פרק כ', הלכות סנהדרין, ספר שופטים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אֵין בֵּית דִּין עוֹנְשִׁין בְּאֻמְדַּן הַדַּעַת, אֶלָּא עַל פִּי עֵדִים בִּרְאָיָה בְּרוּרָה. אֲפִלּוּ רָאוּהוּ הָעֵדִים רוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ, וְהִתְרוּ בּוֹ, וְהֶעֱלִימוּ עֵינֵיהֶם, אוֹ שֶׁנִּכְנַס אַחֲרָיו לְחֻרְבָּה, וְנִכְנְסוּ אַחֲרָיו וּמְצָאוּהוּ הָרוּג וּמְפַרְפֵּר וְהַסַּיִף מְנַטֵּף דָּם בְּיַד הַהוֹרֵג, הוֹאִיל וְלֹא רָאוּהוּ בְּעֵת שֶׁהִכָּהוּ – אֵין בֵּית דִּין הוֹרְגִין בְּעֵדוּת זוֹ. וְעַל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ נֶאֱמַר: "וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג" (שמות כג,ז).
וְכֵן אִם הֵעִידוּ עָלָיו שְׁנַיִם שֶׁעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה, זֶה רָאָהוּ שֶׁעָבַד אֶת הַחַמָּה וְהִתְרָה בּוֹ, וְזֶה רָאָהוּ שֶׁעָבַד אֶת הַלְּבָנָה וְהִתְרָה בּוֹ – אֵין מִצְטָרְפִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג"; הוֹאִיל וְיֵשׁ שָׁם צַד לְנַקּוֹתוֹ וְלִהְיוֹתוֹ צַדִּיק – אַל תַּהַרְגֵהוּ.
א. וְהֶעֱלִימוּ עֵינֵיהֶם. הסיטו את העין לזמן מועט ולא ראו את מעשה ההריגה בפועל. וְנָקִי וְצַדִּיק. שיש צד לומר שהוא אינו הרשע (כמבואר בסמוך).
זֶה רָאָהוּ שֶׁעָבַד אֶת הַחַמָּה וְהִתְרָה בּוֹ וְזֶה רָאָהוּ שֶׁעָבַד אֶת הַלְּבָנָה וְהִתְרָה בּוֹ. כדי להעיד בדיני נפשות צריכים שני העדים לראותו יחד עובר את העברה (הלכות עדות ד,א).
ב. כָּל מִי שֶׁעָשָׂה דָּבָר שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין בְּאֹנֶס – אֵין בֵּית דִּין מְמִיתִין אוֹתוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיָה מְצֻוֶּה שֶׁיֵּהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, אַף עַל פִּי שֶׁחִלֵּל אֶת הַשֵּׁם, הוֹאִיל וְהוּא אָנוּס – אֵינוֹ נֶהֱרָג, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר" (דברים כב,כו), זוֹ אַזְהָרָה לְבֵית דִּין שֶׁלֹּא יַעַנְשׁוּ הָאָנוּס.
ב. בְּאֹנֶס. בלית ברירה, שכפוהו לעבור על האיסור. וַאֲפִלּוּ הָיָה מְצֻוֶּה שֶׁיֵּהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר. שאנסוהו לעבור על המצוות שמחויב למסור נפשו למיתה ולא לעבור עליהן (עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – הלכות יסודי התורה ה,ב). אַף עַל פִּי שֶׁחִלֵּל אֶת הַשֵּׁם וכו'. מי שעובר על איסור שצריך למסור נפשו עליו ולא נהרג מחלל את השם, ומכל מקום כיוון שעבר באונס אינו נהרג (שם ה"ד). וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר. אין להרוג נערה מאורסה שנאנסה, ומכאן למדו לכל האנוסים.
ג. אִישׁ שֶׁאֲנָסוּהוּ עַד שֶׁבָּא עַל הָעֶרְוָה – חַיָּב מִיתַת בֵּית דִּין, שֶׁאֵין קִשּׁוּי אֶלָּא לְדַעַת. אֲבָל הָאִשָּׁה שֶׁנִּבְעֲלָה בְּאֹנֶס, אֲפִלּוּ אָמְרָה אַחַר שֶׁנֶּאֶנְסָה: 'הַנִּיחוּ לִי' – הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁיִּצְרָהּ נִתְגַּבֵּר עָלֶיהָ.
ג. אִישׁ שֶׁאֲנָסוּהוּ עַד שֶׁבָּא עַל הָעֶרְוָה וכו'. ראה גם הלכות איסורי ביאה א,ט. שֶׁאֵין קִשּׁוּי אֶלָּא לְדַעַת. שאין האיבר מתקשה בלא רצון של הבועל, ולכן זה לא נחשב אונס. הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה מִפְּנֵי שֶׁיִּצְרָהּ נִתְגַּבֵּר עָלֶיהָ. היצר התלבש עליה מבלי שהייתה יכולה להשתלט עליו, שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות, ולכן נחשבת אנוסה (ראה גם הלכות אישות כד,יט).
ד. אָסוּר לְבֵית דִּין לָחוּס עַל הַהוֹרֵג, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: כְּבָר נֶהֱרַג זֶה, וּמַה תְּעָלָה יֵשׁ בַּהֲרִיגַת הָאַחֵר? וְנִמְצְאוּ מִתְרַשְּׁלִין בַּהֲרִיגָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תָחוֹס עֵינְךָ… וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי" (דברים יט,יג).
וְכֵן אָסוּר לְבֵית דִּין לָחוּס עַל מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב קְנָס, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: עָנִי הוּא זֶה, שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה עָשָׂה, אֶלָּא מַגְבִּין מִמֶּנּוּ כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּלֹא חֲנִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" (דברים יט,כא).
וְכֵן בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת אֵין מְרַחֲמִין עַל הַדַּל, שֶׁלֹּא תֹּאמַר: עָנִי הוּא זֶה וּבַעַל דִּינוֹ עָשִׁיר, וְהוֹאִיל וַאֲנִי וְהֶעָשִׁיר חַיָּבִין לְפַרְנְסוֹ, אֲזַכֶּנּוּ בַּדִּין, וְנִמְצָא מִתְפַּרְנֵס בְּכָבוֹד; עַל זֶה הִזְהִירָה תּוֹרָה: "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ" (שמות כג,ג), וְנֶאֱמַר: "לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל" (ויקרא יט,טו).
אָסוּר לְהַדֵּר פְּנֵי גָּדוֹל. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁבָּאוּ לְפָנֶיךָ שְׁנַיִם לַדִּין, אֶחָד חָכָם גָּדוֹל וְאֶחָד הֶדְיוֹט – לֹא תַּקְדִּים לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹמוֹ שֶׁל גָּדוֹל וְלֹא תַּסְבִּיר לוֹ פָּנִים וְלֹא תְּכַבְּדֶנּוּ, שֶׁלֹּא יִסְתַּתְּמוּ טַעֲנוֹתָיו שֶׁל אַחֵר; אֶלָּא אֵינוֹ נִפְנֶה לְאֶחָד מֵהֶן עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל" (ויקרא יט,טו, ושם: וְלֹא).
אָמְרוּ חֲכָמִים: אַל תֹּאמַר עָשִׁיר הוּא זֶה, בֶּן גְּדוֹלִים הוּא זֶה, הֵיאַךְ אֲבַיְּשֶׁנּוּ וְאֶרְאֶה בְּבָשְׁתּוֹ? לְכָךְ נֶאֱמַר: "לֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל".
ד. תְּעָלָה. תועלת.
עַל מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב קְנָס. כגון שחבל בחברו ונתחייב בתשלומי נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת שחלקם מוגדרים כקנס (ראה גם הלכות חובל א,ד).
לְפַרְנְסוֹ. לתת לו צדקה. לֹא תֶהְדַּר. לא תכבד.
שֶׁלֹּא יִסְתַּתְּמוּ טַעֲנוֹתָיו שֶׁל אַחֵר. שכשיראה שהדיין מכבד את בעל דינו ומסביר לו פנים יחשוב שדעת הדיין נוטה לזכותו. אֵינוֹ נִפְנֶה לְאֶחָד מֵהֶן. לשאול בשלומו ולשוחח אתו.
הֵיאַךְ אֲבַיְּשֶׁנּוּ. לחייבו בדין.
ה. בָּאוּ לְפָנֶיךָ שְׁנַיִם לַדִּין, אֶחָד כָּשֵׁר וְאֶחָד רָשָׁע – אַל תֹּאמַר: הוֹאִיל וְרָשָׁע הוּא וְחֶזְקָתוֹ מְשַׁקֵּר, וְחֶזְקַת זֶה שֶׁאֵינוֹ מְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרוֹ, אַטֶּה הַדִּין עַל הָרָשָׁע; עַל זֶה נֶאֱמַר: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ" (שמות כג,ו): אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֶבְיוֹן בַּמִּצְווֹת, לֹא תַּטֶּה דִּינוֹ.
ה. אַל תֹּאמַר הוֹאִיל וְרָשָׁע הוּא וְחֶזְקָתוֹ מְשַׁקֵּר וְחֶזְקַת זֶה שֶׁאֵינוֹ מְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרוֹ וכו'. אלא כל עוד לא נגמר הדין תחשיב את שניהם כאילו הם שקרנים (לקמן כג,י).
ו. "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט" (ויקרא יט,טו) – זֶה הַמְעַוֵּת אֶת הַדִּין, וּמְזַכֶּה אֶת הַחַיָּב וּמְחַיֵּב אֶת הַזַּכַּאי. וְכֵן הַמְעַנֶּה אֶת הַדִּין, וּמַאֲרִיךְ בִּדְבָרִים הַבְּרוּרִים כְּדֵי לְצַעֵר אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִין – הֲרֵי זֶה בִּכְלַל מְעַוֵּל.
ו. הַמְעַנֶּה אֶת הַדִּין. מתעכב מלפסוק.
ז. הַגַּס לִבּוֹ בְּהוֹרָאָה, וְקוֹפֵץ וְחוֹתֵךְ הַדִּין קֹדֶם שֶׁיַּחְקְרֵהוּ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּרוּר לוֹ כַּשֶּׁמֶשׁ – הֲרֵי זֶה שׁוֹטֶה וְרָשָׁע וְגַס רוּחַ. כָּךְ צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ: הֱיוּ מְתוּנִין בַּדִּין, וְכֵן אִיּוֹב אוֹמֵר: "וְרִב לֹא יָדַעְתִּי אֶחְקְרֵהוּ" (איוב כט,טז).
ז. הַגַּס לִבּוֹ בְּהוֹרָאָה. בוטח בידיעותיו וסברותיו ואינו מהסס לפסוק באופן מידי.
ח. כָּל דַּיָּן שֶׁבָּא לְפָנָיו דִּין, וְהִתְחִיל לְדַמּוֹתוֹ לְדִין פָּסוּק שֶׁכְּבָר יָדַע אֲמִתּוֹ, וְיֵשׁ עִמּוֹ בַּמְּדִינָה גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ וְנִמְלָךְ בּוֹ – הֲרֵי זֶה בִּכְלַל הָרְשָׁעִים שֶׁלִּבָּן גַּס בְּהוֹרָאָה, וְאָמְרוּ חֲכָמִים: רָעָה עַל רָעָה תָּבֹא לוֹ; שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – מִגַּסּוּת הָרוּחַ הֵן, הַמְּבִיאָה לִידֵי עִוּוּת הַדִּין.
"כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה" (משלי ז,כו) – זֶה תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה, "וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ" (שם) – זֶה שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְאֵינוֹ מוֹרֶה, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַדּוֹר צָרִיךְ לוֹ. אֲבָל אִם יָדַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם רָאוּי לְהוֹרָאָה וּמָנַע עַצְמוֹ מִן הַהוֹרָאָה – הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וְכָל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִן הַדִּין – מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ אֵיבָה וְגָזֵל וּשְׁבוּעַת שָׁוְא. וְהַגַּס לִבּוֹ בְּהוֹרָאָה – שׁוֹטֶה, רָשָׁע וְגַס רוּחַ.
ח. וְיֵשׁ עִמּוֹ בַּמְּדִינָה גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ וְנִמְלָךְ בּוֹ. אלא סומך על הדמיון לדין הידוע. מִגַּסּוּת הָרוּחַ. גאווה.
כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה זֶה תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה. שמורה שלא כדין ומכשיל אחרים בעברה. וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ זֶה שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְאֵינוֹ מוֹרֶה. שאף שלא הכשילם באופן פעיל, התוצאה מסירובו להורות היא שאנשים נכשלים בעברה. אֲבָל אִם יָדַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם רָאוּי לְהוֹרָאָה. ואין צורך שגם הוא יורה (ראה לעיל ג,י). מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ אֵיבָה. של בעלי הדין. וְגָזֵל וּשְׁבוּעַת שָׁוְא. אם יטעה ויחייב את הזכאי או יחייב שבועה שלא כדין. וְהַגַּס לִבּוֹ בְּהוֹרָאָה שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ. ראה גם הלכות תלמוד תורה ה,ד.
ט. וְתַלְמִיד אַל יוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן רָחוֹק מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת, כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל.
ט. וְתַלְמִיד אַל יוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ. ראה גם הלכות תלמוד תורה ה,ג. שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת. שנים עשר מיל (כשנים עשר קילומטרים). כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. אורך ורוחב מחנה ישראל במדבר היה שנים עשר מיל.
י. אַל תֹּאמַר שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים בְּדִין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הוֹצָאַת מָמוֹן הַרְבֵּה מִזֶּה וּנְתִינָתוֹ לָזֶה. לְעוֹלָם יְהִי דִּין אֶלֶף מָנֶה וְדִין פְּרוּטָה אַחַת שָׁוִין בְּעֵינֶיךָ לְכָל דָּבָר.
יא. וְאֵין הַדַּיָּנִין יוֹשְׁבִין לַדִּין לְפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה. וְאִם הֻזְקְקוּ לְשָׁוֶה פְּרוּטָה – גּוֹמְרִין אֶת דִּינוֹ אֲפִלּוּ לְפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה.
יא. גּוֹמְרִין אֶת דִּינוֹ אֲפִלּוּ לְפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה. אפילו אם סכום התביעה פחת מפרוטה מסיבות שונות.
יב. כָּל הַמַּטֶּה מִשְׁפַּט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל – עוֹבֵר בְּלָאו אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט" (ויקרא יט,טו). וְאִם הָיָה גֵּר – עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר" (דברים כד,יז). וְאִם יָתוֹם הוּא – עוֹבֵר בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם" (שם).
יב. וְאִם יָתוֹם הוּא עוֹבֵר בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִין. על גר שהוא גם יתום עובר בשלושה לאווים, ועל יתום שאינו גר עובר רק בלאו אחד כשם שעובר על כל אחד מישראל (רדב"ז).

תקציר הפרק 

🤔 מי המית יותר בני אדם, הקורונה או תלמיד שלא הגיע להוראה?
נכון לכתיבת שורות אלו, לפי הערכות ארגון הבריאות העולמי מגיפת הקורונה גרמה למותם של כמאתיים אלף בני אדם. ועדיין, "כי רבים חללים הפילה" (משלי ז, כו) לא נאמר על הקורונה אלא דווקא על "תלמיד שלא הגיע להוראה, ומורה", כפי שכותב רמב"ם בפרקנו, שכן תלמיד זה מורה שלא כדין ומכשיל אחרים בעבירה; המשך הפסוק, "ועצומים כל הרוגיה" (שם), נאמר על "זה שהגיע להוראה ואינו מורה", שכן כתוצאה מסירובו של זה לשמש כדיין נכשלים אנשים רבים בעבירה, אכן, זה רק כ"שיהיה הדור צריך לו, אבל אם ידע שיש שם ראוי להוראה, ומנע עצמו מן ההוראה – הרי זה משובח" (הלכה ח) 🦠

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות סנהדרין ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.מותר לדיין לפסוק לטובת העני מדין צדקה?

2.רק אם יש ספק לדיין הוא חייב להתייעץ עם גדולים ממנו?

3.האם מותר לתלמיד שיושב בב"ש להורות בזמן שרבו יושב בת"א?

 

 

תשבות
1.לא
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

אתם ביקשתם – אנחנו ממשיכים!

עד תום המבצע או גמר המלאי.

* בתום המבצע המחיר יעמוד על 499 ש"ח

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן