פרק כ', הלכות מכירה, ספר קניין
י״ח באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ז באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט״ו באייר ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ד באייר ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ג באייר ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״ב באייר ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מעשר, ספר זרעים
י״א באייר ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מעשר, ספר זרעים
י׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מעשר, ספר זרעים
ט׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מעשר, ספר זרעים
ח׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מעשר, ספר זרעים
ז׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות תרומות, ספר זרעים
ו׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות תרומות, ספר זרעים
ה׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות תרומות, ספר זרעים
ד׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות תרומות, ספר זרעים
ג׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות תרומות, ספר זרעים
ב׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות תרומות, ספר זרעים
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַמְבַקֵּשׁ לִקְנוֹת מֶקַח מֵחֲבֵרוֹ, מוֹכֵר אוֹמֵר: 'בְּמָאתַיִם אֲנִי מוֹכֵר', וְהַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר: 'אֵינִי קוֹנֶה אֶלָּא בְּמָנֶה', וְהָלַךְ זֶה לְבֵיתוֹ וְזֶה לְבֵיתוֹ, וְאַחַר כָּךְ נִתְקַבְּצוּ וּמָשַׁךְ זֶה הַחֵפֶץ סְתָם: אִם הַמּוֹכֵר הוּא שֶׁתָּבַע הַלּוֹקֵחַ וְנָתַן לוֹ הַחֵפֶץ – אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא מָנֶה; וְאִם הַלּוֹקֵחַ הוּא שֶׁבָּא וּמָשַׁךְ הַחֵפֶץ סְתָם – חַיָּב לִתֵּן מָאתַיִם.
א. בְּמָנֶה. מאה זוז, חצי מהסכום שהציע המוכר. וּמָשַׁךְ זֶה הַחֵפֶץ סְתָם. בלי שדיברו ביניהם על המחיר. אִם הַמּוֹכֵר הוּא שֶׁתָּבַע הַלּוֹקֵחַ וְנָתַן לוֹ הַחֵפֶץ. שהמוכר הוא זה שיזם את נתינת החפץ. אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא מָנֶה. שכיוון שביקש המוכר לקיים את המכירה, יש להניח שהתרצה למכור במחיר שאמר הלוקח (השווה הלכות אישות ז,יט).
ב. הַלּוֹקֵחַ מֶקַח מֵאֶחָד מֵחֲמִשָּׁה בְּנֵי אָדָם, וְכָל אֶחָד מֵהֶן תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ וְאוֹמֵר: 'אֲנִי הוּא בַּעַל הַמֶּקַח', וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִמִּי מֵהֶן לָקַח – מַנִּיחַ דְּמֵי הַמֶּקַח בֵּינֵיהֶן וּמִסְתַּלֵּק, וְיִהְיוּ הַדָּמִים מֻנָּחִין עַד שֶׁיּוֹדוּ אוֹ עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. וְאִם הָיָה חָסִיד – נוֹתֵן דָּמִים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, כְּדֵי לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם.
ב. מַנִּיחַ דְּמֵי הַמֶּקַח בֵּינֵיהֶן וּמִסְתַּלֵּק. מניח דמי המקח בבית דין ומסלק עצמו מהדין (מ"מ; לדין דומה בעניין פיקדון ראה הלכות שאלה ופיקדון ה,ד). אוֹ עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. ויברר את הספק, אם לא יודו מעצמם. וְאִם הָיָה חָסִיד. העושה לפנים משורת הדין.
ג. לָקַח מֶקַח מֵאֶחָד, וְכָפַר בּוֹ וְנִשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר, וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה וַהֲרֵי הוּא רוֹצֶה לְשַׁלֵּם, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ וְאוֹמֵר: 'אֲנִי הוּא שֶׁכָּפַרְתָּ בִּי וְנִשְׁבַּעְתָּ לִי', וְהוּא אוֹמֵר: 'אֵינִי יוֹדֵעַ' – חַיָּב לְשַׁלֵּם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁעָבַר עֲבֵרָה.
ג. וְכָפַר בּוֹ וְנִשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר. שתבעו המוכר לשלם, וטען ששילם. וְהוּא אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ. שאינו יודע למי כפר אף שבתחילה ידע ממי לקח. מִפְּנֵי שֶׁעָבַר עֲבֵרָה. וקנסוהו חכמים, כדין הגוזל מאחד מחמישה ואינו יודע ממי (ראה הלכות גזלה ד,ט).
ד. נֶאֱמָן בַּעַל הַמֶּקַח לוֹמַר: 'לָזֶה מָכַרְתִּי וְלָזֶה לֹא מָכַרְתִּי'. אֵימָָתַי? בִּזְמַן שֶׁהַמֶּקַח יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ. אֲבָל אִם אֵין הַמֶּקַח יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ – הֲרֵי הוּא עֵד אֶחָד בִּלְבַד, וְדִינוֹ בְּעֵדוּת זוֹ כְּדִין כָּל אָדָם, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ נוֹגֵעַ בְּעֵדוּתוֹ.
לְפִיכָךְ, אִם נָטַל הַדָּמִים מִשְּׁנַיִם, וְנָטַל מֵאֶחָד מִדַּעְתּוֹ וּמֵאֶחָד בְּעַל כָּרְחוֹ, וְלֹא יָדַע מִמִּי נָטַל מִדַּעְתּוֹ וּמִמִּי נָטַל בְּעַל כָּרְחוֹ, בֵּין שֶׁהָיָה הַמֶּקַח בְּיָדוֹ בֵּין שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם תּוֹפְסִין בּוֹ – אֵין כָּאן עֵדוּת כְּלָל, וְכָל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם נִשְׁבָּע בְּתַקָּנַת חֲכָמִים בִּנְקִיטַת חֵפֶץ, וְנוֹטֵל חֲצִי הַמֶּקַח וַחֲצִי דָּמִים.
ד. בַּעַל הַמֶּקַח. המוכר. בִּזְמַן שֶׁהַמֶּקַח יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ. שהחפץ הנמכר נמצא עדיין ביד המוכר. אֲבָל אִם אֵין הַמֶּקַח יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ. אלא שניהם מחזיקים בו וכל אחד טוען שלו מכר. הֲרֵי הוּא עֵד אֶחָד בִּלְבַד. שעדותו מחייבת שבועה בלבד (ראה הלכות טוען ונטען א,א). וְדִינוֹ בְּעֵדוּת זוֹ כְּדִין כָּל אָדָם שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ נוֹגֵעַ בְּעֵדוּתוֹ. שכבר קיבל את כספו ואין לו הנאה מהעדות, ולכן אינו נוגע בדבר שפסול לעדות (ראה הלכות עדות טו,א).
וְנָטַל מֵאֶחָד מִדַּעְתּוֹ וּמֵאֶחָד בְּעַל כָּרְחוֹ. קונה אחד שילם בהסכמת המוכר, וקונה אחר שילם ללא הסכמתו לאחר שכבר התרצה למכור לראשון. אֵין כָּאן עֵדוּת כְּלָל. שהרי המוכר אינו יודע. נִשְׁבָּע בְּתַקָּנַת חֲכָמִים. שבועה שתיקנו חכמים כששניים מחזיקים בחפץ וכל אחד טוען שהוא שלו, כדי שלא יהיה כל אחד תופס בחפץ של חברו (ראה הלכות טוען ונטען ט,ז). בִּנְקִיטַת חֵפֶץ. כשהנשבע אוחז בידו ספר תורה (הלכות שבועות יא,ח). וַחֲצִי דָּמִים. שהרי שניהם שילמו על כולו.
ה. הֲרֵי שֶׁטָּעַן עַל חֲבֵרוֹ וְאָמַר: 'מָכַרְתָּ לִי', וְזֶה אוֹמֵר: 'לֹא מָכַרְתִּי' אוֹ 'מָכַרְתִּי וְלֹא נָתַתָּה לִי דָּמִים', אוֹ שֶׁטָּעַן הַלּוֹקֵחַ שֶׁנָּתַן הַדָּמִים וַעֲדַיִן לֹא מָשַׁךְ; אוֹ שֶׁאָמַר: 'מָשַׁכְתִּי וְלֹא רָאִיתִי מוּם זֶה', וְהַמּוֹכֵר אוֹמֵר לוֹ: 'הוֹדַעְתִּיו לְךָ'; אוֹ שֶׁאָמַר הָאֶחָד מֵהֶן: 'כָּךְ וְכָךְ הָיָה תְּנַאי בֵּינֵינוּ', וְהָאַחֵר אוֹמֵר: 'לֹא הָיָה שָׁם תְּנַאי' – בְּכָל אֵלּוּ הַטְּעָנוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.
ו. לֹא הָיְתָה שָׁם רְאָיָה – נִשְׁבָּע הַכּוֹפֵר שֶׁמְּבַקְּשִׁין לְהוֹצִיא מִיָּדוֹ שְׁבוּעַת הֶסֵּת. וְאִם הוֹדָה בְּמִקְצָת אוֹ שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵד אֶחָד – נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה, כִּשְׁאָר הַטְּעָנוֹת כֻּלָּן.
ו. לֹא הָיְתָה שָׁם רְאָיָה. הרוצה להוציא לא הביא עדים שמוכיחים את טענתו. שְׁבוּעַת הֶסֵּת. שבועה שתיקנו חכמים על הכופר בתביעה (ראה הלכות טוען ונטען א,ג). נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה כִּשְׁאָר הַטְּעָנוֹת כֻּלָּן. ראה הלכות טוען ונטען א,א. ושבועה זו חמורה משבועת היסת שהיא נעשית בנקיטת חפץ כשהנשבע אוחז בספר תורה (הלכות שבועות יא,יג).
ז. אָמַר לַחֶנְוָנִי: 'תֵּן לִי בְּדִינָר פֵּרוֹת' וְנָתַן לוֹ, וַהֲרֵי הַפֵּרוֹת מֻנָּחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהַחֶנְוָנִי תּוֹבֵעַ הַדִּינָר, וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר לוֹ: 'נְתַתִּיו לְךָ וְהִשְׁלַכְתָּ אוֹתוֹ לְתוֹךְ כִּיסְךָ' – הֲרֵי זֶה הַלּוֹקֵחַ נִשְׁבָּע בְּתַקָּנַת חֲכָמִים בִּנְקִיטַת חֵפֶץ, וְנוֹטֵל הַפֵּרוֹת, הוֹאִיל וּכְבָר יָצְאוּ מֵרְשׁוּת הַמּוֹכֵר וַהֲרֵי הֵן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאִלּוּ הָיוּ בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ – הָיָה נִשְׁבָּע הֶסֵּת, וְנִפְטָר. וְאִלּוּ הָיוּ עֲדַיִן בִּרְשׁוּת הַחֶנְוָנִי – הָיָה נִשְׁבָּע הֶסֵּת, וְיִשָּׁאֲרוּ פֵּרוֹתָיו אֶצְלוֹ.
ז. וּבַעַל הַבַּיִת. הקונה. הוֹאִיל וּכְבָר יָצְאוּ מֵרְשׁוּת הַמּוֹכֵר וכו'. מכיוון שהפירות מונחים ברשות הרבים, גם הקונה וגם המוכר אינם מוחזקים בהם. אך מכיוון שהמוכר מודה שנתן את הפירות לקונה, יש עדיפות לטענתו של הקונה ביחס לפירות והוא יכול ליטול אותם לאחר שנשבע בנקיטת חפץ (ראה לעיל ה"ד) ששילם למוכר (ראה פה"מ שבועות ז,ו ופירוש הרי"ף שבועות לא,א-ב בדפי הרי"ף). וְאִלּוּ הָיוּ בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ הָיָה נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר. אם היו ברשות הקונה היה הוא מוחזק, והיה נפטר בשבועת היסת הקלה יותר מהשבועה בתקנת חכמים. וְאִלּוּ הָיוּ עֲדַיִן בִּרְשׁוּת הַחֶנְוָנִי הָיָה נִשְׁבָּע הֶסֵּת. אם הפירות היו עדיין ברשות המוכר היה הוא מוחזק בפירות, והיה נפטר על ידי שבועת היסת שלא קיבל הדינר.
ח. נָתַן הַלּוֹקֵחַ דִּינָר לַחֶנְוָנִי, וּבָא לִטֹּל פֵּרוֹת הַמֻּנָּחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְאָמַר לוֹ הַחֶנְוָנִי: 'דִּינָר זֶה שֶׁנָּתַתָּה לִי עַכְשָׁיו הוּא דְּמֵי פֵּרוֹת שֶׁכְּבָר נְתַתִּים לְךָ וְהוֹלַכְתָּם לְתוֹךְ בֵּיתְךָ, אֲבָל פֵּרוֹתַי אֵלּוּ הַמֻּנָּחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – מֵעוֹלָם לֹא מְכַרְתִּים לְךָ' – הֲרֵי הַחֶנְוָנִי נִשְׁבָּע בְּתַקָּנַת חֲכָמִים בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁכָּךְ הָיָה הַדָּבָר, וּמַחֲזִיר פֵּרוֹתָיו לַחֲנוּתוֹ, שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹדָה לוֹ שֶׁמְּכָרָן מֵעוֹלָם. וְאִלּוּ הָיוּ בַּחֲנוּתוֹ – הָיָה נִשְׁבָּע הֶסֵּת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ח. שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹדָה לוֹ שֶׁמְּכָרָן מֵעוֹלָם. במקרה זה טענת המוכר לגבי הפירות עדיפה מטענת הקונה, שהרי שני הצדדים מודים שהפירות לא ניתנו עדיין לקונה, ולכן החנווני נשבע בנקיטת חפץ על טענתו ונוטל הפירות (ראה פירוש הרי"ף שבועות לא,ב בדפי הרי"ף).
ט. וְכֵן הַדִּין בְּנוֹתֵן דִּינָר לַשֻּׁלְחָנִי לִטֹּל מָעוֹת בִּזְמַן שֶׁהַמָּעוֹת צְבוּרִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים: אִם הוֹדָה הַשֻּׁלְחָנִי שֶׁמְּכָרָן וַעֲדַיִן לֹא נָטַל הַדִּינָר – נִשְׁבָּע הַלּוֹקֵחַ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁנָּתַן, וְנוֹטֵל הַמָּעוֹת; וְאִם לֹא הוֹדָה שֶׁמְּכָרָן, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹדֶה שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ דִּינָר עַתָּה, וְטוֹעֵן שֶׁדִּינָר זֶה דְּמֵי הַמָּעוֹת שֶׁכְּבָר הוֹלִיכָן הַלּוֹקֵחַ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ – הֲרֵי הַשֻּׁלְחָנִי נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ, וְיַחֲזִיר מְעוֹתָיו לַחֲנוּתוֹ.
ט. בְּנוֹתֵן דִּינָר לַשֻּׁלְחָנִי לִטֹּל מָעוֹת. אדם שנותן דינר לחלפן כספים על מנת לקבל ממנו מעות.
י. הַמַּחֲלִיף פָּרָה בַּחֲמוֹר, וְיָלְדָה, וְכֵן הַמּוֹכֵר שִׁפְחָתוֹ, וְיָלְדָה, זֶה אוֹמֵר: 'עַד שֶׁלֹּא מָכַרְתִּי יָלְדָה' וְזֶה אוֹמֵר: 'מִשֶּׁלָּקַחְתִּי יָלְדָה', אֲפִלּוּ אָמַר הַמּוֹכֵר: 'אֵינִי יוֹדֵעַ' – עַל הַלּוֹקֵחַ לְהָבִיא רְאָיָה; אַף עַל פִּי שֶׁהַפָּרָה עוֹמֶדֶת בָּאֲגַם וְהַשִּׁפְחָה עוֹמֶדֶת בְּסִימְטָא – הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת הַמּוֹכֵר עַד שֶׁיָּבִיא הַלּוֹקֵחַ רְאָיָה.
לֹא הֵבִיא רְאָיָה – יִשָּׁבַע הַמּוֹכֵר בִּנְקִיטַת חֵפֶץ עַל וְלַד הַפָּרָה. אֲבָל עַל וְלַד הַשִּׁפְחָה אֵינוֹ נִשְׁבָּע אֶלָּא הֶסֵּת, שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין בִּנְקִיטַת חֵפֶץ עַל הָעֲבָדִים וְלֹא עַל הַקַּרְקָעוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת טוֹעֵן וְנִטְעָן.
י. הַמַּחֲלִיף פָּרָה בַּחֲמוֹר וְיָלְדָה וְכֵן הַמּוֹכֵר שִׁפְחָתוֹ וְיָלְדָה. במקרים אלה נקנו הפרה או השפחה בזמן ביצוע פעולת הקניין, בכל מקום שהן, מבלי לעשות מעשה בגופן (לעיל ב,א, ה,א). מכיוון שאינן לפניהם בזמן ההקנאה, עשוי להיווצר ויכוח בין הצדדים אם ילדו לפני פעולת הקניין והוולד שייך למוכר, או שילדו לאחר פעולת הקניין והוולד שייך לקונה. אֲפִלּוּ אָמַר הַמּוֹכֵר אֵינִי יוֹדֵעַ עַל הַלּוֹקֵחַ לְהָבִיא רְאָיָה. משום שהמוכר היה הבעלים הקודם שלהן, יש להכריע שנולדו כשהיו בבעלותו עד שיוכח אחרת. אַף עַל פִּי שֶׁהַפָּרָה עוֹמֶדֶת בָּאֲגַם וְהַשִּׁפְחָה עוֹמֶדֶת בְּסִימְטָא. מקומות שאינם שייכים לאף אדם, ואין בהם חזקה למוכר מצד המקום. הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת הַמּוֹכֵר עַד שֶׁיָּבִיא הַלּוֹקֵחַ רְאָיָה. שהרי הלוקח טוען שנולדו כשהיו שלו, ואם יוכל להוכיח זאת יוציא את הוולד מרשות המוכר. וכל עוד לא הוכח הדבר, אף שהמוכר איננו יודע, יש להשאיר את הוולד בחזקת הבעלים הקודמים.
יִשָּׁבַע הַמּוֹכֵר בִּנְקִיטַת חֵפֶץ עַל וְלַד הַפָּרָה. יישבע שהפרה ילדה כשעדיין הייתה שלו. ואם טוען שאינו יודע, יישבע שאינו יודע (כדלקמן הי"ג). כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת טוֹעֵן וְנִטְעָן. ה,א.
יא. זֶה אוֹמֵר: 'אֵינִי יוֹדֵעַ' וְזֶה אוֹמֵר: 'אֵינִי יוֹדֵעַ', וְאֵינָהּ בִּרְשׁוּת אֶחָד מֵהֶן – יַחֲלֹקוּ. זֶה אוֹמֵר: 'בִּרְשׁוּתִי יָלְדָה' וְהָאַחֵר שׁוֹתֵק – זָכָה הַטּוֹעֵן בַּוָּלָד.

יא. זֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ. מתי ילדה, ושמא ילדה כשהייתה בחזקתי. וְאֵינָהּ בִּרְשׁוּת אֶחָד מֵהֶן יַחֲלֹקוּ. אם הפרה או השפחה ברשות שאינה של אף אחד מהם, מחלקים ביניהם את מחיר הוולד. ואף שבהלכה הקודמת נאמר שעל הלוקח להביא ראיה גם כשהמוכר אמר איני יודע, זהו מפני שהלוקח טען טענת ודאי ולכן מוטל עליו להביא ראיה, ואם לא יביא מניחים את המצב בחזקת הבעלים הקודמים. אבל במקרה המדובר כאן כשהלוקח גם הוא אינו יודע, המצב שקול, ואין תוקף בחזקת הבעלים הקודמים כשלעצמה להפסיד את הלוקח (ערוה"ש חו"מ רכג,ב, וראה מ"מ וסמ"ע שם ס"ק ב שיישבו את שתי ההלכות באופנים אחרים). זָכָה הַטּוֹעֵן בַּוָּלָד. ששתיקת האחר נחשבת כהודאה.

יב. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים, קָטָן וְגָדוֹל, אוֹ שְׁתֵּי שָׂדוֹת, גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה, הַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר: 'גְּדוֹלִים לָקַחְתִּי' וְהַמּוֹכֵר אוֹמֵר: 'קְטַנִּים הוּא שֶׁמָּכַרְתִּי' – עַל הַלּוֹקֵחַ לְהָבִיא רְאָיָה, אוֹ יִשָּׁבַע הַמּוֹכֵר הֶסֵּת שֶׁלֹּא מָכַר אֶלָּא קָטָן.
יג. אָמַר הַלּוֹקֵחַ: 'גָּדוֹל לָקַחְתִּי' וְהַמּוֹכֵר שׁוֹתֵק – זָכָה בַּגָּדוֹל. וְאִם אָמַר הַמּוֹכֵר: 'אֵינִי יוֹדֵעַ' – עַל הַלּוֹקֵחַ לְהָבִיא רְאָיָה, אוֹ יִשָּׁבַע הַמּוֹכֵר הֶסֵּת שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ, וְאֵין לָזֶה אֶלָּא הַקָּטָן.
יד. כָּל מִי שֶׁנּוֹלַד לוֹ הַסָּפֵק בִּרְשׁוּתוֹ – עָלָיו לְהָבִיא הָרְאָיָה. כֵּיצַד? הַמַּחֲלִיף פָּרָה בַּחֲמוֹר, וּמָשַׁךְ בַּעַל הַחֲמוֹר אֶת הַפָּרָה, וְלֹא הִסְפִּיק בַּעַל הַפָּרָה לִמְשֹׁךְ אֶת הַחֲמוֹר עַד שֶׁמֵּת הַחֲמוֹר – עַל בַּעַל הַחֲמוֹר לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיְתָה חֲמוֹרוֹ קַיֶּמֶת בִּשְׁעַת מְשִׁיכַת הַפָּרָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יד. כָּל מִי שֶׁנּוֹלַד לוֹ הַסָּפֵק בִּרְשׁוּתוֹ. שנודע והתגלה ספק לגבי דבר הנמצא ברשותו. הַמַּחֲלִיף פָּרָה בַּחֲמוֹר וּמָשַׁךְ בַּעַל הַחֲמוֹר אֶת הַפָּרָה. במשיכה זו נגמר הקניין, שהפרה קנויה לבעל החמור והחמור קנוי לבעל הפרה (לעיל ה,א). וְלֹא הִסְפִּיק בַּעַל הַפָּרָה לִמְשֹׁךְ אֶת הַחֲמוֹר עַד שֶׁמֵּת הַחֲמוֹר. החמור נמצא מת לפני שבעל הפרה הספיק לקחת אותו מבעל החמור. עַל בַּעַל הַחֲמוֹר לְהָבִיא רְאָיָה וכו'. מכיוון שהחמור מת ברשותו. ואם אין לו ראיה עליו להחזיר את הפרה, שהרי אם החמור מת לפני משיכת הפרה הרי זה מקח טעות, שבעל הפרה לא התכוון להקנות את פרתו תמורת חמור מת.
טו. מַחַט הַנִּמְצֵאת בְּעֹבִי בֵּית הַכּוֹסוֹת וְנִקְּבָה אוֹתוֹ נֶקֶב מְפֻלָּשׁ – אִם נִמְצָא עָלֶיהָ קֹרֶט דָּם, בְּיָדוּעַ שֶׁזּוֹ נִטְרְפָה קֹדֶם שְׁחִיטָה. לְפִיכָךְ, אִם הֻגְלַד פִּי הַמַּכָּה – בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא הָיְתָה טְרֵפָה שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם לַשְּׁחִיטָה; לֹא הֻגְלַד פִּי הַמַּכָּה – הֲרֵי הַדָּבָר סָפֵק, וְעַל הַטַּבָּח לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁקֹּדֶם לְקִיחָתוֹ נִטְרְפָה, שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּתוֹ נוֹלַד הַסָּפֵק. וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה – יְשַׁלֵּם הַדָּמִים לַמּוֹכֵר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
טו. מַחַט הַנִּמְצֵאת בְּעֹבִי בֵּית הַכּוֹסוֹת וכו'. בית הכוסות הוא אחד ממדורי הקיבה של בהמה מעלת גרה, ועובי בית הכוסות הוא המקום שבו יש שכבת עור כפולה. כאשר מוצאים מחט בעובי בית הכוסות לאחר השחיטה, הבהמה נחשבת טרפה רק אם מצטרפים שני תנאים: שהמחט ניקבה את כל עובי הדופן ('נקב מפולש'), ושנמצא על המחט מעט דם ('קורט דם') שמוכיח שהמחט הייתה שם לפני השחיטה (הלכות שחיטה ו,יב). בהלכה כאן מדובר על טבח שקנה בהמה, ולאחר השחיטה מצא מחט באופן שהבהמה נחשבת טרפה, וטוען שנטרפה ברשות המוכר והרי זה מקח טעות. אִם הֻגְלַד פִּי הַמַּכָּה. אם נקרם עליה עור דק. בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא הָיְתָה טְרֵפָה שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם לַשְּׁחִיטָה. שהרי הפצע כבר הגליד, ואם הקונה שחט בתוך שלושה ימים לקנייה, בוודאי היתה טרפה לפני כן והרי זה מקח טעות. יְשַׁלֵּם הַדָּמִים לַמּוֹכֵר. ישלם לו מחיר של בהמה כשרה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל הי"ד, שחובת הראיה מוטלת על מי שהספק נולד ברשותו.

תקציר הפרק 

🤔 מזל טוב לרגל הולדת הסייח, אבל למי הוא שייך?
מחירה של סוסה ערבייה גזעית עשוי להגיע למאות אלפי ₪ ולו רק בשל העובדה שהיא עתידה להעמיד ולדות לבעליה, אך מה עושים אם כאשר מגיעים לאורווה כדי להעביר את הסוסה מידו של קונה לידו של מוכר, מגלים שם גם סייח חמוד שזה עתה נולד? – דין זה נשנה בפרקנו: "המחליף פרה בחמור, וילדה", כלומר, מדובר במקרה שבו הפרה עברה לרשות הקונה באמצעות קניין חליפין (על ידי נתינת החמור למוכר) ובאותו הזמן המוכר והקונה לא היו ליד הפרה, ולכן הם מתווכחים בשאלה מתי נולד הוולד, לפני העברת הבעלות או לאחריה, ו"זה אומר 'עד שלא מכרתי ילדה', וזה אומר 'משלקחתי ילדה'". הדין הוא שעל הלוקח להביא ראיה (באמצעות עדים) שהוולד נולד אחרי העברת הבעלות ואם לא הוא נשאר בחזקת המוכר. אמנם במקרה זה על המוכר להישבע שהוולד נולד בשעה שאימו הייתה עדיין ברשותו (הלכה י). בכל מקרה, מזל טוב להורים המאושרים 🎂

🤷‍ המשימה הבלתי-אפשרית של אליהו הנביא
כשאליהו הנביא יבוא סוף סוף, תצפה לו ערמה של מטלות וביניהן גם אחת שהיא די מסובכת: לעשות סדר בכל העסקאות שהסתבכו בשל מחלוקת בשאלה מי המוכר… כן, זה לא מצב כל כך נפוץ, אבל עדיין מצב שעשוי לקרות: לקוח נכנס לבזאר מזכרות צבעוני ואחרי שהוא משוטט בין כל הדוכנים, שנראים כמו העתק אחד של השני, הוא לוקח מאחד מהם מזכרת ומבקש לקנות אותה. הבעיה: הוא כבר לא זוכר מאיזה דוכן בדיוק הוא לקח אותה… הדין הוא שבמקרה כזה יניח הקונה את הכסף בבית הדין ויסתלק, "ויהיו הדמין מונחים עד שיודו [המוכרים אחד לשני] או עד שיבוא אליהו". אכן, אם הקונה חסיד וירא שמים, כדאי שישלם לכל אחד ואחד מבעלי הדוכנים את מחיר המזכרת "כדי לצאת ידי שמים" (הלכה ב) ⚖

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות מכירה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם שבועת היסת תועיל לקונה לזכות בסחורה אחר שלקחה לביתו?

2.מוכר וקונה מתווכחים אצל מי המליטה הפרה- האם על המוכר להביא ראייה?

3.שתיקה היא ראייה חזקה יותר מאשר שאומר לא יודע?

 

 

תשובות
1.כן
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן