פרק ח', הלכות שאר אבות הטומאות, ספר טהרה
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל הַנּוֹגֵעַ בְּיָדָיו בְּרִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה, בֵּין שֶׁהָיָה אוֹתוֹ רִאשׁוֹן אָדָם אוֹ כְּלִי אוֹ אֹכֶל אוֹ מַשְׁקִין טְמֵאִין – נִטְמְאוּ יָדָיו בִּלְבַד עַד הַפֶּרֶק. וְכֵן הַמַּכְנִיס יָדָיו לַאֲוִיר כְּלִי חֶרֶשׂ שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה, אוֹ שֶׁהִכְנִיס יָדָיו לְבַיִת מְנֻגָּע – נִטְמְאוּ יָדָיו. וְטֻמְאַת הַיָּדַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
א. נִטְמְאוּ יָדָיו בִּלְבַד. אך לא שאר גופו, שאין האדם נטמא בנגיעתו בראשון לטומאה (הלכות טומאת מת ה,ז). עַד הַפֶּרֶק. עד פרק כף היד (ראה גם הלכות מקוואות יא,ד). וְכֵן הַמַּכְנִיס יָדָיו לַאֲוִיר כְּלִי חֶרֶשׂ שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה. שכלי חרס נטמא ומטמא דרך אווירו. אוֹ שֶׁהִכְנִיס יָדָיו לְבַיִת מְנֻגָּע. ראה גם הלכות טומאת צרעת טז,ח.
ב. הַיָּדַיִם שְׁנִיּוֹת לְעוֹלָם, שֶׁאֵין טֻמְאָתָן אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם, וּכְשֶׁגָּזְרוּ טֻמְאָה עֲלֵיהֶן גָּזְרוּ שֶׁיִּהְיוּ כְּשֵׁנִי לַטֻּמְאָה. אֲפִלּוּ הַמַּכְנִיס יָדָיו לְבַיִת הַמְנֻגָּע, אוֹ שֶׁנָּגַע בְּיָדָיו בְּאָדָם שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְּגָדִים עַד שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ מִמְּטַמְּאָיו – הֲרֵי יָדָיו שְׁנִיּוֹת.
ב. אֲפִלּוּ הַמַּכְנִיס יָדָיו לְבַיִת הַמְנֻגָּע. שבית המנוגע הוא אב הטומאה, ואדם שהכניס ראשו ורובו אליו נטמא ונעשה ראשון (הלכות טומאת צרעת טז, ו). אוֹ שֶׁנָּגַע בְּיָדָיו בְּאָדָם שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְּגָדִים עַד שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ מִמְּטַמְּאָיו. אף שאדם זה מטמא את כל הבגדים והכלים שנוגע בהם והם נעשים ראשון לטומאה (ראה לעיל ו,יב), הידיים שנגעו בו נעשות שניות.
ג. הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר וְצָרִיר שֶׁל מְנָחוֹת – הֲרֵי הֵן כְּרִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה, וּמוֹנִין בָּהֶן רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, לְפִיכָךְ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם בְּכַבֵּיצָה. וְאֵין הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר מִצְטָרְפִין אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁעוּרָן שָׁוֶה בְּכַבֵּיצָה, הוֹאִיל וְטֻמְאַת הַיָּדַיִם מִדִּבְרֵיהֶן. אֲבָל שְׁאָר הָאֳכָלִים מִצְטָרְפִין, שֶׁאֵין אֳכָלִים טְמֵאִים מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם עַד שֶׁיִּהְיוּ כַּבֵּיצָה.
ג. הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר. בשר קרבנות שנפסלו (להגדרתם ראה הלכות פסולי המוקדשין יג,א-ג). וְצָרִיר שֶׁל מְנָחוֹת. חלק יבש מן המנחה שלא נבלל בשמן (רש"י פסחים כ,א, וראה פה"מ מעשר שני ב,ד, תנחום הירושלמי ערך 'צרד'). הֲרֵי הֵן כְּרִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה… לְפִיכָךְ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם בְּכַבֵּיצָה. שחכמים גזרו שהפיגול והנותר יטמאו את הידיים (לטעם הגזרה ראה בבלי פסחים קכ,ב-קכא,א). ולגבי הצריר של מנחות יש שהסביר שמדובר במנחה שנפסלה מחמת שחיסר שמנה והיא מטמאה כפיגול וכנותר (מרכה"מ הלכות טומאת אוכלין י,יז, וראה ריק"ו, כס"מ ועוד שביארו באופן אחר). וְאֵין הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר מִצְטָרְפִין אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁעוּרָן שָׁוֶה בְּכַבֵּיצָה וכו'. בדרך כלל שני דברים שמטמאים באותו האופן ובאותו השיעור מצטרפים זה עם זה לטמא אחרים (ראה הלכות טומאת אוכלין ד,יא-יב). אבל הפיגול והנותר אינם מצטרפים לטמא את הידיים מכיוון שיש להם שמות שונים והקלו בטומאת ידיים שהיא מדברי חכמים ששני שמות לא יצטרפו יחד (משנה מעילה ד,ה ופה"מ שם). אֲבָל שְׁאָר הָאֳכָלִים מִצְטָרְפִין. שהאוכלים נחשבים כולם כשם אחד. שֶׁאֵין אֳכָלִים טְמֵאִים מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם עַד שֶׁיִּהְיוּ כַּבֵּיצָה. ראה גם הלכות טומאת אוכלין ד,א.
ד. קֻלְיַת הַפִּגּוּל אוֹ הַנּוֹתָר, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא סְתוּמָה, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ בְּיָדָיו – נִטְמְאוּ יָדָיו, שֶׁהָעֲצָמוֹת שֶׁל קָדָשִׁים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ נוֹתָר אוֹ פִּגּוּל מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם, הוֹאִיל וְנַעֲשׂוּ בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר.
ד. קֻלְיַת הַפִּגּוּל. עצם סתומה שיש בה מוח. אַף עַל פִּי שֶׁהִיא סְתוּמָה. שאין בה נקב, וממילא אין נטמאים מהמוח שבתוכה (ראה לעיל ב,יא-יב, ד,ט). הוֹאִיל וְנַעֲשׂוּ בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר. מכיוון ששימשו בסיס לבשר הפיגול או הנותר שעליהם, הרי הם מטמאים כמותם גם אם כעת אין עליהם בשר (ריק"ו).
ה. בְּשַׂר קֹדֶשׁ שֶׁיָּצָא חוּץ לִמְחִצָּתוֹ – הֲרֵי הוּא סָפֵק אִם מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם אוֹ אֵינוֹ מְטַמֵּא, לְפִיכָךְ אֵינוֹ מְטַמֵּא, שֶׁסְּפֵק טֻמְאַת הַיָּדַיִם טָהוֹר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאִם בְּשַׂר פֶּסַח שֶׁיָּצָא חוּץ לַבַּיִת הוּא – הֲרֵי הוּא טָהוֹר, בְּנֵי חֲבוּרָה זְרִיזִין הֵן.
ה. שֶׁיָּצָא חוּץ לִמְחִצָּתוֹ. מחוץ לגבול המקום שבו מותר לאכול אותו (ראה הלכות מעשה הקרבנות יא,ו). כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן יד,יא-יב. וְאִם בְּשַׂר פֶּסַח שֶׁיָּצָא חוּץ לַבַּיִת הוּא. שפסח היוצא מחוץ לבית שבו נאכל נאסר באכילה כבשר קדשים שיצא מחוץ למחיצתו (הלכות קרבן פסח ט,א-ב). בְּנֵי חֲבוּרָה זְרִיזִין הֵן. שנזהרים בשמירתו שלא יצא, ולפיכך לא גזרו בו חכמים טומאה.
ו. אֵין טֻמְאַת יָדַיִם בַּמִּקְדָּשׁ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁגָּזְרוּ טֻמְאָה עַל הַיָּדַיִם לֹא גָּזְרוּ בַּמִּקְדָּשׁ. אֶלָּא הַנּוֹגֵעַ בָּאֳכָלִים טְמֵאִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, בֵּין שֶׁנָּגַע בַּמִּקְדָּשׁ בֵּין שֶׁנָּגַע חוּץ לַמִּקְדָּשׁ, וְנָגַע בַּקֳּדָשִׁים בַּמִּקְדָּשׁ – לֹא טִמְּאָן; וְאִם נָגַע חוּץ לַמִּקְדָּשׁ – הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא אֶת הַקֹּדֶשׁ וּפוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
ו. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן יא הל' ג-ד, ז.
ז. מִי שֶׁנִּטְמֵאת יָדוֹ אַחַת, וְנָגְעָה בָּאַחֶרֶת – הָאַחֶרֶת טְהוֹרָה, וְנוֹטֵל אֶת הַטְּמֵאָה וְדַיּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? לִתְרוּמָה. אֲבָל לְקֹדֶשׁ, אִם נִטְמֵאת יָדוֹ אַחַת וְנָגַע בַּשְּׁנִיָּה – טִמְּאָהּ. וּשְׁתֵּיהֶן צְרִיכוֹת טְבִילָה לְקֹדֶשׁ. אֲבָל לִתְרוּמָה – בִּנְטִילַת יָדַיִם בִּלְבַד יִטְהֲרוּ יָדָיו.
ז. אֲבָל לְקֹדֶשׁ אִם נִטְמֵאת יָדוֹ אַחַת וְנָגַע בַּשְּׁנִיָּה טִמְּאָהּ. כמבואר לקמן יב,יב. וּשְׁתֵּיהֶן צְרִיכוֹת טְבִילָה לְקֹדֶשׁ. טבילת הידיים במקווה שיש בו ארבעים סאה בכוונה להיטהר לקודש (ראה הלכות מקוואות ט,ה ולקמן יג,ב). בִּנְטִילַת יָדַיִם בִּלְבַד יִטְהֲרוּ יָדָיו. ודיני נטילת ידיים לתרומה יתבארו בהלכות מקוואות פרק יא.
ח. שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ וּבֵית דִּינוֹ גָּזְרוּ עַל כָּל הַיָּדַיִם שֶׁיִּהְיוּ שְׁנִיּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁנִּטְמְאוּ, מִפְּנֵי שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת. וְלֹא גָּזַר שְׁלֹמֹה עַל הַיָּדַיִם טֻמְאָה אֶלָּא לְקֹדֶשׁ, וְאַחַר כָּךְ גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁאַחֲרָיו אַף לִתְרוּמָה. וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם לִתְרוּמָה, וְאִם נָגַע בִּתְרוּמָה קֹדֶם שֶׁיִּטֹּל יָדָיו – פְּסָלָהּ, וְנִשְׂרֶפֶת עַל טֻמְאָה זוֹ.
ח. מִפְּנֵי שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת. ומן הסתם נגעו בטומאה. וְנִשְׂרֶפֶת עַל טֻמְאָה זוֹ. אף על פי שטומאה זו מגזרת חכמים בלבד.
ט. לָט אָדָם יָדוֹ בְּמַפָּה, וְאוֹכֵל בִּתְרוּמָה בְּלֹא נְטִילַת יָדַיִם, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִגַּע. אֲבָל לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן בְּחֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ אוֹ טָהֳרַת הַתְּרוּמָה, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִגַּע, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן.
ט. לָט. עוטף. בְּמַפָּה. יריעת בד. בְּחֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ אוֹ טָהֳרַת הַתְּרוּמָה. חולין שמקפידים על טהרתם כדרגת טהרת הקודש או התרומה. לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן. שהאוכל אותם אינו יודע להיזהר ככהנים האוכלים תרומה (רש"י חולין קז,ב). ואולי טעמו מפני שגם אם נטמאו אין שורפים אותם, ולפיכך פחות מקפידים עליהם.
י. הוֹאִיל וְהַיָּדַיִם שְׁנִיּוֹת, אִם נָגְעוּ בְּמַשְׁקִין – עָשׂוּ אוֹתָן תְּחִלָּה. וְאִם נָגְעוּ מַשְׁקִין אֵלּוּ בָּאֳכָלִים – עוֹשִׂין אוֹתָן שֵׁנִי. וְאִם נָגְעוּ בְּמַשְׁקִין אֲחֵרִים – עוֹשִׂין אוֹתָן תְּחִלָּה, שֶׁהַמַּשְׁקִין תְּחִלָּה לְעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל אֵין מַשְׁקִין אֵלּוּ שֶׁנִּטְמְאוּ מֵחֲמַת הַיָּדַיִם מְטַמְּאִין כֵּלִים כְּלָל, שֶׁעִקַּר טֻמְאַת הַיָּדַיִם מִדִּבְרֵיהֶן.
וְכֵן גָּזְרוּ חֲכָמִים עַל כָּל אָדָם שֶׁיֹּאכַל אֳכָלִים טְמֵאִים, בֵּין שֶׁאָכַל אֹכֶל רִאשׁוֹן אוֹ אֹכֶל שֵׁנִי, וְעַל כָּל הַשּׁוֹתֶה מַשְׁקִין טְמֵאִים, שֶׁיִּהְיֶה שֵׁנִי לַטֻּמְאָה עַד שֶׁיִּטְבֹּל. וְאִם נָגַע בָּאֳכָלִים – עָשָׂה אוֹתָן שְׁלִישִׁי. וְאִם נָגַע בְּמַשְׁקִין, אֲפִלּוּ מַשְׁקֵה חֻלִּין – עָשָׂה אוֹתָן תְּחִלָּה לְטַמֵּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין אֲחֵרִים, אֲבָל לֹא לְטַמֵּא כֵּלִים, הוֹאִיל וְעִקַּר טֻמְאַת אָדָם זֶה מִדִּבְרֵיהֶם.
וּמִפְּנֵי מָה גָּזְרוּ טֻמְאָה עַל הָאוֹכֵל אֳכָלִים טְמֵאִים? שֶׁמָּא יֹאכַל אֹכֶל רִאשׁוֹן אוֹ שֵׁנִי, וְיִשְׁתֶּה עָלָיו מַשְׁקֵה תְּרוּמָה, וְנִמְצָא מַשְׁקֵה תְּרוּמָה טָמֵא בָּאֹכֶל שֶׁבְּפִיו. וְכֵן הַשּׁוֹתֶה מַשְׁקִין טְמֵאִין, שֶׁמָּא יֹאכַל עִמָּהֶן אֹכֶל תְּרוּמָה, וְנִמְצָא טָמֵא בַּמַּשְׁקִין שֶׁבְּפִיו, וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בִּתְרוּמוֹת שֶׁאָסוּר לֶאֱכֹל תְּרוּמָה טְמֵאָה.
י. עָשׂוּ אוֹתָן תְּחִלָּה. שאפילו שני לטומאה מטמא את המשקים להיות תחילה (ראשון לטומאה). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ז,ה. שֶׁעִקַּר טֻמְאַת הַיָּדַיִם מִדִּבְרֵיהֶן. ורק משקים שנטמאו מחמת אב טומאה מטמאים כלים (לעיל שם ה"ב).
עַד שֶׁיִּטְבֹּל. ולאחר שטבל נטהר ואינו צריך הערב שמש (ראה לקמן ט,א). וְאִם נָגַע בָּאֳכָלִים עָשָׂה אוֹתָן שְׁלִישִׁי. וכגון שהאוכלים הללו תרומה או קודש, שאילו בחולין אין שני עושה שלישי (ראה לקמן יא,ב-ג).
וְיִשְׁתֶּה עָלָיו. ביחד אתו. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בִּתְרוּמוֹת. ז,ג.
יא. אֵינוֹ מִתְטַמֵּא עַד שֶׁיֹּאכַל מַאֲכָלִים טְמֵאִים כַּחֲצִי פְּרָס, שֶׁהוּא כַּבֵּיצָה וּמֶחֱצָה סוֹחֶקֶת. וְכֵן הַשּׁוֹתֶה אֵינוֹ מִתְטַמֵּא עַד שֶׁיִּשְׁתֶּה מִמַּשְׁקִין טְמֵאִים רְבִיעִית. וְכָל הָאֳכָלִים מִצְטָרְפִין לְכַחֲצִי פְּרָס לִפְסֹל אֶת הַגְּוִיָּה, וְכָל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין לִרְבִיעִית. וְאִם אָכַל אוֹ שָׁתָה פָּחוֹת מִשִּׁעוּר זֶה – טָהוֹר.
אָכַל מְעַט וְשָׁהָה, וְאָכַל מְעַט וְשָׁהָה: אִם יֵשׁ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס – מִצְטָרְפִין; וְאִם לָאו – אֵין מִצְטָרְפִין. וְכֵן אִם שָׁתָה מְעַט וְשָׁהָה, וְשָׁתָה מְעַט וְשָׁהָה: אִם יֵשׁ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס – מִצְטָרְפִין; וְאִם לָאו – אֵין מִצְטָרְפִין. אָכַל פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר, וְטָבַל וְעָלָה, וְאָכַל מְעַט מִיָּד, אִם לֹא שָׁהָה בֵּינֵיהֶן, וַהֲרֵי אֲכִילָה שֶׁלִּפְנֵי הַטְּבִילָה וְשֶׁלְּאַחַר הַטְּבִילָה בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס – הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין.
יא. כַּחֲצִי פְּרָס שֶׁהוּא כַּבֵּיצָה וּמֶחֱצָה. פרס הוא חצי כיכר לחם ושיעורו שלוש ביצים, לפיכך חצי פרס הוא שיעור של ביצה ומחצה. סוֹחֶקֶת. עודפת מעט. רְבִיעִית. רביעית הלוג. לִפְסֹל אֶת הַגְּוִיָּה. לטמא את גופו של האדם שיפסול את התרומה (פה"מ עירובין ח,ב, וראה גם הלכות טומאת אוכלין ד,ג).
אָכַל מְעַט וְשָׁהָה וכו' ובכל אכילה לא היה שיעור המטמא. אִם יֵשׁ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס. שמתחילת האכילה הראשונה ועד סוף האכילה האחרונה יש זמן הנדרש כדי לאכול לחם בשיעור שלוש ביצים (פרס). אָכַל פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר וְטָבַל וְעָלָה… הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. שמאחר שהטבילה אינה נצרכת לאכילה שאין בה כשיעור, אין היא מחלקת בין האכילות.
יב. אִשָּׁה שֶׁהִיא רִאשׁוֹן לַטֻּמְאָה, וּמְנִיקָה אֶת בְּנָהּ – הֲרֵי הַבֵּן טָהוֹר, וְלֹא גָּזְרוּ עָלָיו טֻמְאָה, שֶׁאֲפִלּוּ תֹּאמַר שֶׁיָּנַק רְבִיעִית, אֶפְשָׁר שֶׁיֵּשׁ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף יָתֵר מִכְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יוֹנֵק בְּבַת אַחַת.
יב. הֲרֵי הַבֵּן טָהוֹר. ואף על פי שהחלב שהוא יונק טמא שהרי יצא מגופה של אמו הטמאה (ראה לקמן י,ד).
יג. הַמְעֻבֶּרֶת – הִתִּירוּ לָהּ שֶׁתִּהְיֶה אוֹכֶלֶת אֳכָלִים טְמֵאִים פָּחוֹת פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת הַרְבֵּה, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. וְאֵינָהּ צְרִיכָה טְבִילָה, אֶלָּא הֲרֵי הִיא טְהוֹרָה.

יג. הַמְעֻבֶּרֶת הִתִּירוּ לָהּ שֶׁתִּהְיֶה אוֹכֶלֶת אֳכָלִים טְמֵאִים וכו'. כאשר המעוברת אוכלת אוכלים טמאים פחות מכשיעור ושוהה ביניהם, אף אם בסך כל האכילות יש כמות מרובה לא הצריכו חכמים טבילה, ואף לא מצד חומרה או מידת חסידות, כדי שלא תימנע מלאכול ותסתכן (ריק"ו).

תקציר הפרק 

פרק ​ח הלכות שְׁאָר אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת​
היום לומדים את המקור והיסוד לנטילת ידיים (ההלכות לימינו יופיעו בסוף הספר+בספר אהבה)
גזרו טומאת ולד שני על הנוגע בידיו בטומאה וכדומה, וכן על האוכל או שותה מזון טמא.
כמו כן גזרו טומאה על כל הידיים לתרומה וקודש, וצריך נטילת ידיים.​

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות שאר אבות הטומאות ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.ספק טומאת ידיים-טמא?

2.טהרת ידיים לתרומה בנטילה ולקדש בטבילה?

3.מעוברת אוכלת אוכל טמא איך שהיא רוצה?

תשובות

1-לא 2-כן 3-לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן