פרק ט"ז, הלכות מלוה ולווה, ספר משפטים
כ״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ״ב באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שבועות, ספר הפלאה
י״ט באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שבועות, ספר הפלאה
י״ח באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט״ו באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ד באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ב באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ח׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ז׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ו׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ה׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ד׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ז, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ג׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט"ז, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ב׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
א׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ל׳ בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ט בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ח בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ז בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ו בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ה בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ד בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַחוֹב בְּאַחֲרָיוּת הַלֹּוֶה, עַד שֶׁיִּפְרָעֶנּוּ לְיַד הַמַּלְוֶה אוֹ לְיַד שְׁלוּחוֹ. אָמַר לוֹ הַמַּלְוֶה: 'זְרֹק לִי חוֹבִי וְהִפָּטֵר', וּזְרָקוֹ לוֹ וְאָבַד אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לְיַד הַמַּלְוֶה – פָּטוּר.
אָמַר לוֹ: 'זְרֹק לִי חוֹבִי בְּתוֹרַת גִּטִּין': הָיוּ הַמָּעוֹת קְרוֹבִין לַלֹּוֶה – הֲרֵי הֵן עֲדַיִן בְּאַחֲרָיוּתוֹ; הָיוּ קָרוֹב לַמַּלְוֶה – נִפְטַר הַלֹּוֶה; מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה – אִם אָבְדוּ מִשָּׁם אוֹ נִגְנְבוּ, מְשַׁלֵּם הַלֹּוֶה מֶחֱצָה.
א. שְׁלוּחוֹ. שליח שמינה המלווה לקבלת דמי החוב.
אָמַר לוֹ זְרֹק לִי חוֹבִי בְּתוֹרַת גִּטִּין. על פי כללי מסירת גט (ראה הלכות גירושין ה,יג-טו). קְרוֹבִין לַלֹּוֶה הֲרֵי הֵן עֲדַיִן בְּאַחֲרָיוּתוֹ. שבגיטין אם זרק גט ונפל במקום שקרוב אליו יותר ממנה, אינה מגורשת. הָיוּ קָרוֹב לַמַּלְוֶה נִפְטַר הַלֹּוֶה. שבגיטין כשנפל הגט קרוב לה מגורשת. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה. באמצע המרחק ביניהם. אִם אָבְדוּ מִשָּׁם אוֹ נִגְנְבוּ מְשַׁלֵּם הַלֹּוֶה מֶחֱצָה. ובגיטין במקרה זה ספק מגורשת.
ב. הָיָה רְאוּבֵן חַיָּב לְשִׁמְעוֹן מָנֶה, וְאָמַר לְלֵוִי: 'הוֹלֵךְ לְשִׁמְעוֹן מָנֶה זֶה שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ', אִם בָּא לַחֲזֹר – אֵינוֹ חוֹזֵר, וְהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַמָּנֶה לְשִׁמְעוֹן. הֶחֱזִיר לֵוִי אֶת הַמָּנֶה לִרְאוּבֵן – שְׁנֵיהֶן חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ, עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיַד שִׁמְעוֹן כָּל חוֹבוֹ.
ב. הוֹלֵךְ לְשִׁמְעוֹן מָנֶה זֶה שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ. תהיה שליח להשיב לו את החוב. אִם בָּא לַחֲזֹר. אם הלווה רוצה לחזור בו מהנתינה לשליח. אֵינוֹ חוֹזֵר. אינו רשאי לחזור, מכיוון שהשליח קנה את המנה עבור המלווה. וְהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַמָּנֶה לְשִׁמְעוֹן. אף על פי שאינו יכול לחזור בו, האחריות היא עליו ולא על המלווה, מכיוון שהוא מינה את השליח. שְׁנֵיהֶן חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ. גם השליח, מכיוון שהחזיר שלא כדין את המנה שכבר זכה בו המלווה.
ג. רְאוּבֵן שֶׁהָיָה חַיָּב לְשִׁמְעוֹן מָנֶה, וְאָמַר שִׁמְעוֹן לִרְאוּבֵן: 'מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ, תְּנֵהוּ לְלֵוִי', וְהָיוּ שְׁלָשְׁתָּן עוֹמְדִין, וְקִבֵּל לֵוִי, וְנִמְצָא רְאוּבֵן עָנִי וְאֵין לוֹ מַה שֶּׁיִּגְבֶּה מִמֶּנּוּ – הֲרֵי לֵוִי חוֹזֵר בְּחוֹבוֹ עַל שִׁמְעוֹן, שֶׁזֶּה הִטְעָהוּ. וְאִם יָדַע לֵוִי שֶׁהוּא עָנִי, אוֹ שֶׁהָיָה עָשִׁיר בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וְהֶעֱנִי – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, שֶׁהֲרֵי קִבֵּל.
טָעַן לֵוִי שֶׁהָיָה רְאוּבֵן עָנִי וְהִטְעָהוּ, וְשִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 'עָשִׁיר הָיָה וְהֶעֱנִי' – יֵרָאֶה לִי שֶׁעַל שִׁמְעוֹן לְהָבִיא רְאָיָה וְאַחַר כָּךְ יִפָּטֵר מֵחוֹב לֵוִי; לֹא יְהֵא אֶלָּא שׁוֹבֵר בְּיָדוֹ, אוֹמְרִין לוֹ: 'קַיֵּם שׁוֹבֶרְךָ וְהִפָּטֵר'.
ג. תְּנֵהוּ לְלֵוִי. כפירעון חוב של שמעון ללוי. וְהָיוּ שְׁלָשְׁתָּן עוֹמְדִין. יחד (ראה הלכות מכירה ו,ח). וְקִבֵּל לֵוִי. הסכים לכך, שראובן יהיה חייב לו במקום שמעון. וְנִמְצָא רְאוּבֵן עָנִי וְאֵין לוֹ מַה שֶּׁיִּגְבֶּה מִמֶּנּוּ. התברר שאין ללוי אפשרות לגבות את חובו מראובן. לֵוִי חוֹזֵר בְּחוֹבוֹ עַל שִׁמְעוֹן. לוי יכול לחזור ולתבוע את שמעון שיפרע לו חובו. שֶׁהֲרֵי קִבֵּל. שלוי הסכים, ולכן החוב ששמעון חייב לראובן נקנה ללוי ושמעון נפטר מחובו ללוי.
טָעַן לֵוִי שֶׁהָיָה רְאוּבֵן עָנִי וְהִטְעָהוּ. שמעון, והקניין היה קניין טעות ושמעון עדיין חייב לו. וְשִׁמְעוֹן אוֹמֵר עָשִׁיר הָיָה וְהֶעֱנִי. ולא הטעה אותו. לֹא יְהֵא אֶלָּא שׁוֹבֵר בְּיָדוֹ וכו'. שהרי אפילו אם יש לו שובר על הפירעון חייב להוכיח אמתותו כדי להיפטר. ולכן גם כאן שטוען שנפטר מן האחריות לתשלום, עליו להוכיח זאת.
ד. כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מֶקַח וּמִמְכָּר שֶׁרְאוּבֵן שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ אֵצֶל שִׁמְעוֹן כְּלוּם, וְהָיָה רְאוּבֵן חַיָּב לְלֵוִי מָנֶה וְהִמְחָהוּ אֵצֶל שִׁמְעוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁהִמְחָהוּ בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן – לֹא קָנָה, וְאִם רָצָה שִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא יִתֵּן – לֹא יִתֵּן; וְאִם נָתַן – חוֹזֵר וְגוֹבֶה מֵרְאוּבֵן, שֶׁהֲרֵי עַל פִּיו נָתַן.
וְכֵן אִם רָצָה לֵוִי לַחֲזֹר בּוֹ וְלוֹמַר: 'אֵינִי רוֹצֶה לִגְבּוֹת מִשִּׁמְעוֹן' – חוֹזֵר וְגוֹבֶה חוֹבוֹ מֵרְאוּבֵן. וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּרַע מִקְצָתוֹ מִשִּׁמְעוֹן – חוֹזֵר וְגוֹבֶה הַשְּׁאָר מֵרְאוּבֵן.
ד. בְּהִלְכוֹת מֶקַח וּמִמְכָּר. הלכות מכירה ו,ט. שֶׁרְאוּבֵן שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ אֵצֶל שִׁמְעוֹן כְּלוּם. ששמעון לא היה חייב לו כסף. וְהִמְחָהוּ אֵצֶל שִׁמְעוֹן. הסכימו במעמד שלושתם שלוי יגבה משמעון את מה שראובן חייב לו, וראובן ישלם לשמעון במועד מאוחר יותר. אַף עַל פִּי שֶׁהִמְחָהוּ בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן לֹא קָנָה. שהדין שנזכר בהלכה הקודמת הוא דין ייחודי שנוהג רק כאשר האדם שהמחו אצלו את המעות היה חייב כסף ללווה שהמחה אצלו, ולא במקרים אחרים (שם ה"ח). וְאִם רָצָה שִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא יִתֵּן לֹא יִתֵּן. שמעון אינו חייב לתת ללוי את תשלום החוב של ראובן אף שסיכמו כך. וְאִם נָתַן. אם בכל זאת נתן שמעון ללוי. חוֹזֵר וְגוֹבֶה מֵרְאוּבֵן שֶׁהֲרֵי עַל פִּיו נָתַן. וראובן התחייב להחזיר לו את מה שייתן ללוי.
ה. חֶנְוָנִי שֶׁהָיָה נוֹתֵן לְבַעַל הַבַּיִת מִן הַחֲנוּת כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה בְּתוֹרַת הַלְוָאָה, וּמַקִּיפוֹ עַד שֶׁיִּתְקַבֵּץ הַכֹּל וּפוֹרֵעַ לוֹ, וְאָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת: 'תֵּן לְפוֹעֲלִי סֶלַע' אוֹ 'לְבַעַל חוֹבִי מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְלִי', 'וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ', וַהֲרֵי הַחֶנְוָנִי אוֹמֵר: 'נָתַתִּי', וְהַפּוֹעֵל אוֹ בַּעַל חוֹב אוֹמֵר: 'לֹא לָקַחְתִּי' – הֲרֵי הַפּוֹעֵל אוֹ בַּעַל חוֹב נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת חוֹבוֹ.
וְכֵן הַחֶנְוָנִי נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת מַה שֶּׁטָּעַן שֶׁנָּתַן, שֶׁהֲרֵי הוּא אָמַר לוֹ לִתֵּן. וְהַפּוֹעֵל נִשְׁבָּע בְּמַעֲמַד הַחֶנְוָנִי, וְכֵן הַחֶנְוָנִי בְּמַעֲמַד הַפּוֹעֵל אוֹ בַּעַל חוֹב, כְּדֵי שֶׁיִּכָּלְמוּ זֶה מִזֶּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וּשְׁבוּעָה זוֹ תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא בִּנְקִיטַת חֵפֶץ, מִפְּנֵי שֶׁבָּאִים שְׁנֵיהֶן לִטֹּל.
לְפִיכָךְ, אִם מֵת הַחֶנְוָנִי – נוֹטֵל בַּעַל חוֹב שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה, וְכֵן אִם מֵת הַפּוֹעֵל אוֹ בַּעַל חוֹב – נוֹטֵל הַחֶנְוָנִי שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה, שֶׁהֲרֵי אֵין בַּעַל הַבַּיִת מַפְסִיד כְּלוּם, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא תַּשְׁלוּם אֶחָד.
ה. וּמַקִּיפוֹ עַד שֶׁיִּתְקַבֵּץ הַכֹּל. דוחה את גביית התשלום עד שיצטבר סכום מסוים ואז פורע לו בעל הבית את הכול. תֵּן לְפוֹעֲלִי סֶלַע וכו'. מבקש מהחנווני שישלם לפועל שלו או לבעל חובו והוא יחזיר לו כשיפרע את ההקפה. וַהֲרֵי הַחֶנְוָנִי אוֹמֵר נָתַתִּי. לפועל או לבעל החוב כפי שסוכם. לֹא לָקַחְתִּי. מהחנווני, וטוען שבעל הבית חייב לשלם לו. הֲרֵי הַפּוֹעֵל אוֹ בַּעַל חוֹב נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. שהרי בעל הבית איננו יודע אם החנווני שילם או לא. והרי הוא מודה על כך שהיה חייב להם וטוען שמא פרע חובו, והם טוענים טענת ודאי שעדיין חייב להם.
שֶׁהֲרֵי הוּא אָמַר לוֹ לִתֵּן. שמכיוון שלא דרש ממנו לתת בפני עדים האמין לו שייתן והתחייב לשלם לו על כך (ראה בבלי בבא מציעא ג,א). כְּדֵי שֶׁיִּכָּלְמוּ זֶה מִזֶּה. ומי שמשקר אולי יודה ויימנע משבועת שקר. וּשְׁבוּעָה זוֹ תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא בִּנְקִיטַת חֵפֶץ מִפְּנֵי שֶׁבָּאִים שְׁנֵיהֶן לִטֹּל. שמעיקר הדין אינם צריכים להישבע כלל, אבל חכמים תיקנו שיישבעו מכיוון שבעל הבית מפסיד מכך ששני הצדדים נוטלים ממנו.
לְפִיכָךְ אִם מֵת הַחֶנְוָנִי נוֹטֵל בַּעַל חוֹב שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה וכו'. שחיוב השבועה הוא מפני שצריך לשלם לשניהם, ולכן כשאחד מהם מת ואינו תובע, אין השני נשבע כלל.
ו. הַחֶנְוָנִי אוֹמֵר: 'אַתָּה אָמַרְתָּ לִי: תֵּן לָזֶה' אוֹ 'צִוִּיתָה לִי וְאָמַרְתָּ: אִם יָבֹא פְּלוֹנִי תֵּן לוֹ', וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר: 'לֹא אָמַרְתִּי לְךָ' – הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר, וְהַחֶנְוָנִי עוֹשֶׂה דִּין עִם זֶה שֶׁנָּתַן לוֹ.
וְכֵן אִם אָמַר הַחֶנְוָנִי לְבַעַל הַבַּיִת הַמַּקִּיפוֹ: 'כָּתוּב בְּפִנְקָסִי שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ מָנֶה', וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר: 'אֵינִי יוֹדֵעַ' – נִשְׁבָּע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ וְנִפְטָר, כְּדִין כָּל טוֹעֵן עַל חֲבֵרוֹ לְכָל דָּבָר, וְאֵין בָּזֶה תַּקָּנַת חֲכָמִים.
ו. הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר. כדין הכופר בכול (ראה הלכות טוען נטען א,ג).
לְבַעַל הַבַּיִת הַמַּקִּיפוֹ. שרגיל לקנות ממנו בהקפה. כָּתוּב בְּפִנְקָסִי שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ מָנֶה. שאתה חייב לי מנה. כְּדִין כָּל טוֹעֵן עַל חֲבֵרוֹ לְכָל דָּבָר. כמי שתובע את חברו, והנתבע אומר שאינו יודע אם בכלל התחייב לו (ראה הלכות טוען ונטען א,ח). וְאֵין בָּזֶה תַּקָּנַת חֲכָמִים. שיישבע בנקיטת חפץ.
ז. רְאוּבֵן שֶׁהוֹצִיא שְׁטַר חוֹב שֶׁיֵּשׁ לְלֵוִי עַל שִׁמְעוֹן, וְטָעַן שֶׁלֵּוִי נְתָנוֹ לוֹ בִּכְתִיבָה וּמְסִירָה וְאָבַד הַשְּׁטָר שֶׁהִקְנָהוּ בּוֹ, אוֹ שֶׁטָּעַן שֶׁהִקְנָהוּ לוֹ עַל גַּב קַרְקַע – הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה אוֹתוֹ מִשִּׁמְעוֹן, הוֹאִיל וְיָצָא מִתַּחַת יָדוֹ. טָעַן שִׁמְעוֹן שֶׁפָּרַע לְלֵוִי וְאָמַר: 'יִשָּׁבַע לִי' – יִשָּׁבַע לֵוִי, וְאַחַר כָּךְ יִגְבֶּה רְאוּבֵן. הוֹדָה לוֹ שֶׁפָּרַע – יְשַׁלֵּם לֵוִי לִרְאוּבֵן. טָעַן לֵוִי שֶׁלֹּא מָכַר וְלֹא נָתַן שְׁטָר זֶה – נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר.
ז. וְטָעַן שֶׁלֵּוִי נְתָנוֹ לוֹ בִּכְתִיבָה וּמְסִירָה וְאָבַד הַשְּׁטָר שֶׁהִקְנָהוּ בּוֹ. בקניין שטר חוב לא די במסירת השטר לקונה אלא יש להוסיף לקניין כתיבת שטר שבו מקנה בעל החוב את השעבוד שבשטר לקונה (ראה הלכות מכירה ו,יא). אוֹ שֶׁטָּעַן שֶׁהִקְנָהוּ לוֹ עַל גַּב קַרְקַע. שאם מקנה את השטר בקניין אגב קרקע אין צורך בכתיבה (שם הי"ד). הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה אוֹתוֹ מִשִּׁמְעוֹן הוֹאִיל וְיָצָא מִתַּחַת יָדוֹ. שמסתבר שהוא באמת שלו, ואין צריך להביא עדים על קניית השטר. אמנם אם שמעון טוען שאינו מאמין לראובן שלוי הקנה לו את השטר, על ראובן להביא ראיה כדי שיוכל לגבות את החוב (הלכות מכירה ו,יא). וְאָמַר יִשָּׁבַע לִי יִשָּׁבַע לֵוִי. שכאשר הלווה טוען שפרע ורוצה שהמלווה יישבע לו שחובו לא נפרע משביעים את המלווה (לעיל יד,ב). הוֹדָה לוֹ שֶׁפָּרַע. לוי מודה שקיבל משמעון את תשלום החוב. טָעַן לֵוִי שֶׁלֹּא מָכַר וְלֹא נָתַן שְׁטָר זֶה. לוי טוען שאמנם גבה את החוב, אך לא מכר או נתן במתנה את השטר לראובן ואינו חייב לשלם לו. נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר. כדין כופר בכול.
ח. שְׁטָר שֶׁהָיָה בְּיַד שָׁלִישׁ, וְהוֹצִיאוֹ מִתַּחַת יָדוֹ בְּבֵית דִּין וְאָמַר: 'פָּרוּעַ הוּא' – נֶאֱמָן, אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁטָר מְקֻיָּם, שֶׁאִלּוּ רָצָה הָיָה שׂוֹרְפוֹ אוֹ קוֹרְעוֹ. וְכֵן אִם מֵת הַשָּׁלִישׁ, וְנִמְצָא כְּתָב יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי הַשָּׁלִישׁ שֶׁשְּׁטָר זֶה הַמֻּנָּח אֶצְלוֹ פָּרוּעַ – הֲרֵי זֶה פָּרוּעַ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדִים עַל הַכְּתָב.
אֲבָל כְּתָב שֶׁיָּצָא מִתַּחַת יְדֵי הַמַּלְוֶה שֶׁשְּׁטָר פְּלוֹנִי פָּרוּעַ, אֲפִלּוּ הָיָה בִּכְתַב יְדֵי הַמַּלְוֶה – אֵינוֹ אֶלָּא כִּמְשַׂחֵק.
ח. שָׁלִישׁ. אדם שלישי שמשמש כנאמן על השטר. אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁטָר מְקֻיָּם. שחתימותיו נבדקו ואושרו בבית דין, ואילו היה ביד המלווה לא היה יכול הלווה לטעון שפרע את החוב. וְנִמְצָא כְּתָב יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי הַשָּׁלִישׁ שֶׁשְּׁטָר זֶה הַמֻּנָּח אֶצְלוֹ פָּרוּעַ. מצאו שאצל השליש היה מסמך שכתוב בו שהשטר המופקד אצלו פרוע.
אֵינוֹ אֶלָּא כִּמְשַׂחֵק. ואין להתייחס לכך כהודאה.
ט. הָיוּ עֵדִים עַל הַכְּתָב: אִם הָיוּ מְקֻיָּמִין – הֲרֵי הַשְּׁטָר פָּרוּעַ; וְאִם אֵין עָלָיו קִיּוּם – יִשָּׁאֲלוּ הָעֵדִים הַחוֹתְמִין עַל זֶה הַשּׁוֹבֵר. אִם לֹא יָדְעוּ אוֹ שֶׁאֵין הָעֵדִים מְצוּיִין, הוֹאִיל וּמִתַּחַת יְדֵי הַמַּלְוֶה אוֹ מִתַּחַת יְדֵי יוֹרְשָׁיו יָצָא – אֵין הַשּׁוֹבֵר כְּלוּם.
ט. הָיוּ עֵדִים עַל הַכְּתָב. יש חתימת עדים על כתב פירעון השטר שכתב המלווה. אִם הָיוּ מְקֻיָּמִין. אם מופיע על השטר אישור של בית דין שמאמת את חתימת העדים. הֲרֵי הַשְּׁטָר פָּרוּעַ. שהעובדה שטרחו לקיים את השובר מעידה על כך שהוא רציני. יִשָּׁאֲלוּ הָעֵדִים. אם ראו את הפירעון, או שחתמו על השובר על פי בקשת המלווה וללא שראו שחובו נפרע.
י. נִמְצָא הַשְּׁטָר בֵּין שְׁטָרוֹת פְּרוּעִין – הֲרֵי זֶה פָּרוּעַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדִים עַל הַכְּתָב הַנִּמְצָא. וְכֵן אִם נִמְצָא כָּתוּב בְּגוּפוֹ שֶׁל שְׁטָר, בֵּין מִפָּנָיו בֵּין מֵאַחֲרָיו וַאֲפִלּוּ בִּקְצָתוֹ: 'שְׁטָר זֶה פָּרוּעַ' אוֹ 'נִפְרַע מִמֶּנּוּ כָּךְ וְכָךְ' – עוֹשִׂין עַל פִּי הַכְּתָב, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עַל הַכְּתָב עֵדִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא מִתַּחַת יְדֵי הַמַּלְוֶה, שֶׁאִלּוּ לֹא נִפְרַע לֹא הָיָה כּוֹתֵב עַל הַשְּׁטָר.
י. נִמְצָא הַשְּׁטָר וכו'. אם אותו שטר שיש עליו כתב שהוא פרוע נמצא בין השטרות הפרועים של המלווה, מן הסתם שגם הוא פרוע. וְכֵן אִם נִמְצָא כָּתוּב בְּגוּפוֹ שֶׁל שְׁטָר. על השטר עצמו, ולא בכתב נפרד. מִפָּנָיו… מֵאַחֲרָיו. בצדו הקדמי או האחורי של השטר. בִּקְצָתוֹ. בקצה השטר. עוֹשִׂין עַל פִּי הַכְּתָב. גם אם אינו מונח בין השטרות הפרועים.
יא. הַמּוֹצֵא שְׁטָר בֵּין שְׁטָרוֹתָיו וְאֵין יָדוּעַ מַה טִּיבוֹ – יִהְיֶה מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.
יא. וְאֵין יָדוּעַ מַה טִּיבוֹ. אם החוב שכתוב בו כבר נגבה. עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. ויברר את העניין.
יב. הָאוֹמֵר לְבָנָיו: 'שְׁטָר בֵּין שְׁטָרוֹתַי פָּרוּעַ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵי זֶה הוּא' – שְׁטָרוֹתָיו כֻּלָּן פְּרוּעִין. נִמְצָא לְאֶחָד שָׁם שְׁנַיִם – הַגָּדוֹל פָּרוּעַ וְהַקָּטָן אֵינוֹ פָּרוּעַ. אָמַר לַחֲבֵרוֹ: 'שְׁטָר לְךָ בְּיָדִי פָּרוּעַ' – הַגָּדוֹל פָּרוּעַ וְהַקָּטָן אֵינוֹ פָּרוּעַ. 'חוֹב לְךָ בְּיָדִי פָּרוּעַ' – שְׁטָרוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו כֻּלָּן פְּרוּעִין.

יב. הָאוֹמֵר לְבָנָיו וכו'. ואחר כך מת. שְׁטָר בֵּין שְׁטָרוֹתַי. אחד משטרותי. שְׁטָרוֹתָיו כֻּלָּן פְּרוּעִין. לא ניתן לגבות אף שטר. נִמְצָא לְאֶחָד שָׁם שְׁנַיִם. אם יש שני שטרות על אותו לווה. הַגָּדוֹל פָּרוּעַ וְהַקָּטָן אֵינוֹ פָּרוּעַ. מכיוון שהודה רק בשטר אחד, ודאי שאחד מהשטרות של אדם זה אינו פרוע, ולכן השטר שבו הסכום הגדול יהיה מוחזק כפרוע, ויכולים לגבות את השטר שסכומו קטן יותר. אָמַר לַחֲבֵרוֹ שְׁטָר לְךָ בְּיָדִי פָּרוּעַ. ויש לו עליו שני שטרות. חוֹב לְךָ בְּיָדִי פָּרוּעַ. ולא התייחס לשטרות. שְׁטָרוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו כֻּלָּן פְּרוּעִין. מכיוון שייתכן שכוונת דבריו היא שאין לו עליו חוב כלל.

תקציר הפרק 

🤔 חתיכת שטר פרוע, השטר הזה!
כשאומרים על מישהו שהוא "פרוע", לרוב מתכוונים לומר שהוא לא הולך בתלם, מבולגן או לא אחראי. ומה בנוגע לשטר "פרוע"? כאן הכוונה לכך שהחוב שולם (נפרע). לרוב, קיומו של שטר חוב היא הוכחה לכך שגם החוב עצמו עודנו קיים, שהרי ברגע שאדם פורע את חובו הוא מקבל לידיו את השטר ורשאי להשמיד אותו. ומה קורה כאשר השטר עדיין קיים בידיו של אדם שלישי, המשמש כנאמן על השטר, אלא שאותו נאמן אומר שהשטר "פרוע הוא"? מאמינים לו, "אף על פי שהשטר מקוים", כלומר, שהחתימות שבו נבדקו ואושרו בבית דין, וזאת משום שאילו רצה בכך הנאמן, "היה שורפו או קורעו" וממילא לא הייתה למלווה שום דרך לטעון שהחוב לא נפרע (הלכה ח) 👹

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות מלוה ולווה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1. החנווני טוען שאמר לו לשלם ובעל הבית מכחיש – פוטר עצמו בשבועה?

2.שטר חוב שלא ידוע עליו דבר – חייב לקורעו?

3.שלח את פדיון החוב ביד שליח ונגנב – האם שליח חייב?

 

 

 

תשובות
1.כן
2.לא
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן