פרק י"א, הלכות מלוה ולווה, ספר משפטים
כ״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ״ב באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שבועות, ספר הפלאה
י״ט באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שבועות, ספר הפלאה
י״ח באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט״ו באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ד באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ב באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ח׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ז׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ו׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ה׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ד׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ז, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ג׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט"ז, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ב׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
א׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ל׳ בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ט בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ח בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ז בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ו בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ה בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ד בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי עֵדִים, אוֹ שֶׁאָמַר לָעֵדִים: 'הֱיוּ עָלַי עֵדִים שֶׁאֲנִי חַיָּב לָזֶה מָנֶה' אוֹ 'אַתֶּם עֵדַי שֶׁאֲנִי חַיָּב לָזֶה מָנֶה' – זוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת מִלְוָה עַל פֶּה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרְעוֹ בְּעֵדִים. לְפִיכָךְ, אִם טָעַן אַחַר כָּךְ וְאָמַר: 'פָּרַעְתִּי' – נִשְׁבָּע הֶסֵּת, וְנִפְטָר.
אֲבָל הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בִּשְׁטָר – צָרִיךְ לְפָרְעוֹ בְּעֵדִים. לְפִיכָךְ, אִם טָעַן וְאָמַר: 'פָּרַעְתִּי שְׁטָר זֶה' – אֵינוֹ נֶאֱמָן, אֶלָּא אוֹמְרִין לוֹ: 'אוֹ הָבֵא עֵדִים אוֹ עֲמֹד וְשַׁלֵּם לוֹ חוֹבוֹ'.
לְפִיכָךְ, הָאוֹמֵר לָעֵדִים: 'הֱיוּ עָלַי עֵדִים שֶׁאֲנִי חַיָּב לָזֶה מָנֶה' – אֵין כּוֹתְבִין עֵדוּתָן וְנוֹתְנִין לַמַּלְוֶה, שֶׁלֹּא יַחֲזִירוּ עֵדוּת עַל פֶּה מִלְוָה בִּשְׁטָר, עַד שֶׁיֹּאמַר לָהֶן הַלֹּוֶה: 'כִּתְבוּ שְׁטָר וְחִתְמוּ בּוֹ וּתְנוּ לוֹ'. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לָהֶן כָּךְ – צְרִיכִין לְהִמָּלֵךְ בּוֹ אַחַר שֶׁחָתְמוּ בַּשְּׁטָר, וְאַחַר כָּךְ נוֹתְנִין הַשְּׁטָר בְּיַד הַמַּלְוֶה.
קָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ מָנֶה – הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר לָהֶן 'כְּתֹבוּ', שֶׁסְּתָם קִנְיָן לִכְתִיבָה עוֹמֵד, וְאֵינָן צְרִיכִין לְהִמָּלֵךְ בּוֹ.
א. אוֹ שֶׁאָמַר לָעֵדִים הֱיוּ עָלַי עֵדִים וכו'. וכשמודה באופן זה הרי זו עדות המחייבת אותו בתשלום (ראה הלכות עדות יז,ד). לְפִיכָךְ אִם טָעַן אַחַר כָּךְ וְאָמַר פָּרַעְתִּי. והמלווה טוען שלא פרע לו. נִשְׁבָּע הֶסֵּת. שבועה שתיקנו חכמים לנתבע שכופר בכל הטענה נגדו (הלכות טוען ונטען א,ג).
צָרִיךְ לְפָרְעוֹ בְּעֵדִים. כדי שיעידו שהשטר פרוע (אבל אם המלווה מחזיר ללווה את השטר או כותב לו שובר על פירעון השטר אין צורך בעדים). אֵינוֹ נֶאֱמָן. לטעון פרעתי, אם המלווה טוען שלא פרע לו (אמנם חכמים תיקנו שהלווה יכול לחייב את המלוה להישבע שלא פרע לו כדלקמן יד,ב).
לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר לָעֵדִים וכו'. מפני ההבדל שיש בין מלווה בעל פה למלווה בשטר, יש להקפיד לא לכתוב שטר במלווה על פה. יַחֲזִירוּ. יסבו. לְהִמָּלֵךְ בּוֹ. לבקש את הסכמתו.
קָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ. עשו קניין סודר לחיזוק הדברים (ראה הלכות מכירה ה,ה ובביאור שם). כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין. כותבים שטר על החוב ונותנים אותו לבעל החוב, ומכאן ולהבא נחשב החוב הזה כמלווה בשטר. שֶׁסְּתָם קִנְיָן לִכְתִיבָה עוֹמֵד. כשעשו קניין על החוב התכוונו שיכתבו עליו שטר גם אם לא נאמר כך בפירוש. וְאֵינָן צְרִיכִין לְהִמָּלֵךְ בּוֹ. בכתיבה ובנתינה.
ב. לֹוֶה שֶׁכָּתַב שְׁטָר בִּכְתָב יָדוֹ וְהֵעִיד בּוֹ עֵדִים וּנְתָנוֹ לַמַּלְוֶה – הֲרֵי זֶה שְׁטָר כָּשֵׁר. וְכֵן אִם כָּתַב שְׁטָר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ עֵדִים וּנְתָנוֹ לַמַּלְוֶה בִּפְנֵי עֵדִים – הֲרֵי זוֹ מִלְוָה בִּשְׁטָר, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה כְּתָב שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּף, וְיִקְרְאוּ אוֹתוֹ הָעֵדִים שֶׁנִּמְסַר בִּפְנֵיהֶם. וְיֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁהוֹרָה שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר לָעֵדִים שֶׁיִּמְסְרוּ בִּפְנֵיהֶם: 'חִתְמוּ וְהָעִידוּ שֶׁנִּמְסַר בִּפְנֵיכֶם'.
ב. וְהֵעִיד בּוֹ עֵדִים. החתים בו עדים. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ עֵדִים וּנְתָנוֹ לַמַּלְוֶה בִּפְנֵי עֵדִים הֲרֵי זוֹ מִלְוָה בִּשְׁטָר. אף שלא חתמו עדים בשטר, עדי מסירתו מחשיבים אותו כמלווה בשטר (לדין דומה בגט ראה הלכות גירושין א,טו). שֶׁיִּהְיֶה כְּתָב שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּף וְיִקְרְאוּ אוֹתוֹ הָעֵדִים. שלא יהיה ניתן לזייפו ויראו העדים את מה שנכתב. שאם לא כן, יוכל המלווה לשנות מהכתוב בו. וְיֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁהוֹרָה… חִתְמוּ וְהָעִידוּ. כדי שיהיה לשטר פרסום (מ"מ), וכותבים זאת בשטר נפרד (כס"מ).
ג. הוֹצִיא עָלָיו כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ, וְאֵין שָׁם עֵדִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֻחְזַק כְּתַב יָדוֹ בְּבֵית דִּין – הֲרֵי זוֹ כְּמִלְוָה עַל פֶּה לְכָל דָּבָר, וְאִם טָעַן שֶׁפָּרַע – נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה בִּכְתָב זֶה לֹא מִן הַיּוֹרֵשׁ וְלֹא מִן הַלָּקוֹחוֹת.
ג. וְאֵין שָׁם עֵדִים. החתומים על השטר. שֶׁהֻחְזַק כְּתַב יָדוֹ בְּבֵית דִּין. שבית דין קיימו את השטר ואישרו שזה כתב ידו. הֲרֵי זוֹ כְּמִלְוָה עַל פֶּה לְכָל דָּבָר. מכיוון שההלוואה לא התפרסמה כהלוואה בשטר (ראה לקמן ה"ד). לֹא מִן הַיּוֹרֵשׁ. שאין גובים ממנו במלווה על פה (אלא באופנים מסוימים כמבואר לקמן ה"ו). וְלֹא מִן הַלָּקוֹחוֹת. שקנו קרקע מן הלווה. שבמלווה בשטר יכול המלווה לגבות את חובו מכל הנכסים שהשתעבדו לו ואף מנכסים שמכר הלווה, אבל במלווה על פה אינו יכול לגבות מנכסים שמכר הלווה (לקמן ה"ד).
ד. כָּל מִלְוָה שֶׁבִּשְׁטָר – גּוֹבֶה אוֹתָהּ מִן הַיּוֹרְשִׁין וְגוֹבֶה מִן הַלָּקוֹחוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וּמִלְוָה עַל פֶּה – גּוֹבֶה אוֹתָהּ מִן הַיּוֹרֵשׁ וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלָּקוֹחוֹת, לְפִי שֶׁאֵין לָהּ קוֹל, לְפִיכָךְ לֹא יִטְרֹף בָּהּ.
אֲבָל מִלְוָה שֶׁבִּשְׁטָר – קוֹל יֵשׁ לָהּ, וְהַלּוֹקֵחַ הִפְסִיד עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא שָׁאַל עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁנְּכָסָיו שֶׁל זֶה מְשֻׁעְבָּדִין בַּמִּלְוָה שֶׁעָלָיו, שֶׁכָּל נִכְסֵי הַלֹּוֶה תַּחַת שִׁעְבּוּד הַמַּלְוֶה מִן הַתּוֹרָה.
ד. וְגוֹבֶה מִן הַלָּקוֹחוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן יח,א. וּמִלְוָה עַל פֶּה גּוֹבֶה אוֹתָהּ מִן הַיּוֹרֵשׁ. בתנאים המובארים לקמן ה"ו. וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלָּקוֹחוֹת לְפִי שֶׁאֵין לָהּ קוֹל. ההלוואה נעשתה בלא פרסום והלוקח אינו יכול להישמר מלקנות את קרקעות הלווה המשועבדות, ולכן תיקנו חכמים שבמלווה על פה אין גובים מן הלקוחות.
וְהַלּוֹקֵחַ הִפְסִיד עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא שָׁאַל וכו'. מכיוון שההלוואה מפורסמת, הקונה מן הלווה היה יכול לברר ולדעת שקרקע זו משועבדת ושייתכן שיגבו בה את החוב. נִכְסֵי הַלֹּוֶה. הקרקעות, אבל המיטלטלין אינם משועבדים מן התורה (לקמן ה"ז).
ה. הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ בְּעֵדִים, וְיָצָאת מִתַּחַת יְדֵי הַלּוֹקֵחַ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם שְׁטָר בְּיַד הַלּוֹקֵחַ – הֲרֵי זֶה חוֹזֵר וְטוֹרֵף מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִין, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, שֶׁכָּל הַמּוֹכֵר – בְּפַרְהֶסְיָא מוֹכֵר, וְקוֹל יֵשׁ לוֹ.
ה. הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ בְּעֵדִים וְיָצָאת מִתַּחַת יְדֵי הַלּוֹקֵחַ. שהשדה הייתה משועבדת לבעלי חוב של המוכר ונלקחה על ידם. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם שְׁטָר וכו'. למוכר יש אחריות על השדה שמכר, ואם היא נלקחת מהקונה עליו להחזיר לו את דמי הקנייה (הלכות מכירה יט,ג). ומכיוון שהמכירה נעשתה בפרסום, גם אם נעשתה ללא שטר, יכול הקונה לגבות את חובו מנכסים משועבדים שקנו לקוחות אחרים אחרי שקנה את השדה. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן כא,א.
ו. אֵין הַהַלְוָאָה שֶׁעַל פֶּה נִגְבֵּית מִן הַיּוֹרְשִׁין אֶלָּא בְּאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ: בְּשֶׁהַחַיָּב בָּהּ מוֹדֶה וְצִוָּה בְּחָלְיוֹ שֶׁיֵּשׁ לִפְלוֹנִי עָלָיו חוֹב עֲדַיִן; אוֹ שֶׁהָיְתָה הַהַלְוָאָה לִזְמַן וְלֹא הִגִּיעַ זְמַן לְפָרְעָהּ, וַחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם פּוֹרֵעַ בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ; אוֹ שֶׁנִּדּוּהוּ עַד שֶׁיִּתֵּן, וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ – כָּל אֵלּוּ גּוֹבִין מִן הַיּוֹרֵשׁ בְּלֹא שְׁבוּעָה.
אֲבָל אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁהָיָה אֲבִיהֶן חַיָּב לָזֶה מָנֶה, אוֹ שֶׁ'בְּפָנֵינוּ הִלְוָהוּ' – אֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרֵשׁ כְּלוּם, שֶׁמָּא פְּרָעוֹ, שֶׁהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּעֵדִים אֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרְעוֹ בְּעֵדִים. וְכֵן אִם הוֹצִיא כְּתַב יַד אֲבִיהֶן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ – אֵינוֹ גּוֹבֶה בּוֹ כְּלוּם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ו. אֶלָּא בְּאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ. שבהם מוכח שלא פרע לו. בְּשֶׁהַחַיָּב בָּהּ מוֹדֶה וכו'. שהאב הודה על החוב לפני מותו. אוֹ שֶׁנִּדּוּהוּ עַד שֶׁיִּתֵּן וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ. נידו את האב מחמת שלא רצה לפרוע את החוב והוא מת לפני שהסירו את הנידוי, ואם היה פורע היו מסירים ממנו את הנידוי (ראה הלכות תלמוד תורה ו,יד).
אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁהָיָה אֲבִיהֶן חַיָּב לָזֶה מָנֶה. כגון שהודה בפניהם שלא בסמוך למיתתו שחייב למלווה. אוֹ שֶׁבְּפָנֵינוּ הִלְוָהוּ. העדים ראו את ההלוואה עצמה. שֶׁמָּא פְּרָעוֹ. האב. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שכתב יד הלווה נחשב כמלווה על פה ואין צריך לפרעו בעדים (לעיל ה"ג).
ז. לֹוֶה שֶׁאֵין לוֹ מִטַּלְטְלִין וְיֵשׁ לוֹ קַרְקַע: אִם נוֹדַע לְבֵית דִּין שֶׁתָּלָה מְעוֹתָיו בְּיַד אֲחֵרִים – כּוֹפִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר וְלִתֵּן לְבַעַל חוֹבוֹ; וְאִם לֹא נוֹדַע לָהֶן דָּבָר זֶה – מַחֲרִימִין עַל מִי שֶׁיָּדַע לוֹ מִטַּלְטְלִין אוֹ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִטַּלְטְלִין וְלֹא יְבִיאֵם, וְאַחַר כָּךְ יוֹרְדִין לַבֵּינוֹנִית שֶׁבִּנְכָסָיו וּמַגְבִּין לְבַעַל חוֹבוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁנִּפְרָעִין מִן הַלֹּוֶה עַצְמוֹ. אֲבָל הַבָּא לִפָּרַע מִן הַיּוֹרֵשׁ, בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל – לֹא יִפָּרַע מִן הַמִּטַּלְטְלִין, אֲפִלּוּ הָיוּ מֻפְקָדִין אוֹ מִלְוָה אֵצֶל אֲחֵרִים, שֶׁהַמִּטַּלְטְלִין אֵינָן תַּחַת שִׁעְבּוּד בַּעַל חוֹב מִן הַתּוֹרָה.
ז. לֹוֶה שֶׁאֵין לוֹ מִטַּלְטְלִין וְיֵשׁ לוֹ קַרְקַע וכו'. פריעת החוב צריכה להיעשות בכסף או במיטלטלין שניתן למכרם בכל מקום תמורת כסף. אמנם כאשר אין ללווה מיטלטלין הוא יכול לשלם בקרקע, ואינו צריך לטרוח למכור את הקרקע ולשלם למלווה במעות המכירה. ואם נודע לבית דין שיש בידו מעות לשלם אלא שטוען שהמעות שייכות לאחרים, בית הדין קונסים אותו ומכריחים אותו למכור מקרקעותיו ולשלם למלווה במעות. וְאִם לֹא נוֹדַע לָהֶן דָּבָר זֶה מַחֲרִימִין וכו'. כשלא ידוע לבית דין אם יש ללווה מיטלטלין, מטילים חרם על מי שמשתתף בהסתרת מעות הלווה, ולאחר מכן גובים מהקרקעות שלו (ראה לעיל א,ד ובביאור שם). יוֹרְדִין לַבֵּינוֹנִית שֶׁבִּנְכָסָיו. גובים מהקרקע הבינונית שלו (ולא מן הטובה ביותר או הגרועה ביותר שלו). כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לקמן יט,א.
אֲפִלּוּ הָיוּ מֻפְקָדִין אוֹ מִלְוָה אֵצֶל אֲחֵרִים. ואינם ביד היורש. שֶׁהַמִּטַּלְטְלִין אֵינָן תַּחַת שִׁעְבּוּד בַּעַל חוֹב מִן הַתּוֹרָה. וכיוון שהמיטלטלין אינם משועבדים לחוב, היורש אינו צריך להחזיר מהם את החוב של אביו.
ח. מִצְוָה עַל הַיְתוֹמִים לִפְרֹעַ חוֹב אֲבִיהֶן מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁהִנִּיחַ. וְאִם לֹא רָצָה הַיּוֹרֵשׁ לִתֵּן – אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ. וְאִם תָּפַס בַּעַל חוֹב מֵחַיִּים – גּוֹבֶה מֵהֶן. טָעַן שֶׁ'מֵּחַיִּים תָּפַסְתִּי', וְהַיּוֹרֵשׁ טוֹעֵן שֶׁאַחַר מִיתָה תָּפַס – עַל הַיּוֹרֵשׁ לְהָבִיא רְאָיָה אוֹ יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה שֶׁכָּךְ וְכָךְ הוּא חַיָּב לוֹ, וְיָכוֹל לִטְעֹן עַד כְּדֵי דְּמֵיהֶן, וְכוֹלֵל בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁמֵּחַיִּים תָּפַס.
הָיוּ הַדְּבָרִים שֶׁתָּפַס שְׁטָרוֹת, וְטָעַן שֶׁהֵן מַשְׁכּוֹן בְּיָדוֹ עַל חוֹבוֹ וְשֶׁמֵּחַיִּים תָּפַס – עַל הַמַּלְוֶה לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁמֵּחַיִּים תָּפַס; וְאִם לֹא הֵבִיא – יַחֲזִיר לַיּוֹרְשִׁין, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ טוֹעֵן לִקְנוֹת גּוּפָן אֶלָּא לָרְאָיָה שֶׁבָּהֶן.
ח. מִצְוָה עַל הַיְתוֹמִים לִפְרֹעַ וכו'. אף על פי שהמיטלטלין שביד היתומים אינם משועבדים לחוב, מכל מקום יש מצווה על היתומים לפרוע מהמיטלטלין מפני כבוד אביהם (רש"י כתובות צא,ב). וְאִם תָּפַס בַּעַל חוֹב מֵחַיִּים גּוֹבֶה מֵהֶן. אם המלווה החזיק במיטלטלין כמשכון עבור פירעון החוב בזמן שהלווה היה חי, הרי הם השתעבדו לו ויכול לפרוע מהם חובו. עַל הַיּוֹרֵשׁ לְהָבִיא רְאָיָה. היורש צריך להוכיח שהמלווה תפס רק לאחר מיתה, שהרי המלווה מוחזק כעת במיטלטלין והמוציא מחברו עליו הראיה. אוֹ יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה וכו'. אם היורש לא הביא ראיה, משביעים את המלווה על טענתו, וגובה את חובו ממה שתפס. וְיָכוֹל לִטְעֹן עַד כְּדֵי דְּמֵיהֶן. המלווה יכול לטעון שגובה החוב הוא עד שוויו של החפץ שתפס.
שְׁטָרוֹת. שטרי חוב שאחרים היו חייבים למת. מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ טוֹעֵן לִקְנוֹת גּוּפָן אֶלָּא לָרְאָיָה שֶׁבָּהֶן. ההחזקה בגוף השטר אינה מקנה לו את החוב (ללא שטר נוסף שבו נאמר במפורש שהחוב הועבר לו, ראה הלכות מכירה ו,י-יא), ולכן אינו יכול לטעון שהם שלו (כפי שיכול לטעון בתפיסה של דברים אחרים), אלא רק שהחזיק בהם כמשכון. ובגלל שאינו יכול לטעון שהשטרות שלו אינו נאמן לומר שהחזיק בהם כמשכון מחיים (לח"מ).
ט. יְתוֹמִים שֶׁגָּבוּ קַרְקַע בְּחוֹב שֶׁהָיָה לַאֲבִיהֶן אֵצֶל אֲחֵרִים – יֵשׁ לְבַעַל חוֹב שֶׁל אֲבִיהֶם לַחֲזֹר וְלִגְבּוֹת אוֹתָהּ מֵהֶם, שֶׁהֲרֵי קַרְקַע זוֹ שֶׁל אֲבִיהֶם הִיא.
ט. יְתוֹמִים שֶׁגָּבוּ קַרְקַע בְּחוֹב שֶׁהָיָה לַאֲבִיהֶן אֵצֶל אֲחֵרִים. לאחר מיתת האב גבו היתומים קרקע מבעלי חוב שהיו חייבים לאביהם. יֵשׁ לְבַעַל חוֹב שֶׁל אֲבִיהֶם לַחֲזֹר וְלִגְבּוֹת אוֹתָהּ מֵהֶם. רשאי מי שהלווה לאביהם בשטר לגבות את חובו מקרקע זו. שֶׁהֲרֵי קַרְקַע זוֹ שֶׁל אֲבִיהֶם הִיא. והשתעבדה לחובותיו, אף על פי שלא הייתה ברשותו כשמת.
י. רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְשִׁמְעוֹן בְּאַחֲרָיוּת, וְזָקַף שִׁמְעוֹן דְּמֵי הַשָּׂדֶה עָלָיו מִלְוָה לִרְאוּבֵן, וּמֵת רְאוּבֵן, וּבָא בַּעַל חוֹב שֶׁל רְאוּבֵן לִטְרֹף מִשִּׁמְעוֹן הַשָּׂדֶה, וּפִיְּסוֹ שִׁמְעוֹן בְּמָעוֹת וְהָלַךְ לוֹ – הַדִּין נוֹתֵן שֶׁיָּבֹאוּ יוֹרְשֵׁי רְאוּבֵן וְיִתְבְּעוּ שִׁמְעוֹן בַּמִּלְוָה שֶׁזָּקַף עָלָיו, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מִשְׁתַּעְבֶּדֶת לְבַעַל חוֹב שֶׁל רְאוּבֵן.
לְפִיכָךְ, אִם הָיָה שִׁמְעוֹן פִּקֵּחַ – נוֹתֵן לָהֶן הַקַּרְקַע שֶׁלָּקַח מֵרְאוּבֵן בַּמִּלְוָה שֶׁזָּקַף עַל עַצְמוֹ, וְחוֹזֵר וְטוֹרֵף אוֹתָהּ מֵהֶן מִפְּנֵי הַמָּעוֹת שֶׁנָּתַן לְבַעַל חוֹבוֹ שֶׁל רְאוּבֵן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְרֹף אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ, שֶׁהֲרֵי בְּאַחֲרָיוּת לְקָחָהּ מֵרְאוּבֵן.
י. וְזָקַף שִׁמְעוֹן דְּמֵי הַשָּׂדֶה עָלָיו מִלְוָה לִרְאוּבֵן. שמעון לא שילם עבור הקרקע, והוסכם ביניהם להגדיר את התשלום כהלוואה. וּבָא בַּעַל חוֹב שֶׁל רְאוּבֵן לִטְרֹף מִשִּׁמְעוֹן הַשָּׂדֶה. שדה זו הייתה משועבדת לחוב שהיה לראובן אצל אדם אחר, ולאחר מות ראובן בא אותו אדם לטרוף משמעון את השדה. וּפִיְּסוֹ שִׁמְעוֹן בְּמָעוֹת וְהָלַךְ לוֹ. במקום לתת לו את השדה שמעון שילם לו, ואותו אדם הסיר את התביעה שלו על השדה. הַדִּין נוֹתֵן שֶׁיָּבֹאוּ יוֹרְשֵׁי רְאוּבֵן וְיִתְבְּעוּ שִׁמְעוֹן בַּמִּלְוָה שֶׁזָּקַף עָלָיו. יורשי ראובן רשאים לדרוש ששמעון ישלם להם את דמי מכירת השדה שנעשו חוב שלו לאביהם. שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מִשְׁתַּעְבֶּדֶת לְבַעַל חוֹב שֶׁל רְאוּבֵן. החוב שהיה שמעון חייב לראובן אינו משועבד לבעל החוב של ראובן, ולכן כששמעון פרע לו את החוב אינו נפטר בכך מהחוב שהוא עצמו חייב לראובן אלא עליו לשלמו ליורשים.
נוֹתֵן לָהֶן הַקַּרְקַע שֶׁלָּקַח מֵרְאוּבֵן בַּמִּלְוָה שֶׁזָּקַף עַל עַצְמוֹ. במקום לפרוע להם את החוב בדמים, יחזיר להם את הקרקע (ואף שבדרך כלל אינו יכול לפרוע בקרקע כשיש לו מעות, כאן התירו לו כדי שלא יבוא לו הפסד – מ"מ). וְחוֹזֵר וְטוֹרֵף אוֹתָהּ מֵהֶן מִפְּנֵי הַמָּעוֹת שֶׁנָּתַן לְבַעַל חוֹבוֹ שֶׁל רְאוּבֵן. לאחר שמחזיר להם את הקרקע הוא רשאי לחזור ולגבות אותה מהם, כדי להחזיר לעצמו את המעות ששילם לבעל החוב של אביהם. שֶׁהֲרֵי בְּאַחֲרָיוּת לְקָחָהּ מֵרְאוּבֵן. ומכיוון שיש לו אחריות הרי נכסי ראובן משועבדים לחוב, ובכלל זה קרקע שגבו היתומים בחוב שהיו אחרים חייבים לאביהם (כמבואר לעיל ה"ט).
יא. כְּבָר תִּקְּנוּ גְּאוֹנִים הָאַחֲרוֹנִים כֻּלָּן שֶׁיִּהְיֶה בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִטַּלְטְלִין מִן הַיּוֹרְשִׁין, וְכָךְ דָּנִין יִשְׂרָאֵל בְּכָל בֵּית דִּין שֶׁבָּעוֹלָם. אֲבָל בַּמַּעֲרָב הָיוּ כּוֹתְבִין בְּשִׁטְרֵי חוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִגְבּוֹת מִן הַקַּרְקַע וּמִן הַמִּטַּלְטְלִין, בֵּין בְּחַיָּיו בֵּין אַחַר מוֹתוֹ, וְנִמְצָא גּוֹבֶה לְפִי תְּנַאי זֶה יָתֵר עַל הַתַּקָּנָה.
וּסְיָג גָּדוֹל עָשׂוּ בַּדָּבָר, שֶׁמָּא לֹא יָדַע הַלֹּוֶה בְּתַקָּנָה זוֹ וְנִמְצָא מָמוֹן יְתוֹמִים יוֹצֵא שֶׁלֹּא כַּדִּין, שֶׁאֵין כֹּחַ בְּתַקָּנַת אַחֲרוֹנִים לְחַיֵּב בָּהּ יְתוֹמִים.
יא. כְּבָר תִּקְּנוּ גְּאוֹנִים וכו'. ראה גם הלכות נזקי ממון ח,יב. בַּמַּעֲרָב. ספרד או צפון אפריקה. הָיוּ כּוֹתְבִין בְּשִׁטְרֵי חוֹבוֹת וכו'. וגובים מיטלטלין מכוח התנאי המפורש בשטר ולא מכוח התקנה (למנהג דומה בכתיבת הכתובה ראה הלכות אישות טז,ז-ח). וְנִמְצָא גּוֹבֶה לְפִי תְּנַאי זֶה יָתֵר עַל הַתַּקָּנָה. שבנוסף לגביית המיטלטלין מכוח התקנה היו גובים במקומות אלו גם מכוח התנאי המפורש בשטר (לח"מ בהבנת המ"מ; וראה כס"מ בשם הריב"ש שבגבייה מכוח התנאי רשאי לגבות את חובו ממיטלטלין גם כשיש קרקע, מה שאינו יכול בגבייה מכוח התקנה).
וּסְיָג. שמירה ותיקון מפני תקלה אפשרית. שֶׁמָּא לֹא יָדַע הַלֹּוֶה בְּתַקָּנָה זוֹ וכו'. שאם אדם לא ידע על תקנת הגאונים ולווה מעות על דעת שיגבו ממנו כדין התלמוד, הרי לא שעבד את המיטלטלין לפירעון חובו ונמצא שהגבייה מן היתומים אינה כדין (שו"ת הריב"ש שצב).

תקציר הפרק 

🤔 מהלוואה ישחרר רק המוות?
לפי חוק הירושה הישראלי, כשאדם נפטר בעודו חייב כסף למלווים, הם זכאים לגבות את חובם מעיזבונו של הנפטר, ויורשי הנפטר יקבלו את מה שנותר לאחר תשלום החובות. מה אומרת ההלכה בנושא? ההלכה היא שיורשים חייבים לשלם את חובות הנפטר רק מקרקעות שהוא השאיר אחריו, ואם הנפטר לא השאיר אחריו קרקעות אין היורשים חייבים לשלם את החוב מן המיטלטלין שהוריש להם. ובכל זאת, בפרקנו נאמר ש"מצווה על היתומים לפרוע חוב אביהן מן המטלטלים שהניח", וזאת משום כבוד אביהם, "ואם לא רצה היורש ליתן – אין כופין אותו" (הלכה ח) 😮

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות מלוה ולווה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.הלווה על פה וכשבא לתובעו טען פרעתי ונשבע – האם הפסיד ממונו?

2.כחו של מלווה בשטר לגבות אף מנכסים שהלווה כבר מכר?

3.במקום שאין ללווה קרקע תקנו לגבות חוב אף ממטלטלים?

 

 

תשובות
1.כן
2.כן
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן