פרק כ', הלכות עדות, ספר שופטים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אֵין עֵדִים זוֹמְמִין נֶהֱרָגִין וְלֹא לוֹקִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם רְאוּיִין לְעֵדוּת, וְיוּזְמוּ שְׁנֵיהֶן אַחַר שֶׁנִּגְמַר הַדִּין. אֲבָל אִם הוּזַם אֶחָד מֵהֶן בִּלְבַד, אוֹ שֶׁהוּזְמוּ שְׁנֵיהֶם קֹדֶם גְּמַר דִּין, אוֹ שֶׁהוּזְמוּ שְׁנֵיהֶם אַחַר גְּמַר דִּין וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל – אֵין נֶעֱנָשִׁין, אַף עַל פִּי שֶׁהוּזְמוּ וְנִפְסְלוּ לְכָל עֵדֻיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.
א. רְאוּיִין לְעֵדוּת. כשרים להעיד. אַחַר שֶׁנִּגְמַר הַדִּין. רק לאחר שבית הדין חייב את בעל הדין על פי עדותם. וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל. וממילא עדותו בטלה. אֵין נֶעֱנָשִׁין אַף עַל פִּי שֶׁהוּזְמוּ וְנִפְסְלוּ לְכָל עֵדֻיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. שאין קשר בין היפסלותם לעדות מפני שהעידו שקר, ובין העונש המיוחד 'כאשר זמם'.
ב. נֶהֱרַג זֶה שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו וְאַחַר כָּךְ הוּזְמוּ – אֵינָן נֶהֱרָגִין מִן הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: "כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת" (דברים יט,יט) – וַעֲדַיִן לֹא עָשָׂה. וְדָבָר זֶה מִפִּי הַקַּבָּלָה. אֲבָל אִם לָקָה זֶה שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו – לוֹקִין, וְכֵן אִם יָצָא הַמָּמוֹן מִיַּד זֶה לְיַד זֶה בְּעֵדוּתָן – חוֹזֵר לִבְעָלָיו וּמְשַׁלְּמִין לוֹ.
ב. אֵינָן נֶהֱרָגִין מִן הַדִּין. אף על פי שהיה מקום להרגם מדין קל וחומר. וְדָבָר זֶה מִפִּי הַקַּבָּלָה. הלכה זו נלמדה במסורת חכמים. אֲבָל אִם לָקָה זֶה שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו לוֹקִין וכו'. שהלימוד של 'כאשר זמם לעשות – ועדיין לא עשה', מתייחס דווקא למקרה שזמם להמית את אחיו ולא כשזמם לחייבו מלקות או ממון (רדב"ז ע"פ משנה מכות א,ו).
ג. הָיוּ הָעֵדִים שְׁלֹשָׁה, אֲפִלּוּ מֵאָה, אִם הֵעִידוּ בְּבֵית דִּין זֶה אַחַר זֶה, וְהֵעִיד כָּל אֶחָד מֵהֶן אַחַר חֲבֵרוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, וְהוּזְמוּ מִקְצָתָן – אֵינָן נֶעֱנָשִׁין עַד שֶׁיּוּזְמוּ כֻּלָּן.
אֲבָל אִם הָיָה הֶפְסֵק בֵּין זֶה לָזֶה יָתֵר מִכְּדֵי דִּבּוּר, וְהוּא כְּדֵי שְׁאֵלַת שָׁלוֹם תַּלְמִיד לָרַב – הֲרֵי נֶחְלְקָה הָעֵדוּת, וְהַשְּׁנַיִם שֶׁהוּזְמוּ נֶעֱנָשִׁין, וְהַשְּׁנַיִם הָאֲחֵרִים שֶׁהָיָה בֵּין דִּבְרֵיהֶם וְדִבְרֵי הָרִאשׁוֹנִים הֶפְסֵק אֵין נֶעֱנָשִׁין, וְאַף עַל פִּי שֶׁבָּטְלָה הָעֵדוּת כֻּלָּהּ; מִפְּנֵי שֶׁהֵן כַּת אַחַת, הוֹאִיל וְנִפְסַל מִקְצָתָהּ – נִפְסְלָה כֻּלָּהּ.
ג. וְהֵעִיד כָּל אֶחָד מֵהֶן אַחַר חֲבֵרוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר. עם הפסקה קצרצרה בלבד ביניהם, כמבואר בסמוך. אֵינָן נֶעֱנָשִׁין עַד שֶׁיּוּזְמוּ כֻּלָּן. הואיל וכולם נחשבים לכת אחת.
וְהוּא כְּדֵי שְׁאֵלַת שָׁלוֹם תַּלְמִיד לָרַב. כדי אמירת המילים 'שלום עליך רבי' (הלכות שבועות ב,יז). וְהַשְּׁנַיִם שֶׁהוּזְמוּ נֶעֱנָשִׁין. אף על פי שהשניים האחרים לא הוזמו. מִפְּנֵי שֶׁהֵן כַּת אַחַת. שהואיל ובאו להעיד יחד, הרי הם נחשבים לעניין ביטול העדות לכת אחת שאם בטלה מקצתה בטלה כולה (רדב"ז, כס"מ וכדלעיל ה,ג-ה).
ד. הֵעִיד הָאֶחָד וְנֶחְקְרָה עֵדוּתוֹ, וְאָמַר הַשֵּׁנִי: 'אַף אֲנִי כָּמֹהוּ', אוֹ שֶׁאָמַר: 'הִין' וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וְהוּזְמוּ שְׁנֵיהֶם – הֲרֵי שְׁנֵיהֶן נֶהֱרָגִין אוֹ לוֹקִין אוֹ מְשַׁלְּמִין; שֶׁכָּל עֵד שֶׁאָמַר אַחַר עֵדוּת חֲבֵרוֹ: 'הִין' – הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנֶּחֱקַר וְהֵעִיד כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד חֲבֵרוֹ. וְאֵין לְעֵדִים זוֹמְמִין שְׁגָגָה, לְפִי שֶׁאֵין בָּהֶן מַעֲשֶׂה, לְפִיכָךְ אֵין צְרִיכִין הַתְרָאָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ד. וְאֵין לְעֵדִים זוֹמְמִין שְׁגָגָה לְפִי שֶׁאֵין בָּהֶן מַעֲשֶׂה. שאין דין שגגה במי שלא עשה מעשה, שנאמר: "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה" (ראה הלכות שגגות א,ב). ועדים זוממים לא עשו מעשה אלא העידו בדיבור בלבד (רדב"ז, וראה במפרשים שהסבירו את עצם העניין באופנים אחרים). לְפִיכָךְ אֵין צְרִיכִין הַתְרָאָה. כדי לענשם, שהתראה נועדה להבחין בין שוגג למזיד (הלכות סנהדרין יב,ב), וכאן אין הדבר שייך (וראה פה"מ סנהדרין יא,ד ובבלי כתובות לג,א טעמים נוספים מדוע אינם צריכים התראה). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל יח,ד.
ה. כְּשֵׁם שֶׁהַשְּׁנַיִם מְזִימִין אֶת הַמֵּאָה אִם הֵעִידוּ הַמֵּאָה בְּכַת אַחַת, כָּךְ הֵן מְזִימִין אוֹתָם אֲפִלּוּ הָיוּ חֲמִשִּׁים כַּת, וּבָאוּ שְׁנַיִם אַחַר שְׁנַיִם.
כֵּיצַד? כַּת שֶׁהֵעִידָה עַל רְאוּבֵן שֶׁהָרַג שִׁמְעוֹן בִּירוּשָׁלַיִם, וּבָאוּ שְׁנֵי עֵדִים וֶהֱזִימוּהָ, וּבָאָה כַּת שְׁנִיָּה וְהֵעִידָה אוֹתָהּ עֵדוּת עַצְמָהּ שֶׁרְאוּבֵן הָרַג שִׁמְעוֹן בִּירוּשָׁלַיִם, וְעָמְדוּ אוֹתָן הַשְּׁנַיִם וְהֵזִימוּ גַּם זֹאת הַכַּת הַשְּׁנִיָּה, וְכֵן הַשְּׁלִישִׁית וְהָרְבִיעִית, אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה – כֻּלָּן נֶהֱרָגִין עַל פִּי אֵלּוּ הַשְּׁנַיִם.
ה. כְּשֵׁם שֶׁהַשְּׁנַיִם מְזִימִין אֶת הַמֵּאָה אִם הֵעִידוּ הַמֵּאָה בְּכַת אַחַת. כמבואר לעיל יח,ג.
וְעָמְדוּ אוֹתָן הַשְּׁנַיִם וְהֵזִימוּ גַּם זֹאת הַכַּת הַשְּׁנִיָּה. שהעידו גם על עדי הכת השנייה שבאותו זמן היו עמהם במקום אחר.
ו. כַּת שֶׁהֵעִידָה עַל רְאוּבֵן שֶׁהָרַג שִׁמְעוֹן, וּבָאָה כַּת שְׁנִיָּה וְהֵזִימָה אֶת הַכַּת הָרִאשׁוֹנָה – יֵהָרְגוּ הָעֵדִים הַזּוֹמְמִין, וְיִנָּצֵל רְאוּבֵן. בָּאָה כַּת שְׁלִישִׁית וְהֵזִימָה אֶת הַכַּת הַשְּׁנִיָּה – תֵּהָרֵג הַכַּת הַשְּׁנִיָּה וּרְאוּבֵן, וְתִנָּצֵל הַכַּת הָרִאשׁוֹנָה. בָּאָה כַּת רְבִיעִית וְהֵזִימָה אֶת הַכַּת הַשְּׁלִישִׁית – תֵּהָרֵג הַכַּת הַשְּׁלִישִׁית וְהַכַּת הָרִאשׁוֹנָה, וְיִנָּצֵל רְאוּבֵן וְתִנָּצֵל הַכַּת הַשְּׁנִיָּה. וְכֵן אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה כַּת – זוֹ מְזִימָה אֶת זוֹ, כַּת נִכְנֶסֶת וְכַת יוֹצְאָה.
ו. וְהֵזִימָה אֶת הַכַּת הַשְּׁנִיָּה. העידו עליהם שבאותו זמן היו עמהם במקום אחר. תֵּהָרֵג הַכַּת הַשְּׁנִיָּה. שהרי זממו להרוג את הכת הראשונה. וּרְאוּבֵן. יהרג גם כן, שהרי הוברר שהכת הראשונה שהעידה שראובן הרג את שמעון הייתה כשרה.
ז. עֵדִים שֶׁהֵעִידוּ עַל אִישׁ טְרֵפָה שֶׁהָרַג, וְהוּזְמוּ – אֵין נֶהֱרָגִין, שֶׁאֲפִלּוּ הֲרָגוּהוּ בִּידֵיהֶן אֵינָן נֶהֱרָגִין, לְפִי שֶׁהוּא טְרֵפָה. וְכֵן הָעֵדִים שֶׁהָיוּ טְרֵפָה, וְהֵעִידוּ בְּדָבָר שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין, וְהוּזְמוּ – אֵין נֶהֱרָגִין, שֶׁאִם יוּזְמוּ זוֹמְמֵיהֶן – אֵין זוֹמְמֵיהֶן נֶהֱרָגִין, שֶׁלֹּא הֵזִימוּ אֶלָּא טְרֵפָה.
ז. אִישׁ טְרֵפָה. אדם בעל מום חמור הממית תוך זמן קצר ואין לו רפואה, והוא נחשב כמת במידה מסוימת. שֶׁאֲפִלּוּ הֲרָגוּהוּ בִּידֵיהֶן אֵינָן נֶהֱרָגִין לְפִי שֶׁהוּא טְרֵפָה. כמבואר בהלכות רוצח ב,ח. הָעֵדִים שֶׁהָיוּ טְרֵפָה וְהֵעִידוּ בְּדָבָר שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין. ומדובר שהדיינים לא ידעו שהם טרפה וקיבלו עדותם, ורק לאחר מכן הוברר מצבם (ערוה"ש חו"מ לח,טז). שֶׁאִם יוּזְמוּ זוֹמְמֵיהֶן אֵין זוֹמְמֵיהֶן נֶהֱרָגִין שֶׁלֹּא הֵזִימוּ אֶלָּא טְרֵפָה. ומכיוון שאי אפשר להעניש אותם אם יוזמו אין לקבל את עדותם, שעדות שאין אתה יכול להזימה אינה נחשבת עדות בדיני נפשות (ראה הלכות רוצח ב,ט).
ח. עֵדִים שֶׁהֵעִידוּ עַל אֶחָד, וְהִרְשִׁיעוּהוּ רֶשַׁע שֶׁאֵין בּוֹ לֹא מַלְקוּת וְלֹא חִיּוּב מָמוֹן, וְאַחַר כָּךְ הוּזְמוּ – הֲרֵי אֵלּוּ לוֹקִין, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא זָמְמוּ לְהַלְקוֹת זֶה וְלֹא לְחַיְּבוֹ מָמוֹן.
כֵּיצַד? הֵעִידוּ עַל כֹּהֵן שֶׁהוּא חָלָל, כְּגוֹן שֶׁהֵעִידוּ וְאָמְרוּ: 'בְּפָנֵינוּ נִתְגָּרְשָׁה אִמּוֹ' אוֹ 'נֶחְלְצָה' 'בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי בְּיוֹם פְּלוֹנִי', וְהוּזְמוּ – הֲרֵי אֵלּוּ לוֹקִין. וְכֵן אִם הֵעִידוּ עַל אָדָם שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה, וְהוּזְמוּ – לוֹקִין, וְאֵינָן גּוֹלִין.
הֵעִידוּ עַל שׁוֹרוֹ שֶׁל זֶה שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, וְהוּזְמוּ – לוֹקִין, וְאֵין מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּפֶר. הֵעִידוּ עָלָיו שֶׁנִּמְכַּר בְּעֶבֶד עִבְרִי, וְהוּזְמוּ – לוֹקִין. וְאַרְבָּעָה דְּבָרִים אֵלּוּ מִפִּי הַקַּבָּלָה הֵן.
ח. הֲרֵי אֵלּוּ לוֹקִין. שכן קיבלו חכמים שעדים זוממים שאין מענישים אותם כאשר זממו לעשות, לוקים, כמבואר בהלכה הבאה.
וְכֵן אִם הֵעִידוּ עַל אָדָם שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה. ודינו של הרוצח בשגגה לגלות לעיר מקלט (הלכות רוצח ה,א). וְאֵינָן גּוֹלִין. שבעניין זה אין מענישים אותם במה שזממו לעשות.
וְאֵין מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּפֶר. אף על פי שבעל שור מועד שהרג נפש משלם כופר (הלכות נזקי ממון י,ב), אינם נענשים במה שזממו. שֶׁנִּמְכַּר בְּעֶבֶד עִבְרִי. העידו עליו שגנב ושבית דין מכרוהו לעבד הואיל ולא היה בידו לשלם את הגנבה (ראה הלכות גנבה ג,יא). וְאַרְבָּעָה דְּבָרִים אֵלּוּ מִפִּי הַקַּבָּלָה הֵן. מסורת חכמים בתורה שבעל פה, שבאותם הדברים לוקים ואינם נענשים בדרך אחרת.
ט. כָּךְ קִבְּלוּ חֲכָמִים, שֶׁשְּׁנַיִם שֶׁהִרְשִׁיעוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִצְדִּיקוּ אֶת הָרָשָׁע בְּעֵדוּתָן, וּבָאוּ אֲחֵרִים וֶהֱזִימוּם, וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע – הֲרֵי עֵדִים הָרִאשׁוֹנִים לוֹקִין, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִרְשִׁיעוּ אֶת הַצַּדִּיק לְהַלְקוֹתוֹ. אֲבָל אִם הֵעִידוּ עָלָיו שֶׁאָכַל בָּשָׂר בְּחָלָב אוֹ שֶׁלָּבַשׁ שַׁעַטְנֵז – הֲרֵי אֵלּוּ לוֹקִין מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו" (דברים יט,יט).
ט. כָּךְ קִבְּלוּ חֲכָמִים וכו'. שמן הכתוב "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע. והיה אם בן הכות הרשע…" (דברים כה,א-ב) דרשו שעדים שבתחילה רצו להרשיע אדם צדיק ולבסוף הזימו אותם, והצדיקו את הנאשם הצדיק והרשיעו את העדים הזוממים כרשעים, הרי עדים אלו לוקים אף על פי שלא זממו לחייב מלקות (ראה בבלי מכות ב,ב). אֲבָל אִם הֵעִידוּ עָלָיו שֶׁאָכַל בָּשָׂר בְּחָלָב אוֹ שֶׁלָּבַשׁ שַׁעַטְנֵז הֲרֵי אֵלּוּ לוֹקִין. כשאר עדים זוממים, שהרי זממו להלקותו.
י. שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ עַל רְאוּבֵן שֶׁנָּאַף עִם בַּת כֹּהֵן, וְנִגְמַר דִּין רְאוּבֵן לֵחָנֵק וְדִין הַנּוֹאֶפֶת לִשְׂרֵפָה, וְאַחַר כָּךְ נִמְצְאוּ זוֹמְמִין – הֲרֵי אֵלּוּ נֶחֱנָקִין וְאֵינָן נִשְׂרָפִין. וְדָבָר זֶה קַבָּלָה.
י. וְנִגְמַר דִּין רְאוּבֵן לֵחָנֵק וְדִין הַנּוֹאֶפֶת לִשְׂרֵפָה. כמבואר בהלכות איסורי ביאה ג,ג. הֲרֵי אֵלּוּ נֶחֱנָקִין וְאֵינָן נִשְׂרָפִין. אף שהמתחייב בשתי מיתות נידון בחמורה ושרפה חמורה מחנק (הלכות סנהדרין יד,ד), אין מחייבים אותם במיתה החמורה שזממו לגרום.

תקציר הפרק 

נפלת? סימן שעדיין יש לך לאן!
זו לא תובנה מתוחכמת, אבל בכל זאת יש בה אמת גדולה שלפעמים נשכחת בצוק העיתים: בבסיסה של כל נפילה שהיא, בין אם היא נובעת מטעות ובין אם מכניעה ליצר הרע, ניצבת מזהירה העובדה שלפני הנפילה האדם עמד על מקומו, כלומר, היה טוב וישר, שהרי אי אפשר ליפול אם אתה כבר שרוע על הרצפה. במילים אחרות: בנפילה עצמה יש כדי להעיד עלינו לטובה: אם אנחנו נופלים, סימן שאנחנו עדיין נמצאים במקום גבוה כלשהו! בדומה לכך, דין עדים זוממים שבפרקנו: כדי להיות עד זומם, שהוא אדם שנפל בחטא חמור, צריך קודם כל להיות כשר, לפחות מבחינה פוטנציאלית: "אין עדים זוממין נהרגים ולא לוקין ולא משלמין עד שיהיו שניהם ראויין לעדות", ואם הם אינם ראויים לעדות, הם גם לא ראויים לעדות שקר (הלכה א). ובכל זאת, גם אחרי שנפלנו, תמיד נוכל להיות מאותם אלו שנאמר בהם "שבע ייפול… וקם" 💪🏼

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות עדות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.אם כבר הרגו, לא נהרגין ואם חייבו ממון משלמים?

2.עדים זוממים שלא גרמו נזק פיזי או ממוני – האם לוקים?

3.צריך שתהיה הפסקה של שעה כדי להבדיל בין כיתות עדים?

 

 

תשובות
1.כן
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן