פרק ב', הלכות טוען ונטען, ספר משפטים
כ״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ״ב באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שבועות, ספר הפלאה
י״ט באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שבועות, ספר הפלאה
י״ח באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט״ו באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ד באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ב באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ח׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ז׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ו׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ה׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ד׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ז, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ג׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט"ז, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ב׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
א׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ל׳ בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ט בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ח בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ז בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ו בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ה בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ד בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה – אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ לֹא שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה וְלֹא שְׁבוּעָה שֶׁמִּדִּבְרֵיהֶם וְלֹא שְׁבוּעַת הֶסֵּת. וַאֲפִלּוּ רָצָה הַתּוֹבֵעַ – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
א. כָּל חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה. מי שחשוד להישבע שבועת שקר. וַאֲפִלּוּ רָצָה הַתּוֹבֵעַ. אפילו אם התובע מוכן לקבל את שבועתו אין משביעים אותו.
ב. אֶחָד הַנִּשְׁבָּע לַשֶּׁקֶר שְׁבוּעַת בִּטּוּי אוֹ שְׁבוּעַת עֵדוּת אוֹ שְׁבוּעַת פִּקָּדוֹן אוֹ שְׁבוּעַת שָׁוְא – הֲרֵי הוּא חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה. וְכֵן כָּל הַפָּסוּל לְעֵדוּת מִשּׁוּם עֲבֵרָה, בֵּין פַּסְלָנוּת שֶׁל תּוֹרָה כְּגוֹן בַּעֲלֵי רִבִּית וְאוֹכְלֵי נְבֵלוֹת וְגַזְלָנִין, בֵּין פַּסְלָנוּת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם כְּגוֹן מְשַׂחֵק בְּקֻבְיָא וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים – הֲרֵי הוּא חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ.
ב. אֶחָד הַנִּשְׁבָּע לַשֶּׁקֶר שְׁבוּעַת בִּטּוּי וכו'. על כל אחד מסוגי השבועות שנשבע לשקר וכן אם נשבע שבועת שווא נעשה חשוד (להגדרת השבועות הנזכרות כאן ראה הלכות שבועות א,א-ח). וְכֵן כָּל הַפָּסוּל לְעֵדוּת מִשּׁוּם עֲבֵרָה וכו'. כל הפסולים לעדות פסולים גם לשבועה, בין שפסולים מהתורה ובין שפסולים מדברי חכמים (לדיני הפסולים לעדות משום עברה ראה הלכות עדות פרק י).
ג. אֵין אָדָם נַעֲשֶׂה חָשׁוּד עַד שֶׁיָּבֹאוּ עָלָיו עֵדִים שֶׁהוּא עָבַר עֲבֵרָה שֶׁנִּפְסָל בָּהּ. אֲבָל הַמּוֹדֶה מִפִּי עַצְמוֹ שֶׁהוּא חָשׁוּד וְשֶׁעָבַר עֲבֵרָה שֶׁנִּפְסָל בָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁחוֹשְׁשִׁין לוֹ וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹתוֹ עֵד לְכַתְּחִלָּה, אִם נִתְחַיֵּב שְׁבוּעָה – מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ.
שֶׁהֲרֵי אָנוּ אוֹמְרִין לוֹ: 'אִם אֱמֶת אַתָּה אוֹמֵר – הִשָּׁבַע, וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁעָבַרְתָּ עֲבֵרָה אָסוּר לְךָ לְהִשָּׁבַע בֶּאֱמֶת. וְאִם שֶׁקֶר אַתָּה אוֹמֵר – הוֹדֵה לְבַעַל דִּינְךָ'. אֲבָל הַנֶּחֱשָׁד בְּעֵדִים – אֵין אָנוּ מַאֲמִינִים אוֹתוֹ שֶׁיִּשָּׁבַע.
ג. אֵין אָדָם נַעֲשֶׂה חָשׁוּד עַד שֶׁיָּבֹאוּ עָלָיו עֵדִים שֶׁהוּא עָבַר עֲבֵרָה שֶׁנִּפְסָל בָּהּ וכו'. וכן לעניין עדות אינו נפסל אלא אם כן העידו עדים שעבר עברה (ראה הלכות עדות יב,א-ב). וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹתוֹ עֵד לְכַתְּחִלָּה. לא ראוי לייחד אותו כעד לדברים שצריך לעשותם בפני עדים. מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ וכו'. אף על פי שהודה שעבר עברה, משביעים אותו מכיוון שאינו נאמן לפסול את עצמו.
וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁעָבַרְתָּ עֲבֵרָה אָסוּר לְךָ לְהִשָּׁבַע בֶּאֱמֶת. שגם לפי דבריו שהוא פסול מותר לו להישבע אם הוא נשבע על האמת.
ד. תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא שֶׁכָּל הַמְחֻיָּב שְׁבוּעָה מִן הַתּוֹרָה עַל טַעֲנַת וַדַּאי, אִם הָיָה חָשׁוּד – הֲרֵי הַתּוֹבֵעַ נִשְׁבָּע מִדִּבְרֵיהֶם וְנוֹטֵל מַה שֶּׁטָּעַן. הָיוּ שְׁנֵיהֶן חֲשׁוּדִין – חָזְרָה שְׁבוּעָה לַמְחֻיָּב לָהּ, שֶׁהוּא הַנִּתְבָּע, וּמִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע, מְשַׁלֵּם.
הָיָה הֶחָשׁוּד שׁוֹמֵר, וְטָעַן שֶׁאָבַד הַפִּקָּדוֹן אוֹ נִגְנַב – אֵין שֶׁכְּנֶגְדוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע וְלִטֹּל, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ טוֹעֲנוֹ וַדַּאי שֶׁאֲכָלוֹ. לְפִיכָךְ, אִם טָעַן בַּעַל הַפִּקָּדוֹן וְאָמַר: 'בְּפָנַי שָׁלַח יָד בְּפִקְדוֹנִי' אוֹ 'פָּשַׁע בּוֹ' – הֲרֵי הַתּוֹבֵעַ נִשְׁבָּע בְּתַקָּנַת חֲכָמִים, וְנוֹטֵל.

ד. תַּקָּנַת חֲכָמִים וכו'. על פי תקנת חכמים, כאשר אדם התחייב שבועת התורה והוא חשוד ואינו יכול להישבע, התובע נשבע ונוטל. וּמִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע מְשַׁלֵּם. שהמחויב שבועה מן התורה שלא נשבע צריך לשלם (ראה לעיל א,ד).

הָיָה הֶחָשׁוּד שׁוֹמֵר וְטָעַן שֶׁאָבַד הַפִּקָּדוֹן אוֹ נִגְנַב. וחייב מן התורה להישבע שבועת השומרים שהחפץ אבד ממנו באופן שאינו חייב באחריותו ושלא שלח בו יד. אֵין שֶׁכְּנֶגְדוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע וְלִטֹּל שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ טוֹעֲנוֹ וַדַּאי שֶׁאֲכָלוֹ. שבועת השומרים אינה על טענת ודאי של המפקיד שהרי אינו יודע מה אירע לפיקדון (ראה גם הלכות שכירות ב,ז), ולכן הוא אינו יכול להישבע במקום השומר וליטול. ומשום כך במקרה זה השומר נפטר ואינו משלם (מ"מ). לְפִיכָךְ אִם טָעַן בַּעַל הַפִּקָּדוֹן וכו'. שכיוון שטוען טענת ודאי יישבע וייטול כתקנת חכמים.

ה. נִתְחַיֵּב הֶחָשׁוּד שְׁבוּעָה מִדִּבְרֵיהֶן, אִם הָיָה מִן הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין – אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע וְלִטֹּל, אֶלָּא הַנִּתְבָּע שֶׁכְּנֶגְדוֹ יִשָּׁבַע הֶסֵּת וְיִפָּטֵר. וְכֵן פּוֹגֵם שְׁטָרוֹ וְכָל כַּיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁהָיָה חָשׁוּד, אוֹ שֶׁטָּעַן הַלֹּוֶה שֶׁפְּרָעוֹ וְאָמַר: 'יִשָּׁבַע לִי' – הֲרֵי הַנִּתְבָּע נִשְׁבָּע הֶסֵּת, וְיִפָּטֵר מִן הַשְּׁטָר.
ה. נִתְחַיֵּב הֶחָשׁוּד שְׁבוּעָה מִדִּבְרֵיהֶן וכו'. כשחשוד מתחייב שבועה מדברי חכמים, אם מדובר במקרה שהתובע נשבע ונוטל, אין החשוד נשבע וגם אינו יכול ליטול בלא שבועה, אלא הנתבע נפטר בשבועת היסת. וְכֵן פּוֹגֵם שְׁטָרוֹ וְכָל כַּיּוֹצֵא בּוֹ. ראה לעיל א,ב בביאור. אוֹ שֶׁטָּעַן הַלֹּוֶה שֶׁפְּרָעוֹ וְאָמַר יִשָּׁבַע לִי. כאשר המלווה תובע את הלווה לפרעו ומביא שטר חוב והלווה טוען שפרע, יכול הוא לדרוש מהמלווה שיישבע לו שלא פרע את חובו (ראה הלכות מלווה ולווה יד,ב). ואם המלווה חשוד על השבועה, הנתבע נשבע היסת ונפטר. ואף שבמקרה זה ובמקרים של הפוגם שטרו וכיוצא בו, חיוב השבועה הוא חומרה שהחמירו חכמים ומן התורה דין המלווה ליטול בלי שבועה (שהרי בכל המקרים הללו יש לו שטר שמוכיח את טענתו), מכל מקום אם הוא חשוד על השבועה ואינו יכול להישבע, אינו יכול ליטול ללא שבועה והנתבע נשבע היסת ונפטר (שלא כדעת הראב"ד כאן ובעל המאור בסוף הלכות שבועות – ראה יד"פ).
ו. הָיָה חָשׁוּד מִן הַנִּשְׁבָּעִין בְּטַעֲנַת סָפֵק – אֵינוֹ נִשְׁבָּע, לְפִי שֶׁהוּא חָשׁוּד. וְאֵין שֶׁכְּנֶגְדוֹ נִשְׁבָּע, לְפִי שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב זֶה שְׁבוּעָה מִן הַתּוֹרָה, וּלְפִי שֶׁאֵין הַתּוֹבֵעַ טוֹעֲנוֹ טַעֲנַת וַדַּאי כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁבַע עַל טַעֲנָתוֹ.
ו. הָיָה חָשׁוּד מִן הַנִּשְׁבָּעִין בְּטַעֲנַת סָפֵק. כגון שותף (ראה לעיל א,ה בביאור). וְאֵין שֶׁכְּנֶגְדוֹ נִשְׁבָּע לְפִי שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב זֶה שְׁבוּעָה מִן הַתּוֹרָה. שרק בחייב שבועה מהתורה תיקנו שהתובע נשבע ונוטל (כדלעיל ה"ד). וּלְפִי שֶׁאֵין הַתּוֹבֵעַ טוֹעֲנוֹ טַעֲנַת וַדַּאי כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁבַע עַל טַעֲנָתוֹ. ובנוסף לכך, גם אם היה חייב שבועת התורה, מכיוון שאינו טוען טענת ודאי, אינו נשבע ונוטל (לח"מ).
ז. נִתְחַיֵּב הֶחָשׁוּד שְׁבוּעַת הֶסֵּת – אֵין שֶׁכְּנֶגְדוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, שֶׁשְּׁבוּעַת הֶסֵּת עַצְמָהּ תַּקָּנָה הִיא, וְלֹא עָשׂוּ לָהּ תַּקָּנָה אַחֶרֶת שֶׁיִּשָּׁבַע הַתּוֹבֵעַ, אֶלָּא הֲרֵי הַנִּתְבָּע נִפְטָר בְּלֹא שְׁבוּעָה.
ז. שֶׁשְּׁבוּעַת הֶסֵּת עַצְמָהּ תַּקָּנָה הִיא. ומעיקר הדין פטור בלא שבועה.
ח. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְהָיָה הַתּוֹבֵעַ חָשׁוּד – אֵין הַנִּתְבָּע יָכוֹל לַהֲפֹךְ עָלָיו הַשְּׁבוּעָה, שֶׁהֲרֵי אֵין זֶה יָכוֹל לְהִשָּׁבַע, אֶלָּא יְשַׁלֵּם אוֹ יִשָּׁבַע הֶסֵּת; אֵין שׁוֹמְעִין לָזֶה לִתְלוֹת בְּדָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר, וַהֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁהָפַךְ שְׁבוּעָה עַל הַקָּטָן, שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא אוֹ יִשָּׁבַע הֶסֵּת אוֹ יְשַׁלֵּם.
ח. אֵין הַנִּתְבָּע יָכוֹל לַהֲפֹךְ עָלָיו הַשְּׁבוּעָה. אף על פי שבדרך כלל שבועת היסת ניתנת להיפוך, שיכול הנתבע לדרוש שבמקום שהוא יישבע וייפטר התובע יישבע וייטול את מה שתובע (לעיל א,ו). אֵין שׁוֹמְעִין לָזֶה לִתְלוֹת בְּדָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר. אין נשמעים לנתבע שרוצה לתלות את הדבר בתובע ולהיפטר, מכיוון שאי אפשר להשביעו. וַהֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁהָפַךְ שְׁבוּעָה עַל הַקָּטָן. וקטן אינו נשבע (כדלקמן ה,י), ולכן אי אפשר להפוך עליו שבועה.
ט. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה, בֵּין מִן הַתּוֹרָה בֵּין מִדִּבְרֵיהֶם, וְנִשְׁבַּע וְנָטַל אוֹ נִשְׁבַּע וְנִפְטַר, וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עָלָיו עֵדִים שֶׁהוּא חָשׁוּד – אֵין שְׁבוּעָתוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע כְּלוּם, וְיֵשׁ לְבַעַל דִּינוֹ לְהוֹצִיא מִיָּדוֹ מַה שֶּׁנָּטַל, אוֹ יִשָּׁבַע זֶה שֶׁכְּנֶגְדוֹ וְיִטֹּל מִמֶּנּוּ.
ט. וְיֵשׁ לְבַעַל דִּינוֹ לְהוֹצִיא מִיָּדוֹ מַה שֶּׁנָּטַל. אם החשוד נשבע ונטל, הוא חייב להחזיר מה שנטל. אוֹ יִשָּׁבַע זֶה שֶׁכְּנֶגְדוֹ וְיִטֹּל מִמֶּנּוּ. אם נשבע שבועת התורה ונפטר יכול השני להישבע וליטול ממנו (אבל נתבע שהתחייב בטענת ספק או בשבועת היסת פטור אם הוא חשוד כדלעיל הל' ו-ז).
י. לְעוֹלָם כָּזֶה דָּנִין לֶחָשׁוּד, עַד שֶׁיִּלְקֶה בְּבֵית דִּין, אִם הָיוּ עָלָיו עֵדִים שֶׁלּוֹקֶה עַל יָדָן, וְיַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה, וְיַחֲזֹר לְכַשְׁרוּתוֹ בֵּין לְעֵדוּת בֵּין לִשְׁבוּעָה.
י. לְעוֹלָם כָּזֶה דָּנִין לֶחָשׁוּד. דינו של חשוד נשאר בעינו ללא הגבלת זמן. עַד שֶׁיִּלְקֶה בְּבֵית דִּין אִם הָיוּ עָלָיו עֵדִים שֶׁלּוֹקֶה עַל יָדָן. אינו חוזר לכשרותו עד שילקה על אותה עברה שבגללה נפסל לעדות, אם זו עברה שעונשה מלקות והיו עדים שהתרו בו וחייבוהו מלקות. וְיַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה. אם נפסל לעדות בשל עברות ממוניות שאין עליהן חיוב מלקות, חוזר לכשרותו רק אחרי שיהיה ניכר ממעשיו שעשה תשובה גמורה (ע"פ לח"מ, וראה הלכות עדות יב,ג-י וכס"מ שם ה"ד שפירש באופן אחר). וְיַחֲזֹר לְכַשְׁרוּתוֹ בֵּין לְעֵדוּת בֵּין לִשְׁבוּעָה. על ידי מעשים אלו חוזר לכשרותו להעיד או להישבע.
יא. מִי שֶׁטָּעַן עַל חֲבֵרוֹ, וְכָפַר בּוֹ וְנִשְׁבַּע, בֵּין שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה בֵּין שְׁבוּעַת הֶסֵּת, וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים וְהֵעִידוּ עָלָיו שֶׁעַל שֶׁקֶר נִשְׁבַּע – הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם, וְהֻחְזַק חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בִּשְׁבוּעוֹת שֶׁכָּל הַנִּשְׁבָּע עַל מָמוֹן חֲבֵרוֹ וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה – חַיָּב לְהוֹסִיף חֹמֶשׁ.
יא. וְהֻחְזַק חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה. נעשה חשוד על השבועה שאין משביעים אותו. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בִּשְׁבוּעוֹת. הלכות שבועות א,ט, יא,כ. חַיָּב לְהוֹסִיף חֹמֶשׁ. מחזיר לו את הממון שנשבע עליו לשקר, ומוסיף על הקרן רבע משווייה, כך שיחד עם הקרן התוספת היא חומש הממון כולו.
יב. טְעָנוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְלוֹ חוֹב בְּעֵדִים וְקִנְיָן, וְאָמַר: 'כֵּן הָיָה וּפְרַעְתִּיךָ', אוֹ שֶׁאָמַר: 'אֵינִי חַיָּב לְךָ כְּלוּם', וְנִשְׁבַּע הֶסֵּת, וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדֵי הַקִּנְיָן אוֹ הוֹצִיא שְׁטָר וְנִתְקַיֵּם – הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם, וְאֵינוֹ חָשׁוּד, שֶׁהֲרֵי לֹא הֱעִידוּ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ, וְלֹא אָמַר הַנִּתְבָּע: 'לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם'. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יב. טְעָנוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְלוֹ חוֹב בְּעֵדִים וְקִנְיָן. טען התובע שיש לו עדים על כך שהנתבע חייב לו כסף והנתבע אף עשה בפניהם קניין על התחייבות זו (ראה הלכות מלווה ולווה יא,א). אוֹ הוֹצִיא שְׁטָר וְנִתְקַיֵּם. שעל סמך ההתחייבות בעדים וקניין כתבו שטר חוב למלווה (ראה שם), והשטר אושרר בבית הדין, והמלווה רוצה לגבות חובו מן הלווה על ידי השטר. הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם. שהלווה בשטר או בקניין אינו נאמן לטעון שפרע אם אינו מביא עדים על כך (שם). וְאֵינוֹ חָשׁוּד שֶׁהֲרֵי לֹא הֱעִידוּ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ וכו'. אף על פי שמשלם, אינו נעשה חשוד על השבועה, שהעדים לא העידו שלא פרע את החוב אלא רק על כך שהנתבע לווה מהתובע, ואף הנתבע לא כפר בעצם ההלוואה אלא טען שכעת אינו חייב לו כלום.

תקציר הפרק 

🤔 שימו לב לזרמי העומק בים ההלכה!
אתמול התחלנו הלכות חדשות, הלכות טוען ונטען. מזל טוב! ספרי הי"ד החזקה מחולקים ל"הלכות" שכל אחת מהן מוקדשת לנושא מסוים ומוגדר, שונה מקודמו; אף על פי כן, בפרקנו מתגלה קשר ישיר בין הלכות מלווה ולווה שרק סיימנו, ובין הלכות טוען ונטען שרק התחלנו – בהלכה הקובעת שאין משביעים אדם שחשוד להישבע שבועת שקר. מי חשוד בכך? – אדם שכבר נתפס בעבר בשבועת שקר או שבועת שווא, וגם חשוד בכך "כל הפסול לעדות משום עבירה… כגון בעלי ריבית" (הלכה ב). ריבית? הרי על כך למדנו מזמן (לפני למעלה משבועיים)! כן, ריבית! הלכה שנלמד במקום אחד רלוונטית גם למקומות אחרים כי ההלכה היא ים שאין לו סוף ואין לו גבול! צלילה נעימה! 🏊🏼‍♂

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק ב' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.האם חשוד על השבועה וטוען איני יודע דינם שווה?

2.האם די לחשוד שיחזור בתשובה וישוב לכשרותו?

3.מנשבע על ממון וחזר בתשובה-חייב בחומש וקרבן?

 

 

תשובות
1.כן
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן