פרק ט"ז, הלכות טוען ונטען, ספר משפטים
כ״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ״ב באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שבועות, ספר הפלאה
י״ט באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שבועות, ספר הפלאה
י״ח באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט״ו באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ד באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ב באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ח׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ז׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ו׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ה׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ד׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ז, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ג׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט"ז, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ב׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
א׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ל׳ בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ט בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ח בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ז בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ו בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ה בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ד בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְשִׁמְעוֹן, וְהָיָה לֵוִי מֵעֵדֵי הַשְּׁטָר, וּבָא לֵוִי לְעַרְעֵר עַל הַשָּׂדֶה וְלִטְעֹן שֶׁרְאוּבֵן גָּזַל אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל רְאָיוֹת שֶׁיָּבִיא עַל אוֹתָהּ שָׂדֶה, וַהֲרֵי אִבֵּד כָּל זְכוּתוֹ, שֶׁאוֹמְרִין לוֹ: 'הֵיאַךְ תָּעִיד עַל הַמֶּכֶר וְתַחֲזֹר וּתְעַרְעֵר?'. וְכֵן אִם הֵעִיד לֵוִי בִּשְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ: 'הַשָּׂדֶה הַפְּלוֹנִית שֶׁל רְאוּבֵן מִצַּד מִזְרָח' אוֹ 'מַעֲרָב', הוֹאִיל וְעָשָׂה הַשָּׂדֶה סִימָן לְאֶחָד וְהֵעִיד בַּשְּׁטָר – אִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְעַרְעֵר, שֶׁאוֹמְרִין לוֹ: 'הֵיאַךְ תָּעִיד בִּשְׁטָר זֶה שֶׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁהַשָּׂדֶה הַזֹּאת מִצַּד פְּלוֹנִי, וְתַחֲזֹר וּתְעַרְעֵר עָלֶיהָ?'.
א. מֵעֵדֵי הַשְּׁטָר. שטר המכר. אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל רְאָיוֹת שֶׁיָּבִיא עַל אוֹתָהּ שָׂדֶה. טענתו אינה טענה, ואפילו אם יביא ראיות לטענתו. הֵיאַךְ תָּעִיד עַל הַמֶּכֶר וְתַחֲזֹר וּתְעַרְעֵר. שהרי עדותו היא כהודאה ואישור לכך שהשדה של ראובן. וְכֵן אִם הֵעִיד לֵוִי בִּשְׁטָר וכו'. גם אם לא העיד על מכירת השדה שהוא מערער עליה, אלא על מכירת שדה אחרת ומצוין בשטר שהיא נמצאת בצד שדה ראובן, אינו יכול לערער על השדה שמצוינת כשייכת לראובן.
ב. טָעַן הָעֵד וְאָמַר: 'תֶּלֶם אֶחָד הוּא שֶׁעָשִׂיתִי סִימָן וְלֹא כָּל הַשָּׂדֶה, וְאוֹתוֹ הַתֶּלֶם הַסָּמוּךְ לַמֶּצֶר בִּלְבַד הוּא שֶׁל רְאוּבֵן' – הֲרֵי זוֹ טַעֲנָה הַנִּשְׁמַעַת, וְיֵשׁ לוֹ לְעַרְעֵר עַל כָּל הַשָּׂדֶה חוּץ מֵאוֹתוֹ הַתֶּלֶם. אֵין כָּל הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא בְּאֶחָד מֵעֵדֵי הַשְּׁטָר שֶׁבָּא לְעַרְעֵר. אֲבָל הַדַּיָּן שֶׁקִּיֵּם הַשְּׁטָר – יֵשׁ לוֹ לְעַרְעֵר, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לִטְעֹן וְלוֹמַר: 'לֹא יָדַעְתִּי מֶה הָיָה כָּתוּב בַּשְּׁטָר', מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לַדַּיָּנִין לְקַיֵּם אֶת הַשְּׁטָר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קְרָאוּהוּ. אֲבָל הָעֵדִים אֵין חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם כֵּן קְרָאוּהוּ כֻּלּוֹ וְדִקְדְּקוּ בּוֹ.
ב. טָעַן הָעֵד וְאָמַר וכו'. אם העד טוען שעדותו מתייחסת רק לתלם הסמוך לגבול השדה הנמכרת, מקבלים את טענתו ויכול לערער על שאר השדה. אֲבָל הַדַּיָּן שֶׁקִּיֵּם הַשְּׁטָר. אם היה אחד מהדיינים שאישרו את החתימות שבשטר (ראה הלכות עדות ו,א). מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לַדַּיָּנִין לְקַיֵּם אֶת הַשְּׁטָר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קְרָאוּהוּ. שתפקידם של דייני הקיום לאמת את חתימת העדים בלבד, ואינם עוסקים בתוכן של השטר (שם ה"ח). אֲבָל הָעֵדִים אֵין חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם כֵּן קְרָאוּהוּ כֻּלּוֹ וכו'. ראה הלכות מלווה ולווה כד,ה.
ג. בָּא שִׁמְעוֹן וְנִמְלַךְ בְּלֵוִי וְאָמַר לוֹ: 'הֲרֵי אֲנִי קוֹנֶה שָׂדֶה פְּלוֹנִית מֵרְאוּבֵן, בַּעֲצָתְךָ שֶׁנִּקְנֶה אוֹתָהּ?', וְאָמַר לֵוִי: 'לֵךְ וּקְנֵהָ, טוֹבָה הִיא' – יֵשׁ לוֹ לְלֵוִי לְעוֹרֵר עָלֶיהָ וְלֹא אִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ, שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה, וְיֵשׁ לוֹ לוֹמַר: 'רְצוֹנִי הָיָה שֶׁתֵּצֵא מִתַּחַת יַד רְאוּבֵן שֶׁהָיָה אַלָּם, כְּדֵי שֶׁאֶתְבָּעֶנָּה בַּדִּין וְאֶקַּח שָׂדִי'.
ג. הֲרֵי אֲנִי קוֹנֶה. בכוונתי לקנות. בַּעֲצָתְךָ שֶׁנִּקְנֶה אוֹתָהּ. האם אתה מייעץ לי לקנות אותה. יֵשׁ לוֹ לְלֵוִי לְעוֹרֵר עָלֶיהָ. ולטעון שלא הייתה של המוכר, אלא שלו. שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה. שלא העיד על המכירה וכדומה, אלא נתן עצה בלבד.
ד. רְאוּבֵן שֶׁעִרְעֵר עַל שִׁמְעוֹן, וְשִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 'אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אַתָּה שָׂח, אֶלָּא שָׂדֶה זוֹ מִלֵּוִי לְקַחְתִּיהָ וַהֲרֵי עֵדִים שֶׁאֲכַלְתִּיהָ שְׁנֵי חֲזָקָה', אָמַר לוֹ רְאוּבֵן: 'וַהֲרֵי יֵשׁ לִי עֵדִים שֶׁבָּעֶרֶב בָּאתָה אֵלַי וְאָמַרְתָּ לִי: מְכֹר לִי שָׂדֶה זוֹ' – אֵין זוֹ רְאָיָה, וְיֵשׁ לְשִׁמְעוֹן לוֹמַר: 'רָצִיתִי לִקְנוֹת מִמְּךָ כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּעַרְעֵר וְלֹא תַּטְרִיחֵנִי בַּדִּין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ אִם הִיא לְךָ אוֹ אֵינָהּ', וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם לֹא טָעַן שִׁמְעוֹן טַעֲנָה זוֹ – אֵין טוֹעֲנִין לוֹ.
ד. שֶׁבָּעֶרֶב. אתמול, וזו הודאה שהשדה שלי ולא הייתה של המוכר שקנית ממנו. אֵין זוֹ רְאָיָה. שהרי לא עשה מעשה, ולכן יכול להסביר את דבריו (וכדלעיל ה"ג). אַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ אִם הִיא לְךָ אוֹ אֵינָהּ. ומכיוון שאין למערער ראיה שהיא שלו משאירים את השדה ביד המחזיק.
ה. רְאוּבֵן שֶׁעִרְעֵר וְהֵבִיא עֵדִים שֶׁשָּׂדֶה זוֹ שֶׁלּוֹ, וְשִׁמְעוֹן שֶׁבְּתוֹכָהּ טוֹעֵן: 'אַתָּה מְכַרְתָּהּ לִי וַאֲכַלְתִּיהָ שְׁנֵי חֲזָקָה', וּרְאוּבֵן אוֹמֵר: 'גָּזֵל אָכַלְתָּה' – בֵּין שֶׁלֹּא הָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁאָכַל כְּלָל בֵּין שֶׁהָיָה שָׁם עֵד אֶחָד שֶׁאֲכָלָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, אֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲזִיר הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל, שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר: 'שֶׁלִּי אָכַלְתִּי', וְאֵין עָלָיו עֵדִים שֶׁמְּחַיְּבִין אוֹתוֹ בַּפֵּרוֹת, שֶׁהֲרֵי מֵעַצְמוֹ הוֹדָה; וְזֶה הָעֵד שֶׁהֵעִיד שֶׁאֲכָלָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים – לְיַפּוֹת כֹּחוֹ שֶׁל אוֹכֵל הוּא בָּא, וְאִלּוּ הָיָה עִמּוֹ אַחֵר, הָיְתָה הַשָּׂדֶה עוֹמֶדֶת בְּיָדוֹ. לְפִיכָךְ רְאוּבֵן יִשָּׁבַע הֶסֵּת שֶׁלֹּא מָכַר, וְתַחֲזֹר לוֹ הַשָּׂדֶה, וְיִשָּׁבַע שִׁמְעוֹן הֶסֵּת שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב לוֹ כְּלוּם בַּפֵּרוֹת שֶׁאָכַל, וְיִפָּטֵר.
ה. שֶׁשָּׂדֶה זוֹ שֶׁלּוֹ. שהיא מוחזקת כשלו. גָּזֵל אָכַלְתָּה. אכלת ממנה לאחר שגזלת אותה. בֵּין שֶׁלֹּא הָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁאָכַל וכו'. בכל אופן שמוציאים את הקרקע מהמחזיק אינו חייב לשלם את פירותיה, מכיוון שאיננו יודעים שאכל את הפירות אלא על סמך דבריו, ואם נסתמך על דבריו שאכלה שלוש שנים, הרי יש לו חזקה עם טענתו.
ו. הָיוּ שְׁנֵי עֵדִים מְעִידִין עַל שִׁמְעוֹן שֶׁאֲכָלָהּ פָּחוֹת מִשְּׁנֵי חֲזָקָה – יַחֲזִיר כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל. וַאֲפִלּוּ הָיָה עֵד אֶחָד – חַיָּב לְהַחֲזִיר עַל פִּיו, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מַכְחִישׁ הָעֵד, אֶלָּא אוֹמֵר: 'אֱמֶת הֵעִיד, וְאָכַלְתִּי שְׁתֵּי שָׁנִים, וְשֶׁלִּי אָכַלְתִּי', וְנִמְצָא מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע, וּמְשַׁלֵּם.
ו. מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע וּמְשַׁלֵּם. שהמערער תובע פירות על פי העד, והמחזיק אינו יכול להישבע מכיוון שאינו מכחיש את העד, אלא טוען שאכל כדין (ראה לעיל ד,ח).
ז. כָּל הַמְחֻיָּב לְהַחֲזִיר הַפֵּרוֹת, אִם לֹא הָיוּ יְדוּעִים וְאֵין בֵּית דִּין יְכוֹלִין לְשַׁעֵר אוֹתָן כִּשְׂכַר הַבָּתִּים וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁהוּא יָדוּעַ, אֶלָּא הָיוּ פֵּרוֹת אִילָן אוֹ פֵּרוֹת שָׂדֶה שֶׁאֵינָן יְדוּעִין, הוֹאִיל וְאֵין כָּאן טַעֲנָה וַדָּיִית – יְשַׁלֵּם מַה שֶּׁיּוֹדֶה בּוֹ שֶׁאֲכָלוֹ, וּמַחֲרִימִין עַל מִי שֶׁאָכַל יוֹתֵר וְלֹא יְשַׁלֵּם.
ז. אִם לֹא הָיוּ יְדוּעִים. לא ברור מה אכל או כמה אכל. טַעֲנָה וַדָּיִית. תביעת ודאי כמה אכל. וּמַחֲרִימִין עַל מִי שֶׁאָכַל יוֹתֵר וְלֹא יְשַׁלֵּם. לביאור עניין החרם ראה לעיל א,ד בביאור.
ח. כָּל הַמַּחֲזִיר קַרְקַע מִתַּחַת יָדוֹ, אִם שְׂכָרָהּ לַאֲחֵרִים כְּשֶׁהָיָה מַחֲזִיק בָּהּ וְהָיוּ הַשּׂוֹכְרִין קַיָּמִין – מוֹצִיאִין מֵהֶן הַשָּׂכָר פַּעַם שְׁנִיָּה וְנוֹתְנִין לְבַעַל הַקַּרְקַע, וְחוֹזְרִין וְתוֹבְעִין זֶה שֶׁשָּׂכַר לָהֶם מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ.
ח. כָּל הַמַּחֲזִיר קַרְקַע מִתַּחַת יָדוֹ. והתחייב להחזיר גם את פירותיה. שְׂכָרָהּ. השכיר אותה. מוֹצִיאִין מֵהֶן הַשָּׂכָר פַּעַם שְׁנִיָּה וכו'. מכיוון שלא שילמו לבעל השדה האמתי.
ט. אָסוּר לְאָדָם לִטְעֹן טַעֲנוֹת שֶׁקֶר כְּדֵי לְעַוֵּת הַדִּין אוֹ כְּדֵי לְעַכְּבוֹ. כֵּיצַד? הָיָה נוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ מָנֶה – לֹא יִטְעָנֶנּוּ בְּמָאתַיִם כְּדֵי שֶׁיּוֹדֶה בְּמָנֶה וְיִתְחַיֵּב שְׁבוּעָה. הָיָה נוֹשֶׁה בּוֹ מָנֶה וּטְעָנוֹ בְּמָאתַיִם – לֹא יֹאמַר: 'אֶכְפֹּר בַּכֹּל בְּבֵית דִּין, וְאוֹדֶה לוֹ בְּמָנֶה בֵּינִי לְבֵינוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתְחַיֵּב לוֹ שְׁבוּעָה'.
ט. אָסוּר לְאָדָם לִטְעֹן טַעֲנוֹת שֶׁקֶר. גם אם אינו מתכוון להחזיק בממון שאינו שלו. לֹא יִטְעָנֶנּוּ בְּמָאתַיִם כְּדֵי שֶׁיּוֹדֶה בְּמָנֶה וְיִתְחַיֵּב שְׁבוּעָה. כדי לחייבו שבועה חמורה בנקיטת חפץ (שהרי בכל מקרה יכול להשביעו שבועת היסת), ובכך הריהו מעוות את הדין שמחייבו שבועה שאינו חייב בה (יד"פ). הָיָה נוֹשֶׁה בּוֹ מָנֶה וּטְעָנוֹ בְּמָאתַיִם. שהתובע שיקר ותבע ממנו מאתיים והנתבע היה באמת חייב מאה. לֹא יֹאמַר אֶכְפֹּר בַּכֹּל בְּבֵית דִּין וְאוֹדֶה לוֹ בְּמָנֶה בֵּינִי לְבֵינוֹ. שמעוניין לעכב את תשלום המנה לזמן אחר (שכדי להיפטר משבועת מודה במקצת היה יכול להביא לו כעת את המנה שמודה בו ולהיפטר מדין 'הילך'), ונמצא שמשקר כדי לעכב את הדין (שם).
י. הָיוּ שְׁלֹשָׁה נוֹשִׁין מָנֶה מָנֶה בְּאֶחָד, וְכָפַר בָּהֶן – לֹא יִהְיֶה אֶחָד תּוֹבֵעַ וּשְׁנַיִם מְעִידִין וּכְשֶׁיּוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ יַחֲלֹקוּ. וְעַל דְּבָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הִזְהִיר הַכָּתוּב וְאָמַר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" וכו' (שמות כג,ז). בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן
י. הָיוּ שְׁלֹשָׁה נוֹשִׁין מָנֶה מָנֶה בְּאֶחָד. שלושה, שלכל אחד מהם הנתבע חייב מנה. וְכָפַר בָּהֶן. קודם שבאו לדין. לֹא יִהְיֶה אֶחָד תּוֹבֵעַ. לא יתבע לעצמו את שלושת המנים שהוא חייב לשלושתם. וּשְׁנַיִם מְעִידִין. ושני האחרים יעידו כדבריו על מנת שיוכלו להוציא מהנתבע את כל החוב, אף על פי שבכך הם מונעים ממנו להתחמק מתשלום החוב. מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק. שיש להתרחק מלדבר דברי שקר אף אם הם נועדים להוציא ממון שמגיע על פי דין.

תקציר הפרק 

🤔 ולפעמים החגיגה נגמרת (בכאב בטן) כמו שלכל שבת יש מוצאי שבת, כפי שתמיד הזכיר לנו המפקד בצבא, כך כל חגיגת אכילת פירות משדה של אדם אחר נגמרת בכאב בטן נוראי – במקרה הטוב, ובתשלום שוטף של הנזקים שנגרמו – במקרה הרע. ההלכה היא שאם אדם אכל מפירות שדהו של אדם אחר במשך פחות משלוש שנים, אין לו חזקה על השדה, ועליו להחזיר את "כל הפירות שאכל"; אם אינו יודע לשער כמה פירות אכל במשך אותן שנים, "ישלם מה שיודה בו שאכלו", ומטילים חרם על "מי שאכל יותר ולא ישלם" (הלכות ו-ז)! 🤢

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות טוען ונטען ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן