פרק כ"ו, הלכות שבת, ספר זמנים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל כְּלֵי הָאוֹרֵג וַחֲבָלָיו וְקָנִים שֶׁלּוֹ – מֻתָּר לְטַלְטְלָן כִּכְלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִסּוּר, חוּץ מִכֹּבֶד הָעֶלְיוֹן וְכֹבֶד הַתַּחְתּוֹן, לְפִי שֶׁאֵינָן נִטָּלִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן תְּקוּעִין. וְכֵן הָעַמּוּדִים שֶׁל אוֹרֵג – אָסוּר לְטַלְטְלָן, שֶׁמָּא יְתַקֵּן הַגֻּמּוֹת שֶׁלָּהֶן. וּשְׁאָר כְּלֵי הָאוֹרֵג מֻתָּרִין.
א. כָּל כְּלֵי הָאוֹרֵג. מכשירי האריגה (לפירוט בדבר תהליך האריגה ומבנה הכלים ראה לעיל ט,יז). מֻתָּר לְטַלְטְלָן כִּכְלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִסּוּר. המותרים בטלטול לצורך גופם ומקומם (לעיל כה,ג-ז). חוּץ מִכֹּבֶד הָעֶלְיוֹן וְכֹבֶד הַתַּחְתּוֹן. קורות הנול העליונה והתחתונה, שביניהן מתוחים חוטי השתי. לְפִי שֶׁאֵינָן נִטָּלִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן תְּקוּעִין. ברוחב שבין העמודים הניצבים, ואינם עומדים לטלטול. וְכֵן הָעַמּוּדִים שֶׁל אוֹרֵג. שני עמודים גדולים הניצבים על הקרקע. אָסוּר לְטַלְטְלָן שֶׁמָּא יְתַקֵּן הַגֻּמּוֹת שֶׁלָּהֶן. החורים בקרקע שבהם הן תחובות.
ב. מַכְבֵּדוֹת שֶׁל תְּמָרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁמְּכַבְּדִין בָּהֶן הַקַּרְקַע – הֲרֵי הֵן כִּכְלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר, שֶׁהֲרֵי מֻתָּר לְכַבֵּד בְּשַׁבָּת. לְבֵנִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִן הַבִּנְיָן – הֲרֵי הֵן כִּכְלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר, מִפְּנֵי שֶׁרְאוּיִין לְהָסֵב עֲלֵיהֶן, שֶׁהֲרֵי שָׁפִין אוֹתָן וּמְתַקְּנִין אוֹתָן. וְאִם צָבַר אוֹתָן – הֲרֵי הִקְצָם, וְאָסוּר לְטַלְטְלָם.
ב. מַכְבֵּדוֹת שֶׁל תְּמָרָה. מטאטא העשוי מאשכול התמר (הלכות טומאת אוכלים ה,כ). שֶׁהֲרֵי מֻתָּר לְכַבֵּד בְּשַׁבָּת. קרקע מרוצפת באבנים (לעיל כא,ג). לְבֵנִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִן הַבִּנְיָן הֲרֵי הֵן כִּכְלִי שֶׁמְּלַאכְתוֹ לְהֶתֵּר וכו'. אף שהיו מיועדות לבנייה, נחשבות לכלי היתר לפי שניתן להשתמש בהן גם להסבה. שֶׁהֲרֵי שָׁפִין אוֹתָן וּמְתַקְּנִין אוֹתָן. שהן חלקות ונוחות לשימוש. וְאִם צָבַר אוֹתָן וכו'. העמידן בערמה, והראה שמייעדן לבנייה.
ג. חֶרֶשׂ קְטַנָּה – מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, הוֹאִיל וּרְאוּיָה הִיא בֶּחָצֵר לְכַסּוֹת בָּהּ פִּי כְּלִי קָטָן. מְגוּפַת חָבִית שֶׁנִּתְכַּתְּתָה – הִיא וּשְׁבָרֶיהָ מֻתָּר לְטַלְטְלָם. וְאִם זְרָקָהּ לָאַשְׁפָּה מִבְּעוֹד יוֹם – אָסוּר לְטַלְטְלָהּ. כְּלִי שֶׁנִּתְרוֹעֵעַ – לֹא יִתְלֹשׁ מִמֶּנּוּ חֶרֶשׂ לְכַסּוֹת בּוֹ אוֹ לִסְמֹךְ בּוֹ.
ג. חֶרֶשׂ קְטַנָּה. שבר כלי חרס, שעדיין ראוי לשימוש כלשהו (ראה לעיל כה,יב). מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. בתוך ארבע אמות, ואף שלא מצוי שם כלי לכסותו בו. מְגוּפַת חָבִית שֶׁנִּתְכַּתְּתָה. מכסה העשוי חרס שהתרסק לפיסות קטנות. הִיא וּשְׁבָרֶיהָ. החלק הגדול עם השברים הקטנים. וְאִם זְרָקָהּ לָאַשְׁפָּה. שביטל ממנה שם כלי. כְּלִי שֶׁנִּתְרוֹעֵעַ לֹא יִתְלֹשׁ מִמֶּנּוּ חֶרֶשׂ. שמתקן כלי לשימוש.
ד. מֻתָּר לְהַכְנִיס לְבֵית הַכִּסֵּא שָׁלֹשׁ אֲבָנִים מְקֻרְזָלוֹת לְקַנֵּחַ בָּהֶם. וְכַמָּה שִׁעוּרָן? כִּמְלֹא הַיָּד. אֲבָל אֲדָמָה שֶׁהִיא קְרוֹבָה לְהִתְפָּרֵךְ – אָסוּר לְטַלְטְלָהּ לְקַנֵּחַ בָּהּ. וּמֻתָּר לְהַעֲלוֹת הָאֲבָנִים לַגַּג לְקַנֵּחַ בָּהֶן. יָרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים וְנִשְׁתַּקְּעוּ בְּטִיט, אִם רִשּׁוּמָן נִכָּר – מֻתָּר לְטַלְטְלָן. אֶבֶן שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ טִנּוּף, שֶׁוַּדַּאי לְקִנּוּחַ הִיא – מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ, וַאֲפִלּוּ הִיא גְּדוֹלָה.
ד. אֲבָנִים מְקֻרְזָלוֹת. עגולות, שניתן להשתמש בהן לניגוב בלא להישרט. כִּמְלֹא הַיָּד. בגודל שתמלאנה שלושתן את היד. ואף שאבנים הן מוקצה (לעיל כה,ו), לא גזרו חכמים בעניין זה. לְהִתְפָּרֵךְ. להתפורר, שיש בזה חשש טוחן (ר"ח שם). יָרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים וְנִשְׁתַּקְּעוּ בְּטִיט. על אבנים הראויות לקינוח, וצריך לחלצן מן הבוץ, ויש בכך חשש לעשיית מלאכה (ר"ח שבת פא,א). אִם רִשּׁוּמָן נִכָּר. אם עדיין ניתן לראות את האבנים השקועות. טִנּוּף. צואה. וַאֲפִלּוּ הִיא גְּדוֹלָה. משיעור מלוא היד.
ה. הָיָה לְפָנָיו צְרוֹר וְחֶרֶס – מְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר. וְאִם הָיָה הַחֶרֶס מֵאָגְנֵי כֵּלִים – מְקַנֵּחַ בַּחֶרֶס. הָיוּ לְפָנָיו צְרוֹר וַעֲשָׂבִים: אִם הָיוּ עֲשָׂבִים רַכִּים – מְקַנֵּחַ בָּהֶן; וְאִם לָאו – מְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר.
ה. הָיָה לְפָנָיו צְרוֹר וְחֶרֶס. היתה לו אפשרות לקנח באבן או בשבר כלי חרס. מְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר. אף שהצרור אסור בטלטול (לעיל כה,ו), משום שיש סכנת פציעה בקינוח בשברי כלים חדים. מֵאָגְנֵי כֵּלִים. שפת הכלי, שהיא חלקה ואינה פוצעת. אִם הָיוּ עֲשָׂבִים רַכִּים מְקַנֵּחַ בָּהֶן. שהקינוח בעשבים יבשים מסוכן.
ו. שְׁיָרֵי מַחְצְלָאוֹת שֶׁבָּלוּ – הֲרֵי הֵן כִּכְלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר, מִפְּנֵי שֶׁרְאוּיִין לְכַסּוֹת בָּהֶן הַטִּנּוּף. אֲבָל שְׁיָרֵי בְּגָדִים שֶׁאֵין בָּהֶן שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ – אָסוּר לְטַלְטְלָן, שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לֹא לַעֲנִיִּים וְלֹא לַעֲשִׁירִים. שִׁבְרֵי תַּנּוּר – מֻתָּר לְטַלְטְלָן, וַהֲרֵי הֵן כְּכָל הַכֵּלִים שֶׁמְּלַאכְתָּן לְהֶתֵּר. כִּירָה שֶׁנִּשְׁמְטָה אַחַת מִיַּרְכוֹתֶיהָ – אָסוּר לְטַלְטְלָהּ, שֶׁמָּא יִתְקַע.
ו. שְׁיָרֵי מַחְצְלָאוֹת. פיסות שהתפרקו ממחצלת קלועה. שִׁבְרֵי תַּנּוּר. שהוא כלי חרס גדול. וַהֲרֵי הֵן כְּכָל הַכֵּלִים שֶׁמְּלַאכְתָּן לְהֶתֵּר. שבאותם השברים נעשית מלאכת היתר. שֶׁמָּא יִתְקַע. יחבר את הרגל לכירה (ראה לעיל כב,כה).
ז. סֻלָּם שֶׁל עֲלִיָּה – אָסוּר לְטַלְטְלוֹ, שֶׁאֵין עָלָיו תּוֹרַת כְּלִי; וְשֶׁל שׁוֹבָךְ – מֻתָּר לְהַטּוֹתוֹ, אֲבָל לֹא יוֹלִיכוֹ מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחֹל וְיָבֹא לָצוּד. קָנֶה שֶׁמּוֹסְקִין בּוֹ הַזֵּיתִים, אִם יֵשׁ עָלָיו תּוֹרַת כְּלִי – הֲרֵי הוּא כִּכְלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִסּוּר. קָנֶה שֶׁהִתְקִינוֹ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל בּוֹ, אִם יֵשׁ תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו – הֲרֵי הוּא כִּכְלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר.
ז. סֻלָּם שֶׁל עֲלִיָּה. העשוי כעין גרם מדרגות, שאין רגילים להזיז אותו ממקומו. וְשֶׁל שׁוֹבָךְ. סולם קל. לְהַטּוֹתוֹ. להשעין אותו על מקום אחר, בלא להעבירו ממקומו (עוד בעניין סולם כזה ראה הלכות יום טוב ה,ד). קָנֶה שֶׁמּוֹסְקִין בּוֹ הַזֵּיתִים. מקל שחובטים בו את עץ הזית. אִם יֵשׁ עָלָיו תּוֹרַת כְּלִי. שמתוקן בצורה מיוחדת לשמש לפעולה זו. הֲרֵי הוּא כִּכְלִי שֶׁמְּלַאכְתוֹ לְאִסּוּר. שמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו אך לא לצורך עצמו. קָנֶה שֶׁהִתְקִינוֹ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל בּוֹ. שישמש כבריח לדלת.
ח. דֶּלֶת שֶׁהָיָה לָהּ צִיר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ עַתָּה צִיר, שֶׁהֱכִינָהּ לִסְתֹּם בָּהּ מָקוֹם מֻקְצֶה, וְהִיא נִגְרֶרֶת, שֶׁנּוֹטְלִין אוֹתָהּ וְסוֹתְמִין בָּהּ, וְכֵן חֲדָקִים שֶׁסּוֹתְמִין בָּהֶן הַפִּרְצָה, וְכֵן מַחֲצֶלֶת הַנִּגְרֶרֶת: בִּזְמַן שֶׁקְּשׁוּרִין וּתְלוּיִין בַּכֹּתֶל – סוֹתְמִין בָּהֶן; וְאִם לָאו – אֵין נוֹעֲלִין בָּהֶן; וְאִם הָיוּ גְּבוֹהִין מֵעַל הָאָרֶץ – נוֹעֲלִין בָּהֶן.
ח. דֶּלֶת שֶׁהָיָה לָהּ צִיר. שהיתה מתוקנת להיתלות בפתח. מָקוֹם מֻקְצֶה. שטח שיש בו שימוש מועט. וְהִיא נִגְרֶרֶת. על הקרקע. חֲדָקִים. חבילת קוצים צפופים. בִּזְמַן שֶׁקְּשׁוּרִין וּתְלוּיִין בַּכֹּתֶל. שבכך מוכח שמדובר בכלים שהוכנו לטלטול. וְאִם הָיוּ גְּבוֹהִין מֵעַל הָאָרֶץ. תלויים באופן שאינם מגיעים לקרקע, אף שאינם מחוברים לפתח בחיבור גמור (פה"מ עירובין י,ח, מרכה"מ).
ט. דֶּלֶת שֶׁהִיא לוּחַ אֶחָד שֶׁשּׁוֹמְטִין אוֹתָהּ וְנוֹעֲלִין בָּהּ, אִם לֹא הָיָה לוֹ לְמַטָּה כַּן כְּמוֹ אַסְקֻפָּה שֶׁמּוֹכִיחַ עָלֶיהָ שֶׁהִיא כְּלִי מוּכָן לִנְעִילָה – אֵין נוֹעֲלִין בָּהּ. וְכֵן נֶגֶר שֶׁיֵּשׁ בְּרֹאשׁוֹ קְלֻסְטְרָא שֶׁמּוֹכַחַת עָלָיו שֶׁהוּא כְּלִי מוּכָן לִנְעִילָה וְאֵינוֹ קוֹרָה כִּשְׁאָר הַקּוֹרוֹת – נוֹעֲלִין בּוֹ בְּשַׁבָּת.
ט. לוּחַ אֶחָד. לא מחוברת ממספר נסרים, כך שלא ניכר ממראיה שמדובר בכלי ולא בקרש אקראי. כַּן כְּמוֹ אַסְקֻפָּה. מפתן הפתח. נֶגֶר שֶׁיֵּשׁ בְּרֹאשׁוֹ קְלֻסְטְרָא. מוט המשמש כבריח, שיש בקצהו האחד עיגול גדול וכיוצא בזה, שבו אוחזים ונועלים.
י. נֶגֶר שֶׁאֵין בְּרֹאשׁוֹ קְלֻסְטְרָא: אִם הָיָה קָשׁוּר וְתָלוּי בַּדֶּלֶת – נוֹעֲלִין בּוֹ, וְכֵן אִם הָיָה נִטָּל וֶאֱגוֹדוֹ עִמּוֹ; אֲבָל אִם הָיָה אֱגוֹדוֹ קָבוּעַ בַּדֶּלֶת, וְהָיָה הַנֶּגֶר נִשְׁמָט כְּמוֹ קוֹרָה, וּמַנִּיחִין אוֹתוֹ בְּזָוִית וְחוֹזְרִין וְנוֹעֲלִין בּוֹ בְּעֵת שֶׁרוֹצִין – הֲרֵי זֶה אָסוּר לִנְעֹל בּוֹ, שֶׁאֵין עָלָיו תּוֹרַת כְּלִי, וְאֵינוֹ אָגוּד, וְאֵין בּוֹ אֶגֶד לְהוֹכִיחַ עָלָיו.
י. נִטָּל וֶאֱגוֹדוֹ עִמּוֹ. שעל הנגר עצמו מצוי תפס, שבו תולים אותו בדלת. אֱגוֹדוֹ קָבוּעַ בַּדֶּלֶת. והנגר נתחב באגוד זה.
יא. מְנוֹרָה שֶׁל חֻלְיוֹת, בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה – אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָהּ, שֶׁמָּא יַחֲזִירָהּ בְּשַׁבָּת. הָיוּ בָּהּ חֲדָקִים וְהִיא נִרְאֵית כְּבַעֲלַת חֻלְיוֹת: אִם הָיְתָה גְּדוֹלָה הַנִּטֶּלֶת בִּשְׁתֵּי יָדַיִם – אָסוּר לְטַלְטְלָהּ; הָיְתָה קְטַנָּה מִזּוֹ – מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ.
יא. מְנוֹרָה שֶׁל חֻלְיוֹת. העשויה מחלקים המתחברים זה לזה. שֶׁמָּא יַחֲזִירָהּ בְּשַׁבָּת. אם תתפרק, שהוא דומה לבונה (לעיל כב,כו). חֲדָקִים. חריצים לשם נוי. הַנִּטֶּלֶת בִּשְׁתֵּי יָדַיִם. כבדה. אִם הָיְתָה גְּדוֹלָה הַנִּטֶּלֶת בִּשְׁתֵּי יָדַיִם אָסוּר לְטַלְטְלָהּ וכו'. משום ששכיח שמנורה גדולה תהיה מורכבת מחוליות, ואם יטלטלוה יחשבו שמותר לטלטל מנורה של חוליות. אבל מנורה קטנה כרגיל אינה נעשית מפרקים, והכול יודעים שהחריצים שבה נעשו לשם נוי.
יב. מִנְעָל שֶׁעַל גַּבֵּי הָאִמּוּם – שׁוֹמְטִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. מַכְבֵּשׁ שֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים – מַתִּירִין, אֲבָל לֹא כּוֹבְשִׁין; וְשֶׁל כּוֹבְסִין – לֹא יִגַּע בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֻקְצֶה מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כִּיס. וְכֵן גִּזֵּי צֶמֶר – אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן. לְפִיכָךְ, אִם יִחֲדָן לְתַשְׁמִישׁ – מֻתָּרִין. וְהַשְּׁלָחִין – מֻתָּר לְטַלְטְלָן, בֵּין הָיוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אוֹ שֶׁל אֻמָּן, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן.
יב. הָאִמּוּם. תבנית שעליה תופרים את הנעל. מַכְבֵּשׁ. שנועד ליישר את הבגדים או להדק את הקפלים. מַתִּירִין. להוציא ממנו את הבגדים. אֲבָל לֹא כּוֹבְשִׁין. שאסור לתקן את הבגדים, משום מכבס (ראה לעיל כב,כב). מֻקְצֶה מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כִּיס. שאין משתמשים בו אלא למלאכתו, שלא יתקלקל (לעיל כה,ט). גִּזֵּי צֶמֶר. צמר גזוז, המיועד לטוויית חוטים. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן. שלא יתלכלכו, ואף הם מוקצה מחמת חסרון כיס. וְהַשְּׁלָחִין. עורות בלתי מעובדים.
יג. כָּל דָּבָר מְטֻנָּף, כְּגוֹן רְאִי וְקִיא וְצוֹאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן: אִם הָיוּ בֶּחָצֵר שֶׁיּוֹשְׁבִין בָּהּ – מֻתָּר לְהוֹצִיאָן לָאַשְׁפָּה אוֹ לְבֵית הַכִּסֵּא, וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא גְּרָף שֶׁל רְעִי; וְאִם הָיוּ בְּחָצֵר אַחֶרֶת – כּוֹפִין עֲלֵיהֶן כְּלִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצֵא הַקָּטָן וְיִתְלַכְלֵךְ בָּהֶן. רֹק שֶׁעַל הַקַּרְקַע – דּוֹרְסוֹ לְפִי תֻּמּוֹ וְהוֹלֵךְ. וּמְטַלְטְלִין כָּנוּנָא מִפְּנֵי אֶפְרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו שִׁבְרֵי עֵצִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּגְרָף שֶׁל רְעִי. וְאֵין עוֹשִׂין גְּרָף שֶׁל רְעִי לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת, אֲבָל אִם נַעֲשָׂה מֵאֵלָיו אוֹ שֶׁעָבַר וְעָשָׂהוּ – מוֹצִיאִין אוֹתוֹ.
יג. וְצוֹאָה. לכלוכים שונים. אִם הָיוּ בֶּחָצֵר שֶׁיּוֹשְׁבִין בָּהּ. שמציאותם מפריעה לגרים שם. רֹק שֶׁעַל הַקַּרְקַע. שהוא מאוס, ורוצה להבליעו באדמה (ראה לעיל כא,ב). כָּנוּנָא. כלי שמניחים בו גחלים לחימום הבית. מִפְּנֵי אֶפְרוֹ. שהוא מאוס ומלכלך (יד"פ). וְאֵין עוֹשִׂין גְּרָף שֶׁל רְעִי לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת. לגרום לכך שיהיה צורך לטלטל דבר המוקצה משום כך.
יד. שֶׁמֶן שֶׁיָּצָא מִתַּחַת הַקּוֹרָה שֶׁל בֵּית הַבַּד בְּשַׁבָּת, וְכֵן תְּמָרִים וּשְׁקֵדִים הַמּוּכָנִין לִסְחוֹרָה – מֻתָּר לְאָכְלָן בְּשַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ אוֹצָר שֶׁל תְּבוּאָה אוֹ תְּבוּאָה צְבוּרָה – מַתְחִיל לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת, שֶׁאֵין שָׁם אֹכֶל שֶׁהוּא מֻקְצֶה בְּשַׁבָּת כְּלָל, אֶלָּא הַכֹּל מוּכָן הוּא, חוּץ מִגְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִים שֶׁבַּמֻּקְצֶה בִּזְמַן שֶׁמְּיַבְּשִׁין אוֹתָן; הוֹאִיל וּמַסְרִיחוֹת בִּנְתַּיִם וְאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה – הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם מֻקְצֶה.
חָבִית שֶׁנִּתְגַּלְּתָה וַאֲבַטִּיחַ שֶׁנִּשְׁבְּרָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה – נוֹטְלָן וּמַנִּיחָן בְּמָקוֹם הַמֻּצְנָע. כַּיּוֹצֵא בּוֹ קָמֵיעַ שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יוֹצְאִין בּוֹ – מְטַלְטְלִין אוֹתוֹ. מוֹתַר הַשֶּׁמֶן שֶׁבַּנֵּר וְשֶׁבַּקְּעָרָה שֶׁהִדְלִיקוּ בָּהֶן בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת – אָסוּר לְהִסְתַּפֵּק מֵהֶן בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֻקְצֶה מֵחֲמַת אִסּוּר.
יד. שֶׁמֶן שֶׁיָּצָא מִתַּחַת הַקּוֹרָה שֶׁל בֵּית הַבַּד בְּשַׁבָּת. שהקורה לוחצת על הזיתים שנטחנו והשמן מתמצה מהם באטיות, ומותר אף שלא היה ראוי לשימוש קודם השבת. הַמּוּכָנִין לִסְחוֹרָה. המיועדים לכך, ומערב שבת לא תכננו להשתמש בהם. אוֹצָר. מחסן. מַתְחִיל לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנָּה. מותר להשתמש בתבואה אף אם לא השתמשו בה קודם לכן. שֶׁאֵין שָׁם אֹכֶל שֶׁהוּא מֻקְצֶה בְּשַׁבָּת כְּלָל וכו'. שבמאכלים לא נדרש שיהיו מזומנים קודם השבת לשימוש (בניגוד לדין ביום טוב, שגזרו בו על מוקצה – הלכות יום טוב א,יז-יח). שֶׁבַּמֻּקְצֶה. שטח המיועד לייבוש פירות. הוֹאִיל וּמַסְרִיחוֹת בִּנְתַּיִם… הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם מֻקְצֶה. שמבחינת גופם אינם מאכלים הראויים לאכילה בשבת.
חָבִית שֶׁנִּתְגַּלְּתָה וַאֲבַטִּיחַ שֶׁנִּשְׁבְּרָה וכו'. שאסור לאכלם משום סכנת ארס המזיקים (הלכות רוצח יא,ו-ח). נוֹטְלָן וּמַנִּיחָן בְּמָקוֹם הַמֻּצְנָע. שמותר לטלטלם משום שהם אוכל (אורה ושמחה). קָמֵיעַ שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה. שלא הוכחה תועלתו. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יוֹצְאִין בּוֹ. לרשות הרבים (ראה לעיל יט,ד). מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֻקְצֶה מֵחֲמַת אִסּוּר. שאסור היה להשתמש בשמן בשעת כניסת השבת, משום איסור כיבוי (ראה לעיל ה,יב).
טו. אוֹצָר שֶׁל תְּבוּאָה אוֹ שֶׁל כַּדֵּי יַיִן, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ – אָסוּר לְהַתְחִיל בּוֹ לְפַנּוֹתוֹ אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה, כְּגוֹן שֶׁפִּנָּהוּ לְהַכְנָסַת אוֹרְחִין אוֹ לִקְבֹּעַ בּוֹ בֵּית הַמִּדְרָשׁ. וְכֵיצַד מְפַנִּין אוֹתוֹ? כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְמַלֵּא אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ קֻפּוֹת עַד שֶׁגּוֹמְרִין. וְלֹא יְכַבְּדוּ קַרְקָעִיתוֹ שֶׁל אוֹצָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, אֶלָּא נִכְנָס וְיוֹצֵא בּוֹ וְעוֹשֶׂה שְׁבִיל בְּרַגְלָיו בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ.
טו. אוֹצָר. מחסן. אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ. לקחת משם מאכלים ולהשתמש בהם. אָסוּר לְהַתְחִיל בּוֹ לְפַנּוֹתוֹ אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה וכו'. שאין לטלטל את האוכלים שבו אלא אם מדובר בצורך השבת. כָּל אֶחָד וְאֶחָד. מהאנשים המסייעים בפינוי. אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ קֻפּוֹת. סלים גדולים, ולא יותר מכך. וְלֹא יְכַבְּדוּ קַרְקָעִיתוֹ שֶׁל אוֹצָר. שמא ישווה גומות. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל כא,ב-ג. וְעוֹשֶׂה שְׁבִיל בְּרַגְלָיו. ועל ידי כך מפנה את מה שנשאר, המפריע להילוך.
טז. כָּל שֶׁהוּא רָאוּי לְמַאֲכַל בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף הַמְּצוּיִין – מְטַלְטְלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. כֵּיצַד? מְטַלְטְלִין אֶת הַתֻּרְמוֹס הַיָּבֵשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לָעִזִּים, אֲבָל לֹא אֶת הַלַּח; אֶת הֶחָצָב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לַצְּבָאִים; אֶת הַחַרְדָּל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לַיּוֹנִים; אֶת הָעֲצָמוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַאֲכָל לַכְּלָבִים. וְכֵן כָּל הַקְּלִפִּין וְהַגַּרְעִינִין הָרְאוּיִין לְמַאֲכַל בְּהֵמָה – מְטַלְטְלִין אוֹתָן, וְשֶׁאֵינָן רְאוּיִין – אוֹכֵל אֶת הָאֹכֶל וְזוֹרְקָן לַאֲחוֹרָיו, וְאָסוּר לְטַלְטְלָן. וּמְטַלְטְלִין בָּשָׂר תָּפוּחַ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לַחַיָּה. וּמְטַלְטְלִין בָּשָׂר חַי, בֵּין תָּפֵל בֵּין מָלִיחַ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָאוּי לָאָדָם. וְכֵן דָּג מָלִיחַ, אֲבָל הַתָּפֵל – אָסוּר לְטַלְטְלוֹ.
טז. הַמְּצוּיִין. שרגילים בני אדם לגדלם. הַתֻּרְמוֹס הַיָּבֵשׁ… אֲבָל לֹא אֶת הַלַּח. שאינו נאכל אף לבהמה מפני מרירותו. אוֹכֵל אֶת הָאֹכֶל. שסביב הגרעין והעצמות, או תחת הקליפות. וְזוֹרְקָן לַאֲחוֹרָיו. את הקליפות והעצמות, ואינו מניחם על השולחן, משום שלא יוכל לפנותן משם. בָּשָׂר תָּפוּחַ. שהתחיל להסריח. וּמְטַלְטְלִין בָּשָׂר חַי… מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לָאָדָם. שיש אוכלים בשר חי. אֲבָל הַתָּפֵל אָסוּר לְטַלְטְלוֹ. שאין אוכלים אותו כך, ואין מאכילים בו חיות.
יז. אֵין מְטַלְטְלִין שִׁבְרֵי זְכוּכִית, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מַאֲכָל לַנַּעֲמִיּוֹת, וְלֹא חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מַאֲכָל לַפִּילִים, וְלֹא אֶת הַלּוּף, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַאֲכָל לָעוֹרְבִים, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְצוּיִין אֵצֶל רֹב בְּנֵי אָדָם.
יז. לַנַּעֲמִיּוֹת. בנות יענה. הַלּוּף. צמח בעל פקעת ועלים גדולים, שאינו ניתן לאכילת אדם ורוב בעלי החיים כשהוא חי, מחמת רעלנים המצויים בו.
יח. חֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי עֵצִים וַחֲבִילֵי זְרָדִים: אִם הִתְקִינָן לְמַאֲכַל בְּהֵמָה – מְטַלְטְלִין אוֹתָן; וְאִם לָאו – אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן. חֲבִילֵי סִיאָה וְאֵזוֹב וְקוֹרָנִית: הִכְנִיסָן לְעֵצִים – אֵין מִסְתַּפֵּק מֵהֶן בְּשַׁבָּת; לְמַאֲכַל בְּהֵמָה – מִסְתַּפֵּק מֵהֶן. וְכֵן בָּאֲמִיתָּא, וְכֵן בַּפֵּיגָם, וְכֵן בִּשְׁאָר מִינֵי תְּבָלִין.
יח. אִם הִתְקִינָן לְמַאֲכַל בְּהֵמָה. שאם הכינם לצורך כך, דינם כאוכל המותר בטלטול. חֲבִילֵי סִיאָה וְאֵזוֹב וְקוֹרָנִית. צמחי תבלין (ראה לעיל כא,יט). הִכְנִיסָן לְעֵצִים. לשימוש כעצי הסקה. בָּאֲמִיתָּא. מנטה. בַּפֵּיגָם. שעליו משמשים למאכל וכתבלין.
יט. אֵין גּוֹרְפִין מַאֲכָל מִלִּפְנֵי הַפַּטָּם, בֵּין בְּאֵבוּס שֶׁל כְּלִי בֵּין בְּאֵבוּס שֶׁל קַרְקַע, וְאֵין מְסַלְּקִין לַצְּדָדִין מִפְּנֵי הָרְאִי, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַשְׁוֶה גֻּמּוֹת. ונוֹטְלִין מִלִּפְנֵי הַחֲמוֹר וּמַנִּיחִין לִפְנֵי הַשּׁוֹר, אֲבָל אֵין נוֹטְלִין מִלִּפְנֵי הַשּׁוֹר וּמַנִּיחִין לִפְנֵי הַחֲמוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּאֲכָל שֶׁלִּפְנֵי הַשּׁוֹר מְטֻנָּף בְּרִירוֹ וְאֵין רָאוּי לְמַאֲכַל בְּהֵמָה אַחֶרֶת. וְכֵן עָלִים שֶׁרֵיחָן רַע וּמָאוּס וְאֵין הַבְּהֵמָה אוֹכַלְתָּן – אָסוּר לְטַלְטְלָן. לְפִיכָךְ, תְּלִי שֶׁל דָּגִים – אָסוּר לְטַלְטְלוֹ, וְשֶׁל בָּשָׂר מֻתָּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יט. הַפַּטָּם. שור שמפטמים אותו. וְאֵין מְסַלְּקִין לַצְּדָדִין מִפְּנֵי הָרְאִי. להזיז את המאכל שלא יתלכלך ברפש. ונוֹטְלִין מִלִּפְנֵי הַחֲמוֹר וכו'. בלא לגרוף. תְּלִי שֶׁל דָּגִים. דג שנמלח ולא נגמר ייבושו, שהוא מסריח, ודומה בכך לגרוגרות וצימוקים (לעיל הי"ד, וראה יד"פ).
כ. אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לְטַלְטֵל אֶת הַמֵּת בְּשַׁבָּת – סָכִין אוֹתוֹ וּמְדִיחִין אוֹתוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָזִיזוּ בּוֹ אֵבֶר. וְשׁוֹמְטִין אֶת הַכַּר מִתַּחְתָּיו כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מֻטָּל עַל הַחוֹל בִּשְׁבִיל שֶׁיַּמְתִּין. וּמְבִיאִין כְּלֵי מֵקַר וּכְלֵי מַתָּכוֹת וּמַנִּיחִין לוֹ עַל כְּרֵסוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תָּפוּחַ, וּפוֹקְקִין אֶת נְקָבָיו שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בָּהֶן הָרוּחַ, וְקוֹשְׁרִין אֶת הַלֶּחִי, לֹא שֶׁיַּעֲלֶה אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף. וְאֵין מְאַמְּצִין אֶת עֵינָיו בְּשַׁבָּת.
כ. שֶׁאָסוּר לְטַלְטֵל אֶת הַמֵּת בְּשַׁבָּת. לעיל כה,ו. בִּשְׁבִיל שֶׁיַּמְתִּין. שלא ימהר להסריח. כְּלֵי מֵקַר. כלים קרים. שֶׁלֹּא תָּפוּחַ. שלא תתנפח. וְקוֹשְׁרִין אֶת הַלֶּחִי. שהולכת ונפתחת. לֹא שֶׁיַּעֲלֶה אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף. אסור להעלות את הלחי בחזרה למקום, שנמצא מזיז אותה, אלא רק למנוע את המשך הפתיחה. וְאֵין מְאַמְּצִין אֶת עֵינָיו בְּשַׁבָּת. אין עוצמים את עיניו כפי שנוהגים למת (הלכות אבל ד,א), שאף תנועה קלה זו היא בכלל הזזת אבר.
כא. מֵת הַמֻּטָּל בַּחַמָּה – מַנִּיחַ עָלָיו כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק, וּמְטַלְטְלוֹ. וְכֵן אִם נָפְלָה דְּלֵקָה בְּחָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מֵת – מַנִּיחַ עָלָיו כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק, וְאִם אֵין שָׁם כִּכָּר וְלֹא תִּינוֹק – מַצִּילִין אוֹתוֹ מִן הַדְּלֵקָה מִכָּל מָקוֹם, שֶׁמָּא יָבֹא לְכַבּוֹת מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּהוּל עַל מֵתוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׂרֵף. וְלֹא הִתִּירוּ לְטַלְטֵל בְּכִכָּר אוֹ תִּינוֹק אֶלָּא לַמֵּת בִּלְבַד, מִפְּנֵי שֶׁאָדָם בָּהוּל עַל מֵתוֹ.
כא. מֵת הַמֻּטָּל בַּחַמָּה. שעלול להסריח בקרוב מחמת החום. מַנִּיחַ עָלָיו כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק וּמְטַלְטְלוֹ. שבאופן זה הותר לטלטל מת, כאילו הכיכר או התינוק עיקר ומטלטל את המת כטפל להם (ראה לעיל כה,טו). מִכָּל מָקוֹם. בכל אופן, אף בלא כיכר ותינוק. מִפְּנֵי שֶׁאָדָם בָּהוּל עַל מֵתוֹ. ורוצה לשמרו כראוי, ואם לא תהיה דרך לשמרו בהיתר עלול לעבור על איסור.
כב. הָיָה מֻטָּל בַּחַמָּה וְאֵין לָהֶן מָקוֹם לְטַלְטְלוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא רָצוּ לְהָזִיזוֹ מִמְּקוֹמוֹ – בָּאִין שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם וְיוֹשְׁבִין מִשְּׁנֵי צְדָדָיו; חַם לָהֶם מִלְּמַטָּה – זֶה מֵבִיא מִטָּתוֹ וְיוֹשֵׁב עָלֶיהָ וְזֶה מֵבִיא מִטָּתוֹ וְיוֹשֵׁב עָלֶיהָ; חַם לָהֶם מִלְּמַעְלָה – זֶה מֵבִיא מַחֲצֶלֶת וּפוֹרֵס עַל גַּבָּיו וְזֶה מֵבִיא מַחֲצֶלֶת וּפוֹרֵס עַל גַּבָּיו; זֶה זוֹקֵף מִטָּתוֹ וְנִשְׁמָט וְהוֹלֵךְ לוֹ וְזֶה זוֹקֵף מִטָּתוֹ וְנִשְׁמָט וְהוֹלֵךְ לוֹ, וְנִמְצֵאת מְחִצָּה עֲשׂוּיָה מֵאֵלֶיהָ, שֶׁהֲרֵי מַחֲצֶלֶת זֶה וּמַחֲצֶלֶת זֶה גַּגֵּיהֶן סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ, וּשְׁנֵי קְצוֹתֵיהֶן עַל הַקַּרְקַע מִשְּׁנֵי צִדֵּי הַמֵּת.
כב. בָּאִין שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם וְיוֹשְׁבִין מִשְּׁנֵי צְדָדָיו וכו'. שהותר לעשות מחיצה לצורך תועלת החיים, אך לא לצורך מת.

כג. מֵת שֶׁהִסְרִיחַ בַּבַּיִת, וְנִמְצָא מִתְבַּזֶּה בֵּין הַחַיִּים וְהֵן מִתְבַּזִּים מִמֶּנּוּ – מֻתָּר לְהוֹצִיאוֹ לְכַרְמְלִית; גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהוּא: "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ" (דברים יז,יא). וְאִם הָיָה לָהֶם מָקוֹם אַחֵר לָצֵאת לוֹ – אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ, אֶלָּא מַנִּיחִין אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ, וְיוֹצְאִין הֵם.

כג. וְנִמְצָא מִתְבַּזֶּה בֵּין הַחַיִּים וְהֵן מִתְבַּזִּים מִמֶּנּוּ. שאינם יכולים לגור בביתם. מֻתָּר לְהוֹצִיאוֹ לְכַרְמְלִית. על אף שאסורה ההוצאה מרשות היחיד לכרמלית, מדברי חכמים (לעיל יד,יג). גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁהוּא לֹא תָסוּר וכו'. שכבוד הבריות דוחה איסורים שמדברי חכמים בכל מקום, ואף שיש מצווה מן התורה לשמוע לדברי חכמים (ראה הלכות ממרים א,ב; ליישום נוסף של כלל זה ראה הלכות כלאיים י,כט).

תקציר הפרק 

הלכות שבת פרק כו

מוקצה-המשך

בפרק מפורט עם דוגמאות דיני כלי אריגה ודברים הנחשבים כלי שמלאכתו להיתר.
כל דבר מטונף שנמצא לפני האנשים מותר להוציאו לאשפה (גרף של רעי).
🍇🍔אוכלין – כל מאכל נחשב מוכן לשבת ומותר בטלטול, למעט דבר שאינם ראויים לאכילה, כגון גרוגרות וצימוקין העומדים לייבוש. דבר הראוי למאכל בהמה המצויה אצל רוב בני האדם – מותר בטלטול.
🕯מותר שמן שנר אסור לטלטלו משום שהוא מוקצה מחמת איסור.
אסור לטלטל מת בשבת, אבל מותר לדאוג לניקיונו כדי שלא יסריח.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שבת ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.נגמר היין לסועדים-מותר לקחת מהמלאי של החנות העומד למכירה?

2.האם בכל מקרה שהמת מסריח מסריח בבית מותר לטלטלו?

3.כשיש ביזיון וחשש לכבוד הבריות דוחים מצוות לא תעשה מהתורה?

 

 

תשובות
1.כן
2.לא
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן