פרק ה', הלכות טוען ונטען, ספר משפטים
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן מִן הַתּוֹרָה: הַקַּרְקָעוֹת, וְהָעֲבָדִים, וְהַשְּׁטָרוֹת, וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁהוֹדָה בְּמִקְצָת, אוֹ שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵד אֶחָד, אוֹ שֶׁשָּׁמַר וְטָעַן טַעֲנַת הַשּׁוֹמְרִין – הֲרֵי זֶה פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שמות כב,ו) – פְּרָט לַהֶקְדֵּשׁ, "כֶּסֶף אוֹ כֵלִים" (שם) – פְּרָט לְקַרְקָעוֹת, וְלַעֲבָדִים, שֶׁהֻקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת. וְכֵן יָצְאוּ הַשְּׁטָרוֹת, שֶׁאֵין גּוּפָן מָמוֹן כַּכֶּסֶף וְכַכֵּלִים, וְאֵינָן אֶלָּא לִרְאָיָה שֶׁבָּהֶן.
וְעַל כֻּלָּם נִשְׁבָּעִין שְׁבוּעַת הֶסֵּת אִם הָיְתָה שָׁם טַעֲנַת וַדַּאי, חוּץ מִן הַהֶקְדֵּשׁוֹת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עֲלֵיהֶם שְׁבוּעָה מִן הַתּוֹרָה, תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּשָּׁבַע עֲלֵיהֶן כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְזַלְזְלוּ בַּהֶקְדֵּשׁוֹת.
א. שֶׁנֶּאֱמַר וכו'. בפסוק מפורטים דברים שנשבע עליהם, וחכמים דרשו שדברים אלו ממעטים דברים שאינם דומים להם משבועה. אֶל רֵעֵהוּ פְּרָט לַהֶקְדֵּש. נכסי הקדש, שהוא ממון גבוה ואינו בכלל 'רעהו'. כֶּסֶף אוֹ כֵלִים. שהם מיטלטלין. וְלַעֲבָדִים שֶׁהֻקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת. הושוו להן מבחינה הלכתית (ראה הלכות גנבה ב,ב).
אִם הָיְתָה שָׁם טַעֲנַת וַדַּאי. כדלעיל א,ז. תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּשָּׁבַע עֲלֵיהֶן כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה. שבועה בנקיטת חפץ. כְּדֵי שֶׁלֹּא יְזַלְזְלוּ בַּהֶקְדֵּשׁוֹת. שאם לא יישבעו עליהם שבועה מהתורה יסברו שממון הקדש פחות חמור מממון רגיל.
ב. 'שְׁתֵּי שָׂדוֹת מָכַרְתָּ לִי', 'לֹא מָכַרְתִּי לְךָ אֶלָּא אַחַת'; 'שְׁנֵי עֲבָדִים' אוֹ 'שְׁנֵי שְׁטָרוֹת' 'יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ', 'אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא שְׁטָר אֶחָד' אוֹ 'עֶבֶד אֶחָד' – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת. וְכֵן אִם טָעַן וְאָמַר: 'חָצֵר זוֹ' אוֹ 'עֶבֶד זֶה' אוֹ 'שְׁטָר זֶה' 'שֶׁיֵּשׁ בְּיָדְךָ – שֶׁלִּי הוּא, וְאַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי', וְהַנִּטְעָן אוֹמֵר: 'לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם', בֵּין שֶׁהֵבִיא הַטּוֹעֵן עֵד אֶחָד בֵּין שֶׁלֹּא הֵבִיא – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר.
וְכֵן הַחוֹפֵר בִּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת וְהִפְסִידָהּ, וַהֲרֵי הוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם, בֵּין שֶׁטְּעָנוֹ שֶׁחָפַר וְהוּא אוֹמֵר: 'לֹא חָפַרְתִּי', אוֹ שֶׁטְּעָנוֹ שֶׁחָפַר שְׁתֵּי מְעָרוֹת וְהוּא אוֹמֵר: 'לֹא חָפַרְתִּי אֶלָּא אַחַת', אוֹ שֶׁהָיָה שָׁם עֵד אֶחָד שֶׁחָפַר וְהוּא אוֹמֵר: 'לֹא חָפַרְתִּי כְּלוּם' – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת עַל הַכֹּל.
ב. שִׁיחִין. חפירות צרות וארוכות.
ג. טְעָנוֹ כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת, בֵּין שֶׁהוֹדָה בְּכָל הַכֵּלִים וְכָפַר בְּכָל הַקַּרְקָעוֹת, בֵּין שֶׁהוֹדָה בְּכָל הַקַּרְקָעוֹת וְכָפַר בְּכָל הַכֵּלִים, בֵּין שֶׁהוֹדָה בְּמִקְצָת הַקַּרְקָעוֹת וְכָפַר בְּמִקְצָתָן עִם כָּל הַכֵּלִים – בְּכָל אֵלּוּ נִשְׁבָּע הֶסֵּת.
אֲבָל אִם הוֹדָה בְּמִקְצָת הַכֵּלִים וְכָפַר בְּמִקְצָתָן עִם כָּל הַקַּרְקָעוֹת, מִתּוֹךְ שֶׁהוּא חַיָּב שְׁבוּעָה עַל מִקְצָת הַכֵּלִים שֶׁכָּפַר בָּהֶן – נִשְׁבָּע אַף עַל הַקַּרְקָעוֹת שֶׁטְּעָנוֹ עִמָּהֶן, שֶׁהַכֹּל טַעֲנָה אַחַת הִיא. וְכֵן הַדִּין בִּטְעָנוֹ כֵּלִים וַעֲבָדִים אוֹ כֵּלִים וּשְׁטָרוֹת – הַכֹּל דִּין אֶחָד הוּא.
ג. בְּכָל אֵלּוּ נִשְׁבָּע הֶסֵּת. מכיוון שאין הודאה וכפירה במיטלטלין.
מִתּוֹךְ שֶׁהוּא חַיָּב שְׁבוּעָה עַל מִקְצָת הַכֵּלִים שֶׁכָּפַר בָּהֶן. מכיוון שיש הודאה וכפירה בכלים. נִשְׁבָּע אַף עַל הַקַּרְקָעוֹת שֶׁטְּעָנוֹ עִמָּהֶן שֶׁהַכֹּל טַעֲנָה אַחַת הִיא. ומגלגלים בשבועת המיטלטלין גם שבועה על הקרקעות.
ד. טְעָנוֹ עֲנָבִים הָעוֹמְדוֹת לְהִבָּצֵר וּתְבוּאָה יְבֵשָׁה הָעוֹמֶדֶת לְהִקָּצֵר, וְהוֹדָה בְּמִקְצָתָן וְכָפַר בְּמִקְצָתָן – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע עֲלֵיהֶן כִּשְׁאָר הַמִּטַּלְטְלִין, וְהוּא שֶׁאֵינָן צְרִיכִין לַקַּרְקַע, שֶׁכָּל הָעוֹמֵד לְהִבָּצֵר הֲרֵי הוּא כְּבָצוּר לְעִנְיַן כְּפִירָה וְהוֹדָאָה. אֲבָל אִם הָיוּ צְרִיכִין לַקַּרְקַע – הֲרֵי הֵן כַּקַּרְקַע לְכָל דָּבָר, וְאֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן אֶלָּא הֶסֵּת.
ד. הֲרֵי הוּא כְּבָצוּר לְעִנְיַן כְּפִירָה וְהוֹדָאָה. אבל לעניינים אחרים נחשב כמיטלטלין (ראה הלכות שכירות ב,ד ובביאור שם).
ה. הַטּוֹעֵן עַל חֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ: 'שְׁנֵי חֳדָשִׁים שָׁכַנְתָּ בַּחֲצֵרִי, וְאַתָּה חַיָּב לִי שְׂכַר שְׁנֵי חֳדָשִׁים', וְהוּא אוֹמֵר: 'לֹא שָׁכַנְתִּי אֶלָּא חֹדֶשׁ אֶחָד' – הֲרֵי זֶה מוֹדֶה בְּמִקְצָת, וְאִם הָיָה שְׂכַר הַחֹדֶשׁ שֶׁכָּפַר בּוֹ שְׁתֵּי כֶּסֶף – נִשְׁבָּע, שֶׁאֵין הַטַּעֲנָה בְּגוּף הַקַּרְקַע אֶלָּא בַּשָּׂכָר, שֶׁהוּא מִטַּלְטְלִין.
ה. שְׁתֵּי כֶּסֶף. כדלעיל ג,א. שֶׁאֵין הַטַּעֲנָה בְּגוּף הַקַּרְקַע אֶלָּא בַּשָּׂכָר שֶׁהוּא מִטַּלְטְלִין. ואינה טענת קרקע שפטור מלהישבע עליה.
ו. 'שְׁטָר מָסַרְתִּי לְךָ וַעֲשָׂרָה דִּינָרִין הָיָה לִי בּוֹ רְאָיָה', 'לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם' – יִשָּׁבַע הֶסֵּת. הָפַךְ עָלָיו – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁהָיְתָה בּוֹ רְאָיָה לַעֲשָׂרָה דִּינָרִין וְאָבְדוּ בַּאֲבֵדַת הַשְּׁטָר, וְיִטֹּל. וְאִם אָמַר הַנִּתְבָּע: 'אֱמֶת, מָסַרְתָּ לִי וְאָבַד' – הֲרֵי זֶה פָּטוּר אַף מִשְּׁבוּעַת הֶסֵּת, שֶׁאֲפִלּוּ פָּשַׁע בּוֹ וְאָבַד – פָּטוּר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת חוֹבֵל.
ו. שְׁטָר מָסַרְתִּי לְךָ. מסר לחברו שטר חוב כפיקדון. וַעֲשָׂרָה דִּינָרִין הָיָה לִי בּוֹ רְאָיָה. שכתוב בו שהלווה עשרה דינרים. הָפַךְ עָלָיו. אם הנתבע הפך את השבועה על התובע שיישבע במקומו וייטול (כדלעיל א,ו). הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁהָיְתָה בּוֹ רְאָיָה לַעֲשָׂרָה דִּינָרִין וְאָבְדוּ בַּאֲבֵדַת הַשְּׁטָר. התובע נשבע על הסכום שהיה בשטר ושמפני שאינו בידו אינו יכול לגבות חובו. הֲרֵי זֶה פָּטוּר אַף מִשְּׁבוּעַת הֶסֵּת. וכל שכן משבועת התורה, שאין נשבעים על שטרות. הֲרֵי זֶה פָּטוּר אַף מִשְּׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁאֲפִלּוּ פָּשַׁע בּוֹ וְאָבַד פָּטוּר. שהדין הוא שאין השומרים חייבים באחריות השטרות אם אבדו (הלכות שכירות ב,א; ואף שמבואר שם ה"ג שבמקרה של פשיעה חייבים עליהם זהו בפשיעה באופן שנחשב כמי שהזיק בידיים אבל אם אבד בפשיעה אינו חייב – שו"ת הב"ח סו). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת חוֹבֵל. ראה הלכות חובל ומזיק ז,ט; ונראה שההפניה מתייחסת למה שהתבאר שם שהשורף שטרותיו של חברו חייב לשלם את החוב שבשטר ובלבד שהמזיק יודה בסכום שכתוב בשטר ובכך שסכום זה אבד בשל שרפת השטר. וכמו כן כאן הופכים את השבועה על התובע והוא צריך להישבע על הסכום שבשטר ועל כך שסכום זה אבד באבדת השטר (ראה שו"ת הב"ח שם וברמב"ם לעם שפירשו את משמעות ההפניה באופנים נוספים; וראה מ"מ שפירש כל הלכה זו בדרך אחרת).
ז. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ – זְכוּת יֵשׁ לִי בּוֹ', וְזֶה אוֹמֵר: 'אֵינִי מוֹצִיא שְׁטָרִי' אוֹ 'אֵינִי יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ לְךָ בּוֹ רְאָיָה אוֹ לֹא' – כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיאוֹ.
ז. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ זְכוּת יֵשׁ לִי בּוֹ וכו'. שטען האחד שעל פי השטר שעשו ביניהם ונמצא ביד הנתבע, יש לו זכות ממונית (ראה תשובות הגאונים הרכבי סי' תצו).
ח. טָעַן שֶׁאָבַד הַשְּׁטָר – מַחֲרִימִין לוֹ חֵרֶם סְתָם. טָעַן זֶה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁ'הַשְּׁטָר שֶׁיֵּשׁ לִי בּוֹ זְכוּת אֶצְלוֹ הוּא' – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁאֵינוֹ אֶצְלוֹ וְשֶׁאָבַד מִמֶּנּוּ. וְכָזֶה הוֹרוּ רַבּוֹתַי.
ח. טָעַן שֶׁאָבַד הַשְּׁטָר. הנתבע. מַחֲרִימִין לוֹ חֵרֶם סְתָם. התובע יכול להטיל חרם בלשון כללית על מי שמסתיר את השטר וטוען שאבד (ראה לעיל א,יא בביאור). ואינו יכול להשביעו מכיוון שאינו תובעו בוודאי (ראה גם הלכות מלווה ולווה כג,טז).
ט. אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אֶחָד הַקָּטָן הַבָּא בְּטַעֲנַת עַצְמוֹ אוֹ בְּטַעֲנַת אָבִיו, לְפִי שֶׁזֶּה הַמִּקְצָת שֶׁהוֹדָה בּוֹ לַקָּטָן אֵינוֹ אֶלָּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה. וְכֵן אִם כָּפַר בַּכֹּל, וּבָא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד לַקָּטָן – אֵינוֹ נִשְׁבָּע, שֶׁזֶּה עֵד אֶחָד וְאֵין שָׁם תּוֹבֵעַ, שֶׁתְּבִיעַת הַקָּטָן אֵינָהּ תְּבִיעָה גְּמוּרָה.
נִמְצֵאתָ אוֹמֵר: קָטָן שֶׁאָמַר לַגָּדוֹל: 'מָנֶה לִי בְּיָדְךָ' אוֹ 'לְאַבָּא בְּיָדְךָ', 'אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים' אוֹ 'אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם', וְעֵד אֶחָד מְעִידוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַתּוֹרָה.
אֲבָל אִם שָׁמַר לַקָּטָן, וְטָעַן שֶׁאָבַד – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין, לְפִי שֶׁאֵינוֹ נִשְׁבָּע מֵחֲמַת טַעֲנָה. וְכֵן אִם הוֹדָה שֶׁהָיָה שֻׁתָּף לַקָּטָן אוֹ אַפִּטְרוֹפּוֹס עָלָיו – יַעֲמִידוּ בֵּית דִּין אַפִּטְרוֹפּוֹס לַקָּטָן וְיַשְׁבִּיעוּ הַשֻּׁתָּף וְכַיּוֹצֵא בּוֹ טַעֲנַת שֶׁמָּא.

ט. אֶחָד הַקָּטָן הַבָּא בְּטַעֲנַת עַצְמוֹ אוֹ בְּטַעֲנַת אָבִיו. בין אם טוען הקטן שהנתבע חייב לו ובין אם טוען מכוח שהיה חייב לאביו. שֶׁזֶּה הַמִּקְצָת שֶׁהוֹדָה בּוֹ לַקָּטָן אֵינוֹ אֶלָּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה. שאין לקטן (וכן לחרש ולשוטה) דעת לטעון טענה גמורה ויכול הנתבע לכפור בה, וכאשר מודה במקצת הטענה הריהו כמשיב לו אבדה וחכמים תיקנו שאין נשבעים שבועת מודה במקצת במקום שמשיב אבדה (ראה לעיל ד,ה). שֶׁזֶּה עֵד אֶחָד וְאֵין שָׁם תּוֹבֵעַ. ועד אחד אינו מחייב שבועה בלי טענת תובע.

לְפִי שֶׁאֵינוֹ נִשְׁבָּע מֵחֲמַת טַעֲנָה. שבועת השומרים אינה נובעת מטענה ודאית של התובע אלא מן הספק, ולכן נשבעים שבועה זו לקטן (ראה גם הלכות שכירות ב,ז). שֻׁתָּף לַקָּטָן אוֹ אַפִּטְרוֹפּוֹס עָלָיו. חכמים תיקנו שהשותפים והאפוטרופוסים יישבעו בטענת ספק, ולכן הם נשבעים לקטן.

י. הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת קָטָן שְׁבוּעָה שֶׁל תּוֹרָה, אֲבָל שְׁבוּעַת הֶסֵּת נִשְׁבָּעִין; וַאֲפִלּוּ הָיָה קָטָן שֶׁאֵינוֹ חָרִיף לְעִנְיַן מַשָּׂא וּמַתָּן – נִשְׁבָּעִין הֶסֵּת עַל טַעֲנָתוֹ, שֶׁלֹּא יְהֵא זֶה נוֹטֵל מָמוֹנוֹ שֶׁל זֶה כְּשֶׁהוּא קָטָן וְיֵלֵךְ לוֹ בְּחִנָּם. וְלָזֶה דַּעְתִּי נוֹטָה, וְתִקּוּן עוֹלָם הוּא.
נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַקָּטָן שֶׁטָּעַן עַל הַגָּדוֹל, בֵּין שֶׁהוֹדָה בְּמִקְצָת בֵּין שֶׁכָּפַר בַּכֹּל בֵּין שֶׁהָיָה שָׁם עֵד – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַהֲפֹךְ עַל הַקָּטָן, שֶׁאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַקָּטָן כְּלָל. וַאֲפִלּוּ חֵרֶם סְתָם אֵינוֹ מְקַבֵּל, לְפִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ עֹנֶשׁ הַשְּׁבוּעָה.
י. הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת קָטָן שְׁבוּעָה שֶׁל תּוֹרָה אֲבָל שְׁבוּעַת הֶסֵּת נִשְׁבָּעִין. אף על פי שאין משביעים שבועת מודה במקצת ועד אחד על טענת קטן, מכל מקום טענתו מחייבת שבועת היסת. וַאֲפִלּוּ הָיָה קָטָן שֶׁאֵינוֹ חָרִיף לְעִנְיַן מַשָּׂא וּמַתָּן. אף שלקטן כזה אין תוקף למקח וממכר שלו (ראה הלכות מכירה כט,ו), מכל מקום נשבעים על טענתו שבועת היסת.
וְאֵינוֹ יָכוֹל לַהֲפֹךְ עַל הַקָּטָן. אף על פי שבדרך כלל ניתן להפוך שבועת היסת על התובע (כדלעיל א,ו). וַאֲפִלּוּ חֵרֶם סְתָם אֵינוֹ מְקַבֵּל. אין בעל דינו יכול להטיל אפילו חרם כללי על מי שלוקח ממנו את שלו. עֹנֶשׁ הַשְּׁבוּעָה. ראה הלכות שבועות יב,א-ב.
יא. קָטָן שֶׁטְּעָנוֹ הַגָּדוֹל: אִם טְעָנוֹ בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הֲנָיָה לַקָּטָן, כְּגוֹן עִסְקֵי מַשָּׂא וּמַתָּן, וְהוֹדָה הַקָּטָן – נִפְרָעִין מִנְּכָסָיו, וְאִם אֵין לוֹ – יַמְתִּין עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ, וִישַׁלֵּם; וְאִם כָּפַר הַקָּטָן – מַמְתִּינִין לוֹ עַד שֶׁיַּגְדִּיל, וְיִשָּׁבַע. וְאִם טְעָנוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵין לַקָּטָן בּוֹ הֲנָיָה, כְּגוֹן נְזָקִין וְחַבָּלוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹדֶה וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִמַּה יְּשַׁלֵּם – פָּטוּר אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁהִגְדִּיל. וְאִם הָיָה הַתּוֹבֵעַ מִן הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין, כְּגוֹן הַשָּׂכִיר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הֲנָיָה לַקָּטָן שֶׁיִּשְׂתַּכֵּר לוֹ שָׂכִיר – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מִן הַקָּטָן. אֲבָל חֶנְוָנִי שֶׁנִּשְׁבַּע עַל פִּנְקָסוֹ – אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מִן הַקָּטָן, שֶׁאֵין לַקָּטָן בָּזֶה הֲנָיָה, שֶׁהֲרֵי חַיָּב לִתֵּן לְפוֹעֲלָיו, וְנִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין מִמֶּנּוּ, וְזֶה הַחֶנְוָנִי הִפְסִיד עַל נַפְשׁוֹ, שֶׁנָּתַן מָמוֹנוֹ עַל פִּי קָטָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יא. אִם טְעָנוֹ בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הֲנָיָה לַקָּטָן כְּגוֹן עִסְקֵי מַשָּׂא וּמַתָּן וכו'. אף על פי שאין תוקף הלכתי למעשי הקטן, חכמים תיקנו שיכול לשאת ולתת במיטלטלין כדי לאפשר לו להתפרנס למחייתו. ומשום כך אם הודה בדברים הנוגעים לעניינים אלו, מתחייב בהודאתו. כְּגוֹן נְזָקִין וְחַבָּלוֹת… פָּטוּר אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁהִגְדִּיל. מכיוון שקטן אינו בר חיוב (ראה הלכות חובל ד,כ). שֶׁיִּשְׂתַּכֵּר לוֹ שָׂכִיר. שיוכל למצוא שכיר שיסכים לעבוד בשבילו. חֶנְוָנִי שֶׁנִּשְׁבַּע עַל פִּנְקָסוֹ. אם ביקש בעל הבית מהחנווני שייתן לפועלים מצרכים בשכר עבודתם, והוא יפרע לו אחר כך, ותבע החנווני את השוכר בטענה שנתן להם ואילו הפועלים טענו שלא נטלו מהחנווני, שניהם נשבעים ונוטלים ובעל הבית מפסיד (ראה הלכות מלווה ולווה טז,ה). שֶׁאֵין לַקָּטָן בָּזֶה הֲנָיָה שֶׁהֲרֵי חַיָּב לִתֵּן לְפוֹעֲלָיו וכו'. אף על פי שיכולה להיות לקטן תועלת מסוימת בכך שהחנווני משלם לפועלים, מכל מקום יכול הקטן לתת להם שכרם בעצמו ואם יהיה צורך הפועלים יכולים להישבע וליטול ממנו. ולכן אין זה נחשב הנאה שעבורה תיקנו חכמים שאפשר להישבע וליטול מהקטן.
יב. הַחֵרֵשׁ וְהַשּׁוֹטֶה – אֵין נִזְקָקִין לָהֶן לְכָל טַעֲנָה, לֹא לְטַעֲנָתָן עַל אֲחֵרִים וְלֹא לְטַעֲנַת אֲחֵרִים עֲלֵיהֶן, לֹא לִשְׁבוּעָה קַלָּה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁבוּעָה חֲמוּרָה אוֹ תַּשְׁלוּמִין. אֲבָל הַסּוּמָא – הֲרֵי הוּא כְּבָרִיא לְכָל דָּבָר בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ, וְנִשְׁבָּע כָּל מִינֵי שְׁבוּעוֹת, וְנִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנָתוֹ.
יב. הַחֵרֵשׁ. שאינו שומע ואינו מדבר (ראה הלכות אישות ב,כו). אֵין נִזְקָקִין לָהֶן לְכָל טַעֲנָה. מכיוון שאין להם דעת. לִשְׁבוּעָה קַלָּה… שְׁבוּעָה חֲמוּרָה. בין שבועה שאין בה נקיטת חפץ בין שבועה שיש בה נקיטת חפץ (ראה לעיל א,ב-ג).

תקציר הפרק 

🤔 שכרתי את החצר לחודש, אבל המשכיר טוען שאלו היו חודשיים. מה עושים?
מלשון התורה למדו חכמינו ז"ל שאין נשבעים על סכסוכי קרקעות, גם אם הנתבע מודה במקצת הטענה של התובע. לכן, לכאורה, אם ישנו סכסוך בנוגע לשכירות של קרקע, לא יוכל התובע להשביע את הנתבע. אכן, מסביר רמב"ם, במקרה שבו אדם אחד טוען "שני חודשים שכנת בחצרי ואתה חייב לי שכר שני חודשים" והשני טוען "לא שכנתי אלא חודש אחד" – "אין הטענה בגוף הקרקע אלא בשכר" ולכן אפשר להשביע את השוכר על תשלום החודש שהוא כופר בו (הלכה ה). בכל מקרה, שוכר ומשכיר יקרים, נראה לנו שכדאי שתקנו לוח שנה משותף, כדי שלא תתבלבלו שוב… 🗓

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות טוען ונטען ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.הקדשות קרקעות ועבדים – שבועתם שווה?

2.טענו כלי וקרקע כפר בקרקע והודה בכלי- יכול להשביעו?

3.משכיר טוען שהדירה פונתה אחר שנה ושוכר טוען: קודם לכן – ישבע?

 

תשובות
1.לא
2.לא
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן