א. אַרְבָּעָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בַּשַּׁבָּת, שְׁנַיִם בַּתּוֹרָה, וּשְׁנַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְהֵן מְפֹרָשִׁים עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים. שֶׁבַּתּוֹרָה: "זָכוֹר" (שמות כ,ז) וְ"שָׁמוֹר" (דברים ה,יא); וְשֶׁנִּתְפָּרְשׁוּ עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים – כִּבּוּד וְעִנּוּג, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג וְלִקְדוֹשׁ יי מְכֻבָּד" (ישעיהו נח,יג, ושם: לִקְדוֹשׁ).
א. אַרְבָּעָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בַּשַּׁבָּת. עניינים מרכזיים. זָכוֹר. בקידוש ובהבדלה (לעיל פרק כט). וְשָׁמוֹר. באיסורי המלאכות. כִּבּוּד וְעִנּוּג. יתבארו בפרק זה.
ב. אֵי זֶה הוּא כִּבּוּד? זֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁמִּצְוָה עַל אָדָם לִרְחֹץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּחַמִּין בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, וּמִתְעַטֵּף בְּצִיצִית וְיוֹשֵׁב בְּכֹבֶד רֹאשׁ מְיַחֵל לְהַקְבָּלַת פְּנֵי הַשַּׁבָּת כְּמוֹ שֶׁהוּא יוֹצֵא לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ. וַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מְקַבְּצִין תַּלְמִידֵיהֶן בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּמִתְעַטְּפִים וְאוֹמְרִים: 'בֹּאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת הַמֶּלֶךְ'.
ב. בְּחַמִּין. במים חמים. וּמִתְעַטֵּף בְּצִיצִית. לובש טלית מצויצת, שהיא מלבוש מיוחד ומכובד. מְיַחֵל. מצפה.
ג. וּמִכִּבּוּד הַשַּׁבָּת שֶׁיִּלְבַּשׁ כְּסוּת נְקִיָּה, וְלֹא יִהְיֶה מַלְבּוּשׁ הַחֹל כְּמַלְבּוּשׁ הַשַּׁבָּת. וְאִם אֵין לוֹ לְהַחֲלִיף – מְשַׁלְשֵׁל טַלִּיתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מַלְבּוּשׁוֹ כְּמַלְבּוּשׁ הַחֹל. וְעֶזְרָא תִּקֵּן שֶׁיְּהוּ הָעָם מְכַבְּסִין בַּחֲמִישִׁי, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת.
ג. כְּסוּת נְקִיָּה. בגד נקי. וְלֹא יִהְיֶה מַלְבּוּשׁ הַחֹל כְּמַלְבּוּשׁ הַשַּׁבָּת. שצריך שיהיו בגדים אחרים ומיוחדים לשבת. מְשַׁלְשֵׁל טַלִּיתוֹ. מתיר את קיפולי הטלית ולובשה כשהיא פשוטה, וזהו דרך כבוד (ראה הלכות כלי המקדש ח,ד). כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מַלְבּוּשׁוֹ כְּמַלְבּוּשׁ הַחֹל. שאז נוהגים לקפל ולהגביה את הטלית מן הארץ כדי שלא תתלכלך במהלך העבודה (ראה גם הלכות דעות ה,ט). שֶׁיְּהוּ הָעָם מְכַבְּסִין בַּחֲמִישִׁי. כדי שיהיו הבגדים נקיים ומוכנים לכבוד שבת.
ד. וְאָסוּר לִקְבֹּעַ סְעוּדָה וּמִשְׁתֶּה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. וּמֻתָּר לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ, וְאַף עַל פִּי כֵן מִכִּבּוּד הַשַּׁבָּת שֶׁיִּמָּנַע הָאָדָם מִן הַמִּנְחָה וָמַעְלָה מִלִּקְבֹּעַ סְעוּדָה, כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַשַּׁבָּת כְּשֶׁהוּא מִתְאַוֶּה לֶאֱכֹל.
ד. לִקְבֹּעַ סְעוּדָה וּמִשְׁתֶּה. סעודה חגיגית ומיוחדת. וּמֻתָּר לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ. שאין איסור בסעודה רגילה. מִן הַמִּנְחָה וָמַעְלָה. שעתיים ומחצה לפני השקיעה ואילך.
ה. מַסְדִּיר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְכַזַּיִת, וְכֵן מַסְדִּיר שֻׁלְחָנוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְכַזַּיִת, כְּדֵי לְכַבְּדוֹ בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ. וצָרִיךְ לְתַקֵּן בֵּיתוֹ מִבְּעוֹד יוֹם לִכְבוֹד הַשַּׁבָּת, וְיִהְיֶה נֵר דּוֹלֵק וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ וּמִטָּה מֻצַּעַת, שֶׁכָּל אֵלּוּ לִכְבוֹד שַׁבָּת הֵן.
ה. מַסְדִּיר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ. עורך אותו לסעודה. שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְכַזַּיִת. שאינו רעב ואיננו מתכוון לאכול הרבה. מַסְדִּיר שֻׁלְחָנוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. לסעודה לכבוד צאת השבת. לְתַקֵּן בֵּיתוֹ מִבְּעוֹד יוֹם. לסדרו ולהכינו.
ו. אַף עַל פִּי שֶׁיִּהְיֶה אָדָם חָשׁוּב בְּיוֹתֵר וְאֵין דַּרְכּוֹ לִקַּח דְּבָרִים מִן הַשּׁוּק וְלֹא לְהִתְעַסֵּק בַּמְּלָאכוֹת שֶׁבַּבַּיִת – חַיָּב לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת בְּגוּפוֹ, שֶׁזֶּה הוּא כְּבוֹדוֹ. חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים, מֵהֶן מִי שֶׁהָיָה מְפַצֵּל הָעֵצִים לְבַשֵּׁל בָּהֶן, וּמֵהֶן מִי שֶׁהָיָה מְבַשֵּׁל אוֹ מוֹלֵחַ בָּשָׂר, אוֹ גּוֹדֵל פְּתִילוֹת, אוֹ מַדְלִיק נֵרוֹת, וּמֵהֶן מִי שֶׁהָיָה יוֹצֵא וְקוֹנֶה דְּבָרִים שֶׁהוּא צָרִיךְ לְשַׁבָּת מִמַּאֲכָל וּמַשְׁקֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ בְּכָךְ. וְכָל הַמַּרְבֶּה בְּדָבָר זֶה – הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.
ו. וְאֵין דַּרְכּוֹ לִקַּח. אינו רגיל לקנות בעצמו בדרך כלל, משום כבודו. בְּגוּפוֹ. בעצמו. גּוֹדֵל. קולע.
ז. אֵי זֶה הוּא עִנּוּג? זֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁצָּרִיךְ לְתַקֵּן תַּבְשִׁיל שָׁמֵן בְּיוֹתֵר וּמַשְׁקֶה מְבֻשָּׂם לְשַׁבָּת, הַכֹּל לְפִי מָמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם. וְכָל הַמַּרְבֶּה בְּהוֹצָאַת שַׁבָּת וּבְתִקּוּן מַאֲכָלִים רַבִּים וְטוֹבִים – הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וְאִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת, אֲפִלּוּ עָשָׂה שֶׁלֶק וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִשּׁוּם כְּבוֹד הַשַּׁבָּת – הֲרֵי זֶה עִנּוּג שַׁבָּת. וְאֵינוֹ חַיָּב לְהָצֵר לְעַצְמוֹ וְלִשְׁאֹל מֵאֲחֵרִים כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בְּמַאֲכַל שַׁבָּת. אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים: עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ כַּחֹל, וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת.
ז. תַּבְשִׁיל שָׁמֵן בְּיוֹתֵר וּמַשְׁקֵה מְבֻשָּׂם. מאכלים משובחים. שֶׁלֶק. ירק מבושל. לְהָצֵר לְעַצְמוֹ וְלִשְׁאֹל מֵאֲחֵרִים. לדחוק את מצבו ולבקש הלוואה או מתנה.
ח. מִי שֶׁהָיָה עָנֹג וְעָשִׁיר וַהֲרֵי כָּל יָמָיו כְּשַׁבָּת – צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת מַאֲכַל שַׁבָּת מִמַּאֲכַל הַחֹל. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת – מְשַׁנֶּה זְמַן אֲכִילָה: אִם הָיָה רָגִיל לְהַקְדִּים – מְאַחֵר, ואִם הָיָה רָגִיל לְאַחֵר – מַקְדִּים.
ח. וַהֲרֵי כָּל יָמָיו כְּשַׁבָּת. שגם בימות החול אוכל מאכלים משובחים. לְשַׁנּוֹת מַאֲכַל שַׁבָּת מִמַּאֲכַל הַחֹל. שיהיה המאכל מיוחד לשבת. מְשַׁנֶּה זְמַן אֲכִילָה. כדי שיהיה ניכר שזוהי סעודה מיוחדת.
ט. חַיָּב אָדָם לֶאֱכֹל שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת, אַחַת עַרְבִית וְאַחַת שַׁחֲרִית וְאַחַת בַּמִּנְחָה. וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּשָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת אֵלּוּ שֶׁלֹּא יִפְחֹת מֵהֶן כְּלָל. וַאֲפִלּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה סוֹעֵד שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת. וְאִם הָיָה חוֹלֶה מֵרֹב הָאֲכִילָה אוֹ שֶׁהָיָה מִתְעַנֶּה – פָּטוּר מִשָּׁלֹשׁ סְעוּדוֹת. וְצָרִיךְ לִקְבֹּעַ כָּל סְעוּדָה מִשְּׁלָשְׁתָּן עַל הַיַּיִן, וְלִבְצֹעַ עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת. וְכֵן בְּיָמִים טוֹבִים.
ט. חוֹלֶה מֵרֹב הָאֲכִילָה. שהאכילה מזיקה לגופו. אוֹ שֶׁהָיָה מִתְעַנֶּה. שהיה רגיל להתענות ולכן קשה לו לאכול הרבה. לִקְבֹּעַ כָּל סְעוּדָה מִשְּׁלָשְׁתָּן עַל הַיַּיִן. לברך על היין קודם הסעודה (ראה גם הלכות ברכות ד,יב).
י. אֲכִילַת בָּשָׂר וּשְׁתִיַּת יַיִן בְּשַׁבָּת – עִנּוּג הוּא לָהּ, וְהוּא שֶׁהָיְתָה יָדוֹ מַשֶּׂגֶת. וְאָסוּר לִקְבֹּעַ סְעוּדָה עַל הַיַּיִן בְּשַׁבָּת וּבְיָמִים טוֹבִים בִּשְׁעַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ. אֶלָּא כָּךְ הוּא מִנְהַג הַצַּדִּיקִים: יִתְפַּלֵּל אָדָם בְּשַׁבָּת שַׁחֲרִית וּמוּסָף בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְיָבֹא לְבֵיתוֹ וְיִסְעֹד סְעוּדָה שְׁנִיָּה, וְיֵלֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, יִקְרָא וְיִשְׁמַע עַד הַמִּנְחָה וְיִתְפַּלֵּל מִנְחָה, וְאַחַר כָּךְ יִקְבַּע סְעוּדָה שְׁלִישִׁית עַל הַיַּיִן, וְיֹאכַל וְיִשְׁתֶּה עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת.
י. שֶׁהָיְתָה יָדוֹ מַשֶּׂגֶת. שמצבו הכלכלי מאפשר זאת. בִּשְׁעַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ. בזמן כינוס העם לדרשה. יִקְרָא וְיִשְׁמַע. ילמד תורה.
יא. אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיְּהַלֵּךְ בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת יָתֵר מִשָּׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת מִתְּחִלַּת הַיּוֹם, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ וְעוֹד הַיּוֹם רַב וְיָכִין סְעוּדָה לְשַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי אֵין אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ יוֹדְעִין שֶׁהַיּוֹם יָבֹא כְּדֵי לְהָכִין לוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיָה מִתְאָרֵחַ אֵצֶל אֲחֵרִים, שֶׁהֲרֵי מְבַיְּשָׁן, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֵכִינוּ לָהֶם דָּבָר הָרָאוּי לְאוֹרְחִים.
יא. יָתֵר מִשָּׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת. כשנים עשר קילומטר. וְעוֹד הַיּוֹם רַב וְיָכִין סְעוּדָה לְשַׁבָּת. שיגיע כאשר יש עוד הרבה זמן, המספיק להכנת סעודתו. שֶׁהֲרֵי מְבַיְּשָׁן. אם יגיע בשעה שלא יספיקו להכין בה דברים לכבודו.
יב. אָסוּר לְהִתְעַנּוֹת וְלִזְעֹק וּלְהִתְחַנֵּן וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים בְּשַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ בְּצָרָה מִן הַצָּרוֹת שֶׁהַצִּבּוּר מִתְעַנִּין וּמַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן – אֵין מִתְעַנִּין וְלֹא מַתְרִיעִין בְּשַׁבָּת וְלֹא בְּיָמִים טוֹבִים, חוּץ מֵעִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ גּוֹיִם אוֹ נָהָר, אוֹ סְפִינָה הַמִּטָּרֶפֶת בַּיָּם, שֶׁמַּתְרִיעִין עֲלֵיהֶן בְּשַׁבָּת לַעֲזֹר אוֹתָן, וּמִתְחַנְּנִין וּמְבַקְּשִׁין עֲלֵיהֶן רַחֲמִים.
יב. בְּצָרָה מִן הַצָּרוֹת שֶׁהַצִּבּוּר מִתְעַנִּין וּמַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן. שמצווה על הציבור לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא (הלכות תעניות א,א; לפירוט הצרות שמתענים עליהן ראה שם פרק ב). אֵין מִתְעַנִּין וְלֹא מַתְרִיעִין בְּשַׁבָּת וְלֹא בְּיָמִים טוֹבִים. שאין קובעים בהם ימי תענית ותפילה (שם א,ו). שֶׁמַּתְרִיעִין עֲלֵיהֶן בְּשַׁבָּת לַעֲזֹר אוֹתָן. תוקעים בחצוצרות כדי להזעיק את מי שיכול להצילם. וּמִתְחַנְּנִין וּמְבַקְּשִׁין עֲלֵיהֶן רַחֲמִים. משום שמצבם מסוכן (ראה גם לעיל ב,כד).
יג. אֵין צָרִין עַל עֲיָרוֹת שֶׁל גּוֹיִם פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת, כְּדֵי שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעַת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה עֲלֵיהֶן וְלֹא יִהְיוּ מְבֹהָלִים וּטְרוּדִים בְּשַׁבָּת. וּמִפְּנֵי זֶה אֵין מַפְלִיגִין בַּסְּפִינָה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם לַשַּׁבָּת, כְּדֵי שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ עָלָיו קֹדֶם הַשַּׁבָּת וְלֹא יִצְטַעֵר יָתֵר מִדַּאי. וְלִדְבַר מִצְוָה – מַפְלִיג בַּיָּם אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וּפוֹסֵק עִמּוֹ לִשְׁבּוֹת וְאֵינוֹ שׁוֹבֵת. וּמִצֹּר לְצִידוֹן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וַאֲפִלּוּ לִדְבַר הָרְשׁוּת – מֻתָּר לְהַפְלִיג בְּעֶרֶב שַׁבָּת. ומָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא יַפְלִיגוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת כְּלָל – אֵין מַפְלִיגִין.
יג. צָרִין. עורכים מצור (ראה גם לעיל ב,כה). וּפוֹסֵק עִמּוֹ לִשְׁבּוֹת וְאֵינוֹ שׁוֹבֵת. מסכם מראש עם הנכרי המנהיג את הספינה שישבות בשבת ממלאכה. ואף אם זה לבסוף אינו שובת, אין בכך כלום (ראה גם לעיל כד,ו). וּמִצֹּר לְצִידוֹן. שאין זו הפלגה ארוכה.
יד. תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה – מֵעֹנֶג שַׁבָּת הוּא. לְפִיכָךְ עוֹנַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַבְּרִיאִים לְשַׁמֵּשׁ מִטּוֹתֵיהֶן מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת. וּמֻתָּר לִבְעֹל בְּתוּלָה לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת, וְאֵין בָּזֶה לֹא מִשּׁוּם חוֹבֵל וְלֹא מִשּׁוּם צַעַר לָהּ.
יד. עוֹנַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַבְּרִיאִים. שעונתם פעם בשבוע (ראה הלכות אישות יד,א). לִבְעֹל בְּתוּלָה לְכַתְּחִלָּה. בפעם הראשונה. וְאֵין בָּזֶה לֹא מִשּׁוּם חוֹבֵל. על אף שעלול לקרוע את קרום הבתולים, מכיוון שאין וודאות שכך יקרה ונחשב כ'דבר שאינו מתכוון' (לעיל א,ה).
טו. הַשַּׁבָּת וַעֲבוֹדָה זָרָה – כָּל אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד שְׁאָר כָּל מִצְווֹת הַתּוֹרָה. וְהַשַּׁבָּת הִיא הָאוֹת שֶׁבֵּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבֵינֵינוּ לְעוֹלָם. לְפִיכָךְ, כָּל הָעוֹבֵר עַל שְׁאָר הַמִּצְווֹת – הֲרֵי הוּא בִּכְלַל רִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל; אֲבָל מְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא – הֲרֵי הוּא כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, וּשְׁנֵיהֶם כְּגוֹיִם לְכָל דִּבְרֵיהֶם.
לְפִיכָךְ מְשַׁבֵּחַ הַנָּבִיא וְאוֹמֵר: "אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ" וכו' (ישעיהו נו,ב). וְכָל הַמְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת כְּהִלְכָתָהּ וּמְכַבְּדָהּ וּמְעַנְּגָהּ כְּפִי כֹּחוֹ – כְּבָר מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה יָתֵר עַל הַשָּׂכָר הַצָּפוּן לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָז תִּתְעַנַּג עַל יי וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי יי דִּבֵּר" (שם נח,יד).
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
לְפִיכָךְ מְשַׁבֵּחַ הַנָּבִיא וְאוֹמֵר: "אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ" וכו' (ישעיהו נו,ב). וְכָל הַמְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת כְּהִלְכָתָהּ וּמְכַבְּדָהּ וּמְעַנְּגָהּ כְּפִי כֹּחוֹ – כְּבָר מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה יָתֵר עַל הַשָּׂכָר הַצָּפוּן לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָז תִּתְעַנַּג עַל יי וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי יי דִּבֵּר" (שם נח,יד).
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
טו. וַעֲבוֹדָה זָרָה… שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד שְׁאָר כָּל מִצְווֹת הַתּוֹרָה. שכל המודה בה נמצא כופר בכל התורה ובכל דברי הנביאים (ראה הלכות עבודה זרה ב,ד-ה). וְהַשַּׁבָּת הִיא הָאוֹת שֶׁבֵּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבֵינֵינוּ לְעוֹלָם. היא סימן על קדושת ישראל (ראה שמות לא,יג-יז). וּשְׁנֵיהֶם כְּגוֹיִם לְכָל דִּבְרֵיהֶם. ויש לדבר משמעות לגבי כמה עניינים בהלכה (ראה הלכות שחיטה ד,יד, הלכות עירובין ב,טז, הלכות מעשה הקרבנות ג,ד; אך ראה הלכות איסורי ביאה יג,יז, שם נמנו דברים שנחשב כישראל).
לְפִיכָךְ מְשַׁבֵּחַ הַנָּבִיא וכו'. משום חשיבותה של מצוות השבת, והיותה אות ברית בין ה' וישראל. מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה. כתוב בספרי הנביאים. שֶׁנֶּאֱמַר אָז תִּתְעַנַּג. וזוהי התוצאה של מה שנאמר בפסוק שלפני כן: "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכבד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר.
לְפִיכָךְ מְשַׁבֵּחַ הַנָּבִיא וכו'. משום חשיבותה של מצוות השבת, והיותה אות ברית בין ה' וישראל. מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה. כתוב בספרי הנביאים. שֶׁנֶּאֱמַר אָז תִּתְעַנַּג. וזוהי התוצאה של מה שנאמר בפסוק שלפני כן: "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכבד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר.
