פרק ט"ו, הלכות גזילה ואבידה, ספר נזיקין
ט״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ט׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ח׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
י״ז בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלי המקדש והעובדים בו, ספר עבודה
ז׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ו׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ד׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ג׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ב׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
א׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
ל׳ בסיון ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות בית הבחירה, ספר עבודה
כ״ה בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ד בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ג בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״ב בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
כ׳ בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ט בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות ביאת מקדש, ספר עבודה
י״א באלול ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
י׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ט׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה
ח׳ באלול ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות פסולי המוקדשין, ספר עבודה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. כָּל הַמּוֹצֵא אֲבֵדָה, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָן בֵּין שֶׁאֵין בָּהּ סִימָן, אִם מְצָאָהּ דֶּרֶךְ הַנָּחָה — אָסוּר לִגַּע בָּהּ, שֶׁמָּא בְּעָלֶיהָ הִנִּיחוּהָ שָׁם עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לָהּ. וְאִם יָבֹא לִטֹּל אוֹתָהּ, וְהָיָה דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן — הֲרֵי אִבֵּד מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּיָדוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ בָּהּ סִימָן לְהַחֲזִירָהּ בּוֹ; וְאִם הָיָה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן — הֲרֵי זֶה הִטְרִיחָן לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ וְלִתֵּן סִימָנֶיהָ, וּלְפִיכָךְ אָסוּר לוֹ שֶׁיִּגַּע בָּהּ עַד שֶׁיִּמְצָא אוֹתָהּ דֶּרֶךְ נְפִילָה.
אֲפִלּוּ נִסְתַּפֵּק לוֹ הַדָּבָר, וְלֹא יָדַע אִם דָּבָר זֶה אָבוּד אוֹ מֻנָּח — הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ. וְאִם עָבַר וּנְטָלוֹ — אָסוּר לוֹ לְהַחֲזִירוֹ לְשָׁם: הָיָה דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן — זָכָה בּוֹ וְאֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲזִירוֹ; ב וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן, בֵּין דֶּרֶךְ הַנָּחָה בֵּין דֶּרֶךְ נְפִילָה, בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — חַיָּב לְהַכְרִיז.
כֵּיצַד דֶּרֶךְ הַנָּחָה? כְּגוֹן שֶׁמָּצָא חֲמוֹר אוֹ פָּרָה רוֹעִין בַּדֶּרֶךְ בַּיּוֹם, אוֹ שֶׁמָּצָא כְּלִי מְכֻסֶּה בָּאַשְׁפָּה — הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: “נִדָּחִים“ (דברים כב,א). אֲבָל אִם מָצָא חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִין, וּפָרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים, אוֹ כְּלִי מְגֻלֶּה בָּאַשְׁפָּה — הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה, וְנוֹטֵל וּמַכְרִיז.
א. אִם מְצָאָהּ דֶּרֶךְ הַנָּחָה. באופן שניכר שהונחה בכוונה באותו מקום (אך ייתכן שהבעלים שכחה שם לאחר שהניחה).
ב. אָסוּר לוֹ לְהַחֲזִירוֹ לְשָׁם. שהבעלים יבוא לחפשה שם ולא ימצאנה. וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן בֵּין דֶּרֶךְ הַנָּחָה… חַיָּב לְהַכְרִיז. אם עבר ולקחו (מ"מ), שהרי לכתחילה אין לגעת בדבר שנמצא בדרך הנחה.
כְּלִי מְכֻסֶּה בָּאַשְׁפָּה. וכנראה הוצנע שם בכוונה. שֶׁנֶּאֱמַר נִדָּחִים. בפסוק נאמר: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך", ומשמע שרק דבר שהוא נידח ואבוד מבעליו יש להשיבו, אך אם הושאר שם בכוונה אינו אבוד. חֲמוֹר וְכֵלָיו. הכלים שעליו כגון אוכף. וּפָרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים. ובמצב כזה עלול גופה להיפגע מהכרם ולכן היא מוגדרת כאבדה (בבלי בבא מציעא לא,א).
ג. רָאָה חֲמוֹר אוֹ פָּרָה רוֹעִים כְּדַרְכָּם בַּלַּיְלָה — הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה. בִּפְנוֹת הַיּוֹם וּבַנֶּשֶׁף, אִם רָאָה אוֹתָם שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה — הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה, וְנוֹטֵל וּמַכְרִיז.
רָאָה פָּרָה רָצָה בַּדֶּרֶךְ: אִם פָּנֶיהָ כְּלַפֵּי הָעִיר — אֵין זוֹ אֲבֵדָה; הָיוּ פָּנֶיהָ לַשָּׂדֶה — הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה. ד מְצָאָהּ רוֹעָה בֵּין הַכְּרָמִים — חַיָּב לְהַכְרִיז מִשּׁוּם אֲבֵדַת הַקַּרְקַע. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ הַכְּרָמִים שֶׁל גּוֹי — אֵינָהּ אֲבֵדָה, וְאֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲזִיר. וְאִם חָשַׁשׁ שֶׁמָּא יַהֲרֹג אוֹתָהּ הַגּוֹי כְּשֶׁיִּמְצָאֶנָּה מִפְּנֵי שֶׁהִפְסִידָה הַכֶּרֶם — הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה, וְנוֹטֵל וּמַכְרִיז.
ג. בַּלַּיְלָה. שדרכם להיות אז אצל בעליהם. בִּפְנוֹת הַיּוֹם. סמוך לשקיעה. וּבַנֶּשֶׁף. לפני הזריחה. אִם רָאָה אוֹתָם שְׁלֹשָׁה יָמִים וכו'. בשלושה ימים רצופים מן הסתם שאבדו. אך בפחות מכך ייתכן שפעם או פעמיים הקדימו לצאת לרעות או התעכבו מלחזור.
ד. אֲבֵדַת הַקַּרְקַע. שהפרה מזיקה לכרמים (לעיל יא,כ). אִם הָיוּ הַכְּרָמִים שֶׁל גּוֹי אֵינָהּ אֲבֵדָה וְאֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲזִיר. שאבדת גוי מותרת באופן עקרוני (לעיל יא,ג). וְאִם חָשַׁשׁ שֶׁמָּא יַהֲרֹג אוֹתָהּ הַגּוֹי… הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה. שהפרה עצמה נמצאת בסכנה שתאבד לבעליה.
ה. מָצָא פָּרָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים: אִם עוֹמֶדֶת חוּץ לַתְּחוּם — חַיָּב לְהַחֲזִיר; הָיְתָה רוֹעָה בָּעֲשָׂבִים, אוֹ שֶׁהָיְתָה בְּרֶפֶת שֶׁאֵינָהּ מְשַׁמֶּרֶת וְאֵינָהּ מְאַבֶּדֶת — לֹא יִגַּע בָּהּ, שֶׁאֵין זוֹ אֲבֵדָה.
מָצָא קַרְדֹּם אוֹ טַלִּית בְּצַד הַגָּדֵר — הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן. מְצָאָן בִּסְרַטְיָא — הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה, וְנוֹטֵל וּמַכְרִיז. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ה. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. במקום שמשמש את הרבים. חוּץ לַתְּחוּם. במרחק של יותר מאלפיים אמה מהעיר. חַיָּב לְהַחֲזִיר. שמן הסתם תתעה בדרכה. בָּעֲשָׂבִים. מקום מרעה. בְּרֶפֶת שֶׁאֵינָהּ מְשַׁמֶּרֶת. שיכולה לצאת אם תרצה. וְאֵינָהּ מְאַבֶּדֶת. שאינה גורמת לפרה לצאת. לֹא יִגַּע בָּהּ שֶׁאֵין זוֹ אֲבֵדָה. אלא נמצאת שם מדעת בעליה.
קַרְדֹּם. כעין גרזן. הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן. שאין זו אבדה (בבלי בבא מציעא לא,א), וכגון שמונחים במקום משתמר או שדרך הפועלים להניח שם את חפציהם (תוס' שם כה,ב). בִּסְרַטְיָא. דרך ראשית.
ו. מָצָא גּוֹזָלוֹת מְקֻשָּׁרִין בְּכַנְפֵיהֶם וּמְדַדִּין אַחַר הַגָּדֵר אוֹ אַחַר הַגַּפָּה אוֹ בַּשְּׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת — הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶם, שֶׁמָּא בַּעֲלֵיהֶם הִנִּיחוּם שָׁם. וְאִם נְטָלָן — הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאִם הָיוּ קְשׁוּרִין קֶשֶׁר שֶׁהוּא סִימָן — חַיָּב לְהַכְרִיז. וְכֵן אִם מְצָאָן קְבוּעִין בִּמְקוֹמָן — חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁהַמָּקוֹם סִימָן.
ו. הַגַּפָּה. שער של מקום מוקף מחיצות. הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶם שֶׁמָּא בַּעֲלֵיהֶם הִנִּיחוּם שָׁם וכו'. ספק אם הונחו שם בכוונה או שדידו ממקום אחר והם אבודים. ודינם כספק הינוח שלכתחילה לא ייטול ואם נטל הרי אלו שלו (לעיל ה"א). וְאִם הָיוּ קְשׁוּרִין קֶשֶׁר שֶׁהוּא סִימָן חַיָּב לְהַכְרִיז. אף על פי שבספק הינוח לכתחילה לא ייטול גם אם יש בדבר סימן (ראה לעיל ה"א), נראה לומר שכאן נוטל מכיוון שהמקום אינו משתמר לגמרי (דרישה חו"מ סי' רס סקי"א). מְצָאָן קְבוּעִין בִּמְקוֹמָן. שלא דידו. שֶׁהַמָּקוֹם סִימָן. ניתן לציין את מקום האבדה כסימן.
ז. מָצָא בָּאַשְׁפָּה כְּלִי מְכֻסֶּה — הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם אַשְׁפָּה שֶׁאֵין עֲשׂוּיָה לְהִתְפַּנּוֹת הִיא, וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לְפַנּוֹתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁמְּצָאוֹ מְכֻסֶּה — נוֹטֵל וּמַכְרִיז. וְכֵן אִם הָיוּ כֵּלִים קְטַנִּים, כְּגוֹן סַכִּין וְשַׁפּוּד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וַאֲפִלּוּ הָיוּ מְכֻסִּין בְּאַשְׁפָּה הַקְּבוּעָה — נוֹטֵל וּמַכְרִיז.
ז. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ה"ב. וְנִמְלַךְ. התחרט. וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לְפַנּוֹתָהּ… נוֹטֵל וּמַכְרִיז. כדי שלא תאבד מבעליה. וַאֲפִלּוּ הָיוּ מְכֻסִּין בְּאַשְׁפָּה הַקְּבוּעָה נוֹטֵל וּמַכְרִיז. מכיוון שהם קטנים ייתכן שהושלכו לשם בטעות אגב דברים אחרים.
ח. מָצָא פֵּרוֹת מְפֻזָּרִין: דֶּרֶךְ הַנָּחָה — לֹא יִגַּע בָּהֶן; דֶּרֶךְ נְפִילָה — הֲרֵי הֵן שֶׁלּוֹ. וְכֵן אִם מָצָא כְּרִיכוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל שִׁבּוֹלִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶן סִימָן, אוֹ שֶׁמָּצָא עִגּוּלֵי דְּבֵלָה, וְכִכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם, וּמַחֲרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים, וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר, וְגִזֵּי צֶמֶר הַבָּאוֹת מִמְּדִינָתָן, וַאֲנִיצֵי פִּשְׁתָּן, וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן — הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן סִימָן. וְאִם יֵשׁ בָּהֶן סִימָן — נוֹטֵל וּמַכְרִיז, שֶׁסִּימָן הֶעָשׂוּי לְהִדָּרֵס הֲרֵי הוּא סִימָן.
ח. מָצָא פֵּרוֹת מְפֻזָּרִין. ואין בהם סימן. וְכֵן אִם מָצָא כְּרִיכוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל שִׁבּוֹלִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶן סִימָן. ובמקרה זה יכול לקחת את הכריכות גם אם נמצאו דרך הנחה (השווה לקמן ה"י). ומבואר בגמרא (בבלי בבא מציעא כג,א) שמכיוון שהכריכות מתגלגלות ברשות הרבים אין משמעות לכך שהונחו. עִגּוּלֵי דְּבֵלָה. תאנים מיובשות דחוסות בצורת עיגול. וְכִכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם. אופה, שמכין לחמים בתבנית אחידה. וּמַחֲרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים. דגים חרוזים בחוט. וְגִזֵּי צֶמֶר הַבָּאוֹת מִמְּדִינָתָן. גיזות צמר שבאו ממקומות גידולן ועדיין לא עובדו. וַאֲנִיצֵי פִּשְׁתָּן. חבילות פשתן. וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן. צמר סרוק שנצבע בצבע ארגמן. שֶׁסִּימָן הֶעָשׂוּי לְהִדָּרֵס הֲרֵי הוּא סִימָן. אף על פי שהסימן יכול להידרס ולהישחת על ידי העוברים והשבים, מכיוון שלא ודאי שיידרס ייתכן שהבעלים לא התייאשו.
ט. אֲבָל אִם מָצָא כִּכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְגִזֵּי צֶמֶר הַלְּקוּחוֹת מִבֵּית הָאֻמָּן, כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן — חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁכָּל אֵלּוּ יֵשׁ לָהֶן סִימָנִין מֻבְהָקִין. וְאִם נִפְתְּחוּ הָאוֹצָרוֹת שֶׁל יַיִן וְשֶׁל שֶׁמֶן — הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן רְשׁוּמִין, שֶׁכָּל הַכַּדִּין כָּךְ הֵן רְשׁוּמוֹת, וְנִמְצְאוּ אֵלּוּ הַכַּדִּין כְּכִכְּרוֹת הַנַּחְתּוֹם, שֶׁיֵּשׁ צוּרָה אַחַת לְכֻלָּם וּמִשְׁקָל אֶחָד לְכֻלָּם.
ט. כִּכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. שאינן אחידות. וְגִזֵּי צֶמֶר הַלְּקוּחוֹת מִבֵּית הָאֻמָּן. שכל אומן מעבדן באופן שונה. כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן. שלכל אחד יש כדים בצורה ייחודית. וְאִם נִפְתְּחוּ הָאוֹצָרוֹת שֶׁל יַיִן וְשֶׁל שֶׁמֶן. אם התחילו בעלי היין והשמן למכור את הכדים שאצרו וממילא צורת הכד אינה מעידה על הבעלים. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן רְשׁוּמִין. הרושם הוא סתימת טיט המחברת בין מכסה הכד לכד עצמו, שעושים בזמן הקנייה ואפשר היה לחשוב שהוא ישמש כסימן לבעלים. שֶׁכָּל הַכַּדִּין כָּךְ הֵן רְשׁוּמוֹת וכו'. דרך הסתימה דומה בכל הכדים, כך שאין הרשימה נחשבת כסימן.
י. מָצָא כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד: אִם דֶּרֶךְ נְפִילָה — הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ; וְאִם דֶּרֶךְ הַנָּחָה — חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהֶם סִימָן, הַמָּקוֹם סִימָן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ סִימָן מֻבְהָק. מָצָא אֲלֻמּוֹת, בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — נוֹטֵל וּמַכְרִיז.
י. אִם דֶּרֶךְ נְפִילָה הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. שאין בהן סימן. וְאִם דֶּרֶךְ הַנָּחָה חַיָּב לְהַכְרִיז. שמן הסתם הונחו שם ונשכחו. הַמָּקוֹם סִימָן. שברשות היחיד אין דרכן להתגלגל ברגלי ההולכים (בבלי בבא מציעא כג,א). אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ סִימָן מֻבְהָק. על אף פי שלעיל יג,ה נאמר שמקום הוא סימן מובהק, במקרה האמור כאן אין הכרח שהמקום משמש כסימן, שיש חשש שהכריכות זזו ממקומן. ומכל מקום מכריז כי ייתכן שנשארו במקומן והמאבד ייתן סימן לגבי המקום (כס"מ, וראה יד"פ). אֲלֻמּוֹת. חבילות שיבולים הגדולות יותר מכריכות. נוֹטֵל וּמַכְרִיז. שבגלל משקלן הן נשארות במקומן והמקום נחשב סימן.
יא. מָצָא עִגּוּל וּבְתוֹכוֹ חֶרֶשׂ, כִּכָּר וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת, וַחֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר שֶׁהִיא מְשֻׁנָּה בַּחֲתִיכָתָהּ מֵחַבְרוֹתֶיהָ, דָּג נָשׁוּךְ, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ, הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהֶן שִׁנּוּי — חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁלֹּא עֲשָׂאוּם בַּעֲלֵיהֶם אֶלָּא לְסִימָן.
יא. עִגּוּל. של דבלה, לעיל ה"ח. חֶרֶשׂ. חתיכת חרס. שֶׁהִיא מְשֻׁנָּה בַּחֲתִיכָתָהּ. שחתוכה בצורה שונה מהמקובל.
יב. מָצָא פֵּרוֹת מְפֻזָּרִין בִּמְקוֹם הַגְּרָנוֹת: אִם הָיוּ כְּמוֹ קַב בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ בְּיָתֵר עַל אַרְבַּע אַמּוֹת — הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַבְּעָלִים מִטַּפְּלִין בַּאֲסִיפָתָן; הָיוּ מְפֻזָּרִין בְּפָחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת — לֹא יִגַּע בָּהֶם, שֶׁמָּא הַבְּעָלִים הִנִּיחוּם שָׁם; הָיוּ כְּמוֹ חֲצִי קַב בִּשְׁתֵּי אַמּוֹת, אוֹ קַבַּיִם בִּשְׁמוֹנֶה אַמּוֹת, אוֹ שֶׁהָיָה הַקַּב מִשְּׁנַיִם שְׁלֹשָׁה מִינִים, כְּגוֹן שֻׁמְשְׁמִין תְּמָרִים וְרִמּוֹנִים — כָּל אֵלּוּ סָפֵק, לְפִיכָךְ לֹא יִקַּח, וְאִם לָקַח אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז.
יב. בִּמְקוֹם הַגְּרָנוֹת. מקום ריכוז היבול. כְּמוֹ קַב בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת. אם יש כמות של קב פירות בשטח של ארבע אמות על ארבע אמות. מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַבְּעָלִים מִטַּפְּלִין בַּאֲסִיפָתָן. בגלל פיזורם. שֶׁמָּא הַבְּעָלִים הִנִּיחוּם שָׁם. וכוונתם לחזור ולאספם מכיוון שאינם מפוזרים לגמרי. הָיוּ כְּמוֹ חֲצִי קַב וכו'. שכמות הפירות ושטח הפיזור שונים אך באותו יחס של כמות לשטח. חֲצִי קַב בִּשְׁתֵּי אַמּוֹת. מצד אחד הפירות מפוזרים בשטח קטן יותר ונוח יותר לאסוף אותם, אך מצד שני יש כמות קטנה יותר של פירות ואולי הבעלים לא ירצו לטרוח עבור כמות כזו. אוֹ קַבַּיִם בִּשְׁמוֹנֶה אַמּוֹת. שיש כמות גדולה של פירות, אך הם מפוזרים בשטח גדול יותר. אוֹ שֶׁהָיָה הַקַּב מִשְּׁנַיִם שְׁלֹשָׁה מִינִים וכו'. שיש תערובת של מינים שונים שחלקם קטנים וקשים לאיסוף וחלקם גדולים וקלים לאיסוף, חלקם דמיהם יקרים וחלקם זולים.
יג. הַמּוֹצֵא צִבּוּרֵי פֵּרוֹת, אוֹ פֵּרוֹת בִּכְלִי, אוֹ כְּלִי כְּמוֹת שֶׁהוּא — חַיָּב לְהַכְרִיז. מָצָא כְּלִי וּלְפָנָיו פֵּרוֹת — הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ הַפֵּרוֹת וְהַכְּלִי, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: הַפֵּרוֹת שֶׁל אֶחָד וְהַכְּלִי שֶׁל אַחֵר, וַהֲרֵי אֵין בּוֹ סִימָן. וְאִם מַרְאִין הַדְּבָרִים שֶׁהֵן שֶׁל אָדָם אֶחָד — חַיָּב לְהַכְרִיז.
יג. צִבּוּרֵי פֵּרוֹת. ערמת פירות. מָצָא כְּלִי וּלְפָנָיו פֵּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ הַפֵּרוֹת וְהַכְּלִי וכו'. לפי הגרסה שלפנינו מדובר במקרה זה בכלי שאין בו סימן ולפיכך גם הכלי וגם הפירות של המוצא. והמפרשים התקשו בגרסה זו שהרי במקרים הראשונים מדובר לכאורה בכלי שיש בו סימן וממילא גם בזה יש, ולפיכך יש שהגיהו כאן "הרי אלו שלו הפרות, והכלי נוטל ומכריז" (מ"מ, ובעקבותיו נדפס בדפוסים חדשים, ולפי זה צריך להגיה גם בסוף המשפט "והרי אין בהם סימן", וכן כתוב בשו"ע, וראה עוד ילקוט שינו"ס במהדורת פרנקל שהאריכו בעניין וניסו ליישב את הגרסא כפי שלפנינו).
יד. כֵּיצַד? הָיוּ אֲחוֹרֵי הַכְּלִי לִפְנֵי הַפֵּרוֹת — הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. הָיָה פְּנֵי הַכְּלִי לִפְנֵי הַפֵּרוֹת — חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִן הַכְּלִי נִשְׁפְּכוּ. וְאִם הָיָה לַכְּלִי אֳגָנִים, אַף עַל פִּי שֶׁפָּנָיו כְּלַפֵּי הַפֵּרוֹת — הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, שֶׁאִלּוּ נִשְׁפְּכוּ מִן הַכְּלִי הָיָה נִשְׁאָר מֵהֶם בְּתוֹכוֹ מִפְּנֵי הָאֳגָנִים. הָיוּ מִקְצָת הַפֵּרוֹת בַּכְּלִי וּמִקְצָתָן בָּאָרֶץ — חַיָּב לְהַכְרִיז.
יד. לִפְנֵי הַפֵּרוֹת. מול הפירות. פְּנֵי הַכְּלִי. פתח הכלי. חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִן הַכְּלִי נִשְׁפְּכוּ. וחייב להכריז. אֳגָנִים. צוואר הכלי או שפה כפופה (ראה פה"מ כלים כה,ו, רש"י נידה ג,ב). מִפְּנֵי הָאֳגָנִים. שמעכבים אותם מלצאת, והשווה הלכות שאר אבות הטומאות יז,א. הָיוּ מִקְצָת הַפֵּרוֹת בַּכְּלִי וּמִקְצָתָן בָּאָרֶץ חַיָּב לְהַכְרִיז. בין שיש לו אגנים או שלא.
טו. הַמּוֹצֵא קְצִיצוֹת בַּדֶּרֶךְ, וַאֲפִלּוּ בְּצַד שְׂדֵה קְצִיצוֹת — הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, וְכֵן תְּאֵנָה שֶׁהִיא נוֹטָה לַדֶּרֶךְ, וְנִמְצְאוּ תַּחְתֶּיהָ תְּאֵנִים — מֻתָּרוֹת מִשּׁוּם גָּזֵל, שֶׁהַתְּאֵנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ עִם נְפִילָתָהּ נִמְאֶסֶת, וּפְטוּרוֹת מִשּׁוּם מַעֲשֵׂר. אֲבָל זֵיתִים וַחֲרוּבִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם — אֲסוּרִים.
טו. קְצִיצוֹת. פירות תלושים. וַאֲפִלּוּ בְּצַד שְׂדֵה קְצִיצוֹת. ומסתבר שבאו ממנו. וְכֵן תְּאֵנָה. עץ תאנה. שֶׁהַתְּאֵנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ עִם נְפִילָתָהּ נִמְאֶסֶת. התאנה והקציצות נעשים מאוסים מלאכול ברגע שנופלים על הארץ והבעלים מפקירים אותם. וּפְטוּרוֹת מִשּׁוּם מַעֲשֵׂר. כיוון שזכה בהם מן ההפקר לפני שנגמרה מלאכתם, והפקר פטור ממעשר (ראה הלכות מעשר ג,כא). אֲבָל זֵיתִים וַחֲרוּבִין וכו'. שאינם נמאסים עם נפילתם ולכן אינו מוחל עליהן.
טז. תְּמָרִים שֶׁמַּשִּׁיר אוֹתָן הָרוּחַ — מֻתָּרוֹת, שֶׁהַבְּעָלִים מָחֲלוּ אוֹתָן לְכָל אָדָם, וְזוֹ הִיא חֶזְקָתָן. וְאִם הָיוּ שֶׁל יְתוֹמִים, שֶׁאֵינָן בְּנֵי מְחִילָה — אֲסוּרִים. וְכֵן אִם הִקְפִּיד בַּעַל הַשָּׂדֶה וְהִקִּיף מְקוֹם הָאִילָנוֹת, אוֹ תִּקֵּן הַמָּקוֹם שֶׁיִּפְּלוּ בּוֹ הַנּוֹבְלוֹת עַד שֶׁיְּלַקֵּט אוֹתָן — הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרוֹת, שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁלֹּא מָחַל.
טז. שֶׁהַבְּעָלִים מָחֲלוּ אוֹתָן לְכָל אָדָם. שמצויים בהם שקצים ורמשים (בבלי בבא מציעא כב,ב). וְזוֹ הִיא חֶזְקָתָן. חזקה שמחלו עליהם, וגם פטורים ממעשר (הלכות מעשר יג,א). וְאִם הָיוּ שֶׁל יְתוֹמִים שֶׁאֵינָן בְּנֵי מְחִילָה. ולמחילתם של יתומים קטנים אין תוקף. וְהִקִּיף מְקוֹם הָאִילָנוֹת. בגדר וכדומה. אוֹ תִּקֵּן הַמָּקוֹם. הכין אותו. הַנּוֹבְלוֹת. התמרים שנושרים מהעץ.
יז. חָתוּל רַע שֶׁהוֹרֵג אֶת הַקְּטַנִּים — אָסוּר לְקַיְּמוֹ, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם גָּזֵל, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵדָה אַף עַל פִּי שֶׁעוֹרוֹ מוֹעִיל, אֶלָּא כָּל הַמּוֹצְאוֹ זוֹכֶה בּוֹ וְהוֹרְגוֹ וְהָעוֹר שֶׁלּוֹ.
יז. אָסוּר לְקַיְּמוֹ. אין להחזיק בו. וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵדָה. אם אבד אינו חייב להשיבו. אַף עַל פִּי שֶׁעוֹרוֹ מוֹעִיל. אף על פי שיש לעורו ערך ובעליו מפסידים אותו. אֶלָּא כָּל הַמּוֹצְאוֹ זוֹכֶה בּוֹ. השווה הלכות נזקי ממון יג,יד.
יח. גּוֹזָל הַנִּמְצָא קָרוֹב לַשּׁוֹבָךְ: בְּתוֹךְ חֲמִשִּׁים אַמָּה — הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַשּׁוֹבָךְ; חוּץ לַחֲמִשִּׁים אַמָּה — הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ, שֶׁאֵין הַגּוֹזָל מְדַדֶּה יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים אַמָּה. נִמְצָא בֵּין שְׁנֵי שׁוֹבָכוֹת — הֲרֵי הוּא שֶׁל קָרוֹב. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה — יַחֲלֹקוּ.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיוּ יוֹנֵי שְׁנֵי הַשּׁוֹבָכוֹת שָׁוִים בְּמִנְיָנָם. אֲבָל אִם הָיוּ יוֹנֵי הָאֶחָד רַבִּים — הוֹלֵךְ אַחַר הָרֹב, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָחוֹק.
יח. גּוֹזָל וכו'. שמנתר אך עדיין אינו עף, ולכן אינו מתרחק משובכו (ראה הלכות שביתת יום טוב ב,ו). נִמְצָא בֵּין שְׁנֵי שׁוֹבָכוֹת. ושניהם בתוך חמישים אמה. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה. אם שני השובכים קרובים לגוזל במידה שווה.

תקציר הפרק 

הלכות גזלה ואבדה​, השבת אבדה​
פרק ​טו *מציאה שאינה בכלל אבדה​*​

ישנם חפצים שלא נכנסים כלל להגדרת אבדה, משמעות הדבר כפולה – לעיתים אסור ל
​געת בהם ולעיתים מותר לקחתם מיד :

1. דרך הנחה או נפילה – אסור לאדם להרים אבדה אם הוא מונחת בצורה שיתכן שהניחו אותה כך ולא נאבדה. ואם הרים ויש בה סימנים, חייב להכריז.

2. אבדות שחזקתן להתייאש מהם מיד – כגון פירות שנשרו מהעץ – מותר לקחתן ללא הכרזה.

3. בעלי חיים מזיקי​ן​

מעניין 🗯🗯
בהלכה ג מופיעה המילה *נֶּשֶׁף​*
המילה מוכרת לנו מלשון אירוע​=​מסיב​ה​ לילית.
פירוש המילה *נֶּשֶׁף​* הינו *סוף* הלילה (כמו: משלי ז, פסוק ט​, ​​מלכים ב׳ ז, פסוק ז​)​

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות גזילה ואבידה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.כלי מגולה שנמצא באשפה- צריך להכריז עליו?

2.מצא כלי עטוף בתוך אשפה שלא מפנים אותה- האם יכריז?

3.באופן כללי: האם מותר לאכול פירות שהרוח מפילה מהעצים?

 

 

תשובות
1.כן
2.כן
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן