פרק י"ג, הלכות מלוה ולווה, ספר משפטים
כ״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ״ב באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שבועות, ספר הפלאה
כ׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שבועות, ספר הפלאה
י״ט באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שבועות, ספר הפלאה
י״ח באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט״ו באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ד באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ג באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״ב באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות שחיטה, ספר קדושה
י׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ט׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ח׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ז׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ו׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ה׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות שחיטה, ספר קדושה
ד׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ז, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ג׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט"ז, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ב׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק ט"ו, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
א׳ באדר א׳ ה׳תשפ״ד
פרק י"ד, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
ל׳ בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"ג, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ט בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"ב, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ח בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י"א, הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ז בשבט ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ו בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ה בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה
כ״ד בשבט ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מאכלות אסורות, ספר קדושה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. מַלְוֶה שֶׁבָּא לְהִפָּרַע בִּשְׁטָר שֶׁבְּיָדוֹ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי לֹוֶה: אִם יְכוֹלִין בֵּית דִּין לִשְׁלֹחַ אֵלָיו וּלְהוֹדִיעוֹ עַד שֶׁיַּעֲמֹד עִמּוֹ בַּדִּין – שׁוֹלְחִין וּמוֹדִיעִין לוֹ; וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְהוֹדִיעוֹ בִּמְהֵרָה – אוֹמְרִין לַמַּלְוֶה שֶׁיִּשָּׁבַע, וְיִטֹּל מִנְּכָסָיו, בֵּין מִן הַקַּרְקַע בֵּין מִן הַמִּטַּלְטְלִין, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְשׁוֹבֵר.
וְדִין זֶה תַּקָּנַת חֲכָמִים הוּא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל מְעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ וְהוֹלֵךְ וְיוֹשֵׁב לוֹ בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, וְנִמְצֵאתָה נוֹעֵל דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין.
א. שֶׁיִּשָּׁבַע. שהחוב לא נפרע (ראה גם לקמן יד,א). וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְשׁוֹבֵר. אין לחשוש שהחוב נפרע, ושבמקום להחזיר את שטר החוב ללווה נתן לו המלווה קבלה שפוטרת אותו מהחוב.
נוֹטֵל מְעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ. שלווה ממנו. נוֹעֵל דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין. שיימנעו מלהלוות להם.
ב. שָׁלֹשׁ רְאָיוֹת צָרִיךְ לְהָבִיא לְבֵית דִּין וְאַחַר כָּךְ יִפָּרַע שֶׁלֹּא בְּפָנָיו: רְאָיָה רִאשׁוֹנָה – לְקַיֵּם הַשְּׁטָר שֶׁבְּיָדוֹ; רְאָיָה שְׁנִיָּה – שֶׁבַּעַל חוֹבוֹ בִּמְדִינָה אַחֶרֶת וְאֵינוֹ מָצוּי בְּכָאן לַעֲמֹד עִמּוֹ בַּדִּין; רְאָיָה שְׁלִישִׁית – שֶׁאֵלּוּ הַנְּכָסִים שֶׁל פְּלוֹנִי הַלֹּוֶה הֵן.
ב. לְקַיֵּם הַשְּׁטָר שֶׁבְּיָדוֹ. לאמת את חתימות העדים כדי למנוע חשש שהשטר מזויף (לדיני קיום שטרות ראה הלכות עדות פרק ו).
ג. מַלְוֶה שֶׁבָּא לְבֵית דִּין וְהֵבִיא מַשְׁכּוֹן בְּיָדוֹ וְאָמַר: 'זֶה מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי הוּא, וַאֲנִי רוֹצֶה לְמָכְרוֹ וּלְהִפָּרַע חוֹבִי' – אֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לוֹ עַד שֶׁיָּבֹא לֹוֶה וְיִטְעֹן; שֶׁאִם רָצָה לוֹמַר: 'לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי' – אוֹמֵר. וּמַשִּׂיאִין לוֹ עֵצָה לְמָכְרוֹ בִּפְנֵי עֵדִים, כְּדֵי שֶׁיֵּדַע הַלֹּוֶה בְּכַמָּה נִמְכַּר.
וְכֵן הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וּמֵת הַלֹּוֶה וְהַמַּלְוֶה, בֵּין שֶׁמֵּת לֹוֶה תְּחִלָּה בֵּין שֶׁמֵּת מַלְוֶה, הוֹאִיל וְהוּא נִפְרָע מִמַּה שֶּׁתַּחַת יָדוֹ וְאִלּוּ רָצָה אָמַר: 'לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי' – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל, כְּדֶרֶךְ כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין.
וּמִפְּנֵי מָה אֵינוֹ נִשְׁבָּע הֶסֵּת? לְפִי שֶׁאֵינוֹ נִשְׁבָּע עַל עַצְמוֹ שֶׁל מַשְׁכּוֹן אֶלָּא עַל הַמָּמוֹן שֶׁלּוֹקֵחַ, שֶׁאִלּוּ אָמַר עַל עַצְמוֹ שֶׁל חֵפֶץ זֶה: 'אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי', 'אַתָּה נְתַתּוֹ לִי בְּמַתָּנָה' – הָיָה נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר.
אֲבָל אִם הָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁחֵפֶץ זֶה מַשְׁכּוֹן בְּיָדוֹ, וְלֹא יָדְעוּ עַל כַּמָּה – אֵינוֹ יָכוֹל לִטֹּל אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְהוֹאִיל וְאֵין שָׁם עֵדִים, וְיָכוֹל לוֹמַר: 'שֶׁלִּי הוּא' – נֶאֱמָן לוֹמַר: 'יֵשׁ לִי עָלָיו כָּךְ וְכָךְ' וְכֵן בַּשְּׁבוּעָה עַצְמָהּ שֶׁהָיָה נִשְׁבָּע אִם הָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁהוּא מַשְׁכּוֹן; שֶׁאֵין אוֹמְרִין 'מִגּוֹ' לְפָטְרוֹ מִשְּׁבוּעָה אֶלָּא לְפָטְרוֹ מִמָּמוֹן, שֶׁלֹּא יַחֲזִיר אֶת הַמַּשְׁכּוֹן עַד שֶׁיִּטֹּל מַה שֶּׁטָּעַן.
ג. אֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לוֹ עַד שֶׁיָּבֹא לֹוֶה וְיִטְעֹן. בית דין אינם מתערבים ומעכבים אותו מלמכור את המשכון עד לדיון בנוכחות הלווה, אלא מתירים לו למכור מיד (לח"מ; ואם יבוא הלווה ויטען שפרע את החוב, יצטרך המלווה להישבע בנקיטת חפץ שחובו לא נפרע כמבואר בסמוך). וּמַשִּׂיאִין לוֹ עֵצָה. מייעצים לו. כְּדֵי שֶׁיֵּדַע הַלֹּוֶה בְּכַמָּה נִמְכַּר. ולא יהיה אחר כך ויכוח בשאלה כמה כסף קיבל המלווה במכירת המשכון.
בֵּין שֶׁמֵּת לֹוֶה תְּחִלָּה בֵּין שֶׁמֵּת מַלְוֶה הוֹאִיל וְהוּא נִפְרָע מִמַּה שֶּׁתַּחַת יָדוֹ. שלא כחוב רגיל שלא ניתן לגבותו כשמת הלווה לפני המלווה (לקמן יז,ג), בהלוואה שיש בה משכון יכול לגבות מהמשכון לאחר מיתה מכיוון שהיה יכול לטעון שהמשכון שלו. הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל. כשאר נפרעים מן היורש שצריכים תחילה להישבע שהחוב לא נפרע (לקמן יד,א; וכאן שגם המלווה מת, נשבע היורש שאביו לא הורה לו שחוב זה פרוע כדלקמן יז,א). נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ. בעודו אוחז ספר תורה בידו (הלכות שבועות יא,ח). כְּדֶרֶךְ כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין. ראה הלכות טוען ונטען א,ב.
וּמִפְּנֵי מָה אֵינוֹ נִשְׁבָּע הֶסֵּת. אלא שבועה חמורה בנקיטת חפץ, והרי הוא מוחזק כעת במשכון, ומי שנטען על דבר שבידו נפטר בשבועת היסת שהיא שבועה קלה ללא נקיטת חפץ. לְפִי שֶׁאֵינוֹ נִשְׁבָּע עַל עַצְמוֹ שֶׁל מַשְׁכּוֹן אֶלָּא עַל הַמָּמוֹן שֶׁלּוֹקֵחַ. שאם היה טוען שהמשכון שלו ורוצה לפטור עצמו מטענת הבעלים, היה נפטר בשבועת היסת כדין הכופר בכל הטענה שנגדו. אולם כאן הוא מעוניין לגבות חובו מהמשכון, ולכן נשבע בנקיטת חפץ כדין הנשבעים ונוטלים.
אֲבָל אִם הָיוּ שָׁם עֵדִים וכו'. בפסקה הקודמת נאמר שהמלווה נשבע בנקיטת חפץ ואינו נפטר בשבועת היסת, זאת מכיוון שלא טען שהמשכון שלו אלא שמחזיק בו כמשכון על הלוואה. כאן מבואר מדוע אינו נפטר בשבועת היסת בטענת 'מיגו' שהיה יכול לומר שהחפץ שלו. הָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁחֵפֶץ זֶה מַשְׁכּוֹן בְּיָדוֹ וְלֹא יָדְעוּ עַל כַּמָּה אֵינוֹ יָכוֹל לִטֹּל אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. כשיש עדים המעידים שזה משכון אך אינם יודעים מה סכום החוב, צריך המלווה להישבע כדי לגבות מהמשכון את הסכום שטוען שחייב לו הלווה. וְהוֹאִיל וְאֵין שָׁם עֵדִים… נֶאֱמָן לוֹמַר יֵשׁ לִי עָלָיו כָּךְ וְכָךְ. מכיוון שאין עדים שהחפץ ממושכן בידו, נאמן לומר מה סכום החוב, שכן יש לו טענת מיגו שהיה יכול לטעון שהחפץ לקוח בידו. וְכֵן בַּשְּׁבוּעָה עַצְמָהּ שֶׁהָיָה נִשְׁבָּע אִם הָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁהוּא מַשְׁכּוֹן. לפי גרסת הדפוסים וחלק מכתה"י לא מופיעה כאן המילה "וכן", וכוונת הדברים שנאמנות המלווה לטעון מה גובה החוב, היא דווקא על ידי אותה השבועה עצמה שהיה צריך להישבע אם היו עדים שהוא משכון. ונראה שיש לפרש באופן דומה את גרסתנו "וכן בשבועה עצמה..", וכוונת הדברים: בנוסף לעצם הנאמנות שלו מחמת המיגו (="וכן"), צריך גם להישבע את אותה השבועה שהיה נשבע אם היו עדים (ראה הערת הר"י שילת ברמב"ם מדויק). שֶׁאֵין אוֹמְרִין מִגּוֹ לְפָטְרוֹ מִשְּׁבוּעָה וכו'. שטענת מיגו מועילה לפטור את הנתבע מחיוב ממון, אך אינה פוטרת אותו משבועה שהתחייב בה (לדוגמאות נוספות ראה הלכות שלוחין ושותפין ט,ד, הלכות שכירות ב,ח). ולכן נאמנותו לומר שהוא משכון, אינה פוטרת אותו משבועה. אֶלָּא לְפָטְרוֹ מִמָּמוֹן שֶׁלֹּא יַחֲזִיר אֶת הַמַּשְׁכּוֹן עַד שֶׁיִּטֹּל מַה שֶּׁטָּעַן. מכוח הנאמנות הוא יכול להמשיך ולהחזיק במשכון כל עוד לא קיבל את חובו בחזרה.
ד. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְאָבַד אוֹ נִגְנַב בְּלֹא אֹנֶס, שֶׁהֲרֵי הַמַּלְוֶה חַיָּב בִּדְמֵי הַמַּשְׁכּוֹן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְאָמַר הַמַּלְוֶה: 'סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, וּשְׁנֵי דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה', וְלֹוֶה אוֹמֵר: 'סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה' – הֲרֵי הַמַּלְוֶה נִשְׁבָּע תְּחִלָּה שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וְהַלֹּוֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁהָיָה שָׁוֶה כְּנֶגֶד הַחוֹב, וְנִפְטָר.
אָמַר הַמַּלְוֶה: 'סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, וּשְׁנֵי דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה', וְהַלֹּוֶה אוֹמֵר: 'סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו, וּשְׁלֹשָׁה דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה' – יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה תְּחִלָּה שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וְאַחַר כָּךְ יִשָּׁבַע הַלֹּוֶה כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה, שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בְּמִקְצָת, וִישַׁלֵּם הַדִּינָר.
אָמַר הַלֹּוֶה: 'סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו, וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה', וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר: 'סֶלַע הִלְוִיתִיךָ וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה' – יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וְכוֹלֵל בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁהָיָה הַמַּשְׁכּוֹן כְּנֶגֶד הַחוֹב.
אָמַר הַלֹּוֶה: 'סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו, וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה', וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר: 'סֶלַע הִלְוִיתִיךָ, וַחֲמִשָּׁה דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה' – יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וְיִכְלֹל שֶׁלֹּא הָיָה שָׁוֶה יָתֵר עַל חֲמִשָּׁה דִּינָרִין, וִישַׁלֵּם דִּינָר.
'סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, וּשְׁנֵי דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה', וְהַלֹּוֶה אוֹמֵר: 'אֵינִי יוֹדֵעַ דָּמָיו' – יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וְכוֹלֵל שֶׁשְּׁנֵי דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה, וִישַׁלֵּם הַלֹּוֶה שְׁאָר הַחוֹב, שֶׁהֲרֵי הוּא יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם פְּרָעוֹ אוֹ לֹא פְּרָעוֹ.
'סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו, וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה', וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר: 'אֵינִי יוֹדֵעַ דָּמָיו' – יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וְיִכְלֹל שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁדָּמָיו יָתֵר עַל הַחוֹב אֲפִלּוּ בִּפְרוּטָה אַחַת, וְיִפָּטֵר, שֶׁהֲרֵי לֹא חִיֵּב עַצְמוֹ בִּכְלוּם.
אֲבָל אִם אָמַר הַמַּלְוֶה: 'יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהָיָה שָׁוֶה יָתֵר עַל הַחוֹב, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה' – הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם כָּל מַה שֶּׁטָּעַן הַלֹּוֶה בְּלֹא שְׁבוּעָה, כְּמִי שֶׁאָמַר: 'חֲמִשִּׁים יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי, וַחֲמִשִּׁים אֵינִי יוֹדֵעַ', שֶׁהוּא מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים עַל מִי שֶׁטּוֹעֵן שֶׁקֶר.
ד. שֶׁהֲרֵי הַמַּלְוֶה חַיָּב בִּדְמֵי הַמַּשְׁכּוֹן. שהמלווה על המשכון נחשב שומר שכר על המשכון, וחייב בגנבה ואבדה. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הלכות שכירות י,א. סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וּשְׁנֵי דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה. ההלוואה הייתה בסכום של ארבעה דינרים (סלע), ואילו המשכון היה שווה שני דינרים, ולפי טענתו נותר חוב של שני דינרים לאחר הפחתת דמי המשכון מהחוב. וְלֹוֶה אוֹמֵר סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה. ולטענתו לא נותר דבר מהחוב. הֲרֵי הַמַּלְוֶה נִשְׁבָּע תְּחִלָּה שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. שבועה חמורה בנקיטת חפץ שתיקנו חכמים שיישבע השומר כשטוען שהחפץ נגנב או אבד ממנו, גם כשאינו פוטר עצמו בכך מתשלום (ראה שם ו,א). וְהַלֹּוֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת. שהמלווה תובע ממנו שני דינרים והלווה כופר בכול.
אָמַר הַמַּלְוֶה סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וּשְׁנֵי דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה. ולטענתו נותר חוב של שני דינרים. וְהַלֹּוֶה אוֹמֵר סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁלֹשָׁה דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה. ונותר חוב של דינר אחד ולא של שניים. וְאַחַר כָּךְ יִשָּׁבַע הַלֹּוֶה… שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בְּמִקְצָת. וחייב שבועה מהתורה (ראה הלכות טוען ונטען א,א-ב).
אָמַר הַלֹּוֶה סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה. שטוען שהמשכון היה בשווי שני סלעים, והמלווה חייב לו סלע שהוא ההפרש בין גובה החוב לשווי המשכון שאבד או נגנב ממנו. וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר סֶלַע הִלְוִיתִיךָ וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה. ולטענתו אינו חייב לו דבר. וְכוֹלֵל בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁהָיָה הַמַּשְׁכּוֹן כְּנֶגֶד הַחוֹב. יחד עם שבועת השומרים שהמשכון אינו ברשותו, נשבע גם על שוויו. שכאשר אדם מתחייב להישבע על כמה טענות, משביעים אותו שבועה אחת על כל הטענות. ואם נתחייב שבועה אחת קלה ואחת חמורה, נשבע שבועה חמורה וכולל בה את כל הטענות (הלכות טוען ונטען א,יד).
אָמַר הַלֹּוֶה סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה. וטוען שהמלווה חייב לו סלע. וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר סֶלַע הִלְוִיתִיךָ וַחֲמִשָּׁה דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה. המלווה מודה שחייב רק דינר מתוך הסלע שהלווה תובע ממנו, ומתחייב על כך שבועת מודה במקצת.
סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וּשְׁנֵי דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה. ולפיכך נותר חוב של שני דינרים. שֶׁהֲרֵי הוּא יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם פְּרָעוֹ אוֹ לֹא פְּרָעוֹ. שהרי הלווה מסכים על גובה החוב, אלא שאינו יודע אם המשכון שאבד היה שווה כגובה כל החוב או לא. והמסתפק אם פרע את החוב או לא, חייב לשלם (ראה הלכות טוען ונטען א,ט).
סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה. וטוען שהמלווה חייב לו סלע. אֵינִי יוֹדֵעַ דָּמָיו. מה שוויו. וְיִפָּטֵר שֶׁהֲרֵי לֹא חִיֵּב עַצְמוֹ בִּכְלוּם. המלווה פטור מכיוון שלא הודה בסכום כלשהו (ראה הלכות טוען ונטען א,ח).
חֲמִשִּׁים יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי וַחֲמִשִּׁים אֵינִי יוֹדֵעַ. שהתובע אומר שהלווה לו מאה, והנתבע מודה בחמישים ולגבי החמישים הנותרים אומר שאינו יודע אם חייב או לא. מְחֻיָּב שְׁבוּעָה. שחייב לו רק חמישים, כדין מודה במקצת. וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע. מכיוון שאינו יודע בוודאי שחייב לו רק חמישים. והכלל הוא שהמחויב שבועה מן התורה ואינו יכול להישבע, חייב לשלם. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הלכות טוען ונטען ד,ז (וראה גם הלכות שאלה ופיקדון ה,ו). וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים. המלווה יכול להטיל חרם על מי שטוען כנגדו בשקר וגורם לו לשלם שלא כדין (ראה לעיל ובביאור שם).
ה. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וְקָבַע לוֹ זְמַן לְפָרְעוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָנוּ מִיָּדוֹ – אֵינוֹ יָכוֹל לְתָבְעוֹ עַד סוֹף הַזְּמַן, בֵּין בְּמִלְוָה עַל פֶּה בֵּין בְּמִלְוָה בִּשְׁטָר בֵּין שֶׁהִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, בֵּין שֶׁמֵּת לֹוֶה בֵּין שֶׁמֵּת מַלְוֶה. וּסְתָם מִלְוָה – שְׁלֹשִׁים יוֹם, בֵּין בִּשְׁטָר בֵּין עַל פֶּה בֵּין עַל הַמַּשְׁכּוֹן. וְאִם הִתְנָה שֶׁיִּתְבַּע בְּכָל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה – יֵשׁ לוֹ לְתָבְעוֹ בְּיוֹמוֹ, שֶׁתְּנַאי מָמוֹן הוּא.
ה. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָנוּ מִיָּדוֹ. לא עשו קניין סודר על כך שלא יוכל לתבעו עד אותו זמן. בֵּין שֶׁמֵּת לֹוֶה בֵּין שֶׁמֵּת מַלְוֶה. ההסכמה על מועד הפירעון אינה בטלה אף על פי שאחד מהצדדים כבר לא חי. לְתָבְעוֹ בְּיוֹמוֹ. באותו יום שלווה ממנו. שֶׁתְּנַאי מָמוֹן הוּא. ויכולים להתנות כרצונם.
ו. טָעַן הַמַּלְוֶה וְאָמַר: 'הַיּוֹם סוֹף הַזְּמַן שֶׁקָּבַעְתִּי', וְהַלֹּוֶה אוֹמֵר: 'עַד עֲשָׂרָה יָמִים קָבַעְתָּ' – הַלֹּוֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת. וְאִם הָיָה שָׁם עֵד אֶחָד שֶׁהַיּוֹם סוֹף זְמַנּוֹ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה כִּשְׁאָר הַטְּעָנוֹת. זֶה אוֹמֵר: 'חֲמִשָּׁה יָמִים נִשְׁאַר מִן הַזְּמַן', וְזֶה אוֹמֵר: 'עֲשָׂרָה' – אוֹמְרִין לַמַּלְוֶה: 'הַמְתֵּן עַד סוֹף הַחֲמִשָּׁה', וְיִשָּׁבַע הֶסֵּת שֶׁנִּשְׁאַר עוֹד חֲמִשָּׁה יָמִים.
ו. כִּשְׁאָר הַטְּעָנוֹת. שהרי המלווה תובע מהלווה שישלם עכשיו והלווה כופר בכך שצריך לשלם עכשיו. והדין כתביעת ממון רגילה: שאם כופר בכול – נשבע היסת, ואם יש לתובע עד אחד שמעיד לטובתו – הרי הנתבע חייב שבועה מן התורה ('שבועת עד אחד' – ראה הלכות טוען ונטען א,א-ב). אוֹמְרִין לַמַּלְוֶה הַמְתֵּן עַד סוֹף הַחֲמִשָּׁה וְיִשָּׁבַע הֶסֵּת שֶׁנִּשְׁאַר עוֹד חֲמִשָּׁה יָמִים. שרק אז זו תהיה תביעת ממון שמחייבת שבועה, ולא רק ויכוח על זמן הפירעון שאינו מחייב שבועה (שחיוב שבועה הוא רק במקרה של תביעת ממון – שם הט"ו).
ז. הָיְתָה הַמִּלְוָה בִּשְׁטָר, וְטָעַן הַלֹּוֶה שֶׁ'זְּמַן קָבַעְתָּ לִי' – יֵרָאֶה לִי שֶׁיִּשָּׁבַע בַּעַל הַחוֹב הֶסֵּת שֶׁלֹּא קָבַע לוֹ זְמַן, וְיִטֹּל מִיָּד.
ז. הָיְתָה הַמִּלְוָה בִּשְׁטָר וְטָעַן הַלֹּוֶה שֶׁזְּמַן קָבַעְתָּ לִי. ולא הגיע הזמן, ובשטר לא מצוין מועד פירעון. יֵרָאֶה לִי וכו'. שבהלוואה בשטר נכסי הלווה משועבדים למלווה, ומכיוון שאין בשטר תאריך יש למלווה זכות גבייה מידית, ואין הלווה יכול להפקיע זכות זו מידי המלווה אלא אם יביא ראיה ברורה. ולכן יכול המלווה להישבע היסת כנגד טענת הלווה, וליטול.
ח. הַמִּלְוָה נִתְּנָה לְהִתָּבַע בְּכָל מָקוֹם. כֵּיצַד? הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בַּיִּשּׁוּב, וּתְבָעוֹ בַּמִּדְבָּר – אֵינוֹ יָכוֹל לִדְחוֹתוֹ, אֶלָּא חַיָּב לִפְרֹעַ לוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ. בָּא הַלֹּוֶה לְפָרְעוֹ בַּמִּדְבָּר – הָרְשׁוּת בְּיַד הַמַּלְוֶה: אִם רָצָה – מְקַבֵּל, וְאִם רָצָה – אוֹמֵר לוֹ: 'אֵינִי נִפְרָע אֶלָּא בַּיִּשּׁוּב, כְּדֶרֶךְ שֶׁנָּתַתִּי לְךָ, וַהֲרֵי הֵן בִּרְשׁוּתְךָ עַד שֶׁתִּפְרָעֵנִי בַּיִּשּׁוּב'.

ח. הַמִּלְוָה נִתְּנָה לְהִתָּבַע בְּכָל מָקוֹם וכו'. שלא כפיקדון ואבדה שאינם נתבעים אלא במקומם (ראה הלכות שאלה ופיקדון ז,יא). בָּא הַלֹּוֶה לְפָרְעוֹ בַּמִּדְבָּר. וההלוואה הייתה ביישוב.

תקציר הפרק 

🤔 הפריט הכי מוזר שאתם חייבים לקחת אתכם לטיול במדבר!
מתכננים טיול במדבר יהודה? אלו הדברים שאתם חייבים לקחת: נעליים סגורות, בגדים ארוכים ודקים, כובע עם שוליים רחבים, משקפי שמש, 3 ליטר מים לכל יום הליכה, מפה ומכשיר טלפון עם קליטה – כל אלו הם חובה לכל מי שרוצה להתחיל את המסלול וגם לסיים אותו בשלום… ומה בנוגע לארנק, צריך? – אם בדיוק לוויתם כסף מחבר, התשובה היא כן, מפני ש"המלווה ניתנה להיתבע בכל מקום. כיצד? המלווה את חברו ביישוב ותבעו במדבר – אינו יכול לדחותו, אלא חייב לפרוע לו בכל מקום שיתבענו", כן, גם בלב מדבר יהודה (הלכה ח). אז, קחו אתכם גם ארנק לטיול, מקסימום יהיה לכם כסף לגזלן שמוכר גלידה באמצע השומקום… 🍧

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות מלוה ולווה ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.תבע חובו והלווה יושב בבית כלא בחו"ל יכול להשבע ולקבל את כספו?

2.ביקש המלווה להשיב חובו על פסגת הר – האם צריך לשמוע לו?

3.תבע חובו והלווה טען שיש זמן – יכול המלווה להשבע ולקבל את כספו?

 

 

תשובות
1.כן
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן