פרק כ"ו, הלכות סנהדרין, ספר שופטים
כ״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ה בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
כ׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ט בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ח בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
י״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ז בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שמיטה ויובל, ספר זרעים
ט״ו בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ד בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ג בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״ב בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י״א בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביכורים, ספר זרעים
י׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ט׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ח׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ז׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ו׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ה׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ד׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביכורים, ספר זרעים
ג׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
ב׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
א׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל הַמְקַלֵּל דַּיָּן מִדַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל" (שמות כב,כז). וְכֵן אִם קִלֵּל הַנָּשִׂיא, אֶחָד רֹאשׁ הַסַּנְהֶדְרִין הַגְּדוֹלָה אוֹ הַמֶּלֶךְ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" (שם).
וְלֹא דַּיָּן וְנָשִׂיא בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל הַמְקַלֵּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל – לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ" (ויקרא יט,יד). וְלָמָּה נֶאֱמַר "חֵרֵשׁ"? שֶׁאֲפִלּוּ זֶה שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְלֹא נִצְטַעֵר בִּקְלָלָה זוֹ – לוֹקֶה עַל קִלְלָתוֹ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהַמְקַלֵּל אֶת הַקָּטָן לוֹקֶה, הֲרֵי הוּא כְּחֵרֵשׁ.
א. אֱלֹהִים. כינוי לדיינים. אֶחָד רֹאשׁ הַסַּנְהֶדְרִין הַגְּדוֹלָה אוֹ הַמֶּלֶךְ. שניהם נקראים 'נשיא', שלמלך מעלה שלטונית עליונה ולראש הסנהדרין מעלה תורנית עליונה (סה"מ ל"ת שטז).
כָּל הַמְקַלֵּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לוֹקֶה. אף על פי שאין בו מעשה לוקים עליו (לעיל יח,ב). וְלָמָּה נֶאֱמַר חֵרֵשׁ. הרי האיסור בכל אדם. שֶׁאֲפִלּוּ זֶה שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְלֹא נִצְטַעֵר בִּקְלָלָה זוֹ. והיה מקום לחשוב שאיסור הקללה הוא רק מפני הצער שגורם לחברו.
ב. הַמְקַלֵּל אֶת הַמֵּת – פָּטוּר.
הוֹאִיל וּמְקַלֵּל כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל חַיָּב, לָמָּה יִחֵד לָאו לַדַּיָּן וְלָאו לַנָּשִׂיא? לְחַיְּבוֹ שְׁתַּיִם. נִמְצֵאתָ לָמֵד, שֶׁהַמְקַלֵּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן – לוֹקֶה אַחַת; וְאִם קִלֵּל דַּיָּן – לוֹקֶה שְׁתַּיִם; וְאִם קִלֵּל נָשִׂיא – לוֹקֶה שָׁלֹשׁ. וּבֶן נָשִׂיא שֶׁקִּלֵּל אָבִיו – חַיָּב מִשּׁוּם אַרְבָּעָה שֵׁמוֹת: שְׁלֹשָׁה שֶׁל כָּל אָדָם, וְאַחַת מִשּׁוּם הָאָב.
ב. קִלֵּל נָשִׂיא לוֹקֶה שָׁלֹשׁ. שהנשיא הוא גם דיין. חַיָּב מִשּׁוּם אַרְבָּעָה שֵׁמוֹת שְׁלֹשָׁה שֶׁל כָּל אָדָם וְאַחַת מִשּׁוּם הָאָב. יש איסור נפרד על אדם לקלל את אביו או אמו (הלכות ממרים ה,א), ונמצא שהמקלל את אביו הנשיא עובר על ארבעה איסורים (אמנם בפועל אינו לוקה ארבע, שהמקלל אביו ואמו חייב מיתה, ולכן אם התרו בו למיתה אינו לוקה, ואם התרו בו למלקות אינו לוקה על קללת אביו ואמו שהוא ניתן לאזהרת מיתת בית דין – ראה או"ש).
ג. הַמְקַלֵּל עַצְמוֹ – לוֹקֶה כְּמִי שֶׁקִּלֵּל אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד" (דברים ד,ט). וְאֶחָד הַמְקַלֵּל עַצְמוֹ אוֹ חֲבֵרוֹ אוֹ נָשִׂיא אוֹ דַּיָּן – אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיְּקַלֵּל בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת, כְּגוֹן 'יָהּ' אוֹ 'שַׁדַּי' וֵ'אלֹהִים' וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אוֹ בְּכִנּוּי מִן הַכִּנּוּיִין, כְּגוֹן 'חַנּוּן' וְ'קַנָּא' וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְהוֹאִיל וְהוּא חַיָּב אִם קִלֵּל בְּכָל הַכִּנּוּיִין, כָּךְ אִם קִלֵּל בְּכָל לָשׁוֹן – חַיָּב, שֶׁהַשֵּׁמוֹת שֶׁקּוֹרְאִין בָּהֶן הַגּוֹיִם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵי הֵן כְּכָל הַכִּנּוּיִין. וְ'אָרוּר' – בּוֹ שְׁבוּעָה וּבוֹ קְלָלָה וּבוֹ נִדּוּי.
ג. הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד. ומכאן נלמד שחובה על האדם להישמר שלא יפגע בעצמו. בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת. של הקדוש ברוך הוא (לפירוט השמות ראה הלכות יסודי התורה ו,ב). בְּכִנּוּי מִן הַכִּנּוּיִין. תיאור שבו מכנים את הקדוש ברוך הוא אף שאינו משמות הקודש. וְאָרוּר בּוֹ שְׁבוּעָה וּבוֹ קְלָלָה וּבוֹ נִדּוּי. המילה 'ארור' נחשבת קללה, והמקלל בה (כגון שאומר 'ארור פלוני לה" ) לוקה. והיא משמשת גם כשבועה (כגון שאומר 'ארור לה' מי שיאכל דבר פלוני', ואם אוכל ממנו הרי זה נשבע לשקר – הלכות שבועות ב,ב) ויכולה לשמש גם כלשון שבה מנדים את החייב נידוי (הלכות תלמוד תורה ז,ב).
ד. אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיַּתְרוּ בּוֹ בִּפְנֵי עֵדִים, כִּשְׁאָר כָּל חַיָּבֵי לָאוִין. אֲבָל אִם לֹא הָיְתָה שָׁם הַתְרָאָה, אוֹ שֶׁקִּלֵּל בְּלֹא שֵׁם וְלֹא כִּנּוּי, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: 'אָרוּר פְּלוֹנִי', אוֹ שֶׁהָיְתָה הַקְּלָלָה בָּאָה מִכְּלַל הַדְּבָרִים, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: 'אַל יְהִי פְּלוֹנִי בָּרוּךְ לַיי' אוֹ 'אַל יְבָרְכֵהוּ יי', וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ – אֵינוֹ לוֹקֶה.
ד. כִּשְׁאָר כָּל חַיָּבֵי לָאוִין. לעיל טז,ד. שֶׁהָיְתָה הַקְּלָלָה בָּאָה מִכְּלַל הַדְּבָרִים. שממשמעות דבריו משמע שיהיה מקולל.
ה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה, אִם חֵרֵף תַּלְמִיד חֲכָמִים – מְנַדִּין אוֹתוֹ. וְאִם רָצוּ הַדַּיָּנִין לְהַכּוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת – מַכִּין וְעוֹנְשִׁין אוֹתוֹ כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ, שֶׁהֲרֵי בִּזָּה אֶת הַזָּקֵן. וְאִם חֵרֵף עַם הָאָרֶץ – עוֹשִׂין הַדַּיָּנִין בַּדָּבָר כְּפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לוֹ, לְפִי הַמְחָרֵף וּלְפִי הַמִּתְחָרֵף.
ה. אִם חֵרֵף תַּלְמִיד חֲכָמִים מְנַדִּין אוֹתוֹ. וגם קונסים אותו שייתן לחכם שביזהו ליטרא של זהב (הלכות תלמוד תורה ו,יב, הלכות חובל ג,ה). וְאִם רָצוּ הַדַּיָּנִין לְהַכּוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. בנוסף לנידוי (סמ"ע כז ס"ק ט, וראה שם הסבר נוסף). הַזָּקֵן. החכם. עוֹשִׂין הַדַּיָּנִין בַּדָּבָר כְּפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לוֹ. שיכולים הדיינים להעניש גם מי שאינו מחויב עונש, לגדור ולחזק את הצריך חיזוק (לעיל כד,ד). לְפִי הַמְחָרֵף וּלְפִי הַמִּתְחָרֵף. שקללה שמקללים אדם מכובד או שהמקלל הוא אדם מכובד, חמורה מקללה של אדם שאינו מכובד.
ו. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַדַּיָּן אוֹ לַנָּשִׂיא לִמְחֹל עַל כְּבוֹדוֹ – אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחֹל עַל קִלְלָתוֹ. וְכֵן שְׁאָר הָעָם, אַף עַל פִּי שֶׁמָּחַל עַל קִלְלָתוֹ – מַלְקִין אֶת הַמְקַלֵּל, שֶׁכְּבָר חָטָא וְנִתְחַיֵּב.
אֲבָל מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב נִדּוּי מִפְּנֵי שֶׁהִפְקִיר בְּבֵית דִּין, וְרָצוּ בֵּית דִּין לִמְחֹל עַל כְּבוֹדָן וְלֹא נִדּוּהוּ – הָרְשׁוּת בְּיָדָן; וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בַּדָּבָר הֶפְסֵד בִּכְבוֹד הַבּוֹרֵא, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ הָעָם מְבָעֲטִין בְּדִינֵי תּוֹרָה וּבַדַּיָּנִים, הוֹאִיל וּפָקְרוּ הָעָם בַּדָּבָר – צְרִיכִין לְחַזֵּק וְלַעֲנֹשׁ כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לָהֶן.
ו. שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַדַּיָּן אוֹ לַנָּשִׂיא לִמְחֹל עַל כְּבוֹדוֹ. רשאי הוא אם ירצה (הלכות תלמוד תורה ו,ו). אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחֹל עַל קִלְלָתוֹ. ובכל מקרה מכים את מי שקיללו משום מקלל דיין או גם משום מקלל נשיא.
שֶׁנִּתְחַיֵּב נִדּוּי מִפְּנֵי שֶׁהִפְקִיר בְּבֵית דִּין. שזלזל ומרד בדיינים (ראה לעיל כה,ה ואילך). הוֹאִיל וּפָקְרוּ הָעָם בַּדָּבָר צְרִיכִין לְחַזֵּק וְלַעֲנֹשׁ כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לָהֶן. ואין להם למחול.
ז. כָּל הַדָּן בְּדִינֵי גּוֹיִם, וּבָעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ דִּינֵיהֶם כְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל – הֲרֵי זֶה רָשָׁע, וּכְאִלּוּ חֵרֵף וְהֵרִים יָד בְּתוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כא,א) – לִפְנֵיהֶם וְלֹא לִפְנֵי גּוֹיִם, לִפְנֵיהֶם וְלֹא לִפְנֵי הֶדְיוֹטוֹת.
הָיְתָה יַד הַגּוֹיִם תַּקִּיפָה, וּבַעַל דִּינוֹ אַלָּם, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל – יִתְבָּעֶנּוּ לְדִינֵי יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה, אִם לֹא רָצָה לָבֹא – נוֹטֵל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין, וּמַצִּיל בְּדִינֵי גּוֹיִם מִבַּעַל דִּינוֹ.
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
ז. בְּדִינֵי גּוֹיִם. על פי דיני הגויים. וּבָעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן. בתי המשפט שלהם (אפילו אם דנים בהם לפי דיני ישראל). לִפְנֵיהֶם וְלֹא לִפְנֵי גּוֹיִם. שיש לדון דווקא לפני דייני ישראל, אף אם בבית דין של הגויים דנים כדיני ישראל. לִפְנֵיהֶם וְלֹא לִפְנֵי הֶדְיוֹטוֹת. שיש לדון דווקא לפני דיינים כשרים שדנים בדיני ישראל, ולא לפני הדיוטות, שאינם דנים כדין התורה אלא כדיני הגויים (יד"פ).
הָיְתָה יַד הַגּוֹיִם תַּקִּיפָה. ודייניהם יכולים להוציא ממון גם מאלמים שאינם מצייתים לדין.

תקציר הפרק 

🤔 פה מפיק בומרנגים…
בומרנג, מכירים? מעין מקל מעוקל שזורקים על מישהו אחר ובסוף חוזר אליך כמו… בומרנג… אז יש בעולם עוד דברים חוץ מבומרנג שהם ממש כמו בומרנג… אתה מכוון אותם לאדם אחר, ובסוף הם חוזרים אליך כמו… בומרנג. כזו היא הקללה, ש"כל המקלל אחד מישראל – לוקה, שנאמר 'לא תקלל חֵרֵשׁ'. ולמה נאמר 'חֵרֵשׁ'? – שאפילו זה שאינו שומע ולא מצטער בקללה זו – לוקה [המקלל] על קללתו" (הלכה א). בספר המצוות מוסיף הרמב"ם ומסביר שאדם המקלל אדם אחר, בעצם פוגע בעצמו עם הבומרנג שזרק: "אסרה התורה אפילו קללת חֵרֵשׁ, שלא נחשוב שאיסור הקללה הוא מצד השומע, אלא האיסור הוא מצד המקלל עצמו, שהוזהר שלא יעורר נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס, ועל כן אסור לקלל אפילו חֵרֵשׁ שאינו שומע את הקללה". אז, די לקלל, גם לא בשקט, בחֶרֶשׁ, כשאף אחד לא שומע, כי בסוף אתם פוגעים בעיקר בעצמכם 💪🏼

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות סנהדרין ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.כללית – האם מותר לבית דין למחול על כבודו?

2.דיינים צדיקים שדנים בדיני גויים – אסור להשפט אצלם?

3.אינו יכול לידון בדיני ישראל-מותר לקבל רשות מבית דין לדון בערכאות?

 

 

תשובות
1.כן
2.כן
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן