פרק כ"ו, הלכות מלוה ולווה, ספר משפטים
כ״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ה בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ט בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ו׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ה׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ג׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
א׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בִּשְׁטָר, וְאַחַר שֶׁהֵעִידוּ הָעֵדִים בַּשְּׁטָר בָּא עָרֵב וְעָרַב אֶת הַלֹּוֶה, אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ וְנִשְׁתַּעְבֵּד לְשַׁלֵּם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, כְּשֶׁיָּבֹא הַמַּלְוֶה לְהִפָּרַע מִנִּכְסֵי הֶעָרֵב הַזֶּה – אֵינוֹ טוֹרֵף מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִין.
הָיָה הֶעָרֵב בְּגוּפוֹ שֶׁל שְׁטָר קֹדֶם חֲתִימַת הָעֵדִים: אִם כָּתְבוּ: 'פְּלוֹנִי עָרֵב', שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מְעֹרָב עִם הַלֹּוֶה בַּמִּלְוָה – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ מִן הַמְשֻׁעְבָּדִין; אֲבָל אִם כָּתוּב בַּשְּׁטָר: 'פְּלוֹנִי לָוָה מִפְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ, וּפְלוֹנִי עָרֵב', שֶׁהֲרֵי עֵרְבוּ לֹוֶה עִם הֶעָרֵב בַּשְּׁטָר, וְקָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁל עָרֵב, וְאַחַר כָּךְ חָתְמוּ הָעֵדִים בַּשְּׁטָר – הֲרֵי זֶה נִפְרָע מִנִּכְסֵי עָרֵב הַמְשֻׁעְבָּדִין.
א. וְאַחַר שֶׁהֵעִידוּ הָעֵדִים בַּשְּׁטָר. לאחר שחתמו העדים על השטר. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל כה,א. אֵינוֹ טוֹרֵף מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִין. הואיל וערבותו אינה כתובה בשטר, ואין טורפים חובות שבעל פה מנכסים משועבדים (לעיל יא,ד).
הָיָה הֶעָרֵב בְּגוּפוֹ שֶׁל שְׁטָר. אם הערבות מצוינת בשטר ההלוואה בין ההלוואה לחתימת עדי ההלוואה. אִם כָּתְבוּ פְּלוֹנִי עָרֵב… אֵינוֹ גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ מִן הַמְשֻׁעְבָּדִין. לפי שרק מוזכר בשטר, אבל לא קיבל על עצמו אחריות מלאה כמלווה בשטר. וּפְלוֹנִי עָרֵב. עם וא"ו החיבור. וְקָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁל עָרֵב. שמכיוון שנעשה ערב אחרי מתן המעות אינו מתחייב אלא אם כן קנו מידו על כך, כדלעיל כה,א (מ"מ, וראה לח"מ). הֲרֵי זֶה נִפְרָע מִנִּכְסֵי עָרֵב הַמְשֻׁעְבָּדִין. לפי שניכר מנוסח השטר שקיבל על עצמו שעבוד גמור.
ב. מַלְוֶה שֶׁתָּבַע אֶת הַלֹּוֶה וְלֹא מָצָא לוֹ נְכָסִים – אֵינוֹ יָכוֹל לְהִפָּרַע מִן הֶעָרֵב עַד אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם מִיּוֹם שֶׁנִּתְחַיֵּב הֶעָרֵב לְשַׁלֵּם; לֹא יִהְיֶה כֹּחַ זֶה פָּחוּת מִן הַלֹּוֶה עַצְמוֹ. כָּזֶה הוֹרוּ הַמּוֹרִים. וְאִם הִתְנָה עִמּוֹ – הַכֹּל לְפִי הַתְּנַאי.
הָיָה הַלֹּוֶה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת , שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹדִיעוֹ וְלֹא לֵילֵךְ לוֹ, אוֹ שֶׁמֵּת הַלֹּוֶה וְהִנִּיחַ קְטַנִּים שֶׁאֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לְנִכְסֵיהֶן – הֲרֵי זֶה תּוֹבֵעַ אֶת הֶעָרֵב תְּחִלָּה, שֶׁהֲרֵי אֵין הַלֹּוֶה מָצוּי.
ב. וְלֹא מָצָא לוֹ נְכָסִים. לא מצא נכסים בידו שיכול להיפרע מהם. אֵינוֹ יָכוֹל לְהִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. להוציא ממנו קרקע לפירעון החוב. לֹא יִהְיֶה כֹּחַ זֶה פָּחוּת מִן הַלֹּוֶה עַצְמוֹ. שאם ביקש שיאפשרו לו להשיג כסף ולא ייקחו ממנו קרקע, ממתינים לו שלושים יום (ראה לעיל כב,א, מ"מ). וְאִם הִתְנָה עִמּוֹ. אם המלווה סיכם עם הערב על גבייה באופן אחר.
שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹדִיעוֹ. שהוא נתבע לדין. וְלֹא לֵילֵךְ לוֹ. ללכת אליו ולתבעו שם. שֶׁאֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לְנִכְסֵיהֶן. כמבואר לעיל יב,א. הֲרֵי זֶה תּוֹבֵעַ אֶת הֶעָרֵב תְּחִלָּה שֶׁהֲרֵי אֵין הַלֹּוֶה מָצוּי. ובלבד שגם אין ללווה נכסים שם (כס"מ).
ג. מַלְוֶה שֶׁבָּא לִתְבֹּעַ אֶת הַלֹּוֶה – אֵינוֹ יָכוֹל לִדְחוֹתוֹ וְלוֹמַר לוֹ: 'לֵךְ אֵצֶל הַקַּבְּלָן, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לְךָ לִתְבֹּעַ אוֹתוֹ תְּחִלָּה', אֶלָּא תּוֹבֵעַ כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה תְּחִלָּה. וְאִם נָשָׂא הַקַּבְּלָן הַמָּעוֹת מִיַּד הַמַּלְוֶה וּנְתָנָן בְּיַד הַלֹּוֶה – אֵין לַמַּלְוֶה עַל הַלֹּוֶה כְּלוּם.
ג. אֵינוֹ יָכוֹל לִדְחוֹתוֹ וְלוֹמַר לוֹ לֵךְ אֵצֶל הַקַּבְּלָן וכו'. אף על פי שערבותו של הקבלן גדולה משל ערב רגיל ויכול המלווה לפרוע ממנו תחילה (לעיל כה,ד), רשאי המלווה לגבות מן הלווה. וְאִם נָשָׂא הַקַּבְּלָן הַמָּעוֹת וכו'. אם נטל בעצמו את דמי ההלוואה מהמלווה והעבירם ללווה, נמצא שהוא הלווה, והוא היחיד שמתחייב לפרוע את החוב.
ד. מַלְוֶה שֶׁתָּבַע אֶת הַלֹּוֶה וּמְצָאוֹ שֶׁהֶעֱנִי – אֵינוֹ יָכוֹל לְהִפָּרַע מִן הֶעָרֵב עַד שֶׁיִּשָּׁבַע הַלֹּוֶה בְּתַקָּנַת אַחֲרוֹנִים שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם, שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל נְכָסָיו שֶׁל עָרֵב.
ד. שֶׁיִּשָּׁבַע הַלֹּוֶה בְּתַקָּנַת אַחֲרוֹנִים. שבועה שתיקנו הגאונים ללווה שטוען שאין לו מה לשלם (לעיל ב,ב). שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל נְכָסָיו שֶׁל עָרֵב. חוששים למעשה רמאות, שיטען המלווה שאין ללווה נכסים ויודה הלווה לדבריו, ויגבה מן הערב ויחלקו ביניהם את הכסף.
ה. מִי שֶׁהָיָה עָרֵב לַחֲבֵרוֹ בְּמִלְוָה עַל פֶּה, וּבָא הַמַּלְוֶה לִתְבֹּעַ אֶת הֶעָרֵב, וַהֲרֵי הַלֹּוֶה בִּמְדִינַת הַיָּם – אוֹמֵר לוֹ הֶעָרֵב: 'הָבֵא רְאָיָה שֶׁלֹּא פְּרָעֲךָ הַלֹּוֶה, וַאֲנִי אֲשַׁלֵּם לְךָ'.
ה. אוֹמֵר לוֹ הֶעָרֵב הָבֵא רְאָיָה וכו'. שכן רק במלווה בשטר יכול המלווה להוכיח מעצם העובדה שהשטר נמצא בידו שהחוב לא נפרע, ואילו במלווה על פה, על המלווה להוכיח שחובו לא נפרע.
ו. עָרֵב שֶׁקָּדַם וְנָתַן לְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ – הֲרֵי זֶה חוֹזֵר וְגוֹבֶה מִן הַלֹּוֶה כָּל מַה שֶּׁפָּרַע עַל יָדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה מִלְוָה עַל פֶּה אוֹ בְּלֹא עֵדִים כְּלָל.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁאָמַר לוֹ הַלֹּוֶה בְּעֵת שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ עָרֵב: 'עָרְבֵנִי וְשַׁלֵּם'. אֲבָל אִם עָמַד זֶה בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ וְנַעֲשָׂה לוֹ עָרֵב אוֹ קַבְּלָן, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ הַלֹּוֶה: 'עָרְבֵנִי' וְלֹא הִרְשָׁהוּ שֶׁיִּתֵּן, וּפָרַע הַחוֹב – אֵין הַלֹּוֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ כְּלוּם.
וְכֵן הַפּוֹרֵעַ שְׁטַר חוֹבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, אֲפִלּוּ הָיָה הַחוֹב עַל הַמַּשְׁכּוֹן – אֵין הַלֹּוֶה חַיָּב כְּלוּם, וְנוֹטֵל מַשְׁכּוֹנוֹ בְּחִנָּם, וַהֲרֵי אִבֵּד זֶה הַנּוֹתֵן אֶת מְעוֹתָיו, שֶׁמָּא הָיָה הַלֹּוֶה מְפַיֵּס אֶת הַמַּלְוֶה וּמוֹחֵל לוֹ.
מֵת הַלֹּוֶה, וְקָדַם הֶעָרֵב וּפָרַע הַחוֹב קֹדֶם שֶׁיּוֹדִיעַ אֶת הַיּוֹרְשִׁים, אִם נוֹדַע לָנוּ שֶׁלֹּא פָּרַע הַלֹּוֶה שְׁטַר חוֹבוֹ קֹדֶם שֶׁיָּמוּת, כְּגוֹן שֶׁהוֹדָה בּוֹ אוֹ שֶׁנִּדּוּהוּ וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ אוֹ שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַן הַמִּלְוָה לְהִגָּבוֹת – הֲרֵי זֶה חוֹזֵר וְגוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁים כָּל מַה שֶּׁפָּרַע.
הָיָה הַמַּלְוֶה גּוֹי – אֵין הַיּוֹרְשִׁין חַיָּבִין לְשַׁלֵּם, שֶׁמָּא אֲבִיהֶן נָתַן לְזֶה הֶעָרֵב כָּל הַחוֹב שֶׁהָיָה עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁהַגּוֹי תּוֹבֵעַ אֶת הֶעָרֵב תְּחִלָּה, וּלְפִיכָךְ פָּרַע זֶה מִדַּעְתּוֹ קֹדֶם שֶׁיּוֹדִיעַ אֶת הַיְתוֹמִים. אֲבָל אִם הוֹדִיעָן שֶׁהַגּוֹי תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ וַהֲרֵי הוּא נוֹתֵן – חַיָּבִין לְשַׁלֵּם.
ו. אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה מִלְוָה עַל פֶּה אוֹ בְּלֹא עֵדִים כְּלָל. אף שבאופנים אלה יכול היה הלווה להיפטר מתשלום החוב אם היה טוען שפרע אותו, מכיוון שמינה אותו הלווה לערב על חוב זה, חייב לשלם לו אם פרע את החוב.
בְּשֶׁאָמַר לוֹ הַלֹּוֶה… עָרְבֵנִי וְשַׁלֵּם. שבכך נתן לו סמכות מלאה לפרוע את חובו. אֵין הַלֹּוֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ כְּלוּם. שכן הלווה לא הסמיכו לפרוע מיזמתו את החוב, וייתכן שהלווה כלל לא היה נצרך לשלם.
וְכֵן הַפּוֹרֵעַ שְׁטַר חוֹבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וכו'. אפילו בהלוואה בשטר או על המשכון שאז הלווה אינו יכול לטעון שפרע, בכל אופן יכול הוא לטעון שהיה נפטר מתשלום על ידי מחילה, ולכן אין הלווה צריך לשלם למי שפרע לו.
שֶׁהוֹדָה בּוֹ. סמוך לפטירתו (ראה לעיל יא,ו). שֶׁנִּדּוּהוּ וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ. נידו את האב מחמת שלא רצה לפרוע את החוב והוא מת לפני שהסירו את הנידוי, ואם היה פורע היו מסירים ממנו את הנידוי. אוֹ שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַן הַמִּלְוָה לְהִגָּבוֹת. וחזקה שאין אדם פורע חובו תוך זמנו. הֲרֵי זֶה חוֹזֵר וְגוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁים כָּל מַה שֶּׁפָּרַע. בכל המקרים הללו ברור שהחוב לא נפרע, ומאחר שהערב היה משועבד לחוב וקדם ופרעו, יכול הערב לגבות את מה ששילם מהיורשים.
מִפְּנֵי שֶׁהַגּוֹי תּוֹבֵעַ אֶת הֶעָרֵב תְּחִלָּה. שכן מקובל בדיני הגויים, וחוששים שמא משום כך דאג האב לפני מותו לשלם לערב. אֲבָל אִם הוֹדִיעָן שֶׁהַגּוֹי תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ וכו'. שמוכח מדבריו שלא שילם לערב מראש.
ז. כָּל עָרֵב שֶׁיָּבֹא לִטֹּל מַה שֶּׁפָּרַע, בֵּין שֶׁבָּא לְהִפָּרַע מִיּוֹרְשֵׁי לֹוֶה בֵּין מִן הַלֹּוֶה עַצְמוֹ – הֲרֵי זֶה צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁפָּרַע; וְאֵין מְצִיאַת שְׁטַר הַחוֹב שֶׁעָלָיו בְּיַד הֶעָרֵב רְאָיָה, שֶׁמָּא נָפַל הַשְּׁטָר מִיַּד הַמַּלְוֶה, וְלֹא פָּרַע זֶה כְּלוּם.
ז. וְאֵין מְצִיאַת שְׁטַר הַחוֹב שֶׁעָלָיו בְּיַד הֶעָרֵב רְאָיָה. אינו יכול להציג את שטר החוב כראיה לכך שפרע את החוב ולכן המלווה מסרו לו. שֶׁמָּא נָפַל הַשְּׁטָר מִיַּד הַמַּלְוֶה. והערב מצא אותו.
ח. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'עָרַבְתָּה לִי' וְהוּא אוֹמֵר: 'לֹא עָרַבְתִּי', אוֹ שֶׁאָמַר הֶעָרֵב לַלֹּוֶה: 'אַתָּה הִרְשֵׁיתַנִי לַעֲרֹב אוֹתְךָ וְלִתֵּן' וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: 'מִדַּעְתְּךָ עָרַבְתָּה' אוֹ 'לֹא עָרַבְתָּה כְּלָל', אוֹ שֶׁאָמַר הֶעָרֵב: 'פָּרַעְתִּי לַמַּלְוֶה בְּפָנֶיךָ' וְהַלֹּוֶה אוֹמֵר: 'לֹא פָּרַעְתָּ' אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: 'כֵּן, פָּרַעְתָּ, וְנָתַתִּי לְךָ מַה שֶּׁפָּרַעְתָּ', אוֹ שֶׁאָמַר הַמַּלְוֶה: 'עָרַבְתָּ לִי מָאתַיִם' וְהוּא אוֹמֵר: 'לֹא עָרַבְתִּי אֶלָּא מָנֶה' – בְּכָל אֵלּוּ הַטְּעָנוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, אוֹ יִשָּׁבַע הַנִּתְבָּע הֶסֵּת אוֹ שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה אִם הוֹדָה בְּמִקְצָת, כִּשְׁאָר טַעֲנוֹת הַמָּמוֹן.
ח. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ עָרַבְתָּה לִי. ומאחר שאין בידי לפרוע, עליך לפרוע במקומי. אוֹ שֶׁאָמַר הֶעָרֵב לַלֹּוֶה אַתָּה הִרְשֵׁיתַנִי לַעֲרֹב אוֹתְךָ וְלִתֵּן. ותובע ממנו לשלם מה שפרע. מִדַּעְתְּךָ עָרַבְתָּה אוֹ לֹא עָרַבְתָּה כְּלָל. ובמקרים אלו אין הלווה חייב לשלם לזה שפרע לו (כדלעיל ה"ו). כִּשְׁאָר טַעֲנוֹת הַמָּמוֹן. ראה הלכות טוען ונטען א,א-ג.
ט. עֶבֶד אוֹ אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁלָּווּ אוֹ שֶׁעָרְבוּ אֶת אֲחֵרִים וְנִתְחַיְּבוּ לְשַׁלֵּם – כְּשֶׁיִּשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד וְתִתְגָּרֵשׁ הָאִשָּׁה אוֹ תִּתְאַלְמֵן, יְשַׁלְּמוּ.
ט. עֶבֶד אוֹ אֵשֶׁת אִישׁ. שאין להם רכוש לעצמם (לדין דומה ראה הלכות חובל ד,כא).
י. קָטָן שֶׁלָּוָה – חַיָּב לְשַׁלֵּם כְּשֶׁיַּגְדִּיל, וְאֵין כּוֹתְבִין עָלָיו שְׁטָר, אֶלָּא הֲרֵי הוּא מִלְוָה עַל פֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ, שֶׁאֵין קִנְיָן מִיַּד הַקָּטָן כְּלוּם.
י. אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ. ובדרך כלל אם קנו מיד הלווה ניתן לכתוב זאת בשטר (לעיל יא,א). שֶׁאֵין קִנְיָן מִיַּד הַקָּטָן כְּלוּם. שהתחייבויות הנעשות באמצעות קניין סודר אינן חלות על הקטן (ראה הלכות מכירה כט,ט).
יא. קָטָן שֶׁעָרַב אֶת אֲחֵרִים – הוֹרוּ גְּאוֹנִים שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם כְּלוּם אַף כְּשֶׁיַּגְדִּיל, וְזֶה שֶׁנָּתַן אֶת מְעוֹתָיו עַל פִּי הַקָּטָן אִבֵּד אֶת מְעוֹתָיו, שֶׁאֵין לַקָּטָן דַּעַת כְּדֵי לְשַׁעְבֵּד עַצְמוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בּוֹ, לֹא בְּעַרְבָנוּת וְלֹא בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּהּ. וְדִין אֱמֶת הוּא זֶה, וּבוֹ רָאוּי לָדוּן.
יב. הָאִשָּׁה שֶׁלָּוְתָה בִּשְׁטָר אוֹ שֶׁעָרְבָה בִּשְׁטָר, וְנִשֵּׂאת – חַיֶּבֶת לְשַׁלֵּם אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת, וְאִם הָיְתָה מִלְוָה עַל פֶּה – אֵינָהּ מִשְׁתַּלֶּמֶת עַד שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ אוֹ תִּתְאַלְמֵן, שֶׁרְשׁוּת בַּעַל כִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ הוּא, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת. וְאִם הָיוּ מְעוֹת הַהַלְוָאָה עַצְמָן קַיָּמִין – יַחֲזִירוּ אוֹתָן לַמַּלְוֶה.

יב. חַיֶּבֶת לְשַׁלֵּם אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת. אף על פי שנכסיה מצויים תחת יד בעלה. שֶׁרְשׁוּת בַּעַל כִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ הוּא. חכמים נתנו לבעל מעמד של קונה ביחס לנכסי אשתו, ולכן ניתן לגבות מהם חובות הכתובים בשטר כדין גבייה מנכסים משועבדים, אך לא חובות שבעל פה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת. לעיל כב,יז, הלכות זכייה ומתנה יב,יב, הלכות שאלה ופיקדון ב,יא. וְאִם הָיוּ מְעוֹת הַהַלְוָאָה עַצְמָן קַיָּמִין יַחֲזִירוּ אוֹתָן לַמַּלְוֶה. אפילו במלווה בעל פה.

תקציר הפרק 

🤔 אלביס פרסלי והחשש של הערב
קונספירציה היא מזימה הנרקמת בחשאי בין כמה אנשים וכוונתה להרע לאדם כלשהו, להורידו ממעמדו, לגרום לו נזק כלכלי או אף להתנקש בחייו. על אף שבחיי היום-יום איננו חוששים לקונספירציות – וכולנו מאמינים שאלביס פרסלי מת ושארה"ב אכן נחתה על הירח – יש מצבים שבהם אנו בכל זאת חוששים לקנוניה, כבפרקנו: "מלווה שתבע את הלווה ומצאו שהֶעני – אינו יכול להיפרע מן הערב עד שישבע הלווה… שאין לו כלום, שמא יעשו קנוניא על נכסיו של ערב" – כלומר, המלווה יטען שאין ללווה נכסים והלווה יסכים לדבריו, וזאת כדי ששניהם יתחלקו בנכסי הערב (הלכה ד) 👹

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות מלוה ולווה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.כשהלווה בחו"ל – תובע מהערב תחילה?

2.קודם שפורע מהערב חייב הלווה להשבע שאין לו ממון?

3.אסור להעמיד קטן בתור ערב?

תשובות
1.כן
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן