פרק ב', הלכות מלוה ולווה, ספר משפטים
כ״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ״ב באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שבועות, ספר הפלאה
י״ט באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שבועות, ספר הפלאה
י״ח באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט״ו באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ד באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ב באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ח׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ז׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ו׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ה׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ד׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ז, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ג׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט"ז, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ב׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
א׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ל׳ בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ט בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ח בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ז בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ו בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ה בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ד בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. דִּין תּוֹרָה, שֶׁבִּזְמַן שֶׁיִּתְבַּע הַמַּלְוֶה אֶת חוֹבוֹ: אִם נִמְצְאוּ לַלֹּוֶה נְכָסִים – מְסַדְּרִין לוֹ וְנוֹתְנִין לְבַעַל חוֹב אֶת הַשְּׁאָר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ; וְאִם לֹא נִמְצָא לַלֹּוֶה כְּלוּם אוֹ נִמְצָא לוֹ דְּבָרִים שֶׁמְּסַדְּרִין לוֹ בִּלְבַד – יֵלֵךְ הַלֹּוֶה לְדַרְכּוֹ. אֵין אוֹסְרִין אוֹתוֹ וְאֵין אוֹמְרִין לוֹ: 'הָבֵא רְאָיָה שֶׁאַתָּה עָנִי' וְלֹא מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁדָּנִין הַגּוֹיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה" (שמות כב,כד).
אֶלָּא אוֹמְרִין לַמַּלְוֶה: 'אִם אַתָּה יוֹדֵעַ לוֹ נְכָסִים לָזֶה הַמְחֻיָּב לְךָ, לֵךְ וּתְפוֹס אוֹתָן'.
א. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל א,יז.
לֵךְ וּתְפוֹס אוֹתָן. כדי לגבות מהם את החוב.
ב. טָעַן שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִטַּלְטְלִין וְהֶחְבִּיא אוֹתָן וַהֲרֵי הֵן בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ – אֵין מִן הַדִּין שֶׁיִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ לֹא הוּא וְלֹא שְׁלִיחַ בֵּית דִּין, שֶׁהַתּוֹרָה הִקְפִּידָה עַל זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּחוּץ תַּעֲמֹד" (דברים כד,יא), אֲבָל מַחֲרִימִין עַל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְלֹא יִתֵּן לְבַעַל חוֹבוֹ.
כְּשֶׁרָאוּ הַגְּאוֹנִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁעָמְדוּ אַחַר חִבּוּר הַתַּלְמוּד שֶׁרַבּוּ הָרַמָּאִין וְנִנְעֲלָה דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין, הִתְקִינוּ שֶׁמַּשְׁבִּיעִין אֶת הַלֹּוֶה שְׁבוּעָה חֲמוּרָה כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה בִּנְקִיטַת חֵפֶץ, שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם יָתֵר עַל דְּבָרִים שֶׁמְּסַדְּרִין לוֹ, וְשֶׁלֹּא הֶחְבִּיא בְּיַד אֲחֵרִים וְלֹא נָתַן מַתָּנָה עַל מְנַת לְהַחֲזִיר.
וְכוֹלֵל בִּשְׁבוּעָה זוֹ שֶׁכָּל שֶׁיַּרְוִיחַ וְכָל שֶׁיָּבוֹא לְיָדוֹ אוֹ לִרְשׁוּתוֹ מֵאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ – לֹא יַאֲכִיל מִמֶּנּוּ כְּלוּם לֹא לְאִשְׁתּוֹ וְלֹא לְבָנָיו, וְלֹא יַלְבִּישׁ אוֹתָן, וְלֹא יְטַפֵּל בָּהֶן, וְלֹא יִתֵּן מַתָּנָה לְאָדָם בָּעוֹלָם, אֶלָּא יוֹצִיא מִכָּל אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ מְזוֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם שְׁלֹשִׁים יוֹם וּכְסוּת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, מָזוֹן הָרָאוּי לוֹ וּכְסוּת הָרְאוּיָה לוֹ, לֹא אֲכִילַת הַזּוֹלְלִים וְהַסּוֹבְאִים אוֹ בְּנֵי מְלָכִים, וְלֹא מַלְבּוּשֵׁי הַפַּחוֹת וְהַסְּגָנִים, אֶלָּא כְּדַרְכּוֹ; וְכָל הַיָּתֵר עַל צָרְכּוֹ – יִתֵּן לְבַעַל חוֹבוֹ רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, עַד שֶׁיִּגְבֶּנּוּ כָּל חוֹבוֹ.
וּמַחֲרִימִין תְּחִלָּה עַל מִי שֶׁיָּדַע לִפְלוֹנִי נְכָסִים גְּלוּיִן אוֹ טְמוּנִים וְלֹא יוֹדִיעַ לְבֵית דִּין. גַּם אַחַר הַתַּקָּנָה הַזֹּאת אֵין בַּעַל חוֹב יָכוֹל לְהִכָּנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל לֹוֶה לֹא הוּא וְלֹא שְׁלוּחַ בֵּית דִּין, שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ לַעֲקֹר גּוּף תּוֹרָה, אֶלָּא הַלֹּוֶה בְּעַצְמוֹ יוֹצִיא כֵּלָיו אוֹ יֹאמַר: 'כָּךְ וְכָךְ הוּא שֶׁיֵּשׁ לִי'; מַנִּיחִין לוֹ הָרָאוּי לוֹ וְיוֹצִיא הַשְּׁאָר, וְיִשָּׁבַע בְּתַקָּנָה זוֹ. וְכָזֶה דָּנִין יִשְׂרָאֵל בְּכָל מְקוֹמוֹתָם.
נִרְאָה לוֹ מָמוֹן אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּע שְׁבוּעָה זוֹ, וְאָמַר: 'שֶׁל אֲחֵרִים הוּא' אוֹ 'עֵסֶק הוּא בְּיָדִי' – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה. וְכֵן הוֹרוּ רַבּוֹתַי.
ב. טָעַן שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִטַּלְטְלִין וכו'. המלווה טוען שיש ללווה מיטלטלין שמסתיר בביתו. שֶׁהַתּוֹרָה הִקְפִּידָה עַל זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּחוּץ תַּעֲמֹד. פסוק זה נאמר לגבי נטילת משכון מהלווה (כדלקמן ג,ד), אך האיסור הוא גם לגבי כניסה לבית כדי לגבות מיטלטלין לצורך פירעון החוב (ראה יד"פ). אֲבָל מַחֲרִימִין עַל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְלֹא יִתֵּן לְבַעַל חוֹבוֹ. כדלעיל א,ד.
שֶׁרַבּוּ הָרַמָּאִין. שלווים כסף ואחר כך טוענים במרמה שאין להם מה לפרוע. וְנִנְעֲלָה דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין. ביטוי שמשמעו שבגלל הרמאים נמנעו המלווים מלהלוות מחשש שלא יוכלו לגבות את החוב. שְׁבוּעָה חֲמוּרָה כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה בִּנְקִיטַת חֵפֶץ. שנשבע בעודו אוחז בספר תורה (הלכות שבועות יא,ח, וראה שם הל' יא-יב).
וְכוֹלֵל בִּשְׁבוּעָה זוֹ וכו'. יוסיף בשבועתו התחייבות לפרוע בעתיד אם יהיה לו ממה לפרוע. אֶלָּא יוֹצִיא מִכָּל אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וכו'. בכל פעם ייקח ממה שיבוא לידו סכום שיספיק לשלושים יום מזונות ושנים עשר חודש לבוש, כדי ששאר הסכום יהיה זמין לגבייה. יִתֵּן לְבַעַל חוֹבוֹ רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן. ייתן לבעל חוב המוקדם יותר ואחר כך למאוחר יותר, כדלקמן כ,א. הַפַּחוֹת וְהַסְּגָנִים. ראשי העם.
וּמַחֲרִימִין תְּחִלָּה עַל מִי שֶׁיָּדַע לִפְלוֹנִי נְכָסִים גְּלוּיִן וכו'. לפני שמשביעים את הלווה על כך שאין לו ממה לפרוע את החוב, מחרימים על כל מי שיודע שיש ללווה מיטלטלין ואינו מודיע לבית דין כדלעיל א,ד. שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ לַעֲקֹר גּוּף תּוֹרָה. הציווי "בחוץ תעמֹד".
נִרְאָה לוֹ מָמוֹן. העידו שראו ברשותו ממון. אוֹ עֵסֶק הוּא בְּיָדִי. קיבלתי אותו בכדי לעשות עסקים עבור בעליו. אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. כדלעיל א,ד, ולא נאמן בטענתו אף על פי שנשבע שאין לו. עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה. שהוא של אחרים.
ג. מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שְׁבוּעָה זוֹ, שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם וְכָל מַה שֶּׁיַּרְוִיחַ יִתֵּן לְבַעֲלֵי חוֹבוֹ – אֵין כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבַּעֲלֵי חוֹבוֹת בָּא וּמַשְׁבִּיעוֹ; שֶׁשְּׁבוּעָה אַחַת כּוֹלֶלֶת כָּל בַּעֲלֵי הַחוֹבוֹת, וְתַקָּנַת אַחֲרוֹנִים הִיא וְאֵין מְדַקְדְּקִין בָּהּ לְהַחֲמִיר אֶלָּא לְהָקֵל.
ג. שֶׁשְּׁבוּעָה אַחַת כּוֹלֶלֶת כָּל בַּעֲלֵי הַחוֹבוֹת וְתַקָּנַת אַחֲרוֹנִים הִיא וְאֵין מְדַקְדְּקִין בָּהּ לְהַחֲמִיר אֶלָּא לְהָקֵל. שלגבי מה שנשבע שאין לו כלום – הרי שבועה זו מועילה כלפי כל הנושים (ראה בבלי כתובות צד,א); ולגבי מה שנשבע שכל מה שירוויח ייתן לבעלי חובו – אף שהיה מקום לומר שצריך להישבע על כך כלפי כל נושה בנפרד, מכיוון שמדובר בשבועה שהגאונים תיקנוה שאינה מדין הגמרא, הקלו עליו שיישבע לכולם יחד (לח"מ ומל"מ).
ד. מִי שֶׁהֻחְזַק שֶׁהוּא עָנִי וְכָשֵׁר וְהוֹלֵךְ בְּתֹם, וְהַדָּבָר גָּלוּי וְיָדוּעַ לַדַּיָּן וּלְרֹב הָעָם, וּבָא בַּעַל חוֹבוֹ לְהַשְׁבִּיעוֹ בְּתַקָּנָה זוֹ, וְהֻחְזַק הַתּוֹבֵעַ שֶׁאֵינוֹ מִסְתַּפֵּק בַּעֲנִיּוּת זֶה, אֶלָּא רוֹצֶה לְצַעֲרוֹ בִּשְׁבוּעָה זוֹ וּלְהָצֵר לוֹ וּלְבַיְּשׁוֹ בָּרַבִּים כְּדֵי לְהִנָּקֵם מִמֶּנּוּ אוֹ כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ וְיִלְוֶה מִן הַגּוֹיִם בְּרִבִּית אוֹ יִקַּח נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ וְיִתֵּן לָזֶה עַד שֶׁיִּנָּצֵל מִשְּׁבוּעָה זוֹ – יֵרָאֶה לִי שֶׁאָסוּר לְדַיָּן יְרֵא שָׁמַיִם לְהַשְׁבִּיעוֹ שְׁבוּעָה זוֹ, וְאִם הִשְׁבִּיעַ – בִּטֵּל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁל תּוֹרָה: "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה" (שמות כב,כד).
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא רָאוּי לַדַּיָּן לִגְעֹר בַּתּוֹבֵעַ וּלְטָרְדוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עִוֵּר וְהוֹלֵךְ בִּשְׁרִירוּת לִבּוֹ. שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ גְּאוֹנִים תַּקָּנָה זוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי הָרַמָּאִים, וַהֲרֵי נֶאֱמַר: "עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ" (דברים כב,ב) – אִם רַמַּאי הוּא אוֹ אֵינוֹ רַמַּאי. וּמֵאַחַר שֶׁהֻחְזַק זֶה שֶׁהוּא עָנִי וְשֶׁאֵינוֹ רַמַּאי – אָסוּר לְהַשְׁבִּיעוֹ.
וְכֵן אֲנִי אוֹמֵר שֶׁמִּי שֶׁהֻחְזַק רַמַּאי וּדְרָכָיו מְקֻלְקָלִין בְּמַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ, וַהֲרֵי הוּא אָמוּד שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָמוֹן וְטָעַן שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם, וַהֲרֵי הוּא רָץ לְהִשָּׁבַע בְּתַקָּנָה זוֹ – שֶׁאֵין רָאוּי לְהַשְׁבִּיעוֹ; אֶלָּא אִם יֵשׁ כֹּחַ בַּדַּיָּן לַעֲשׂוֹתוֹ עַד שֶׁיִּפְרַע בַּעַל חוֹבוֹ אוֹ לְנַדּוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן – יַעֲשֶׂה, מֵאַחַר שֶׁהוּא אָמוּד, שֶׁפְּרִיעַת בַּעַל חוֹב מִצְוָה.
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כָּל שֶׁיַּעֲשֶׂה הַדַּיָּן מִדְּבָרִים אֵלּוּ וְכַוָּנָתוֹ לִרְדֹּף הַצֶּדֶק בִּלְבַד שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לְרָדְפוֹ, לֹא לַעֲבֹר הַדִּין עַל אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִין – הֲרֵי זֶה מֻרְשֶׁה לַעֲשׂוֹת, וּמְקַבֵּל שָׂכָר. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם.
ד. בִּטֵּל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁל תּוֹרָה. מכיוון שאין צורך בשבועה ונמצא שדחק בו לפרוע בעוד שאין לו מה לפרוע.
וּלְטָרְדוֹ. לסלקו. וַהֲרֵי נֶאֱמַר עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ. לגבי השבת אבדה, שאין לתת אבדה לרמאי אפילו אם נתן בה סימנים (ראה הלכות גזלה ואבדה יג,ג).
וַהֲרֵי הוּא אָמוּד שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָמוֹן. מסתבר באמדן דעת שיש לו ממון. לַעֲשׂוֹתוֹ. לכפותו. שֶׁפְּרִיעַת בַּעַל חוֹב מִצְוָה. אדם שמחזיק בידו בחוזקה הלוואה שקיבל מחברו וממאן להחזירה, עובר על איסור 'לא תעשק' (הלכות גזלה א,ד), ומוטלת עליו המצווה להשיב את העושק אשר עשק (שו"ת הרדב"ז ב,תרי), ולבית דין הסמכות לכפות על קיום מצוות.
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר וכו'. ראה הלכות סנהדרין כד,א-ג. וְכַוָּנָתוֹ לִרְדֹּף הַצֶּדֶק בִּלְבַד שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לְרָדְפוֹ. כפי שנאמר: "צדק צדק תרדֹף" (דברים טז,כ). לַעֲבֹר הַדִּין. לנהוג שלא על פי הדין.
ה. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בִּשְׁבוּעָה זוֹ מִפְּנֵי שְׁטַר חוֹב שֶׁעָלָיו, וְהוֹדָה לַאֲחֵרִים בְּחוֹבוֹת אֲחֵרִים, וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ יָתֵר עַל הָרָאוּי לוֹ – לֹא יִטֹּל הַיָּתֵר אֶלָּא בַּעֲלֵי הַשְּׁטָרוֹת בִּלְבַד, שֶׁמָּא קְנוּנְיָא עָשָׂה בְּהוֹדָיָתוֹ עַל נְכָסָיו שֶׁל זֶה.
ה. וְהוֹדָה לַאֲחֵרִים בְּחוֹבוֹת אֲחֵרִים. הודה לתובעים אחרים שלווה מהם ללא שטר. וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ יָתֵר עַל הָרָאוּי לוֹ. יותר ממה שנצרך לו למזון ולכסות. ועל פי שבועתו, כל מה שמרוויח מעבר להוצאות אלו חייב לתת לבעלי חובו (לעיל ה"ב). לֹא יִטֹּל הַיָּתֵר אֶלָּא בַּעֲלֵי הַשְּׁטָרוֹת בִּלְבַד. אפילו אם לפי דבריו, ההלוואה ללא שטר קדמה להלוואה בשטר, ואם כן צריך להקדימה בגביית החוב. שֶׁמָּא קְנוּנְיָא עָשָׂה בְּהוֹדָיָתוֹ עַל נְכָסָיו שֶׁל זֶה. מחשש שעשה תחבולה והודה לאחרים במרמה כדי להתחמק מתשלום לבעל השטר.
ו. רְאוּבֵן שֶׁהָיָה חַיָּב לְשִׁמְעוֹן מֵאָה, וְלֵוִי חַיָּב לִרְאוּבֵן מֵאָה – מוֹצִיאִין מִלֵּוִי וְנוֹתְנִין לְשִׁמְעוֹן. לְפִיכָךְ, אִם אֵין לִרְאוּבֵן נְכָסִים וְהָיָה לוֹ שְׁטַר חוֹב עַל לֵוִי, וְאָמַר לֵוִי: 'שְׁטַר אֲמָנָה הוּא', 'פָּרוּעַ הוּא', וְהוֹדָה לוֹ רְאוּבֵן – אֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הוֹדָיָתוֹ, שֶׁמָּא קְנוּנְיָא הֵן עוֹשִׂין לְאַבֵּד זְכוּתוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן. אֶלָּא יִשָּׁבַע שִׁמְעוֹן וְיִטֹּל מִלֵּוִי, כְּדִין כָּל טוֹרֵף, שֶׁאֵינוֹ נִפְרָע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה.
וְכֵן כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו שְׁטַר חוֹב, וְהוֹדָה לְאַחֵר מֵעַצְמוֹ בְּחוֹב אַחֵר, אִם אֵין לוֹ נְכָסִים כְּדֵי שֶׁיִּגְבּוּ שְׁנֵיהֶן – גּוֹבֶה בַּעַל הַשְּׁטָר בִּלְבַד, שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל שְׁטָרוֹ שֶׁל זֶה.
ו. מוֹצִיאִין מִלֵּוִי וְנוֹתְנִין לְשִׁמְעוֹן. מכיוון שלוי משועבד לראובן וראובן משועבד לשמעון, יכול שמעון לגבות חובו ישירות מלוי. אִם אֵין לִרְאוּבֵן נְכָסִים. לפרוע חובו לשמעון. וְהָיָה לוֹ שְׁטַר חוֹב עַל לֵוִי. שטר שלוי חייב לו כסף, ושמעון רוצה לגבות את הכסף מלוי, עבור החוב שראובן חייב לו. שְׁטַר אֲמָנָה הוּא. שלא הייתה הלוואה בפועל, אלא שהחתום כלווה האמין למלווה ומסר לו את השטר, כדי ללוות ממנו אם יצטרך בעתיד. אֶלָּא יִשָּׁבַע שִׁמְעוֹן. שלא נפרע מראובן. כְּדִין כָּל טוֹרֵף שֶׁאֵינוֹ נִפְרָע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. שכל הגובה חוב מנכסים הנמצאים בידי אדם שלישי ומשועבדים למלווה, צריך להישבע תחילה שהחוב עדיין קיים (ראה לקמן כב,י). ואפילו אם הלווה מודה שהחוב עדיין קיים, אין זה מספיק, שמא המלווה והלווה עושים קנוניה על נכסיו של האדם השלישי (רב האי גאון ספר המקח והממכר שער כז).
וְהוֹדָה לְאַחֵר מֵעַצְמוֹ בְּחוֹב אַחֵר. שאין עליו שטר.
ז. אָסוּר לְאָדָם לְהַלְוֹת מְעוֹתָיו בְּלֹא עֵדִים, וַאֲפִלּוּ לְתַלְמִיד חֲכָמִים, אֶלָּא אִם כֵּן הִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן. וְהַמַּלְוֶה בִּשְׁטָר – מְשֻׁבָּח יָתֵר. וְכָל הַמַּלְוֶה בְּלֹא עֵדִים עוֹבֵר מִשּׁוּם "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט,יד), וְגוֹרֵם קְלָלָה לְעַצְמוֹ.
ז. הִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן. הלווה תמורת משכון להבטחת הפירעון. מְשֻׁבָּח יָתֵר. מהלוואה בעדים או על משכון. וְכָל הַמַּלְוֶה בְּלֹא עֵדִים עוֹבֵר מִשּׁוּם וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל. שעלול להיגרם מכשול בדבר שמא יתפתה אותו אדם ולא ירצה לפרוע. וְגוֹרֵם קְלָלָה לְעַצְמוֹ. שנראה כתובע את חברו לשווא והבריות יאמרו שהעליל לחינם על אחר.
ח. הָרַב שֶׁלָּוָה מֵעַבְדּוֹ וְאַחַר כָּךְ שִחְרְרוֹ, אוֹ לָוָה מֵאִשְׁתּוֹ וְאַחַר כָּךְ גֵּרְשָׁהּ – אֵין לָהֶן עָלָיו כְּלוּם, שֶׁכָּל מַה שֶּׁקָּנָה עֶבֶד קָנָה רַבּוֹ, וְכָל הַמָּעוֹת שֶׁבְּיַד הָאִשָּׁה בְּחֶזְקַת בַּעְלָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן הֵבִיאָה רְאָיָה שֶׁהֵן מִנְּדוּנְיָתָהּ.
ח. שֶׁכָּל מַה שֶּׁקָּנָה עֶבֶד קָנָה רַבּוֹ. כל דבר שקנוי לעבד קנוי לאדונו, ונמצא שכאשר האדון לווה מן העבד, נתן העבד לאדון את כספו של האדון. וְכָל הַמָּעוֹת שֶׁבְּיַד הָאִשָּׁה בְּחֶזְקַת בַּעְלָהּ. כל ממון הנמצא ביד האישה, יש להניח שהוא מנכסי הבעל. מִנְּדוּנְיָתָהּ. הנכסים שהכניסה האישה בשעת הנישואין (ראה הלכות אישות טז,א).

תקציר הפרק 

🤔 רוצים לגרום קללה לעצמכם? אל תקראו את ההודעה הזו
רוב האנשים יגידו על זה "מה בסך הכול עשיתי?", "כזה עונש חמור על מעשה כל כך פעוט?", אבל רמב"ם לא חוסך שבטו ממי שמלווה כספו בלא עדים או בלא שטר וקובע שאדם זה "גורם קללה לעצמו", לא פחות (הלכה ז). מדוע? רמב"ם לא כותב במפורש, אך מעיון במקורותיו מתברר שהקללה היא לא עונש מיסטי, אלא תוצאה ישירה של מעשי האדם, שכן כאשר אדם תובע את חברו לשלם לו כסף מבלי שיש בידיו עדים או שטר, הוא פוגע בשמו הטוב והבריות חושדים בו שהוא מעליל על חברו לחינם… אז, זהירות: כאשר אתה מלווה לחברך סכום כסף, רק בעדים או בשטר (או אפילו בהודעת וואטסאפ), אחרת, קבלו: 🤬

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על פרק ב' ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.החביא הלווה את החוב בביתו-מותר למלווה להכנס לחפשו?

2.מדין תורה – אם אין ללווה לשלם – נפטר והולך לו?

3.מותר להלוות לחבר בלי עדים?

תשובות
1.לא
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן