א. הַיּוֹצֵא חוּץ לִתְחוּם הַמְּדִינָה בְּשַׁבָּת – לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות טז,כט) – מָקוֹם זֶה הוּא תְּחוּם הָעִיר. וְלֹא נָתְנָה תּוֹרָה שִׁעוּר לִתְחוּם זֶה, אֲבָל חֲכָמִים הֶעְתִּיקוּ שֶׁתְּחוּם זֶה הוּא חוּץ לִשְׁנֵים עָשָׂר מִיל, כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וְכֵן אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ: לֹא תֵּצְאוּ חוּץ לַמַּחֲנֶה. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁלֹּא יֵצֵא אָדָם חוּץ לָעִיר אֶלָּא עַד אַלְפַּיִם אַמָּה, אֲבָל חוּץ לְאַלְפַּיִם אָסוּר, שֶׁאַלְפַּיִם הוּא מִגְרַשׁ הָעִיר.
א. לִתְחוּם הַמְּדִינָה. השטח שסביב העיר. הֶעְתִּיקוּ. העבירו במסורת. לִשְׁנֵים עָשָׂר מִיל. כשנים עשר קילומטר. כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. שכך היה אורכו במדבר. אַלְפַּיִם אַמָּה. מיל, כקילומטר. שֶׁאַלְפַּיִם הוּא מִגְרַשׁ הָעִיר. השטח הריק השייך לעיר (ראה במדבר לה,א-ה), ולכן תיקנו חכמים שיכול לצאת עד מרחק זה.
ב. נִמְצֵאתָ לָמֵד, שֶׁמֻּתָּר לְאָדָם בְּשַׁבָּת לְהַלֵּךְ אֶת כָּל הָעִיר כֻּלָּהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה כְּנִינְוֵה, בֵּין שֶׁהָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה בֵּין שֶׁלֹּא הָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה, וְכֵן מֻתָּר לוֹ לְהַלֵּךְ חוּץ לָעִיר אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ, מְרֻבָּעוֹת כְּטַבְלָה מְרֻבַּעַת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִשְׂכָּר אֶת הַזָּוִיּוֹת. וְאִם יָצָא חוּץ לְאַלְפַּיִם – מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת, עַד שְׁנֵים עָשָׂר מִיל. אֲבָל אִם יָצָא וְהִרְחִיק מִן הָעִיר יָתֵר עַל שְׁנֵים עָשָׂר מִיל אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת – לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה.
ב. הָיְתָה כְּנִינְוֵה. שהיתה "עיר גדולה… מהלך שלשת ימים" (יונה ג,ג). מְרֻבָּעוֹת כְּטַבְלָה מְרֻבַּעַת. כלוח מרובע. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִשְׂכָּר אֶת הַזָּוִיּוֹת. שהתחום כולל מרחק גדול יותר מאלפיים אמה בפינות המרובע. מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. מלקות מדברי חכמים.
ג. הַמְהַלֵּךְ חוּץ לַתְּחוּם לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, כְּגוֹן שֶׁקָּפַץ עַל גַּבֵּי עַמּוּדִים שֶׁגְּבוֹהִים עֲשָׂרָה וְאֵין בְּכָל אֶחָד מֵהֶן אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה – הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם יֵשׁ תְּחוּמִין לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה אוֹ אֵין תְּחוּמִין לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה. אֲבָל אִם הָלַךְ עַל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה – הֲרֵי זֶה כִּמְהַלֵּךְ עַל הָאָרֶץ, וְיֵשׁ אִסּוּר תְּחוּמִין שָׁם.
ג. וְאֵין בְּכָל אֶחָד מֵהֶן אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה. שאינם נחשבים כרשות לעצמם, אלא מקום פטור (ראה לעיל יד,ז).
ד. מִי שֶׁשָּׁבַת בְּדִיר שֶׁבַּמִּדְבָּר אוֹ בְּסַהַר אוֹ בִּמְעָרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֵרְשֻׁיּות הַיָּחִיד – מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ בְּרִבּוּעַ. וְכֵן הַשּׁוֹבֵת בְּבִקְעָה, אֲפִלּוּ הָיָה יָשֵׁן בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסָה הַשַּׁבָּת, שֶׁלֹּא קָנָה שְׁבִיתָה – יֵשׁ לוֹ לְהַלֵּךְ מִמְּקוֹמוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ בְּרִבּוּעַ. הָיָה מְהַלֵּךְ בַּבִּקְעָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ תְּחוּם הַשַּׁבָּת – מְהַלֵּךְ אַלְפַּיִם פְּסִיעוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת, וְזֶה הוּא תְּחוּם הַשַּׁבָּת.
ד. בְּדִיר שֶׁבַּמִּדְבָּר אוֹ בְּסַהַר אוֹ בִּמְעָרָה. מקומות המוקפים מחיצות. בְּבִקְעָה. בשדה. אֲפִלּוּ הָיָה יָשֵׁן בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסָה הַשַּׁבָּת שֶׁלֹּא קָנָה שְׁבִיתָה. שלא התכוון לקנות שביתה באותו המקום (לעניין דרך קניין שביתה, ראה הלכות עירובין פרק ז). אַלְפַּיִם פְּסִיעוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת. ממוצעות, שכל פסיעה שכזו אורכה כאמה.
ה. הַמְהַלֵּךְ אַלְפַּיִם אַמָּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהַלֵּךְ, וְשָׁלְמָה מִדָּתוֹ בְּתוֹךְ דִּיר אוֹ סַהַר אוֹ מְעָרָה אוֹ בְּתוֹךְ הַמְּדִינָה – אֵינוֹ מְהַלֵּךְ אֶלָּא עַד סוֹף מִדָּתוֹ, וְאֵין אוֹמְרִין: הוֹאִיל וְכָלְתָה מִדָּתוֹ בְּתוֹךְ רְשׁוּת הַיָּחִיד, מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁכָּלְתָה מִדָּתוֹ בְּמִקְצָת הָעִיר אוֹ בְּמִקְצָת הַמְּעָרָה. אֲבָל אִם הָיְתָה אוֹתָהּ רְשׁוּת הַיָּחִיד מֻבְלַעַת בְּתוֹךְ אַלְפַּיִם אַמָּה שֶׁלּוֹ – תֵּחָשֵׁב לוֹ כָּל אוֹתָהּ הָרְשׁוּת כְּאַרְבַּע אַמּוֹת, וּמַשְׁלִימִין לוֹ אֶת הַשְּׁאָר.
ה. וְשָׁלְמָה מִדָּתוֹ וכו'. נסתיים תחומו בתוך אחד המקומות הללו, שהם רשות היחיד. בְּתוֹךְ הַמְּדִינָה. לפנים מחומת העיר. מֻבְלַעַת בְּתוֹךְ אַלְפַּיִם אַמָּה שֶׁלּוֹ. שכולה נמצאת בתוך תחומו. וּמַשְׁלִימִין לוֹ אֶת הַשְּׁאָר. את שחסר מתחומו מתחילת העיר ועד אלפיים אמה, בניכוי ארבע אמות (כפי שיתבאר בהלכה הבאה).
ו. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁהָיָה אֶלֶף אַמָּה מִמְּקוֹם שְׁבִיתָתוֹ אוֹ מִחוּץ לָעִיר עַד מְדִינָה אוֹ מְעָרָה שֶׁיֵּשׁ בְּאָרְכָּהּ אֶלֶף אַמָּה אוֹ פָּחוֹת מֵאֶלֶף – מְהַלֵּךְ אֶת כָּל הַמְּדִינָה אוֹ הַמְּעָרָה שֶׁפָּגַע בָּהּ, וּמְהַלֵּךְ חוּצָה לָהּ אֶלֶף אַמָּה פָּחוֹת אַרְבַּע אַמּוֹת.
ז. אֲבָל אִם הָיָה בַּמְּדִינָה אוֹ בַּמְּעָרָה שֶׁפָּגַע בָּהּ בְּתוֹךְ מִדָּתוֹ אֶלֶף אַמָּה וְאַמָּה – אֵינוֹ מְהַלֵּךְ בָּהּ אֶלָּא אֶלֶף אַמָּה בִּלְבַד, שֶׁהוּא תַּשְׁלוּם אַלְפַּיִם שֶׁיֵּשׁ לוֹ.
ז. תַּשְׁלוּם אַלְפַּיִם שֶׁיֵּשׁ לוֹ. השלמת אלפיים אמה, ואין העיר נחשבת כארבע אמות במקרה זה.
ח. מִי שֶׁכָּלְתָה מִדָּתוֹ בַּחֲצִי הָעִיר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְהַלֵּךְ אֶלָּא עַד סוֹף מִדָּתוֹ – מֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכָל הָעִיר עַל יְדֵי זְרִיקָה. וְכֵן מִי שֶׁשָּׁבַת בַּבִּקְעָה וְהִקִּיפוּהוּ גּוֹיִם מְחִצָּה בְּשַׁבָּת – אֵינוֹ מְהַלֵּךְ בָּהּ אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּתוֹךְ הַמְּחִצָּה. וּמֻתָּר לוֹ לְטַלְטֵל בְּכָל הַמְּחִצָּה עַל יְדֵי זְרִיקָה אִם הִקִּיפוּהָ לְשֵׁם דִּירָה.
ח. בַּחֲצִי הָעִיר. באמצע העיר. מֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכָל הָעִיר עַל יְדֵי זְרִיקָה. שהיא רשות היחיד, ומותר לו להעביר בה חפצים אף שאסור להלך שם. אֵינוֹ מְהַלֵּךְ בָּהּ אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּתוֹךְ הַמְּחִצָּה. שאינו יכול לסמוך אלא על מחיצות שהיו בשעת קניית השביתה בכניסת שבת. אִם הִקִּיפוּהָ לְשֵׁם דִּירָה. שאם לא כן, אסור לטלטל בה יותר מארבע אמות, כדין קרפף שהוא יותר מבית סאתיים שלא הוקף לדירה (לעיל טז,א).
ט. מִי שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ לִכָּנֵס לַמְּדִינָה, בֵּין שֶׁהָיָה בָּא בַּיָּם בֵּין שֶׁהָיָה בָּא בֶּחָרָבָה, אִם נִכְנַס בְּתוֹךְ אַלְפַּיִם אַמָּה קָרוֹב לָעִיר קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס הַשַּׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לַמְּדִינָה אֶלָּא בְּשַׁבָּת – הֲרֵי זֶה יִכָּנֵס, וִיהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ.
ט. בֶּחָרָבָה. ביבשה. וִיהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. שנחשב כאילו שבת בעיר עצמה, שהרי היה בתחומה עם כניסת השבת.
י. הָיָה בָּא לַמְּדִינָה וְיָשַׁן בַּדֶּרֶךְ, וְלֹא נֵעוֹר אֶלָּא בְּשַׁבָּת, וּכְשֶׁנֵּעוֹר מָצָא עַצְמוֹ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם – הֲרֵי זֶה יִכָּנֵס לָהּ וִיהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ, מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ הָיְתָה לְהַלֵּךְ לִמְדִינָה זוֹ, וּלְפִיכָךְ קוֹנֶה שְׁבִיתָה עִם בְּנֵי הַמְּדִינָה כְּמוֹתָן, שֶׁהֲרֵי נִכְנַס עִמָּהֶן בַּתְּחוּם.
י. וְיָשַׁן בַּדֶּרֶךְ וְלֹא נֵעוֹר אֶלָּא בְּשַׁבָּת. ונמצא שבכניסת שבת לא קנה שביתה (ראה לעיל ה"ד). וּכְשֶׁנֵּעוֹר מָצָא עַצְמוֹ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם. גילה שישן בתוך התחום של העיר, ולא ידע זאת מקודם.
יא. מִי שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת – לֹא יִכָּנֵס, שֶׁהָאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם, תְּחִלָּתָן מִמָּקוֹם שֶׁהוּא עוֹמֵד בּוֹ. לְפִיכָךְ, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא חוּץ מִתְּחוּמוֹ אַמָּה אוֹ יָתֵר – יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ, וְאֵין לוֹ לְהַלֵּךְ אֶלָּא בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת מֵעֲמִידַת רַגְלָיו וְלַחוּץ. וְכֵן מִי שֶׁהֶחֱשִׁיךְ חוּץ לִתְחוּם הַמְּדִינָה אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת – הֲרֵי זֶה לֹא יִכָּנֵס לָהּ, אֶלָּא יְהַלֵּךְ מִמָּקוֹם שֶׁנִּכְנַס עָלָיו הַשַּׁבָּת וְהוּא עוֹמֵד בּוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה בִּלְבַד. וְאִם כָּלְתָה מִדָּתוֹ בְּמִקְצָת הָעִיר – מְהַלֵּךְ עַד סוֹף מִדָּתוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. הָיְתָה רַגְלוֹ אַחַת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם וְרַגְלוֹ אַחַת חוּץ לַתְּחוּם – הֲרֵי זֶה יִכָּנֵס.
יא. שֶׁהָאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם. ליוצא חוץ לתחומו, שמותר ללכת ממקומו ארבע אמות בלבד (ראה לקמן הל' יב-יג). תְּחִלָּתָן מִמָּקוֹם שֶׁהוּא עוֹמֵד בּוֹ. ואינן נמדדות בכיוון העיר שיצא משם אלא לכיוון אליו הוא הולך, כך שאין האפשרות ללכת ארבע אמות מועילה לחזור אל התחום שממנו יצא (כדלקמן הי"ד, ראה אורה ושמחה וערוה"ש או"ח תה,ג; ועיין יד"פ שביאר אחרת). מֵעֲמִידַת רַגְלָיו וְלַחוּץ. כלפי חוץ מן התחום שממנו יצא. הֲרֵי זֶה לֹא יִכָּנֵס לָהּ. שלא נחשב ששבת בתחום העיר. הָיְתָה רַגְלוֹ אַחַת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם וְרַגְלוֹ אַחַת חוּץ לַתְּחוּם הֲרֵי זֶה יִכָּנֵס. שבמקרה זה נידון כאילו שבת בתוך תחום העיר.
יב. מִי שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם שֶׁלֹּא לְדַעַת, כְּגוֹן שֶׁהוֹצִיאוּהוּ גּוֹיִם אוֹ רוּחַ רָעָה אוֹ שֶׁשָּׁגַג וְיָצָא – אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. חָזַר לְדַעַת – אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. הֶחֱזִירוּהוּ – כְּאִלּוּ לֹא יָצָא. וְאִם נְתָנוּהוּ בִּרְשׁוּת יָחִיד, כְּגוֹן שֶׁנְּתָנוּהוּ גּוֹיִם בְּדִיר וְסַהַר וּמְעָרָה אוֹ בְּעִיר אַחֶרֶת – יֵשׁ לוֹ לְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ. וְכֵן אִם יָצָא לְאֶחָד מֵאֵלּוּ בִּשְׁגָגָה, וְנִזְכַּר וְהוּא בְּתוֹכָן – מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ.
יב. רוּחַ רָעָה. התקף שיגעון. אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. שהוא מקום כמידת אורך האדם בפישוט ידיו ורגליו (ראה לעיל יב,טו). יֵשׁ לוֹ לְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ. את כל השטח המוקף מחיצות.
יג. יָצָא חוּץ לַתְּחוּם לְדַעַת, אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר שֶׁלֹּא לְדַעַת, כְּגוֹן שֶׁהֶחֱזִירוּהוּ גּוֹיִם אוֹ רוּחַ רָעָה – אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. וְכֵן אִם יָצָא חוּץ לַתְּחוּם לְדַעַת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּתוֹךְ רְשׁוּת הַיָּחִיד, כְּגוֹן דִּיר וְסַהַר – אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. הַמְפָרֵשׁ בַּיָּם הַגָּדוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חוּץ לַתְּחוּם שֶׁשָּׁבַת בּוֹ – מְהַלֵּךְ אֶת כָּל הַסְּפִינָה וּמְטַלְטֵל בְּכֻלָּהּ.
יג. לְדַעַת. מרצון. אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר שֶׁלֹּא לְדַעַת… אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. משום קנס על העברה. הַמְפָרֵשׁ. מפליג. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חוּץ לַתְּחוּם שֶׁשָּׁבַת בּוֹ. שהספינה יצאה מחוץ לאלפיים אמה מן המקום שהיתה בכניסת שבת. מְהַלֵּךְ אֶת כָּל הַסְּפִינָה וּמְטַלְטֵל בְּכֻלָּהּ. שכל הספינה כארבע אמותיו, שכן מוקפת במחיצות.
יד. מִי שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם שֶׁלֹּא לְדַעַת וְהֻקַּף בִּמְחִצָּה בְּשַׁבָּת – יֵשׁ לוֹ לְהַלֵּךְ כָּל אוֹתָהּ הַמְּחִצָּה, וְהוּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה יָתֵר עַל אַלְפַּיִם. וְאִם הָיָה תְּחוּם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ מֻבְלָע מִקְצָתוֹ בְּתוֹךְ הַמְּחִצָּה שֶׁנַּעֲשֵׂית שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ לְהַלֵּךְ אֶת כָּל הַמְּחִצָּה – הֲרֵי זֶה נִכְנָס לִתְחוּמוֹ, וְכֵיוָן שֶׁיִּכָּנֵס – הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ לֹא יָצָא.
יד. וְהֻקַּף בִּמְחִצָּה בְּשַׁבָּת. ונמצא כאילו נכנס שלא מדעת לדיר וסהר (לעיל הי"ב). וְהוּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה יָתֵר עַל אַלְפַּיִם. שאין תועלת במחיצה כזו לעניין תחומין (לעיל ה"ח). הֲרֵי זֶה נִכְנָס לִתְחוּמוֹ. אם היקף המחיצות מכניסו בחזרה לתחום.
טו. כָּל מִי שֶׁאֵין לוֹ לָזוּז מִמְּקוֹמוֹ אֶלָּא בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, אִם נִצְרַךְ לִנְקָבָיו – הֲרֵי זֶה יוֹצֵא, מַרְחִיק וְנִפְנֶה, וְחוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ. וְאִם נִכְנַס לְמִקְצָת תְּחוּם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ בְּעֵת שֶׁיִּתְרַחֵק לְהִפָּנוֹת, הוֹאִיל וְנִכְנַס – יִכָּנֵס, וּכְאִלּוּ לֹא יָצָא. וְהוּא שֶׁלֹּא יֵצֵא בַּתְּחִלָּה לְדַעַת. אֲבָל אִם יָצָא לְדַעַת, אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְנַס – אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת.
טו. אִם נִצְרַךְ לִנְקָבָיו הֲרֵי זֶה יוֹצֵא מַרְחִיק וְנִפְנֶה. שלצורך עשיית צרכיו התירו לו לצאת מארבע אמות, שהוא איסור שמדברי חכמים, משום כבוד הבריות (ראה לעיל כו,כג). וְחוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ. שרשאי אף לחזור לאותן ארבע אמות שהן מקומו. הוֹאִיל וְנִכְנַס יִכָּנֵס וּכְאִלּוּ לֹא יָצָא. ונמצא שנכנס בדרך היתר. אֲבָל אִם יָצָא לְדַעַת… אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. כדלעיל הי"ג.
טז. כָּל מִי שֶׁיָּצָא בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין, כְּגוֹן הָעֵדִים שֶׁבָּאוּ לְהָעִיד עַל רְאִיַּת הַלְּבָנָה, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִמִּי שֶׁמֻּתָּר לוֹ לָצֵאת לִדְבַר מִצְוָה – יֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁהִגִּיעַ לוֹ. וְאִם הִגִּיעַ לַמְּדִינָה – הֲרֵי הוּא כְּאַנְשֵׁי הָעִיר, וְיֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ חוּץ לַמְּדִינָה.
טז. בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין. מתוקף היתר הלכתי. הָעֵדִים שֶׁבָּאוּ לְהָעִיד עַל רְאִיַּת הַלְּבָנָה. המותרים לצאת בשבת מחוץ לתחום בדרכם להעיד (ראה הלכות קידוש החודש ג,ב-ד). בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁהִגִּיעַ לוֹ. במקום היעד. הֲרֵי הוּא כְּאַנְשֵׁי הָעִיר. כאילו שבת שם.
יז. הָיָה יוֹצֵא בִּרְשׁוּת, וְאָמְרוּ לוֹ וְהוּא הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ: 'כְּבָר נַעֲשֵׂית הַמִּצְוָה שֶׁיָּצָאתָ לַעֲשׂוֹתָהּ' – יֵשׁ לוֹ מִמְּקוֹמוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. וְאִם הָיָה מִקְצָת תְּחוּם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ בִּרְשׁוּת מֻבְלָע בְּתוֹךְ אַלְפַּיִם שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִמְּקוֹמוֹ – הֲרֵי זֶה חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ, וּכְאִלּוּ לֹא יָצָא. וְכָל הַיּוֹצְאִין לְהַצִּיל נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל מִיַּד גּוֹיִם אוֹ מִן הַנָּהָר אוֹ מִן הַמַּפֹּלֶת – יֵשׁ לָהֶם אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מִמָּקוֹם שֶׁהִצִּילוּ בּוֹ. וְאִם הָיְתָה יַד הַגּוֹיִם תַּקִּיפָה, וְהָיוּ מְפַחֲדִים לִשְׁבֹּת בַּמָּקוֹם שֶׁהִצִּילוּ – הֲרֵי אֵלּוּ חוֹזְרִין בְּשַׁבָּת לִמְקוֹמָן וּבִכְלֵי זֵינָן.
יז. כְּבָר נַעֲשֵׂית הַמִּצְוָה שֶׁיָּצָאתָ לַעֲשׂוֹתָהּ. ואין צורך שתמשיך ללכת. יֵשׁ לוֹ מִמְּקוֹמוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. שהמקום שאליו הגיע נחשב למקום שביתתו. וְכָל הַיּוֹצְאִין לְהַצִּיל נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל וכו'. שאף עליהם מצווה לחלל את השבת (ראה לעיל ב,כג). הֲרֵי אֵלּוּ חוֹזְרִין בְּשַׁבָּת לִמְקוֹמָן. לתחום שממנו יצאו. וּבִכְלֵי זֵינָן. שמותר להם לטלטל גם בחזרתם את כלי נשקם, כדי שלא יימנעו מלבוא ולהציל בפעם אחרת (שם).