א. כָּל הַמְקַלֵּל דַּיָּן מִדַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל" (שמות כב,כז). וְכֵן אִם קִלֵּל הַנָּשִׂיא, אֶחָד רֹאשׁ הַסַּנְהֶדְרִין הַגְּדוֹלָה אוֹ הַמֶּלֶךְ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" (שם).
וְלֹא דַּיָּן וְנָשִׂיא בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל הַמְקַלֵּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל – לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ" (ויקרא יט,יד). וְלָמָּה נֶאֱמַר "חֵרֵשׁ"? שֶׁאֲפִלּוּ זֶה שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְלֹא נִצְטַעֵר בִּקְלָלָה זוֹ – לוֹקֶה עַל קִלְלָתוֹ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהַמְקַלֵּל אֶת הַקָּטָן לוֹקֶה, הֲרֵי הוּא כְּחֵרֵשׁ.
ב. הַמְקַלֵּל אֶת הַמֵּת – פָּטוּר.
הוֹאִיל וּמְקַלֵּל כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל חַיָּב, לָמָּה יִחֵד לָאו לַדַּיָּן וְלָאו לַנָּשִׂיא? לְחַיְּבוֹ שְׁתַּיִם. נִמְצֵאתָ לָמֵד, שֶׁהַמְקַלֵּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן – לוֹקֶה אַחַת; וְאִם קִלֵּל דַּיָּן – לוֹקֶה שְׁתַּיִם; וְאִם קִלֵּל נָשִׂיא – לוֹקֶה שָׁלֹשׁ. וּבֶן נָשִׂיא שֶׁקִּלֵּל אָבִיו – חַיָּב מִשּׁוּם אַרְבָּעָה שֵׁמוֹת: שְׁלֹשָׁה שֶׁל כָּל אָדָם, וְאַחַת מִשּׁוּם הָאָב.
ג. הַמְקַלֵּל עַצְמוֹ – לוֹקֶה כְּמִי שֶׁקִּלֵּל אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד" (דברים ד,ט). וְאֶחָד הַמְקַלֵּל עַצְמוֹ אוֹ חֲבֵרוֹ אוֹ נָשִׂיא אוֹ דַּיָּן – אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיְּקַלֵּל בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת, כְּגוֹן 'יָהּ' אוֹ 'שַׁדַּי' וֵ'אלֹהִים' וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אוֹ בְּכִנּוּי מִן הַכִּנּוּיִין, כְּגוֹן 'חַנּוּן' וְ'קַנָּא' וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְהוֹאִיל וְהוּא חַיָּב אִם קִלֵּל בְּכָל הַכִּנּוּיִין, כָּךְ אִם קִלֵּל בְּכָל לָשׁוֹן – חַיָּב, שֶׁהַשֵּׁמוֹת שֶׁקּוֹרְאִין בָּהֶן הַגּוֹיִם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵי הֵן כְּכָל הַכִּנּוּיִין. וְ'אָרוּר' – בּוֹ שְׁבוּעָה וּבוֹ קְלָלָה וּבוֹ נִדּוּי.
ד. אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיַּתְרוּ בּוֹ בִּפְנֵי עֵדִים, כִּשְׁאָר כָּל חַיָּבֵי לָאוִין. אֲבָל אִם לֹא הָיְתָה שָׁם הַתְרָאָה, אוֹ שֶׁקִּלֵּל בְּלֹא שֵׁם וְלֹא כִּנּוּי, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: 'אָרוּר פְּלוֹנִי', אוֹ שֶׁהָיְתָה הַקְּלָלָה בָּאָה מִכְּלַל הַדְּבָרִים, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: 'אַל יְהִי פְּלוֹנִי בָּרוּךְ לַיי' אוֹ 'אַל יְבָרְכֵהוּ יי', וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ – אֵינוֹ לוֹקֶה.
ה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה, אִם חֵרֵף תַּלְמִיד חֲכָמִים – מְנַדִּין אוֹתוֹ. וְאִם רָצוּ הַדַּיָּנִין לְהַכּוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת – מַכִּין וְעוֹנְשִׁין אוֹתוֹ כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ, שֶׁהֲרֵי בִּזָּה אֶת הַזָּקֵן. וְאִם חֵרֵף עַם הָאָרֶץ – עוֹשִׂין הַדַּיָּנִין בַּדָּבָר כְּפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לוֹ, לְפִי הַמְחָרֵף וּלְפִי הַמִּתְחָרֵף.
ו. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַדַּיָּן אוֹ לַנָּשִׂיא לִמְחֹל עַל כְּבוֹדוֹ – אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחֹל עַל קִלְלָתוֹ. וְכֵן שְׁאָר הָעָם, אַף עַל פִּי שֶׁמָּחַל עַל קִלְלָתוֹ – מַלְקִין אֶת הַמְקַלֵּל, שֶׁכְּבָר חָטָא וְנִתְחַיֵּב.
אֲבָל מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב נִדּוּי מִפְּנֵי שֶׁהִפְקִיר בְּבֵית דִּין, וְרָצוּ בֵּית דִּין לִמְחֹל עַל כְּבוֹדָן וְלֹא נִדּוּהוּ – הָרְשׁוּת בְּיָדָן; וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בַּדָּבָר הֶפְסֵד בִּכְבוֹד הַבּוֹרֵא, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ הָעָם מְבָעֲטִין בְּדִינֵי תּוֹרָה וּבַדַּיָּנִים, הוֹאִיל וּפָקְרוּ הָעָם בַּדָּבָר – צְרִיכִין לְחַזֵּק וְלַעֲנֹשׁ כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לָהֶן.
ז. כָּל הַדָּן בְּדִינֵי גּוֹיִם, וּבָעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ דִּינֵיהֶם כְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל – הֲרֵי זֶה רָשָׁע, וּכְאִלּוּ חֵרֵף וְהֵרִים יָד בְּתוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כא,א) – לִפְנֵיהֶם וְלֹא לִפְנֵי גּוֹיִם, לִפְנֵיהֶם וְלֹא לִפְנֵי הֶדְיוֹטוֹת.
הָיְתָה יַד הַגּוֹיִם תַּקִּיפָה, וּבַעַל דִּינוֹ אַלָּם, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל – יִתְבָּעֶנּוּ לְדִינֵי יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה, אִם לֹא רָצָה לָבֹא – נוֹטֵל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין, וּמַצִּיל בְּדִינֵי גּוֹיִם מִבַּעַל דִּינוֹ.
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
כָּל הַמְקַלֵּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לוֹקֶה. אף על פי שאין בו מעשה לוקים עליו (לעיל יח,ב). וְלָמָּה נֶאֱמַר חֵרֵשׁ. הרי האיסור בכל אדם. שֶׁאֲפִלּוּ זֶה שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְלֹא נִצְטַעֵר בִּקְלָלָה זוֹ. והיה מקום לחשוב שאיסור הקללה הוא רק מפני הצער שגורם לחברו.