּ לוֹ הַשְּׁכֵנִים, שֶׁהֲרֵי הֵן אוֹמְרִין: דַּרְכּוֹ עַל בֵּית דִּין, וּכְבָר הָלַךְ לָהֶם וְנִפְטַר. וְכֵן אִם לֹא בָּא לַמְּדִינָה עַד לְמָחָר – אֵין סוֹמְכִין עַל הַשְּׁכֵנִים, שֶׁמָּא שָׁכְחוּ וְלֹא אָמְרוּ לוֹ.
י. וְאִם לֹא בָּא מְנַדִּין אוֹתוֹ לָעֶרֶב. שמן הסתם הודיעו לו.
בְּשֶׁאֵין הַדֶּרֶךְ שֶׁדַּרְכּוֹ לֵילֵךְ בָּהּ עַל מְקוֹם בֵּית דִּין. שבית הדין אינו נמצא בדרכו. שֶׁהֲרֵי הֵן אוֹמְרִין דַּרְכּוֹ עַל בֵּית דִּין וכו'. השכנים סוברים שמכיוון שדרכו עוברת סמוך לבית הדין מן הסתם כבר היה בבית הדין וסיים את הדין, ולכן אינם מודיעים לו. וְכֵן אִם לֹא בָּא לַמְּדִינָה עַד לְמָחָר. אם אין דרכו לבוא באותו היום. אֵין סוֹמְכִין עַל הַשְּׁכֵנִים. שיאמרו לו ביום המחרת שיבוא.
בְּשֶׁאֵין הַדֶּרֶךְ שֶׁדַּרְכּוֹ לֵילֵךְ בָּהּ עַל מְקוֹם בֵּית דִּין. שבית הדין אינו נמצא בדרכו. שֶׁהֲרֵי הֵן אוֹמְרִין דַּרְכּוֹ עַל בֵּית דִּין וכו'. השכנים סוברים שמכיוון שדרכו עוברת סמוך לבית הדין מן הסתם כבר היה בבית הדין וסיים את הדין, ולכן אינם מודיעים לו. וְכֵן אִם לֹא בָּא לַמְּדִינָה עַד לְמָחָר. אם אין דרכו לבוא באותו היום. אֵין סוֹמְכִין עַל הַשְּׁכֵנִים. שיאמרו לו ביום המחרת שיבוא.
יא. מִי שֶׁבָּא לְבֵית דִּין וְקִבֵּל הַדִּין, וְאָמְרוּ לוֹ לְשַׁלֵּם, וְהָלַךְ וְלֹא שִׁלֵּם – אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁמַּתְרִין בּוֹ שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי, וְאַחַר כָּךְ מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן מַה שֶּׁהוּא חַיָּב. וְאִם עָמַד שְׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא תָּבַע נִדּוּיוֹ – מַחֲרִימִין אוֹתוֹ.
יא. וְקִבֵּל הַדִּין וְאָמְרוּ לוֹ לְשַׁלֵּם וְהָלַךְ וְלֹא שִׁלֵּם. אמר שמסכים לפסק הדין, אך בפועל לא שילם. וְאִם עָמַד שְׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא תָּבַע נִדּוּיוֹ. לא ביקש להתיר את הנידוי. מַחֲרִימִין אוֹתוֹ. החרם חמור מנידוי (ראה הלכות תלמוד תורה ז,ה; ויש מקרים שבהם נוהגים בדרך אחרת במי שלא תובע להתיר נידויו, והדבר תלוי בנסיבות המעשה – ראה שם הל' ו-ז ובר"י קאפח שם).