פרק כ', הלכות איסורי ביאה, ספר קדושה
כ״ה באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר שני ונטע רבעי, ספר זרעים
כ״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מעשר, ספר זרעים
כ׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ט באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל הַכֹּהֲנִים שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה – בַּחֲזָקָה הֵם כֹּהֲנִים, וְאֵינָן אוֹכְלִין אֶלָּא בְּקָדְשֵׁי הַגְּבוּל, וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה תְּרוּמָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. אֲבָל תְּרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה וְחַלָּה שֶׁל תּוֹרָה – אֵין אוֹכֵל אוֹתָהּ אֶלָּא כֹּהֵן מְיֻחָס.
א. שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה. בימינו. בַּחֲזָקָה הֵם כֹּהֲנִים. שהם מוחזקים וידועים ככהנים, אך אין ודאות בדבר. בְּקָדְשֵׁי הַגְּבוּל. מתנות כהונה שהן קדושות, הנאכלות בכל גבול ארץ ישראל: תרומה, תרומת מעשר וחלה. תְּרוּמָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. שמחויבים בה מתקנת חכמים (ראה לקמן ה"ג).
ב. אֵי זֶה הוּא כֹּהֵן מְיֻחָס? זֶה שֶׁהֵעִידוּ לוֹ שְׁנֵי עֵדִים שֶׁהוּא כֹּהֵן בֶּן פְּלוֹנִי הַכֹּהֵן, וּפְלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי, עַד אִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה, וְהוּא הַכֹּהֵן שֶׁשִּׁמֵּשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. שֶׁאִלּוּ לֹא בָּדְקוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל אַחֲרָיו – לֹא הָיוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ לַעֲבֹד.
לְפִיכָךְ אֵין בּוֹדְקִין מִן הַמִּזְבֵּחַ וּלְמַעְלָה, וְלֹא מִן הַסַּנְהֶדְרִין וּלְמַעְלָה, שֶׁאֵין מְמַנִּין בַּסַּנְהֶדְרִין אֶלָּא כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים מְיֻחָסִין.
ב. וְהוּא הַכֹּהֵן שֶׁשִּׁמֵּשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. שהוא בוודאי כהן מיוחס. שֶׁאִלּוּ לֹא בָּדְקוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל וכו'. שבית הדין היו בודקים את ייחוסו של כל כהן בטרם החל לעבוד במקדש (הלכות ביאת מקדש ו,יא).
אֵין בּוֹדְקִין מִן הַמִּזְבֵּחַ וּלְמַעְלָה. שאין צורך לבדוק את ייחוסו של מי שהקריב על המזבח, שבוודאי בדקוהו לפני שהעלוהו והוא כהן. וְלֹא מִן הַסַּנְהֶדְרִין וּלְמַעְלָה. שאין לבדוק את ייחוסו של מי שהתמנה לסנהדרין, שבוודאי בדקוהו לפני שמינוהו (הלכות סנהדרין ב,א-ב).
ג. חַלָּה בַּזְּמַן הַזֶּה, וַאֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – אֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ" (במדבר טו,יח) – בִּיאַת כֻּלְּכֶם, וְלֹא בִּיאַת מִקְצַתְכֶם; וּכְשֶׁעָלוּ בִּימֵי עֶזְרָא, לֹא עָלוּ כֻּלָּם. וְכֵן תְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה – שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים, וּלְפִיכָךְ אוֹכְלִין אוֹתָהּ הַכֹּהֲנִים שֶׁבִּזְמַנֵּנוּ, שֶׁהֵן בַּחֲזָקָה.
ג. חַלָּה… אֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה. אלא החיוב בה הוא מדברי חכמים. שֶׁנֶּאֱמַר בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ. לגבי מצוות הפרשת חלה. וּכְשֶׁעָלוּ בִּימֵי עֶזְרָא לֹא עָלוּ כֻּלָּם. כשחזרו ישראל מבבל לארץ ישראל, בראשית ימי בית המקדש השני, באו רק חלק מן העם, ולכן לא התחייבו מן התורה להפריש חלה אף במקומות שאותם כבשו (ראה גם הלכות ביכורים ה,ה). וְכֵן תְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה. שאף בעניינה קיימת דרשה דומה (ראה הלכות תרומות א,כו).
ד. מִי שֶׁהֵעִידוּ לוֹ עֵדִים שֶׁרָאוּהוּ שֶׁהָיָה אוֹכֵל תְּרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה – הֲרֵי זֶה מְיֻחָס. וְאֵין מַעֲלִין לְיִחוּסִין לֹא מִנְּשִׂיאַת כַּפַּיִם, וְלֹא מִקְּרִיאָה בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן, וְלֹא מֵחִלּוּק תְּרוּמָה בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת, וְלֹא עַל פִּי עֵד אֶחָד.
ד. שֶׁהָיָה אוֹכֵל תְּרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה. בזמן שנוהגת מן התורה. וְאֵין מַעֲלִין לְיִחוּסִין. להחשיבו ככהן מיוחס. מִנְּשִׂיאַת כַּפַּיִם. שהכהנים מברכים את העם (הלכות תפילה יד,ג). מִקְּרִיאָה בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן. שזו זכות הכהנים (שם יב,יח). מֵחִלּוּק תְּרוּמָה בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת. חלוקת התרומה בגורן התבואה, שם מקבלים הכהנים את התרומה (הלכות תרומות יב,יז). וְלֹא עַל פִּי עֵד אֶחָד. אלא על פי שניים (כדלעיל ה"ב), שיש צורך בוודאות גמורה לעניין ייחוסין.
ה. כֹּהֵן מְיֻחָס שֶׁאָמַר: 'בְּנִי הוּא זֶה, וְכֹהֵן הוּא' – אֵין מַעֲלִין אוֹתוֹ לְיִחוּסִין עַל פִּיו, עַד שֶׁיָּבִיא עֵדִים שֶׁהוּא בְּנוֹ.
ה. אֵין מַעֲלִין אוֹתוֹ. שאין די בעדותו בכדי להחזיקו כבנו לעניין זה (וראה עוד בהלכה הבאה, ולקמן ה"י).
ו. כֹּהֵן מְיֻחָס שֶׁיָּצָא הוּא וְאִשְׁתּוֹ שֶׁיָּדַעְנוּ שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה לִמְדִינָה אַחֶרֶת, וּבָא הוּא וְהִיא וּבָנִים כְּרוּכִים אַחֲרֶיהָ, וְאָמַר: 'אִשָּׁה שֶׁיָּצָאת עִמִּי הִיא זוֹ וְאֵלּוּ בָּנֶיהָ' – אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא עֵדִים, לֹא עַל הָאִשָּׁה וְלֹא עַל בָּנֶיהָ. 'מֵתָה, וְאֵלּוּ בָּנֶיהָ' – צָרִיךְ לְהָבִיא עֵדִים שֶׁאֵלּוּ בָּנָיו, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא עֵדִים עַל אִמָּן שֶׁהָיְתָה כְּשֵׁרָה, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר הֻחְזַק שֶׁיָּצָא מֵעִמָּנוּ בְּאִשָּׁה כְּשֵׁרָה.
ו. שֶׁיָּדַעְנוּ שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה. שמתחילה התברר שהיא כשרה להינשא לכהונה. כְּרוּכִים אַחֲרֶיהָ. נצמדים אליה, כדרך ילדים ואימותיהם. אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא עֵדִים. שהאישה הוחזקה כשרה, ומכך שהבנים כרוכים אחריה ניכר שהם ממנה (ראה לעיל א,כ). צָרִיךְ לְהָבִיא עֵדִים שֶׁאֵלּוּ בָּנָיו. ובניה של אותה האישה.
ז. יָצָא כֹּהֵן מְיֻחָס לִמְדִינָה אַחֶרֶת, וּבָא הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְאָמַר: 'אִשָּׁה זוֹ נָשָׂאתִי, וְאֵלּוּ בָּנֶיהָ' – צָרִיךְ לְהָבִיא עֵדִים שֶׁאִשָּׁה זוֹ כְּשֵׁרָה, וְאֵינוֹ מֵבִיא עֵדִים שֶׁאֵלּוּ בָּנֶיהָ, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ כְּרוּכִין אַחֲרֶיהָ. וְאִם בָּא בִּשְׁתֵּי נָשִׁים וְהֵבִיא רְאָיָה עַל הָאַחַת, אַף עַל פִּי שֶׁהַבָּנִים קְטַנִּים וּכְרוּכִים אַחֲרֶיהָ – צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עֲלֵיהֶן, שֶׁמָּא בָּנָיו מִן הָאַחֶרֶת הֵן וְנִכְרְכוּ אַחַר זוֹ הַמְיֻחֶסֶת.
ז. צָרִיךְ לְהָבִיא עֵדִים שֶׁאִשָּׁה זוֹ כְּשֵׁרָה. שהרי לא נודע מעמדה עד כה. וְאֵינוֹ מֵבִיא עֵדִים שֶׁאֵלּוּ בָּנֶיהָ וכו'. שאינו צריך, כדין ההלכה הקודמת. צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עֲלֵיהֶן. שהם בניו מהאישה הכשרה.
ח. בָּא הוּא וּבָנָיו וְאָמַר: 'אִשָּׁה נָשָׂאתִי וּמֵתָה, וְאֵלּוּ בָּנֶיהָ' – מֵבִיא עֵדִים שֶׁאוֹתָהּ הָאִשָּׁה כְּשֵׁרָה הָיְתָה וְשֶׁאֵלּוּ בָּנֶיהָ.
וְכַדִּין הַזֶּה דָּנִין בְּיִשְׂרָאֵל מְיֻחָס וּבְלֵוִי מְיֻחָס, וְאַחַר כָּךְ נָעִיד עַל בְּנוֹ זֶה שֶׁהוּא מְיֻחָס כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לַסַּנְהֶדְרִין.
ח. מֵבִיא עֵדִים שֶׁאוֹתָהּ הָאִשָּׁה כְּשֵׁרָה הָיְתָה וְשֶׁאֵלּוּ בָּנֶיהָ. שצריך עדות הן על האישה והן על בניה.
בְּיִשְׂרָאֵל מְיֻחָס. שאין במשפחתו פסול. רָאוּי לַסַּנְהֶדְרִין. שאין יושבים שם אלא מיוחסים (לעיל ה"ב).
ט. אֵין מַעֲלִין בִּשְׁטָרוֹת לִכְהֻנָּה. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁהָיָה בִּשְׁטָר: 'פְּלוֹנִי כֹּהֵן לָוָה מִפְּלוֹנִי' אוֹ 'הִלְוָהוּ' 'כָּךְ וְכָךְ', וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה – אֵין מַחֲזִיקִין כֹּהֵן זֶה שֶׁהוּא מְיֻחָס, שֶׁמָּא לֹא הֵעִידוּ אֶלָּא עַל הַמִּלְוָה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? לְעִנְיַן יִחוּס. אֲבָל לַחֲזָקָה, שֶׁיִּהְיֶה בְּחֶזְקַת כֹּהֵן כְּכֹהֲנֵי זְמַן זֶה וְיֹאכַל בִּתְרוּמָה וְחַלָּה שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים וּבִשְׁאָר קָדְשֵׁי הַגְּבוּל – מַעֲלִין מִן הַשְּׁטָרוֹת, וְעַל פִּי עֵד אֶחָד, וּמִנְּשִׂיאַת כַּפַּיִם, וּמִקְרִיאָה בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן.
ט. בִּשְׁטָרוֹת. משמות הכתובים בשטרות. אֵין מַחֲזִיקִין כֹּהֵן זֶה שֶׁהוּא מְיֻחָס. על אף שיש שני עדים, שחתמו לכאורה על כך שהוא כהן. שֶׁמָּא לֹא הֵעִידוּ אֶלָּא עַל הַמִּלְוָה. שעדותם לא מתייחסת לייחוס האנשים, אלא למאורע ההלוואה. ובעניין ייחוס יש צורך בעדות ברורה.
אֲבָל לַחֲזָקָה… מַעֲלִין מִן הַשְּׁטָרוֹת וכו'. שכל אלו הם סימנים ברורים לכהונה.
י. וְכֵן כֹּהֵן שֶׁאָמַר: 'בְּנִי זֶה כֹּהֵן' – נֶאֱמָן לְהַאֲכִילוֹ בִּתְרוּמָה וְלִהְיוֹתוֹ בְּחֶזְקַת כֹּהֵן, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה לֹא עַל הַבָּנִים וְלֹא עַל הָאִשָּׁה.
י. לְהַאֲכִילוֹ בִּתְרוּמָה. של דבריהם. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה לֹא עַל הַבָּנִים וְלֹא עַל הָאִשָּׁה. אין צורך להוכיח שהאם כשרה לכהונה, ושהבן הוא ממנה (והשווה לעיל ה"ה).
יא. שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לַמְּדִינָה, זֶה אוֹמֵר: 'אֲנִי וַחֲבֵרִי כֹּהֵן' וְזֶה הַשֵּׁנִי אוֹמֵר: 'אֲנִי וַחֲבֵרִי כֹּהֵן', אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאִין כְּגוֹמְלִין זֶה אֶת זֶה – הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין, וּשְׁנֵיהֶן בְּחֶזְקַת כֹּהֲנִים. וְכֵן עֵד אֶחָד שֶׁאָמַר: 'רָאִיתִי זֶה שֶׁנָּשָׂא כַּפָּיו' אוֹ 'שֶׁאָכַל בַּתְּרוּמָה' אוֹ 'שֶׁחָלַק עַל הַגֹּרֶן' אוֹ 'שֶׁקָּרָא בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן וְקָרָא אַחֲרָיו לֵוִי' – מַחֲזִיקִין אוֹתוֹ לִכְהֻנָּה עַל פִּיו. וְכֵן אִם הֵעִיד שֶׁזֶּה קָרָא שֵׁנִי בַּתּוֹרָה אַחַר כֹּהֵן – מַחֲזִיקִין אוֹתוֹ בִּלְוִיָּה.
יא. אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאִין כְּגוֹמְלִין זֶה אֶת זֶה. למרות שנראה שכל אחד מהם מעיד לטובת האחר בתמורה לעדותו עליו. וּשְׁנֵיהֶן בְּחֶזְקַת כֹּהֲנִים. שלכל אחד מהם יש עד אחד. שֶׁחָלַק עַל הַגֹּרֶן. קיבל חלק בחלוקת התרומה בגורן התבואה.
יב. הֵעִיד שֶׁרָאָה זֶה שֶׁחָלַק עִם אֶחָיו בְּבֵית דִּין תְּרוּמָה שֶׁהִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן הַכֹּהֵן – אֵין מַעֲלִין אוֹתוֹ לִכְהֻנָּה בְּעֵדוּת זוֹ, שֶׁמָּא חָלָל הוּא, וְלָקַח חֵלֶק יְרֻשָּׁתוֹ מִתְּרוּמָה לְמָכְרוֹ.
יב. שֶׁחָלַק עִם אֶחָיו בְּבֵית דִּין תְּרוּמָה שֶׁהִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן. שחילקו ביניהם תרומה שקיבלו בירושה מאביהם. שֶׁמָּא חָלָל הוּא וְלָקַח חֵלֶק יְרֻשָּׁתוֹ מִתְּרוּמָה לְמָכְרוֹ. שאין בכך הוכחה שהוא כהן, משום שייתכן שהוא חלל, האסור לאכול תרומה, ונוטל את חלקו בירושה ומתכוון למכרו לכהן.
יג. מִי שֶׁבָּא בַּזְּמַן הַזֶּה וְאָמַר: 'כֹּהֵן אָנִי' – אֵינוֹ נֶאֱמָן, וְאֵין מַעֲלִין אוֹתוֹ לִכְהֻנָּה עַל פִּי עַצְמוֹ, וְלֹא יִקְרָא בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן, וְלֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, וְלֹא יֹאכַל בְּקָדְשֵׁי הַגְּבוּל, עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עֵד אֶחָד. אֲבָל אוֹסֵר עַצְמוֹ בִּגְרוּשָׁה וְזוֹנָה וַחֲלָלָה, וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא לַמֵּתִים. וְאִם נָשָׂא אוֹ נִטְמָא – לוֹקֶה. וְהַנִּבְעֶלֶת לוֹ – סְפֵק חֲלָלָה.
יג. אוֹסֵר עַצְמוֹ. צריך להחמיר על עצמו, כיוון שהחשיב את עצמו לכהן. וְאִם נָשָׂא אוֹ נִטְמָא לוֹקֶה. שהחזיק עצמו ככהן. סְפֵק חֲלָלָה. ופסולה לכהונה, שמא דבריו אמת והוא כהן.
יד. וְאִם הָיָה מֵשִׂיחַ לְפִי תֻּמּוֹ – נֶאֱמָן.
כֵּיצַד? מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה מֵשִׂיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְאָמַר: 'זָכוּר אֲנִי כְּשֶׁהָיִיתִי תִּינוֹק וְהָיִיתִי מֻרְכָּב עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל אֲבִי, וְהוֹצִיאַנִי מִבֵּית הַסֵּפֶר וְהִפְשִׁיטַנִי כֻּתָּנְתִּי וְהִטְבִּילַנִי לֶאֱכֹל תְּרוּמָה בָּעֶרֶב, וַחֲבֵרַי בּוֹדְלִין מִמֶּנִּי, וְהָיוּ קוֹרְאִין אוֹתִי יוֹחָנָן אוֹכֵל חַלּוֹת', וְהֶעֱלָהוּ רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ עַל פִּי עַצְמוֹ.
יד. מֵשִׂיחַ לְפִי תֻּמּוֹ נֶאֱמָן. מדבר בלא כוונה לעדות.
זָכוּר אֲנִי. אני זוכר. וְהִפְשִׁיטַנִי כֻּתָּנְתִּי וְהִטְבִּילַנִי לֶאֱכֹל תְּרוּמָה בָּעֶרֶב. שהכהנים אוכלים תרומה בטהרה, וצריכים הערב שמש אחר הטבילה (הלכות תרומות ז,א-ב). בּוֹדְלִין. מתרחקים, כדי שלא לטמא אותו. רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ. רבי יהודה הנשיא.
טו. נֶאֱמָן הַגָּדוֹל לוֹמַר: 'זוֹכֵר אֲנִי כְּשֶׁהָיִיתִי קָטָן וְרָאִיתִי פְּלוֹנִי טוֹבֵל וְאוֹכֵל בִּתְרוּמָה לָעֶרֶב', וּמַחֲזִיקִין אוֹתוֹ בִּכְהֻנָּה בְּעֵדוּתוֹ.
מִי שֶׁבָּא בַּזְּמַן הַזֶּה וְאָמַר: 'כֹּהֵן אָנִי', וְעֵד אֶחָד מֵעִיד לוֹ שֶׁ'אֲנִי יוֹדֵעַ בְּאָבִיו שֶׁל זֶה שֶׁהוּא כֹּהֵן' – אֵין מַעֲלִין אוֹתוֹ לִכְהֻנָּה בְּעֵדוּת זוֹ, שֶׁמָּא חָלָל הוּא, עַד שֶׁיָּעִיד שֶׁזֶּה כֹּהֵן הוּא. אֲבָל אִם הֻחְזַק אָבִיו כֹּהֵן, אוֹ שֶׁבָּאוּ שְׁנַיִם וְהֵעִידוּ שֶׁאָבִיו שֶׁל זֶה כֹּהֵן – הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת אָבִיו.
טו. נֶאֱמָן הַגָּדוֹל לוֹמַר וכו'. אף שמעיד על מה שראה כשהיה קטן ולא היה כשר לעדות.
שֶׁמָּא חָלָל הוּא. שעדות על האב אינה מועילה לגבי הבן, שהרי ייתכן שהבן נולד לאם פסולה ונתחלל. אֲבָל אִם הֻחְזַק אָבִיו כֹּהֵן… הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת אָבִיו. שהולכים אחר החזקה כל עוד לא נודע חשש לפסול.
טז. מִי שֶׁהֻחְזַק אָבִיו כֹּהֵן, וְיָצָא עָלָיו קוֹל שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה – חוֹשְׁשִׁין לוֹ, וּמוֹרִידִין אוֹתוֹ. בָּא עֵד אֶחָד אַחַר כָּךְ וְהֵעִיד שֶׁהוּא כָּשֵׁר – מַעֲלִין אוֹתוֹ לִכְהֻנָּה עַל פִּיו. בָּאוּ שְׁנַיִם אַחַר כָּךְ וְהֵעִידוּ שֶׁהוּא חָלָל – מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִכְּהֻנָּה. בָּא עֵד אֶחָד אַחַר כָּךְ וְהֵעִיד שֶׁהוּא כָּשֵׁר – מַעֲלִין אוֹתוֹ לִכְהֻנָּה; שֶׁזֶּה הָאַחֲרוֹן מִצְטָרֵף לְעֵד רִאשׁוֹן, וַהֲרֵי שְׁנֵיהֶן מְעִידִין שֶׁהוּא כָּשֵׁר וּשְׁנַיִם מְעִידִין שֶׁהוּא פָּסוּל: יִדָּחוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ וְיִדָּחֶה הַקּוֹל, שֶׁהַשְּׁנַיִם כְּמֵאָה, וְיִהְיֶה כֹּהֵן בְּחֶזְקַת אָבִיו.
טז. וְיָצָא עָלָיו קוֹל וכו'. התפרסמה שמועה שהוא פסול. וּמוֹרִידִין אוֹתוֹ. ממעמד הכהונה. בָּא עֵד אֶחָד… מַעֲלִין אוֹתוֹ. שדי בעד אחד להחזיקו ככהן (לעיל הי"א). יִדָּחוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ. משום שהעדויות סותרות הן דוחות זו את זו, והולכים אחר החזקה. וְיִדָּחֶה הַקּוֹל שֶׁהַשְּׁנַיִם כְּמֵאָה. בעדויות הדין הוא שאין משמעות למספר העדים, אלא לעצם העדות עצמה (ראה הלכות עדות יח,ג). ולפיכך אין מחשיבים את הקול כתוספת לעדות הפוסלת, ולהכריע כמותה, שהרי העדות המכשירה עומדת כנגדן.
יז. אִשָּׁה שֶׁלֹּא שָׁהָת אַחַר בַּעְלָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וְיָלְדָה, וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן אוֹ בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן, וְהָיָה אֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן וְהַשֵּׁנִי יִשְׂרָאֵל – הֲרֵי זֶה סְפֵק כֹּהֵן. וְכֵן אִם נִתְעָרֵב וְלַד כֹּהֵן בִּוְלַד יִשְׂרָאֵל וְהִגְדִּילוּ בְּנֵי הַתַּעֲרֹבֶת – כָּל אֶחָד מֵהֶן סְפֵק כֹּהֵן, וְנוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חֻמְרֵי יִשְׂרָאֵל וְחֻמְרֵי כֹּהֲנִים: נוֹשְׂאִין נָשִׁים הָרְאוּיוֹת לִכְהֻנָּה, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין לַמֵּתִים, וְלֹא אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה, וְאִם נָשְׂאוּ גְּרוּשָׁה – מוֹצִיאִין, וְאֵינָן לוֹקִין.
יז. אִשָּׁה שֶׁלֹּא שָׁהָת אַחַר בַּעְלָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. שתיקנו חכמים שאישה צריכה להמתין פרק זמן בין גירושין או אלמנות לנישואים, בכדי שאם היא מעוברת ייוודע מיהו אביו של הולד (הלכות גירושין יא,יח). נִתְעָרֵב וְלַד כֹּהֵן בִּוְלַד יִשְׂרָאֵל. שאין ידוע מיהו מי. חֻמְרֵי יִשְׂרָאֵל וְחֻמְרֵי כֹּהֲנִים. שצריכים להחמיר כשתי האפשרויות.
יח. שְׁנֵי כֹּהֲנִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ וַלְדוֹתֵיהֶן, אוֹ אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁלֹּא שָׁהָת אַחַר בַּעְלָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וְנִשֵּׂאת לְכֹהֵן אַחֵר וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן אוֹ בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן – נוֹתְנִין עַל הַוָּלָד חֻמְרֵי שְׁנֵיהֶן: הוּא אוֹנֵן עֲלֵיהֶן וְהֵן אוֹנְנִין עָלָיו, הוּא אֵין מִטַּמֵּא לָהֶן וְהֵן אֵין מִטַּמְּאִין לוֹ, וְעוֹלֶה בְּמִשְׁמָרוֹ שֶׁל זֶה וְשֶׁל זֶה, וְאֵינוֹ חוֹלֵק. וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם בְּמִשְׁמָר אֶחָד וּבֵית אָב אֶחָד – נוֹטֵל חֵלֶק אֶחָד.
יח. וְאֵין יָדוּעַ. שהוולד הוא כהן ודאי, אך לא נודע מיהו אביו. נוֹתְנִין עַל הַוָּלָד חֻמְרֵי שְׁנֵיהֶן. בענייני הכהונה, כפי שיתבאר. אוֹנֵן. מתאבל ביום המיתה (הלכות מעשר שני ג,ו), ואסור באותו יום בעבודת המקדש (הלכות ביאת המקדש ב,ו). הוּא אוֹנֵן עֲלֵיהֶן וְהֵן אוֹנְנִין עָלָיו. שחוששים שמא הוא קרובו, ואסור בעבודה ביום המיתה. הוּא אֵין מִטַּמֵּא לָהֶן וכו'. שהם כהנים, ומותרים להיטמא רק לקרוביהם (הלכות אבל ב,ו-טו), ושמא אינו קרובו. בְּמִשְׁמָרוֹ. משפחות הכהונה נתחלקו לעשרים וארבעה משמרות, ובכל שבוע עבדה במקדש משמרת אחרת (ראה הלכות כלי המקדש ג,ט). וְאֵינוֹ חוֹלֵק. ששייכותו למשמר מוטלת בספק, ואין לו זכות ודאית בקרבנות המשמר. וּבֵית אָב. המשמר היה מורכב ממספר משפחת כהונה, 'בתי אב', שכל אחד מהם עבד במקדש ביום אחר באותו השבוע. נוֹטֵל חֵלֶק אֶחָד. שבלא ספק יש לו חלק בקרבנות אותו היום.
יט. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁהֵן בָּאִין מִכֹּחַ נִשּׂוּאִין. אֲבָל בִּזְנוּת – גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁמְּשַׁתְּקִין אוֹתוֹ מִדִּין כְּהֻנָּה כְּלָל, הוֹאִיל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אָבִיו הַוַּדַּאי, וְנֶאֱמַר: "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו" (במדבר כה,יג) – עַד שֶׁיִּהְיֶה זַרְעוֹ מְיֻחָס אַחֲרָיו.
יט. בִּזְמַן שֶׁהֵן בָּאִין מִכֹּחַ נִשּׂוּאִין. ולדות הספק נולדו לאישה שהייתה נשואה לכהן. אֲבָל בִּזְנוּת. שנבעלה לכהן בלא נישואין, ולא ידוע מיהו אביו. שֶׁמְּשַׁתְּקִין אוֹתוֹ מִדִּין כְּהֻנָּה. כפי שיבואר לקמן. עַד שֶׁיִּהְיֶה זַרְעוֹ מְיֻחָס אַחֲרָיו. בבירור.
כ. כֵּיצַד? עֲשָׂרָה כֹּהֲנִים שֶׁפֵּרֵשׁ אֶחָד מֵהֶם וּבָעַל, שֶׁהֲרֵי הַוָּלָד כֹּהֵן וַדַּאי, וְאַף עַל פִּי כֵן הוֹאִיל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אָבִיו שֶׁיִּתְיַחֵס לוֹ – מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ מִדִּין כְּהֻנָּה, וְאֵינוֹ עוֹבֵד וְלֹא אוֹכֵל תְּרוּמָה וְלֹא חוֹלֵק. וְאִם נִטְמָא לַמֵּתִים אוֹ נָשָׂא גְּרוּשָׁה – לוֹקֶה, שֶׁאֵין כָּאן סְפֵק הֶתֵּר.
כ. שֶׁפֵּרֵשׁ אֶחָד מֵהֶם. מתוך הקבוצה, כך שבוודאי מדובר באחד מהם. מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. מונעים ממנו. מִדִּין כְּהֻנָּה. מזכויות הכהונה הללו. לוֹקֶה שֶׁאֵין כָּאן סְפֵק הֶתֵּר. מפני שהוא כהן ודאי.

תקציר הפרק 

פרק כ הלכות איסורי ביאה

*ייחוס לכהונה*

כל הכוהנים שבזמן הזה -בחזקה הם כוהנים, ואינן אוכלים אלא תרומה, תרומת מעשר וחלה. והוא, שתהיה תרומה של דבריהם (שחייבים בה מתקנת חכמים); אבל תרומה של תורה, וחלה של תורה -אין אוכל אותה אלא כוהן מיוחס.

איזה הוא כוהן מיוחס? זה שהעידו לו 2⃣ עדים שהוא כוהן בן פלוני הכוהן, ופלוני בן פלוני עד איש פלוני, והוא, הכוהן ששימש על גבי המזבח: שאילו לא בדקו בית דין הגדול אחריו, לא היו מניחין אותו לעבוד…

חלה+תרומה בימינו, ואפילו בארץ ישראל אינה מדין תורה אלא דברי סופרים; ולפיכך אוכלים אותה הכוהנים שבזמננו, שהן בחזקה.(אמנם בפועל שורפים אותה כי אין דרך להיטהר מטומאת המת הל' ביכורים פרק ה)

מי שהעידו לו עדים, שראוהו שהיה אוכל תרומה של תורה–הרי זה מיוחס לכהונה (ואין מעלין לייחוסין לא מנשיאות כפיים, ולא מקריאה בתורה ראשון, ולא מחילוק תרומה בבית הגרנות =חלוקת התרומה לכהנים, ולא על פי עד אחד.)

כוהן מיוחס שאמר בני הוא זה, וכוהן הוא–אין מעלין אותו לייחוסין על פיו, עד שיביא עדים שהוא בנו.

מי שבא בימינו, ואמר "כוהן אני"-אינו נאמן, ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו: ולא יקרא בתורה ראשון, ולא יישא את כפיו, ולא יאכל בקודשי הגבול–עד שיהיה לו עד אחד. אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה, ואינו מיטמא למתים.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות איסורי ביאה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם למעשה החלה נאכלת בימינו ?

2.כהן שנולד מביאת זנות של ספק כהן – כשר ואסור בתרומה?

3.מי שראוהו אוכל תרומה – הרי הוא מיוחס לכהונה?

תשובות
1-לא 2-לא 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

דילוג לתוכן